• הנביאים, הסגפנים והאלימות המקדשת

    הנביאים, הסגפנים והאלימות המקדשת

    מדוע בחר המקרא להציג את הנביאים כדמויות מתריסות, שאינן מהססות לצאת כנגד מוסדות המלוכה, הכהונה ופולחן הקורבנות, תוך שימוש בשפה בוטה, פרובוקציות קיצוניות ואף אלימות מילולית ופיזית? התשובה טמונה בהבנה שהנביאים לא היו רק "מוכיחים בשער", אלא חברים בשרשרת מסורת עתיקה של סגפנים, "נזירים" במושגים מודרניים, שראו באלימות הפיזית והנפשית כלי פדגוגי ורוחני לכינון מחדש של קדושת האדם.

    המחקר המודרני, כפי שמשתקף בספרה של כריסטין לוקריץ מרקיז Death of the Desert, מאיר זווית חדשה על הנזירות הנוצרית במצרים, אך ניתן להשליך ממנו גם על מי שכביכול העביר להם מסורות של סגפנות שהולכות אחורה מאות שנים, עד לימי הנביאים. ההנחה היא שגם הנביאים חיו באורח חיים דומה, עם פרקטיקות דומות של מה שהיינו מכנים היום "מדיטציה". ואת המדיטציה הזו העבירו בשרשרת המסורת לא רק לנזירים נוצריים אלא לשלל סוגים של נזירים, גם גנוסטיקנים וגם יהודים. המילה הנכונה היא לא נזירים אלא יותר "סגפנים בעלי אורח חיים אסקטי". תנאים רבים כאלה מתוארים גם במשנה, בעיקר בני חוגו של רשב"י שהיו מקבלים על עצמם יסורים קשים מבחירה. האורודוכסיה היהודית לא אהבה את זה, סביר להניח כי הסגפנים היו בעלי אטיטיוד משיחי, משהו שהיא ניסתה להצניע.

    המדיטציה הזו כללה הרבה אלימות, פיזית ורוחנית כאחד. אלימות כלפי העצמי, שפה אלימה באופן כללי שכוללת ניבולי פה, ודימויים קשים מעולמות שכוללים אלימות מובנית (ולכן אונס). המוטיבציה היתה לזעזע את השומעים, שזה המאמין עצמו, חבריו בקוינוביון ופשוטי העם שבאים לשמוע את ההטפות שלהם, במנזר ובערים, אם הנזירים יוצאים למסעי הטפות. לוקריץ-מרקיז מכנה את זה "אלימות במילים". למרות שיש גם דוגמאות שבהן הנזירים השתמשו באלימות פיזית של ממש, והשתתפו בחילול והריסת מקדשים באלכסנדריה כדי לטהר את העיר. דבר שמזכיר גם נזירים יהודיים כמו רבי שמעון בר יוחאי ש"טיהר" את טבריה, ו"שרף אנשים על ידי מבט" – אם נראה בהם כאלה שחולקים את אותה המסורת (וניתן לראות).

    המדבר עצמו היה איזור קשה ואלים, גם מבחינה פיזית, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה "רוחנית". היצורים ששכנו שם נחשבו דמוניים, והנזירים שהלכו לשם הלכו בכוונה כדי להיאבק בשדים ולגבור עליהם, כמו שישו עצמו הלך ל-40 יום ולילה במדבר כדי להכניע את השטן, או יותר נכון לעמוד בנסיונות שלו. זה כמובן לא התחיל בישו. הרעיון קיים בתאולוגיה היהודית, כשבמדבר ה' עצמו העמיד את ישראל בנסיונות "לראות אם יש ה' בכם אם אין", "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו", "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא". בפרקי אבות זה מוצג דווקא הפוך, בני ישראל ניסו את ה' 10 פעמים, "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי", ומסכת ערכין גם מפרטים בדיוק מה. כל המקומות שה' ניסה את בני ישראל או שבני ישראל ניסו את ה' קשורים לקשיים של חיים במדבר, והעונשים כולם קשורים לדמונים החיים במדבר. הרטוריקה של השהות במדבר כ״נסיון״ מודגשת אצל ישו, זה לא רק שהשהות שלו שם היתה ״נסיונות״ של השטן, אלא גם האופן שבו הוא ענה לשטן לפי הכתוב בברית החדשה היתה באופן זה, "לא תנסה את ה' אלוהיך".

    בנקודה זו אחדד את השאלה: במידה ואת השימוש במשני תודעה (וספציפית בדודאים, שהוא כביכול חלק מהפק״ל הנביאי) ניסו להצניע בתנ״ך, השאלה הבוערת יותר היא למה דווקא את זה להסתיר ולא את התיאורים האלימים והבוטים. ובהקשר זה אפשר לציין שה״נסיון״ שהשטן העמיד בו את ישו הוא לכאורה הזיה שבה ישו עמד על צוק, אותו דמיין כגג בית המקדש, והשטן אמר לו "קפוץ". כך שכל עניין ה״נסיונות״ במדבר הם בעצם שפה יפה להזיות. ובמדבר יש המון הזיות, לא רק הזיות של חומרים פסיכואקטיביים (למרות שגם אותם יש) אלא בעיקר הזיות מיראז׳, ״פאטה מורגנה״.

    חוויות כאלה יוצרות מצב שבו העיניים "נפקחות". אם אתה רואה מאגר מים שלא באמת קיים, ככה פתאום, נפקחות לך העיניים. ואם מאגר המים מתגלה כאמיתי ולא כהזיה, אז נפקחות לך העיניים בריבוע. גם הגר, כשגילתה באר מים, נאמר עליה ״ויפקח אלוהים את עיניה״. זו בדיוק החוויה שחיפשו הנזירים במדבר, כדי לרפרר לחטא הקדמון "ונפקחו עיניכם". לוקריץ-מרקיז מראה כיצד הסיגוף הקיצוני של הנזירים נועד להשיב את הגוף למצב שלפני החטא, ל"טבע של אדם". ברגע שהגוף שלך גובר על הקשיים במחיה במדבר, אתה מואר וכמו כיפרת על החטא הקדמון, "ירשת את מלכות השמיים".

    וירושת מלכות השמיים הזו, שהיא שם קוד למשיחיות גנוסטית, להגיע לרמת תודעה עליונה שבה אתה נמצא מעבר לנורמות החברתיות, או מה שנקרא במיסטיקה היהודית ״בן עליה״ – בדיוק כנגד זה יצא הממסד הנוצרי. הממסד ידע שהדרך להפוך לאדם-על היא גם לטשטש את הגבולות המוסריים, כולל את האלימות ו"הטירוף הקדוש". הכנסיה היתה נגד אלימות בשל כך, והעדיפה לייחס אלימות לברברים ולא לאנשי אלוהים. כך בעצם היא הרחיקה את עצמה מהזיהוי בין הנזירים לאלימות, ומכך שהנזירים עצמם השתתפו בפועל בהרס של מקדשים פגאניים, והעדיפה להאשים את "האחר". באמצעות הטריק הרטורי הזה הכנסיה אפשרה להמונים לזכור את הטראומה של החורבן מבלי לערער על סמכות הכנסיה, "זה לא אנחנו, זה הם".

    זו גם התשובה לשאלה מדוע ביקשו להסוות את השימוש במשני תודעה אבל לא הסוו את האלימות, ביקשו להסוות את התסמינים ההתנהגותיים של השימוש במשני תודעה שבאים בכפיפה אחת עם פראנויה ולפיכך אגרסיביות כתוצאה מפחד, את הגורם לאלימות במקום את האלימות. היה להם נח שיש אלימות בעיקר כשאפשר להסיט את האשמה כלפי אויבים מבחוץ, בעיקר אם הם ערטילאים, "גוי ממרחקים", "גוי מרחוק קצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו", "גוי מר ונמהר", שיגיע מ"ירכתי הארץ". כלומר, האלימות היא לא "משלנו", האלימות הטמאה היא לא משלנו. משלנו זו רק אלימות טהורה ופדגוגית.

    אלימות טהורה שכזו שהם לא הסוו היא לדוגמה האלימות של ישו, שהפך שולחנות בחצר המקדש. הנזירים בעצם "חיקו אותו", imitatio christi. אלימות היא חלק מסט הכללים: אתה מתחבר אל הקודש, ואז "מותר לך", אבל מותר לך רק אם אתה עושה את זה בערוצים המקובלים בתיווך הכנסיה. מותר לך גם להקיא על עצמך ולמלא את השולחנות בצואה בלי מקום (עוד תסמינים של שימוש בדודאים), דבר שכפי שמתואר בכתבי אוגרית, אל בעצמו שעשה, וחסידיו "חיקו אותו". ישעיהו לא נגד ההשתכרות, רק נגד "נבואת השקר".

    לקינוח, עוד תסמין מעניין שניתן למצוא באורח החיים הנזירי. אוואגריוס, סגפן משפיע מאוד, הנחה את תלמידיו לקרוא תהילים כדי להצליף בדמונים, ולהשתמש בצלב כבקמע. הדברים האלה היו בעצם תרגילים רוחניים שאפשרו לנזירים להתגבר על הקושי הגופני במחסור במים ובמזון. המזג האלים שהנזירים אימצו נדמה בעיניהם כאילו שהם הופכים ל"אש אוכלת". ירמיהו תיאר את עצמו ״והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״, היפרתרמיה ויובש הם תסמין מובהק נוסף של תסמונת אנטיכורינרגלית, כלומר תופעת לוואי לאחר חשיפה לדודאים. בכל מקרה, טוענת לוקריץ-מרקיז, הנזירים האמינו שהאש הזו היא אנטיתזה לאופי הקר של השדים, ולכן היא כלי נשק אפקטיבי.

    Luckritz Marquis, Christine. Death of the Desert: Monastic Memory and the Loss of Egypt's Golden Age. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2022


  • חרבות מקודשות: חרב יוקרתית מיער פולין והשלכותיה התרבותיות

    חרבות מקודשות: חרב יוקרתית מיער פולין והשלכותיה התרבותיות

    חרב יוקרתית מתקופת הברונזה התגלתה נעוצה בקרקע ביער סמוך לגדנסק שבפולין. החרב, שמתוארכת לכ-2,700 שנה לפני זמננו כה יוקרתית שמעריכים ששווייה היה בזמנו שקול לעדר בקר שלם. התגלית עדיין טריה ואין מסקנות מדעיות אבל נוטים להניח שזו לא אבידה אלא חרב שננעצה בכוונה תחילה בקרקע. על סמך מה אומרים את זה?

    בחברות קדומות באירופה, הנשק לא היה רק כלי מלחמה טכני. הוא נשא כוח מאגי וקדוש, והיווה סמל מוחשי לכוחו ולגבורתו (Virtus) של הלוחם. כלי הנשק עוטרו לעיתים קרובות בסמלים של בעלי חיים ומוטיבים שמטרתם להגן על הלוחם ולהעיד על נוכחותה של ישות אלוהית לצידו בקרב. לכן, הפרידה מנשק לא הייתה פעולה של מה בכך, אלא ויתור בעל משמעות רוחנית עמוקה. מי שנפרד מכלי הנשק שלו, היתה לו מטרה מובהקת של ״הקדש״ – כלומר הכנסה ואפילו השבה של החרב לדומיין המקודש, בין אם כאקט של ״הפרשה לגמלאות״ של החרב, ובין אם כאקט של הפרשה לגמלאות של עצמו. בדרך כלל הפרשה כזו לגמלאות היתה הוצאת החרב משימוש, שבירה שלה או עיקום שלה כך שלא יהיה ניתן לעשות בה בכלל שימוש חוזר.

