אתמול נחשפתי לכתבה בערוץ 13 שעסקה בתופעת "ציוני הקברים" הפיקטיביים של המגזר החרדי. הצפייה בה, בשילוב תכני הקורס שאני עובר כעת, ״היסטוריה, חברה ומדעי החברה״, הולידה אצלי תובנה: המקומות הקדושים שלנו הם שרירותיים לחלוטין. הקדושה אינה נובעת מאמת היסטורית כזו או אחרת, אלא מהחלטה אנושית לייחד מרחב וזמן. ההיסטוריה, כך נראה, אינה תיעוד של מציאות, אלא הבניה חברתית גמישה.
ביקרתי לא מזמן בקברות המכבים, כנראה בציון המיוחס לאלעזר בן מתתיהו (בכתבה זהו קבר אביו, מתתיהו). המראה היה סוריאליסטי: המקום נראה כמו "סקוואט" של הומלסים או קומונה פאנקיסטית – מוזנח, מלוכלך, מעין מאורת שוליים. כמובן, עם מלא סידורים, שקי שינה וסיגריות.
כאן מתחילה הסוגיה החברתית. הממסד נוטה לתייג את הפוקדים את המקומות הללו כ"פתאים" או כאנשים חסרי בינה, תוך זיהוי ישיר בין אמונתם לבין רמת המשכל שלהם או הסטנדרטים ה"תרבותיים" שלהם (סדר וניקיון. גם אני שמתי לב לזה). אך לדעתי, ההזנחה הזו היא חלק מהדינמיקה. מדובר ב"אזור אוטונומי ארעי" (Temporary Autonomous Zone) שנאבק על סמכות וקניין מול הממסד.
זהו מאבק תת-קרקעי: אם המקום הקדוש ה"פיראטי" מצליח לשרוד, הממסד בסופו של דבר ייכנע, יפקיע את הקרקע לטובת האתר, ואולי אף יטמיע את מועדי הטקסים שבו בלוח השנה הרשמי. מה שמתחיל כעבירה פלילית של פלישה לשטח ציבורי, הופך ברבות הימים למסורת מקודשת.
המחקר של אלחנן ריינר שופך אור על השרירותיות הזו. מסתבר שיש לפחות שלושה מקומות שונים בארץ המזוהים כקבר יהושע בן נון. ריינר טוען כי גם קבר יתרו בנבי שועייב וקבר הרשב"י במירון היו במקורם ציונים של יהושע בן נון – הגיבור המקומי של הגליל.
מדוע הזיהוי השתנה? לעיתים בגלל מאבקים דתיים, כמו ההתנערות מדמותו של ישו, שנתפס בזיכרון ההיסטורי כגלגול מסוים של יהושע, ולעיתים פשוט כי הקדושה נועדה לשרת מטרה חינוכית ולא תיעודית. נוסעי ימי הביניים – פתחיה מרגנסבורג, בנימין מטודלה או הנוסע מבורדו – תיעדו מסורות מקומיות מקריות, והיסטוריונים של ימינו נאלצים להסתמך עליהם כאילו היו דברי אלוהים חיים.
עוד הסברים שיכולים להנתן לתופעת ״המקומות הקדושים החדשים״, עלו ברב-שיח שיזמתי בקבוצת הוואטסאפ של הקורס: העלייה לקברי צדיקים היא "קונטרה" מודרנית לטיולי תנועות הנוער החלוציות. אם בראשית המאה העשרים היו אלו תלמידי גימנסיה הרצליה שכבשו את קברי המכבים כדי לייצר קשר חילוני לאדמה, הרי שהיום המגזר הדתי מייצר "אתרי עליה לרגל מתחרים". זהו שיח אלטרנטיבי לציונות, המבקש לדלג על ערכי הקמת המדינה ולחזור ל"יהדות מקורית" לכאורה. בנוסף, פרופ' דורון בר מצביע על כך שבשנות העלייה הגדולה ממרוקו, מנכ"ל משרד הפנים דאז, יצחק כהנא, "המציא" ציוני קברים במקומות זרים כדי להעניק כוח למשרדו ולספק מענה רוחני לעולים שאיבדו את ה"תיווכים" שהיו להם במגרב.
יהיה אשר יהיה ההסבר, אנחנו חוזים בנקמה של ה"אנטי-ממסד" בנרטיב הממסדי. אלא שטבעו של כל אנטי-ממסד הוא להתמסד בעצמו. חגיגות מירון ואומן, שהחלו כשוליים סהרוריים, מתוקצבות היום במיליארדים מכספי המיסים שלנו.
ההיסטוריה היא גלגל: היא נבנית באמצעות מהפכות ותיוגים חברתיים. ברגע שהממסד הנוכחי יקרוס או יפסיק לתקצב, תבוא המהפכה הבאה, וקדושה חדשה – שרירותית לא פחות – תיוולד מתוך ההריסות.
ולמיטיבי לכת, בעניין הזה: כך הפך קבר סוס לציון של קבורת צדיק.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה