• הנזיר הקוויר

    נזירים באירופה של אמצע ימי הביניים, השתמשו בדבורים כדמות להזדהות טרנסג'נדרית או טרנס-מינית. הם ראו בדבורים משתתפים לא אנושיים חיוניים בחיי המנזר, וקישרו אותן לצניעות, חיי קהילה, דקדוק ושירה. הדבורים נתפסו כחורגות מההבדל המיני האנושי הבינארי, מה שאפשר לנזירים לבחון את מעמדם שלהם מחוץ לנורמות המגדריות של החברה.

    לשם מה היו צריכים את זה? ראשית כל, במחשבה הנוצרית יש אלמנט מודחק גנוסטי שטוען שהבינאריות בין זכר לנקבה היא אם כל חטאת. כי זו אבחנה בין רוח לחומר – הרוח מסומלת ב״זכריות״ והחומר ב״נקביות״. לחלופין, הרוח מסומלת בהגיון ובאיפוק, והנקביות מסומלת בקלות הדעת, ברגשנות וביצריות. ובקיצור: הדרגה הרוחנית הגברית הרבה יותר גבוהה כי ל״גבר״ יש את כל התכונות הללו. אבל גבר לא בהכרח הוא גבר אם הוא מאופיין בתכונות ״נשיות״ ואשה לא בהכרח אישה אם יש לה את הדרגה הרוחנית הגבוהה והיא מאופיינת בתכונות ה״זכריות״. אדרבה, יש נשים שהן הרבה יותר ״גבריות״ מרוב הגברים. ויש גם גברים שהם הרבה יותר נשיים מאישה, וכל כן כדי לתקן את הטבע הנקבי שלהם הם חייבים להתמיד באמונה ובמעשה ו״להפוך לגברים״.

    הדבר הזה כתוב במפורש בבשורה על פי תומאס, שהיא טקסט גנוז, "כאשר תהפכו את הזכר והנקבה לאחד… אז תיכנסו למלכות". בסוף הבשורה, פטרוס פונה לישו ואומר שמרים המגדלית צריכה לעזוב את החבורה, כי ״נשים אינן ראויות לחיים". ישו משיב לו שהוא מסוגל להפוך את מרים לזכר, ״כי כל אישה שתהפוך עצמה לזכר תיכנס למלכות השמיים״.

    כאמור, האלמנט הזה הוא גנוסטי, דואליסטי, אבל מה לעשות שהאורתודוכסיה, גם הנוצרית וגם היהודית, הן כאלה. אנחנו מכירים את זה יפה מהיהדות שטוענת ש״נשים דעתן קלה״. הנוצרים קיפחו את המגדר הנשי, כי חווה, האישה הארכיטיפית, פותתה על ידי הנחש, והפילה את אדם, שבעצם היה צדיק תמים, ודווקא בגלל התמימות שלו מעד, אך חזר בתשובה. וכן, גם במדרשים היהודים יש גרסה כזו. כי זו היתה דרכם של המאמינים להצדיק את קיום האנושות גם לאחר החטא הקדמון, השאיפה להפוך ל״גבר״ היא בעצם השאיפה לתיקון, וכל עוד ניתן לתקן – צריך לתקן.

    שנית, ואולי זה קשור לדבר הראשון, דבורים נחשבו כסמל של טהרה, של בתוליות ושל חכמה. אף אחד לא המציא את זה, הדבר קיים עוד מימי קדם, אבל בתקופה הנוצרית, המושפעת מהפילוסופיה היוונית, הוא אומץ בחום. טהרה, כי דבש נחשב כטהור, וכל דבר מתוק נחשב כטהור. בתוליות, כי חשבו שהדבורים נוצרות מעצמן, או לפחות לא נוצרות באמצעות רביה מינית. חכם, כבר דיברנו על זה במקום אחר, סוכר הוא תנאי לאלכוהול, וגם דבורים יכולות לעוף, ושני הדברים הללו נחשבים כמשהו שמרומם את הרוח ומתקשר עם הספרות הגבוהות. בכל מקרה, הדבורים לפיכך נחשבו כמודל לחיים רוחניים – אידאל לצניעות, חיי קהילה, מידות טובות ובעיקר לימוד.כולם ערכים מרכזיים בחיי הנזירות.

    הדרכים ללמוד מהדבורים ביחס לא-מיניות, היה קשור גם לדקדוק. הם התנסו עם מגדרים דקדוקיים בהתייחסם לדבורים, ובכך "כתבו מחדש" את מגדרם עצמם. דבורה בלטינית זה בלשון נקבה, אך הם התייחסו אליה כאל זכר, בעיקר כדי לנרמל את האנלוגיה בין דבורים כמודל ״גברי״ לבין הנזירים שרוצים להיות ״גבריים״ בטבעם, אך מאחר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כל עוד אתה חוטא אתה גם אישה באיזו שהיא צורה. ואולי בגלל שזה טבעי כל כך, טבעי כל כך להיות אנדרוגיני. זו מין תיאודיציה, להצדיק את קיומו של הרע, כי אפילו האל הוא דו-מיני, ואפילו האדם הראשון היה במקורו דו מיני (״זכר ונקבה בראם״) לפני שהופרד בעקבות החטא הקדמון לצד הנקבי והצד הזכרי. ושוב, הרעיון לשני צדדים, נקבי וזכרי באלוהות, הוא לא רעיון קבלי במקורו. הוא ״יהוויסטי״, ויותר מכך, פגאני.

    המאמר מכנה את המצב הזה כמצב ״לא בינארי״ אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב non-beenary.


  • חול מיובא במקדש אישתר בעיר אשור

    חול מיובא במקדש אישתר בעיר אשור

    דווקא החול, שלפעמים נתפס כחומר חסר חשיבות, ״סתם עפר״, חושף רבדים תרבותיים נסתרים שלא יכולנו לדעת על ממלכת אשור.

    חוקרים קדחו בלב קודש הקודשים של מקדש לאלה אישתר בעיר אשור, בירת הממלכה האשורית והמרכז הפוליטי שלה לכל אורך קיומה. הסיבה שהם קדחו, היא כי מי שחפר במקום בתחילת המאה העשרים לא חפר מספיק, והחוקרים רצו לדעת מה נמצא בשכבות תחתונות יותר ועד איפה הן נמצאות (או יותר נכון מה המרחק עד לסלע הטבעי, ההתיישבות המוקדמת ביותר במקום). מי שחפר בתחילת המאה ה-20 סבר שהמקדש נבנה בראשית האלף השלישי לפנה״ס, למרות שהמחקר המאוחר יותר דחה את ההצעה והניח שמדובר בשושלות מאוחרות יותר במאות שנים, שבנו את המקדש. מה שנתגלה הוא א. שהחוקר המקורי צדק, ו-ב. יותר חשוב, משהו שלא יכולנו לדעת על מקורות הדת האשורית. וכיצד?

    מסתבר שבשכבה הכי קדומה של האתר, השכבה שבה נבנו היסודות, יש אדמה שאינה מקומית. כלומר, כדי לבנות את המקדש, הביאו אדמה ממקום אחר, טהור יותר. הפרקטיקה הזו של לבנות מקדש מעל לשכבה עבה של אדמה ״מיובאת״ ידועה ממסופוטמיה, נהגו להניח חול נקי מתחת למקדש לצורך טיהור.

