יין נחשים הוא משקה אלכוהולי מסורתי המיוצר בדרום מזרח אסיה על-ידי השריית נחשים שלמים, לרוב ארסיים, בתוך יין אורז או אלכוהול מזוקק מדגנים. ולא רק נחשים: ביחד איתם שמים גם צלופחים, עקרבים, שממיות, סוסוני ים וכמובן צמחי מרפא. במקומות מסוימים אף שותים יין מעורבב עם דם או מרה של נחש. והטעם משתנה לפי המתכון, גם לפי זן הנחש. וככל שאתה אקזוטי, כך הטעם מיוחד יותר. וכך מסתבר שאם זה ״סתם״ נחש נפוץ, אתה כבר לא מיוחד, ולכן היצרנים מנסים להיות יצירתיים, ולוכדים נחשים נדירים, כולל כאלה שבסכנת הכחדה.
יין הנחשים נחשב בוייטנאם ובסין משקה רפואי או אפרודיזיאק (מגרה מיני), שנועד “לחזק את הגבריות”, “לטהר את הדם”, “להמריץ את הגוף”, או “לטפל במחלות ראומטיות”. בוייטנאם הוא מכונה ״יין רפואי״, ואכן על בקבוקים שנמכרים בשווקים מצויינות הסגולות הרפואיות לכאורה שלו: מרפא לכאבי גב, עייפות, נשירת שיער, שיגרון, בעיות עיניים וכמובן פוריות וכח גברא. בתרבות הווייטנאמית הנחש מסמל חום, עוצמה גברית ופוריות. בהתאם מרבית שותי היין הם גברים.
לכאורה, האתנול שביין אמור לנטרל את ארס הנחש, או יותר נכון לפרוס אותו ובכך לגרום לו להיות לא אפקטיבי. הדבר קורה אם ריכוז האלכוהול נמוך מדי או אם המשקה לא נשמר כראוי. מקפידים לכן שריכוז האלכוהול יהיה 40% ומעלה. דווחו גם מקרים של הפרעות קרישה, כאילו שאדם הוכש, והיה צריך לתת לו נסיוב. מחקרים לא הוכיחו שחלבוני הארס מנוטלים לגמרי בהשריה. ובלי קשר, גם אם לא הארס עצמו, יש המוני גורמי זיהום, שתיית נוזלים או אכילת בשר זוחלים עלולה לגרום לזיהומים טפיליים, כגון ספארגנוזיס. בחלק מהמקרים עשויות להווצר כתוצאה מהאתנול תרכובות שנחשבות מסרטונות כמו אתיל־קרבמאט – חומר החשוד כמסרטן. גם אם כן וגם אם לא, עצם העובדה שיש חשיפה לרעלנים שהכבד והכליות מסננים, הופכת צריכה נשנית של יין כזה, גם אם הוא לא רעיל לחלוטין, לגורם ש״דופק״ את האיברים הללו לטווח ארוך. מצד שני גם לא הוכח שיין נחשים ממכר כמו אלכוהול רגיל.
בקורפוס ההיפוקרטי מוזכר נחש ביין כתרופה, למשל לשיליה שלא נפלטת לאחר לידה. זו אינה בהכרח אותה פרקטיקה מזרח-אסייתית של השריית נחש שלם בבקבוק לאורך חודשים, אלא שימוש רפואי-פרמקולוגי ביין כבסיס. התיעוד המוקדם ביותר מייחס את השימוש לשושלת ג׳ואו המערבית (בערך המאה ה-11–8 לפנה״ס), הדבר נסמך על מקורות מאוחרים ומשניים, כך שאמינותו לא ברורה. האזכור הרפואי המוקדם ביותר מופיע ב״Shennong Bencao Jing״, חיבור שהורכב בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה השניה לספירה. בהמשך נכתב בהרחבה על הנושא בתקופת רק בשושלת מינג (המאה ה-16) באוגדן Bencao Gangmu.
שאלת השאלות, תשובתה היא לצערי לא. שתיית יין נחשים נובעת בראש ובראשונה ממניעים רפואיים, מסורתיים, תרבותיים וכלכליים, ולאו דווקא מצורך פסיכואקטיבי. הנחש אמנם מסמל חכמה וריפוי, אביו של הדרקון לפני שהתעלה וקיבל את כנפיו, הנחש מזוהה עם ״שלושת המלכים״, יוצרי התרבות והשליטים הראשונים של האנושות. פו-שי (伏羲), הראשון מהם, מתואר כמי שמחצית גופו נחש ומחצית אדם. שנונג (神农) שנחשב כאל הרפואה, מסמל את האבחנה בין רעל לתרופה. שניהם ביחד המציאו את כלי המייתר גוצ׳ין Guqin, שדגם הסדקים על ציפוי הלכה שלו מתואר כ״קשקשי נחש״: ויחד עם אלה, הרעיון לשלב אותו במשקה אלכוהולי, לא מצאתי סימוכין לכך שזה למטרות שינוי תודעה. עם זאת, עצם הרעיון של הטמעת מהות ״אכול את מה שאתה רוצה להיות״, היא עקרון מוכר באנתרופולוגיה. הנחש סימל את זרימת אנרגיית הצ׳י בגוף, כך שאם אתה רוצה לחזק את האנרגיה הזו, תשתה את הנחש. בפולקלור הדרום-מזרח אסייתי, נחש נחשב יצור בעל חכמה, אריכות ימים ויכולת לעבור בין עולמות. יין הנחש הוא לא תכשיר הנחש היחיד, הם גם שותים דם נחש ומורחים עצמם בשמן נחש. בכך הם מטמיעים את מהות הנחש: חכמה ומעבר בין עולמות. בסין מוכרת גם הפרקטיקה של שימוש מכוון בחומרים רעילים בתואנות אלכימיות, כאילו שיש הקבלה בין האלכימיה הפיזית החיצונית לבין האלכימיה הגופנית הפנימית Nedian (內丹術).