    למה לטהר את האדמה? לא בגלל שהאדמה ״מופרעת״, ולא בגלל שהיא טמאה או שמישהו עשה עליה פיפי. מדובר בפרוטוקול טקסי, שמייחד את המקום מהחול האחר שבסביבה. צריך מצע ״מושלם״ שנראה טוב יותר, חול שמובא ממקום אחר, בעיקר כשהמקום שבו בונים את המקדש הוא ליד נהר והחול לא ממקום שליד נהר, הוא חול בהיר יותר, ולכן זה יפה יותר. מדובר בטהרה סמלית. אבל מסתבר שהמקום האחר הזה שלא ליד נהר, בשונה ממה שהיה ניתן לחשוב, הוא לא ממרחק של כמה קילומטרים בודדים, אלא ממרחק של עשרות רבות של קילומטרים. ליתר דיוק, במקום שזה יהיה חול מסביבות נהר החידקל, מדובר בחול מסביבות הרי הזגרוס – חול שונה לחלוטין מבחינה גאולוגית, וגם הצבע שלו בהיר בהרבה, כמו חול של דיונות. הדבר דרש מאמץ לוגיסטי אדיר, ובשביל מה?

    כאן יש 2 תשובות, שמלמדות על הסינקרטיזם בממלכת אשור הקדומה: ראשית, המקור למנהג ייבוא החול הוא משומר הדרומית לאשור. אלא שבשומר לא הביאו חול ממקום כל כך מרוחק, ונראה שהחול במקדשים שם לא היה שונה מהותית מהחול המקומי. אבל באשור הוא כן, וכאן זה מתחבר למקום אחר. בתרבות החורית הרי הזגרוס היו קשורים לאלה שאוושקה (Shawushka), המקבילה לאישתר (השומרית, במקורה). מסתמן שלאשורים היה חשוב להביא את החול דווקא משם, מבית הגידול של האלה אותה זיהו עם ״איננה״ (השומרית), כדי לתת לה ״להרגיש בבית״, שכן אשור היא מערבית ודרומית מארץ החורים.

    לסיכום: לא רק שאשור קדומה יותר ממה שחשבו, ולא רק שהמקדש לאישתר הוקם בסמוך להקמת העיר, אלא גם שהוא מהווה נקודת תעבורה סינקרטית בין צפון לדרום ובין מזרח למערב.


  • חניטה מכוונת בטקס הקאפאקוצ׳ה

    חניטה מכוונת בטקס הקאפאקוצ׳ה

    במשך עשורים הניחו חוקרים כי גופות הילדים בני האינקה שהוקרבו במסגרת טקס הקאפאקוצ׳ה (capacocha) השתמרו רק בגלל הקור הקיצוני בפסגות הרי הגעש. מה שמסתבר עכשיו הוא שזה לא נכון, בחלק מהמקרים דווקא חניטה מכוונת היא ששימרה אותם. כלומר, בגופות בוצעה מניפולציה עוד לפני שנקברו בראשי ההרים. או, לפחות, הגופות לא נקברו במקומות שבהם הוקרבו, וכדי לקבור אותם בהר היו צריכים להעביר אותם ממקום למקום, והמניפולציות נעשו במסגרת אותו המסע. כלומר, הקבורה היתה ״קבורה משנית״, אם בכלל ניתן לקרוא לדבר כזה קבורה. אולי קבורת שמים. העובדה היא שחלק מהגופות שנמצאו ניזוקו מפגעי מזג האוויר, לעיתים היו מפוחמות מפגיעות ברקים.

    טקס הקאפאקוצ׳ה היה טקס שבו ילדים ונשים צעירות נבחרו לשמש במתווכים בין עולם החיים לבין רוחות ההרים. כשהם הומתו הם לא נחשבו כמתים, אלא כמישהו שבמצב שבין מת לחי, כלומר מי שנמצא במצב לימינלי וטרנספורמטיבי, לא כאן ולא שם, או גם כאן וגם שם. הם גם הושקו והואכלו בהתאם בסמים משני תודעה. אבל לא זו מטרת הפוסט והמחקר המצוטט.

    המחקר בוחן כמה גופות, ומזהה על פיהן את זהות הקורבנות. והמסקנה היא שהילדים לא היו תמיד בריאים פיזית, ולכן מסתבר שהבריאות הטהורה לא היתה קריטריון לבחירתם אלא דווקא מעמדם החברתי. אמנם הם לא באו מהגרעין הקשה של האליטה, אלא יותר מהפרובינציה, אבל עדיין על פי שכבות השומן בבטנם, מסתבר שהם קיבלו תזונה עשירה וטיפול מסור, המאפיינים מעמד גבוה.

    הילדים הומתו באמצעות מכה בחפץ קהה לראשם, בחלק מהמקרים זה גרם לחבלת ראש, שבפני עצמה לפעמים מביאה לשינויים נוירולוגיים והתנהגותיים, אבל כאמור המחקר לא מדבר על זה. הוא כן מדבר על נזקים שנגרמו לגופות, וגרמו לעיתים למותם. ומה אז? לא ברור אם הם נקברו מיד או שנקברו רק לאחר מסע. אם הם נקברו מיד, יכול להיות שהם שימשו כקמע בעבור השבט שלהם, ולכן אם השבר הוגלה היו צריכים לקחת את הקמע ולנייד אותו. אם לא נקברו מיד, סביר להניח שהיו צריכים לקחת אותם למסע, כשהם כבר מתים, את הגופה שלהם. בין כך ובין כך, כשמדובר באדם מת, הגופה שלו מתכלה, וצריך ״לעשות לה טיפול״ כדי שתשמור על צלם אנוש.

    מסתבר מגופה אחת, שעשו את זה באמת. את הגופה הזו גילו מרוקנת מאברים פנימיים, ובמקומם שמו שאריות טקסטיל ואבנים כדי לשוות לבטן שלה מראה נפוח. הזיזו גם כמה עצמות, או יכול להיות שהן נשמטו ואבדו במשך המסע, והאבנים והטקסטיל היו בסך הכל שפצור. בכל מקרה, החוקרים מניחים שהמסע הזה, היה חלק ממה שמכונה "מיטימאס" (mitimaes), קבוצות אתניות שהועברו ממקום למקום באימפריה ולקחו עמן אובייקטים קדושים, כולל מומיות אבות, כדי ליצור קשר רוחני עם הטריטוריה החדשה. ולכן כשהגופה הזו הונחה על ראש הר, לאחר מניפולציה, היא הושמה בראש ״מונומנט נוף״ במקום החדש, ולפני הגלות הושמה בראש מונומנט אחר.

    ואם כך, מסתבר שקורבנות הקפאקוצ'ה לא היו רק מושא להקרבה חד-פעמית, אלא הפכו לישויות דתיות פעילות, שנותרו חלק מהזיכרון החברתי ומהמפה הרוחנית של החברה זמן רב לאחר מותם. לא ברור אם מדי פעם הלכו לבקר אותם, או בכלל אם ידעו וזכרו היכן הם קבורים, אבל מפתה לחשוב שכן, אם אכן תסריט המסע לקבורה משנית נכון.


  • "אנתרופולוגיה מיסטית"

    אנתרופולוגיה מיסטית היא גישה פילוסופית ופנומנולוגית המבקשת להגדיר מחדש את האדם לא דרך האוטונומיה שלו, אלא דרך היותו "סובייקט הנמצא בחשיפה למסתורין". כלומר, האדם הוא מקלט ונמצא כל הזמן חשוף ל"גלי נוכחות" הממוענים אליו, אפילו בלי שביקש לקלוט אותם. השאלה אינה אם הוא יודע לפענח אותם (שכן הם חידה שאינה ניתנת לפתרון שכלי), אלא אם הוא מוכן להישאר חשוף אליהם ולהיענות להם. אם הוא אכן נענה לקריאה הזו, בכך מתבטאת חירותו. המטרה, אם כך, אינה להשיג שליטה במידע, אלא להגיב לנוכחות הזו באופן אתי, באמצעות "אהבה", או יותר נכון באמצעות תשוקה.

    ה"שידור" שנושאים אותם גלים אינו מידע אובייקטיבי, אלא "נוכחות", והקליטה הנכונה היא נכונות לתת לנוכחות הזו "לדור" (to inhabit) בתוכך. ברגע שאתה משתוקק, אתה בעצם מאפשר למסתורין להתארח בתוכך ולפעול מתוכך, מבלי שתנכס אותו לעצמך. מאחר שלא מדובר במידע שניתן לשלוט בו, המציאות נותרת בגדר חידה (אניגמה). ברגע שאתה מוותר על המאמץ לפענח או לשלוט בה, ומסכים לחיות בתוך המתח הזה, אתה נמצא בחוויה מיסטית.

    ומכאן: החוויה המיסטית היא המצב הטבעי והצלול ביותר של הקיום האנושי, ובעצם ברירת המחדל שלו. הבעיה איתנו היא שיש לנו הסחות שמפריעות לנו לחיות את המצב הזה. ההסחות הן היומרה לאוטונומיה והדחף להשיג "בעלות" ושליטה על המציאות. כשאנו מנסים לשלוט במה שלא ניתן לשליטה, אנו מתדרדרים ל"צער ובלבול" הנובע מחוסר ידיעה עצמית, ומאבדים את יכולת התשוקה והמשמעות. אנחנו משועבדים לצורך בשליטה. החירות היא השחרור ממנה לטובת היענות ואחריות.

    ההסבר של החוויה המיסטית מתואר על פי כתביה של תרזה מאווילה (קדושה ספרדיה מהמאה ה-16), ״הטירה הפנימית״, אבל אם זו אכן היתה כוונתה, נדמה שהיא הקדימה את טימותי לירי ב-400 שנה, וכשהוא אמר ״Turn on, tune in, drop out״, הוא התכוון לכך שהנשירה היא מהאשליה של ה״אני״ הריבוני, המודל של הסובייקט המודרני, שרואה את עצמו כמי שמכונן את העולם ויוצר משמעות יש מאין. השחרור מתרחש כשנוטשים את ההיאחזות באוטונומיה הזו, באמצעות כוונון פנימי מתודעה ריבונית יוזמת לתודעה מתוזמנת, קשובה.

    Morales Arizmendi, Angélica. “The Human Being in Exposure to Mystery: Phenomenological Foundations of a Mystical Anthropology.” Religions 17 (2026): 1–15.


  • שרשרת החיפושיות

    שרשרת החיפושיות

    בקבר של ילד בן 2,600 שנה ליד הכפר דומסלאב (Domasław) בפולחן, נמצאו 17 שלדים חיצוניים של חיפושיות (חדקוניות) שסודרו בקפידה כשרשרת. החוקרים סבורים כי השימוש בחרקים אלו לא היה קישוטי בלבד, אלא שימש כקמע פולחני (Apotropaic magic) שנועד להגן על הילד בעולם הבא.

    החלקים השתמרו בזכות מגע עם חפצי ברונזה (סיכת "פיבולה" בצורת נבל), ששחררו תרכובות נחושת שמנעו את הריקבון האורגני.

    הראיות לכך ששרשראות וחרקים הם כלים אפוטרופאיים: בקרב ה"הוצולים", קבוצה אתנית באוקראינה ורומניה, בנות נהגו לענוד שרשראות העשויות מכ-80 חיפושיות (ממשפחת הנחושתיים). שרשראות אלו שימשו כקמעות שנועדו להבטיח שגשוג והגנה.

    בתרבויות רבות, חרקים, היו לדוגמה חיפושיות זבל, מסמלים את מחזוריות החיים, המעבר בין עולם החיים לעולם המתים, והגנה על הנשמה במסעה.

    לשריון הכיטין של החיפושיות יש ברק טבעי עמיד. ברק זה נתפס לעיתים קרובות בתרבויות עתיקות כבעל סגולות מאגיות או הגנתיות.


  • ההיסטוריה השרירותית

    אתמול נחשפתי לכתבה בערוץ 13 שעסקה בתופעת "ציוני הקברים" הפיקטיביים של המגזר החרדי. הצפייה בה, בשילוב תכני הקורס שאני עובר כעת, ״היסטוריה, חברה ומדעי החברה״, הולידה אצלי תובנה: המקומות הקדושים שלנו הם שרירותיים לחלוטין. הקדושה אינה נובעת מאמת היסטורית כזו או אחרת, אלא מהחלטה אנושית לייחד מרחב וזמן. ההיסטוריה, כך נראה, אינה תיעוד של מציאות, אלא הבניה חברתית גמישה.

    ביקרתי לא מזמן בקברות המכבים, כנראה בציון המיוחס לאלעזר בן מתתיהו (בכתבה זהו קבר אביו, מתתיהו). המראה היה סוריאליסטי: המקום נראה כמו "סקוואט" של הומלסים או קומונה פאנקיסטית – מוזנח, מלוכלך, מעין מאורת שוליים. כמובן, עם מלא סידורים, שקי שינה וסיגריות.

    כאן מתחילה הסוגיה החברתית. הממסד נוטה לתייג את הפוקדים את המקומות הללו כ"פתאים" או כאנשים חסרי בינה, תוך זיהוי ישיר בין אמונתם לבין רמת המשכל שלהם או הסטנדרטים ה"תרבותיים" שלהם (סדר וניקיון. גם אני שמתי לב לזה). אך לדעתי, ההזנחה הזו היא חלק מהדינמיקה. מדובר ב"אזור אוטונומי ארעי" (Temporary Autonomous Zone) שנאבק על סמכות וקניין מול הממסד.

    זהו מאבק תת-קרקעי: אם המקום הקדוש ה"פיראטי" מצליח לשרוד, הממסד בסופו של דבר ייכנע, יפקיע את הקרקע לטובת האתר, ואולי אף יטמיע את מועדי הטקסים שבו בלוח השנה הרשמי. מה שמתחיל כעבירה פלילית של פלישה לשטח ציבורי, הופך ברבות הימים למסורת מקודשת.

    המחקר של אלחנן ריינר שופך אור על השרירותיות הזו. מסתבר שיש לפחות שלושה מקומות שונים בארץ המזוהים כקבר יהושע בן נון. ריינר טוען כי גם קבר יתרו בנבי שועייב וקבר הרשב"י במירון היו במקורם ציונים של יהושע בן נון – הגיבור המקומי של הגליל.

    מדוע הזיהוי השתנה? לעיתים בגלל מאבקים דתיים, כמו ההתנערות מדמותו של ישו, שנתפס בזיכרון ההיסטורי כגלגול מסוים של יהושע, ולעיתים פשוט כי הקדושה נועדה לשרת מטרה חינוכית ולא תיעודית. נוסעי ימי הביניים – פתחיה מרגנסבורג, בנימין מטודלה או הנוסע מבורדו – תיעדו מסורות מקומיות מקריות, והיסטוריונים של ימינו נאלצים להסתמך עליהם כאילו היו דברי אלוהים חיים.

    עוד הסברים שיכולים להנתן לתופעת ״המקומות הקדושים החדשים״, עלו ברב-שיח שיזמתי בקבוצת הוואטסאפ של הקורס: העלייה לקברי צדיקים היא "קונטרה" מודרנית לטיולי תנועות הנוער החלוציות. אם בראשית המאה העשרים היו אלו תלמידי גימנסיה הרצליה שכבשו את קברי המכבים כדי לייצר קשר חילוני לאדמה, הרי שהיום המגזר הדתי מייצר "אתרי עליה לרגל מתחרים". זהו שיח אלטרנטיבי לציונות, המבקש לדלג על ערכי הקמת המדינה ולחזור ל"יהדות מקורית" לכאורה. בנוסף, פרופ' דורון בר מצביע על כך שבשנות העלייה הגדולה ממרוקו, מנכ"ל משרד הפנים דאז, יצחק כהנא, "המציא" ציוני קברים במקומות זרים כדי להעניק כוח למשרדו ולספק מענה רוחני לעולים שאיבדו את ה"תיווכים" שהיו להם במגרב.

    יהיה אשר יהיה ההסבר, אנחנו חוזים בנקמה של ה"אנטי-ממסד" בנרטיב הממסדי. אלא שטבעו של כל אנטי-ממסד הוא להתמסד בעצמו. חגיגות מירון ואומן, שהחלו כשוליים סהרוריים, מתוקצבות היום במיליארדים מכספי המיסים שלנו.

    ההיסטוריה היא גלגל: היא נבנית באמצעות מהפכות ותיוגים חברתיים. ברגע שהממסד הנוכחי יקרוס או יפסיק לתקצב, תבוא המהפכה הבאה, וקדושה חדשה – שרירותית לא פחות – תיוולד מתוך ההריסות.

    ולמיטיבי לכת, בעניין הזה: כך הפך קבר סוס לציון של קבורת צדיק.


  • ריקוד הדם השמאני

    ריקוד הדם השמאני

    זה אמנם מ-2024, אבל מחקר שפורסם ב- Southern African Humanities מנסה לתת פרשנות חדשה, שמאניסטית, לציורי קיר לא ברורים (עד כה) של הבושמנים, שנתגלו במקור במאה ה-19 ואז קיבלו פרשנות שמרנית, אירופוצנטרית ויבשושית. כיום, אחרי שדייויד לואיס-וויליאמס כבר סבר בראשית שנות השמונים שאצל הבושמנים ציורי קיר נכתבו במצבי טראנס כדי לשקף טקסים שמאניים, ניתן לפרש את זה ״לעניין״. אז זה מה שהמחקר עושה.

    הסיפור הזה מעניין במיוחד. בשנות השבעים של המאה ה-19, תיעד החוקר ג׳ורג׳ סטואו את הציורים הללו ממחסה בשם נמהאלי (Namahali) באזור הרי המלוטי-דרקנסברג (Maloti-Drakensberg), ליד מקורות נהר האינלנדס. לא היה לו ציוד מתקדם, אז הוא פשוט העתיק את הציורים. לא היה לו גם gps כדי לדעת איפה הוא מצא את הציורים בדיוק, ולכן מאז לא הצליחו למצוא את המקום הזה. הוא אבד ואינו ידוע כיום לחוקרים. סטואו חיבר בציור אחד שלוש קבוצות נפרדות של דמויות שצוירו באיזורים שונים, במקור. כיום, מחקר כזה לא היה נחשב ״רציני״. בייחוד מפני שהוא לא ניתן לביקורת אמיתית והוא בגדר מיתוס שלא ברור אם סטוקס בדה אותו מליבו.

    החוקרים, עם זאת, משוכנעים שסטואו לא בדה אותו מליבו, וזאת על סמך הצלבה של הפרטים המופיעים בהם עם ידע אתנוגרפי וארכיאולוגי שנצבר לאחר מותו. חוץ מזה, לסטואו היה מוניטין מקצועי, וגם הדיווח שלו תאם למידע שנתגלה בהמשך באופן בלתי תלוי. כך היה כבר בשלב מוקדם, ועוד יותר במחקר המודרני, והתפקיד של המחקר הנוכחי הוא לסקור את הממצאים המודרניים ולהסביר את הציורים באמצעותם. ומה שהדבר אומר הוא שהם מתיישבים בהחלט עם התאוריה של לואיס-וויליאמס.

    הפרשנות של סטואו היתה שהוא פירש את הסצנה כסיפור מוסר על ״הוללות״ ו״עונש״. הוא טען שהדמויות הגבריות הן חוטאים ש״הושחתו״ עקב השתתפות יתר בריקודים ״מופקרים״, שהרי יש בהם נשים, אז מה זה נשים אם לא מין? האל הבושמני העניש אותם, הפך אותם לחיות, אפילו שדים, שהרי הם נראים כמו סאטירים, כמו שלשטן יש זקן תיש ופרסות. האל גרר אותם למקום מסתור מתחת למים כדי להכות אותם. זו הסיבה שמופיע מקל חפירה כבד, שבו הדמויות מוכות כעונש על חטאיהן.

    סטואו כינה את הריקוד ״ריקוד הדם״, על פי המילה הבושמנית ל״דם מאף״, ״מוקומה״ (Mo'koma). סטואו ציטט מיסיונר בשם תומאס ארבוסה שכתב על ״ריקוד אלים ואינטנסיבי״, שקיים אצל הבושמנים שבו הרקדנים היו מתעייפים עד כדי אפיסת כוחות, ו"לא היה זה נדיר לראות מישהו צונח לקרקע… ודם זורם מנחיריו". סטואו טען שהציור מתאר את הריקוד. יכול להיות שהוא צדק, אבל הפרשנות שלו היתה לא נכונה.

    מה מסתבר? הדמויות בציור הן בתנוחה ספציפית של "כיפוף קדימה עם זרועות לאחור". כבר במאה ה-20, מחקרים אנתרופולוגיים איששו שמדובר בתנוחה המאפיינת את רגע השיא של הכניסה לטראנס וקבלת הכוח העל-טבעי.

    סטואו העתיק דמות שוכבת (במצב עילפון/מוות) שממנה יוצאים קווים המתחברים לדמות אחרת. הוא לא ידע להסביר זאת, אך החוקרים כיום מזהים זאת כתיאור ויזואלי של מושג שהבושמנים קוראים לו ״חוטי מחשבה״, חוטים רוחניים המאפשרים לשמאן לצאת למסע מחוץ לגוף. הקווים בציור יוצאים ספציפית מאחורי הצוואר, נקודה המוכרת באתנוגרפיה של הבושמנים כנקודת עוצמה שדרכה נכנסת ויוצאת ה״מחלה״ או הרוח. דיוק כזה במיקום אנטומי בעל משמעות מיסטית אינו סביר שיהיה מקרי או מומצא.

    המקלות שהוא זיהה שעימם הדמויות ספגו מלקות, מסתבר שהם מקלות ריקוד, ככל הנראה עם אבנים מחוררות המייצרות רעש קצבי או מסמלות את המעבר ("החור") לעולם הרוחות. סטואו פירש אותם ככלי עבודה, מקלות חפירה, אבל הם מונפים באוויר ולא מופנים לקרקע, אז מה חפירה בהם? ציורים דומים נמצאו באתרים כמו Bushpig Shelter בקוואזולו-נטאל, שם הם מזוהים ככלי נשק דווקא, או כאותם מטות טקסיים.

    הדם באף הוא פשוט חלק ממצב תודעה קיצוני שאליו מגיעים הרקדנים, לא שונה במיוחד מטקסים אחרים שמתועדים בפולחני טראנס, אפילו מהמזרח הקרוב. בכרתים ובאנטוליה היו טקסים כאלה, לא פחות מלוכלכים ולא פחות מוטרפים.

    הדמויות המשלבות אדם וחיה, שנקראות במחקר ״תריאנטרופים״, הן מוטיב נפוץ ומתועד היטב באמנות הסלע של דרום אפריקה. משמעותן הוא שינוי צורה של השמאן, המצב שבו הרוח עוזבת את הגוף ולובשת את הצורה שבה ניתן לפעול בעולם הרוחות. השמאן שואב את כוחו מחיות כדוגמת האנטילופה אליה הוא הופך, כדי לרפא, להגן ולהשתמש בכוחן במאבקו ברוחות במשך הטראנס. דמות האדם שהתריאנטרופים נושאים על גבם, היא או הוא השמאנים עצמם, או מי שתומך בהם, שהרי הם במצב קריסה, או הקהילה כולה שאותה הם מרפאים.

    המקלות שמחזיקים התריאנטרופים הם כלי נשק, כי הם נלחמים. בתרבות הבושמנית, המילה ״לחימה״ משמשת לעיתים כמטאפורה לכוח מסוכן או להתמודדות רוחנית בזמן הטראנס. הדמויות ה״נלחמות״ בציור עשויות לייצג מאבק פנימי או לפחות מאבק כזה שנמצא בסף המעבר בין העולמות. החור באבן מסמל את ה"מערבולת" או המעבר שחווה השמאן בכניסה למצב תודעה עמוק, בדומה למעבר דרך חור מים לעולם הרוחות.

    העובדה שסטואו ראה בבושמנים שלב נחות יותר ומוקדם יותר באבולוציה האנושית, היא לעומתנות והתנשאות מערבית אופיינית. מסתבר שמה שמצויר בקירות הוא אמנות סלאש ריקוד מלחמה, שמהווה בעצם טכנולוגיה רוחנית של ריפוי, שינוי תודעה ומסע בין עולמות.


  • הפסיכולוגיה של המיסטיקה

    ספר חדש להורדה בשבועיים הקרובים, ספרו של ד"ר ג'ואו ג'וב צ'ן, פרופסור חבר בבית הספר לסיעוד, וחבר סגל בפסיכולוגיה של הבריאות באונ׳ צפון קרוליינה בשארלוט. הספר מציג סקירה פסיכולוגית מקיפה של תופעת המיסטיקה, המוגדרת כ״חוויות יוצאות דופן המשנות את תפיסת המציאות ואת אישיות הפרט״, או יותר נכון כחוויה המתבטאת ב-2 צורות המשלימות האחת את השניה: חוויה נואטית שמעניקה תובנה אינטואטיבית וישירה, וחוסר היכולת לבטא את החוויה במילים. זה כאילו ״אני יודע משהו שלא ידעתי קודם אבל אני לא יודע איך להסביר את זה, את מה שאני מבין ואיך הצלחתי להבין את זה״.

    בספר מוצג מודל היררכי שכבתי של החוויה המסיטית שמחולק ל-4 שכבות: מיסטיקה מוניסטית, כלומר איחוד מוחלט וביטול האגו ; מיסטיקה נון דואליסטית, שבה אין איון של העצמי אך קיימת כניעות לכל טרנסצנדנטלי ; מיסטיקה דואליסטית שבה בעצם נפגשים עם מציאות אחרת, או יותר נכון עם ״הזולת״, מישהו שמספר משהו וקיים ״מחוץ אליך״ ; ומיסטיקה פלורליסטית שבעצם טוענת שכל אחד מהמודלים יכול להיות מקובל, כי הוא בסך הכל היבט של החוויה המיסטית הכוללת וההגשמה העצמית, ובעצם כל מצב תודעה הוא אחד מיני רבים שמייצג את האמת בעבור עצמו ובעבור הכלל. כאילו שקיימות מציאויות שונות, וכל מצב תודעה, יהיה אשר יהיה, יהיה מי שיחוש אותו, מייצג מציאות שונה, שבה בעת היא ייחודית לו ומשותפות לכולם, אבל היא קיימת, מציאותית, ולא ניתנת להכחשה.

    כל מי שאוהב את הקבוצה, כל מי שאוהב את כל מה שהיא מייצגת ומלמדת ומבינה, ימצא בספר הזה אוצר בלום. ספר שמאגד במקום אחד את כל הידוע והלא ידוע בחקר התודעה, על כל היבטיו הפילוסופיים, הדתיים, המדעיים וההיפותטיים, הפסיכולוגיים והפראפסיכולוגיים.


  • ההתגלמות בבשר כמיתוס שמקורו בפולחן הרפאים

    ההתגלמות בבשר כמיתוס שמקורו בפולחן הרפאים

    בפוסט קודם כתבתי ש״אז ירד שריד לאדירים עם״, שכתוב בשופטים ה׳ בשירת דבורה, הוא בעצם רפרנס לפולחן הרפאים, או יותר נכון למלחמות משה ובני ישראל בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן. שריד, שנאמר בהקשר לסיחון ״ויכו אתו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד ויירשו את ארצו״, ובקשר לעוג ״ויתן ה׳ אלהינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד״. אדירים, שנאמר ״למכה מלכים גדלים, ויהרג מלכים אדירים, לסיחון מלך האמורי, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו״.

    במבוא לספרם ״האמורים״ כותבים נתן וסרמן ויגאל בלוך, שאחד מהמאפיינים של שמות אמוריים, שמיים מערביים, הוא שימוש במונחים מיוחדים לציון קרובי משפחה שאינם בני משפחתו הגרעינית של אדם. אחד מהשמות הללו הוא ״עם״, או יותר נכון הרכיב ʿammu שמשמעותו אב קדמון (של המשפחה).מלך בבל, חמורבי, או יותר נכון Ḫammu-rāpiʾ, נקרא כך. ולא עוד אלא שהחלק השני של שמו יכול להתפרש או כ״רבי״ כלומר כגדול, במובן של ״עם גדול״, ומיד נשוב לזה, או, וכך טוען מיכאל פטר שטרק מאונ׳ לייפציג במחקרו מ-1999, ״רפי״, כלומר ״רפא״ – דהיינו, שמו של המלך מרמז על קשר בין אב קדמון לבין רפא, מן הרפאים. חמורבי עצמו התגאה במוצאו האמורי, ואחד מהרפרנסים המוקדמים שיש לטקס הכיספום/ כישפו, נמצא ב״תעודת היוחסין של שושלת חמורפי״, שם מתואר טקס הכולל הגשת מזון ומשקה למתים תוך קריאה ״בואו, אכלו ושתו זאת, ברכו אותנו״

    החשיבות של המשפחה המורחבת במבנה החברתי מעיד על מוצא נוודי, ככלל, תרבות השבט מפותחת מאוד בקרב נוודים, הרבה יותר מאשר אצל יושבי קבע – ואולי משום כך, בכל המקומות שבהם כתוב בתורה ״גוי גדול״, הדבר נאמר בהקשרים של נוודים. אברהם אבינו, כשאלוהים מברך אותו ״ואעשך לגוי גדול״, לא מתכוון אלא להבטיח לו שיהפוך להיות אב קדמון של שושלת שתסגוד לו, שיהיה מן הרפאים. המונח ״גוי גדול״ חוזר גם אצל ישמעאל, גם אצל יעקב, גם אצל כל מי שכתוב עליו ״ויאסף אל עמיו״, כאמור, כי ״ויאסף״ משמעו ״וירפא״, אל עמיו משמעו ״אל אבותיו, הרפאים״. למעשה, האטימולוגיה של המילה גוי, מסתבר, מן האכדית, במשמעו ״קבוצה״ או ״שבט״, כמו בערבית qawm. בדרך כלל כאלה המאוגדים סביב קרבה, מקום מגורים או עיסוק משותף. הסיבה ש״עיסוק משותף״ קשורה לכך שהמקצוע עבר במסורת, בדרך כלל כסוד משפחתי. אנו רואים את הקיני כשבט שכזה, ששמר על הסוד המקצועי בתוך המשפחה (חרשות מתכת). כמובן, בכל התרבויות העתיקות, וגם המאוחרות יותר, מקצועות עברו במשפחה. זה בכל מקרה המקור, ״גוי״ הוא המקבילה האכדית, השמית מזרחית, של ״עם״ השמי המערבי. וכשמאחלים לאברהם, וכשמציעים למשה, שיהיו ״גוי גדול״, אין הבדל מבחינה זו בינם לבין חמורבי, ותהילת העולמים שחבים לו כמחוקק ראשון. אכן, שם המשחק בעת העתיקה לאבות קדומים היה בהנחילם חוקים – בין אם אלה חוקי שבט, ובין אם אלה חוקים חברתיים, שנועדו לגשר על פערים בין שבטיים ולאפשר חיים קואופרטיביים, הווה אומר, חיים בעיר, שבהם הקשר בין האנשים לא מבוסס על קרבה משפחתית אלא על אינטרס משותף – קיום.

    בהקשר הזה יש גם טענה ש״גוי״ הוא בעצם מלשון ״גאה״, במובן של ״גבוה״ או ״גדול״.כך, שוב, חמורבי הופך להיות ״עם רב״, או בקיצור, ״גוי גדול״. ונאמר בספר דברים, ״כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלוהינו בכל קראינו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת״. אתם בטח זוכרים את הפסוק ״והגישו אדניו אל האלוהים״, ״אם לא יימצא הגנה ונקרב בעל הבית אל האלוהים״, וכן ״בקרב אלוהים ישפוט״. המשמעות המקורית וכנראה היחידה של המילה ״אלוהים״ היא ״שופט״. כשמכנים את יהוה, אלוהים, מתכוונים שהוא בעצם אבי האלים, שתפקידו להיות ״הבורר״ במועצה של מעלה, כמו איזה שיח׳ בשבט בדואי. תפקידו לשפוט, ותפקידו להחליט כיצד ינהגו, ולחוקק חוקים בל יעברו, כי מי שעובר עליהם בסופו של דבר לא עומד בהבטחה שלו, שבעצם חננה אותו ממוות, אלה הם חוקי השבט. ובשבט, ובעיקר שבט של נוודים, כשכל מה שיש לך אלה שארי הבשר שלך, כשמחרימים אותך, דנים אותך למוות, כך שכדי שלא יחרימו אותך, ויענישו אותך בעצם על רע כלשהוא שעשית, עליך להבטיח שתשוב למוטב ותקיים את הבטחותיך.

    בפסוקים בספר דברים המשווים את הגוי הגדול אשר בקרבו אלוהים, ויש לו חוקים ומשפטים, מתכוונים שיהוה הוא בעצם האב הקדמון, ראש השבט. ואפשר להבין את זה בשתי צורות: או שבני ישראל כולם הם בנים של יהוה, והתאגדו ביחד לשבט כאילו, וכאילו בלבד, על רקע קרבה משפחתית, למרות שאין ביניהם קשר משפחתי אמיתי והם רק הופכים למה שכונה בהמשך ״אחווה״, אנשים שכרתו ביניהם ברית והפכו לאחים בברית דם (הברית, היא מין הסתם ברית המילה). האפשרות השניה היא שיהוה, והדבר הזה נחשב כפירה של ממש, אבל אין מה לעשות, אאוהמריזם הוא א׳-ב׳ של פולחן גיבורים, היה אדם, אב קדמון שעבר האלהה (Deified Ancestor) – מיתולוגי בחייו ובמותו. אאוהמריזם, כאמור, על שם אאוהמרוס שטען שגם זאוס היה במקורו אדם, מלך, שבמותו עבר האלהה.

    בני ישראל נקראים על שם אב קדמון, כמובן. האב הזה הוא יעקב, שעליו נאמר ״ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא באר שבע, ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק. ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, ויאמר אנוכי האל אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם״ – אותו ישראל נאמר עליו במקום אחר, ״ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״. מה שמתואר בהתגלות לישראל בירידתו מצרימה היא פולחן אבות פר-אקסלנס, שבו יעקב סוגד הן לאביו יצחק, והן לאלוהי אביו, שהוא, מסתמן, אב קדמון, שממנו והלאה עברה ההאלהה כחוט השני מאב לאב, מרפא לרפא, לכל מי שמצטרף אל ״עמיו״ ונאסף אליהם עם מותו. הטקס היה הקרבת זבחים, כלומר מזון. לא נאמר אמנם מי אכל את המזון, למרות שנאמר שהזבחים היו ״לאלהי אביו יצחק״ – האם המזון יועד לאבות הקדמונים? מה שברור הוא שבמעמד אותו הזבח, היתה התגלות, וההתגלות היתה במראות הלילה, שהכוונה היא מן הסתם באופן חזיוני, דמוי חלום. האם הזבחים הללו היו סעודת מרזח שאליה נלוותה חוויה פסיכדלית? האם בני ישראל שזיהו את אביהם הקדמון עם אותו ישראל, ומצד שני גם נחשבו כבניו של יהוה, מיזגו את יעקב ביהוה עם מותו, או שמא כשאומרים שאני ״בן״ של מישהו, מתכוונים שאני צאצא, וזה יכול להיות גם צאצא ״נכד״, וגם צאצא ״בן נין״?

    אתם בטח חושבים שאני מסתלבט כשאני טוען שבמשך הדורות היו שזיהו בין יעקב לבין ה׳ בעצמו. אז שתדעו לכם שבמסכת מגילה י״ח עמ׳ א׳ הדבר נאמר במפורש: ״ואמר ר׳ אחא אמר ר׳ אלעזר: מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל? שנאמר ׳ויקרא לו אל אלהי ישראל׳, דאי סלקא דעתך ל"מזבח" קרא ליה יעקב ׳אל׳ – ׳ויקרא לו יעקב׳ מיבעי ליה!? אלא ויקרא לו ליעקב ׳אל׳, ומי קראו ׳אל׳? [הרי זה] אלהי ישראל״. מוטיב חוזר במדרשים (למשל בבראשית רבה ס״ח, י״ב) ובספרות ההיכלות הוא שדמות דיוקנו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד. בקבלה נקראים ה״פרצופים העליונים״, ״ישראל סבא ותבונה״, ולא בכדי.

    "תפילת יוסף" הוא ספר חיצוני (אפוקריפי) אבוד, ששרד רק באמצעות ציטוטים בכתביו של אב הכנסייה הנוצרי אוריגנס מהמאה ה-3 לספירה. ומה שנאמר שם, ומן הסתם זו הסיבה שמדובר בספר חיצוני הוא "אני יעקב… אני הוא המלאך של אלוהים ורוח שולטת. אברהם ויצחק נבראו לפניי, אבל אני, יעקב… אני הוא הבכור לכל חי". יעקב מתואר במאבק עם המלאך, זה שמתואר בספר בראשית. המלאך הוא אוריאל. אוריאל טוען לבכורה, אך יעקב מעמיד אותו במקומו ומגלה לו את שמו השמימי, ישראל. בכך יעקב מוכיח שהוא נמצא בדרגה גבוהה בהרבה מאוריאל בהיררכיה השמימית, ואז אוריאל נכנע ומברך אותו. בתורה כמובן הסיפור שונה במקצת, המלאך לא מצליח לנצח את יעקב, ומבקש ממנו שירפה, יעקב דורש ברכה בעבור זאת, ונקרא בשל כך ישראל. דומה? שונה? יעקב, בכל מקרה, ב״תפילת יוסף״, טוען שהוא, ומרפרר לישו ולחנוך/מטטרון, מקורו בשמיים וירד לארץ לזמן מה, אבל צפוי לשוב לשמיים ולשרת את פני האל לנצח. נראה שזו הסיבה האמיתית שהספר הזה הוא גנוז. היהודים ביקשו להצניע את היסוד הזה שנקרא אדם שעבר האלהה, אבל הרי לכם, הדבר היה קיים ביהוויזם הקדום – אולי משום כך היהוויזם אינו מונותאיסטי, היהוויזם טוען בגאון שמטטרון היה אדם לפני שעלה השמיימה. אבל מאחר שזה אבסורדי שאדם בשר ודם ישתווה לאל, אין למי שרוצה להשלים עם ה״עובדה״ הזאת אלא לטעון שהאדם הזה היה במקור שמימי, וירד ארצה להתגלם בבשר בכוונה תחילה, תהיה אשר תהיה.

    לא יודע איך הגענו לתאולוגיה וכריסטולוגיה, אבל אני רוצה להחזיר אותנו לנקודה שלשמה התכנסנו: פולחן הרפאים הפסיכדלי. אז כן, או שיהוה היה פעם אדם, או שיעקב יהפוך בהמשך ליהוה והיה במקור אדם, או שיהוה הוא ההתגלמות השמיימית של האל, ויעקב הוא ההתגלמות האנושית שלו. אבל הרעיון שאדם הופך לאל, ונכנס ישירות למקום הראשון במצעד הפזמונים השמיימי, מקורו בפולחן הרפאים. זה היה המקור.


  • הגותו של תומאס סאס, ״כימיה טקסית״

    הגותו של תומאס סאס, ״כימיה טקסית״

    ביוונית יש שתי מילים שנגזרות מאותו שורש אבל יש להן משמעות שונה. מדוע המשמעות שונה? לא ברור. האטימולוגיה של השורש לא ברורה. סוברים שהיא פרה-יוונית, או חוץ-יוונית. אבל יש עולם תוכן אחד שיכול להסביר את השוני וגם את הקשר. המילים הן ״פרמקון״ (φάρμακον) ו״פרמקוס״ (φαρμακός). פרמקון משמעו רעל שמהווה במינונים מסויימים תרופה, ועל כן יש כלפיו יחס דו-ערכי. פרמקוס משמעו ״שעיר לעזאזל״. ביוון העתיקה במהלך פסטיבלים דתיים, ובעיקר בשעות דחק, אסון או מגיפה, היו בוחרים איש, לרוב מהשוליים החברתיים, ומרגשים אותו מהעיר כדי לרפא את הקהילה.

    עולם התוכן שיכול לקשר בין שניהם הוא הכישוף. המכשפים, ובעיקר המכשפות, היו לרוב מצויידים בסיר שבו הם מבשלים חומרים רעילים כאלה, שמהם היו מכינים שיקויי אהבה. השמאנים הראשונים היו רופאי-אליל כאלה, הרבה יותר מהרבליסטים. לכן גם הסתכלו עליהם במשך הזמן בחשדנות, כי הם גם ככה נמצאים בשולי החברה, ועוסקים בחומרים שנמצאים על הגבול, ומאחר שהכל זה ניסוי וטעיה, אנשים אוהבים להתרכז רק בטעיה, וכשהיא קורית מאשימים אותם בכל הרע. ואז גם מגרשים אותם, וככל שההיסטוריה מתקדמת התדמית שלהם הופכת גרועה יותר ורדופה יותר.

    אותה הפרמקיה (φαρμακεία) גם משמשת במקרא ובברית החדשה כדי לתאר ״מכשפה״. אבל כפי שאנו יודעים, מכשפה בתנ״ך משמעה מישהי שעוסקת ב״כישוף״, או יותר נכון בכניסה למצבי תודעה שונים בכדי לתקשר עם מימדים אחרים של המציאות, או בקיצור סמים. זה המשותף.

    ובנקודה זו גם מתרכז תומאס סאס בביקורת שלו על הממסד המודרני. יש לו יחס דו ערכי לתרופות, אבל לא רק מפני שבמינונים מסויימים הן מסייעות ובמינונים אחרים מזיקות, אלא מפני שבתרופה ניתן להשתמש גם אם קיבלת אותה עם מרשם, ואז יש לה חותמת של רופא, לוגו של חברת תרופות ודף הוראות עם כסת״ח משפטי שבכאילו אמור להסביר מה קורה אם נתקלים בתופעות לוואי ידועות ואף הנדירות ביותר, אך בפועל בא לומר ששימוש לא מפוקח מספיק בתרופה עלול להזיק, וחוסר פיקוח במקרה הזה משמעו, שהממסד הרפואי לא יודע עליך מספיק בשביל למנוע תופעות לוואי בין תרופתיות או תגובות אלרגיות. מצד שני, במילה חוסר פיקוח יש גם דקדוק מיוחד: תרופות שכאלה ניתן להשיג גם בשוק השחור, וגם באופן פיראטי, כלומר שלא בדרך המפוקחת, שלא דרך נציגי הממסד. או-אז, התרופה משנה את פניה והופכת ל״לא חוקית״, ואת מי שסוחר בה למקור כל הרוע, או בקיצור ״פרמקוס״.

    סאס טוען שכפי שהיוונים הקדמונים נהגו לטפול את כל הרוע בשעיר לעזאזל האנושי שלהם, הממסד המודרני עושה את זה כלפי הסמים, וכל מי שקשור אליהם: מכורים, סוחרים וכל מי שקל להחריג אותו מהנורמה – מכורים הם אנשים לא יציבים בנפשם, או כאלה שלוקים במחלה מיוחדת שנקראת ״התמכרות״. סוחרים הם אנשים רעים, שמנסים לנצל את החלשים הללו. כאילו שחוקי ההיצע והביקוש לא חלים על הטריטוריה הזו, כאילו שלא מדובר כאן באנשים שעשו החלטות (התנהגותיות) גרועות, ואנשים אחרים שעשו החלטות (עסקיות) טובות. כלומר, אין כאן עניין של אחריות, אין כאן עניין של גמול ועונש. יש כאן עניין של גישה אל ידע אסור, וסנקציות כלפי מי שהעז להציץ, ולהפגע במקרה של המכורים, או לקצץ בנטיעות במקרה של הסוחרים.

    המאבק בסמים, אומר סאס, אינו מאבק מדעי למען בריאות הציבור, אלא מלחמת קודש של אמונה אחת (הרפואה המדעית והמדינה) נגד אמונות אחרות (השימוש הפולחני בסמים אסורים). מבחינה זו אין הבדל בין הממסד הרפואי לבין האינקוויזיציה.

    כהרגלו, סאס אוהב לזעזע, והדוגמה שלו הפעם היא להשוות את הרדיפה של המשתמשים והסוחרים לרדיפת היהודים בשואה. שתיהן מתוארות כ״בעיה״ שיש לפתור, מתוך הבניה חברתית שנועדה לשרת צרכים רגשיים ופוליטיים של הרוב באמצעות יצירת "אחר" דמוני. בשני המקרים מדברים על הבעיה כעל איום ביולוגי, כעל מזיקים, כעל מחלות, כעל סממן עברייני, כעל מי שיש עליו תווית או אות קין. אין הבדל משמעותי בין היהודים מרעילי הבארות במדינה התאוקרטית, לבין המכורים והמשדלים לסמים (pushers) ב״מדינה הטיפולית״.

    ״מדינה טיפולית״ הוא השם שבו סאס מכנה את הממסד המדיקלי. חלק ממכבסת המילים, שבה שליטה חברתית היא ״טיפול״, וסימום מכוון הוא ״תרופה כרונית״. אין הבדל בין זה לבין ה״ניו ספיק״ – ספר שלם של סאס מדבר על הדרך שבה הממסד עושה את מה שהוא מכנה ״שואה סמנטית״ (Semanticide), שוב שימוש הלקוח מז׳רגון השואה, ואולי חלק מההתרסה היא כי סאס עצמו הוא יהודי, שרגיל להיות נרדף ורק מחפש את הפלייסהולדר לצורר שלו. אבל מצד שני, הממסד הוא באמת צורר, אם מסתכלים על זה דרך הפריזמה של הסמים. כחלק מהמלחמה הם מונעים רפואה מחולים הזקוקים לה, ומפלילים את חסידי אומות העולם שמספקים להם את התרופה.עמוס דב סילבר מנהל מבחינת הממסד ארגון פשע, כי הוא פיראט, כי הוא מעורב בסחר לא חוקי, כי כל מי שמנסה לעקוף את הסמכות, הוא קרימינל, מיניה וביה. גם שלומי סנדק הוא קרימינל וגם ניסים קריספיל, שמגדל את הסם למטרות מחקר.

    מה הופך אם כך את הקנאביס למשהו שלילי? האנלוגיה המרכזית של סאס היא בין מים קדושים לבין סמים "ממכרים". הוא מסביר שבשני המקרים, המשמעות אינה טמונה בתכונות הכימיות של החומר – H₂O במקרה של מים, או THC (או CBD הלא פסיכואקטיבי) במקרה של קנאביס. המשמעות נובעת כולה מהטקס, מהאמונה ומההקשר התרבותי שסביבם. מים הופכים ל"קדושים" באמצעות טקס שמבצע כומר, וקנאביס, או כל סם אחר, הופך ל"ממכר" ו"מסוכן" באמצעות טקס חברתי-משפטי-רפואי המגדיר אותו ככזה. "התמכרות" באופן כללי היא שגיאה קטגורית. דיון על התמכרות בספר פרמקולוגיה שקול לדיון על טקס הטבילה לנצרות בספר לכימיה אי-אורגנית. התמכרות, כמו טבילה, היא התנהגות טקסית, היא שייכת לתחום האנתרופולוגיה, הדת והמוסר, לא לתחום הכימיה. אבל זה הקטע של המדיקליזציה, התערבות כביכול מדעית בסוגיות מוסריות. התמכרות אינה יותר מדבר פסיכולוגי, או אם לקרוא לזה ״ביהביוריסטי״, והדיבור על התמכרות הוא חלק מהמיתוס המטריאליסטי של מדעי המח שהופך את האדם לסוכן פסיבי שמונע מתגובה של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים במקום להיות סוכן מוסרי ובעל אחריות לבחירות שלו.

    הנסיון להתייחס אל בני אדם כאל ״ילדים״ או כאל ״מפגרים״ חסרי כושר שיפוט באשר לסוגיות מהותיות בחייהם, כי הם לוקים במחלה השוללת מהם את חופש הבחירה, כופה עליהם להסכים מאין ברירה לאפוטרופוסות מלאה של הממסד על חייהם, וחשיבה במקומם. כי הם לא מסוגלים לחשוב, כי כל יצר מחשבות ליבם רק רע כל היום. אני, הממסד, צריך להיות ה״ביבי סיטר״ שלך, אני אחשוב בשבילך, ומה שאחשוב הוא שטובתך היא טובתי, אני זה המדינה. כך בעצם מתקיימת מדינה טוטליטרית, גם היא מכנה את עצמה עדיין דמוקרטיה.

    כאמור, אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה וכל מה שאני כותב עכשיו מריח לי יותר מדי כמו מתכון בטוח לחילוקי דעות. הרעיון שלי הוא לצטט את תומאס סאס, ולומר שכשמדברים על מדיניות סמים כאנלוגיה לדת, קל מאוד (ולדעתי נכון) לעשות שיפט ולדבר במונחים של ממסד דתי. ותומאס סאס הוא מנומק ועושה את זה בצורה אלגנטית, גם אם היא קשה לעיכול, וגם אם ניתן לחלוק עליה. כמו לדוגמה, הטענה שחוסר האמון שלנו במדינה ובמגזר הציבורי נובע מדעה קדומה, ולא רק זדון יש להם בראש. הם פשוט לא יוצלחים.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×