    חשוב לציין שכשמדברים על ״הפרשה לגמלאות של חרב״, מדובר לרוב בהשבתת חרבות של אויבים, כאלה שנלקחו כשלל בקרב, כלומר במקום לבזוז את כלי הנשק של האויבים, היו ״מחרימים״ אותם. למעשה, זו המשמעות המילולית של ״חרם״ בעברית. לוקחים את השלל ומקדישים אותו לאל, ״חראם״. מה הרציונל בכך?

    אם נחשוב על לוחם כעל נהג מירוצים, ועל הנשק בתור הפרארי שלו, אז הוא לא רק העריך את כוחות הסוס של המנוע שמגלמים בתוכם כח אלוהי, אלא האמין שהסוס המצויר על מכסה המנוע הוא התגלמות חיה של אל המהירות, ושהמנוע עצמו נוצק בעולם הבא ומכיל ניצוץ אלוהי שמגן עליו פיזית מתאונות. ההערצה של הנשק לא הייתה מופנית רק ליעילות הטכנית או לחדות הלהב, אף שהם היו יקרים ומתקדמים טכנולוגית, אלא לנוכחות האלוהית ששכנה בנשק והפכה אותו למה שהוא.

    חוקר התרבות הקלטית ז׳אן לואי ברונו (Brunaux) מסביר שהלוחמים ראו בכלי הנשק שהם נושאים משהו שנודף ממנו ״כוח כמעט מאגי״. ברגע שהלוחם עטה על עצמו את כלי הנשק, הוא הפסיק להיות אדם רגיל שמחזיק בכלי עבודה. במקום להיות רק טכנאי שמשתמש במכשיר, הלוחם התמזג עם כוחו של הנשק והפך למעין ״חצי אל״ שנאחז בזעם או טירוף אלוהי. הטירוף מחק את הפחד והכפיל את כוחותיו, וגם העניק לו לגיטימציה אלוהית וייעוד להילחם ולהרוג בשם האלים. כלומר, החרב מייצגת את האל, הלוחם ההרוג מייצג את האל הכנוע, החרמת כלי הנשק מייצגת את ״גניבת האלים״. בכך שאתה מעניק את הנשק של האויב שלך לאל, אתה משיב את ה״מאנה״ שטמונה בנשק למקורה האלוהי. אין הבדל משמעותי בין לאכול את הלב של האויב שלך (כפי שעשו לא מעטים, דבר שנקרא אקסו-קניבליזם), לבין להוציא משימוש את כלי הנשק שלו. אדרבה. ברגע שניתן לעשות זאת, אולי זה בעצם ״פאס״ שאתה נותן ליריב אם שבית אותו, קלף שמציל את חייו, כי מה שווים חייו לעומת כלי הנשק שלו? הוא עצמו רואה זאת כהשפלה גדולה יותר, אם חיללו את חרבו.

    הנוהג הזה אפיין את כלל השבטים ההודו-אירופיים. הרודוטוס מתאר מנהג ספציפי של השבטים הסקיתים לכבוד אל המלחמה. בכל מחוז הם נהגו להקים תלולית ענקית של זרדים, שבראשה נעצו חרב ברזל עתיקה. החרב הנעוצה לא הייתה רק קורבן, אלא סימלה את האל עצמו. הסקיתים הקריבו לחרב הזו מדי שנה קורבנות של כבשים וסוסים, יותר מאשר לכל אל אחר. הם אף הקריבו לה שבויים אנושיים.

    בדומה לסקיתים, מקורות מאוחרים יותר מראים שגם לוחמים סרמטים ואלאנים, ששירתו כשכירי חרב בצבא הרומי והגיעו למערב אירופה, חלקו מסורת פולחנית דומה. הם סגדו לאל המלחמה השבטי שלהם שהתגלם כ"חרב חשופה המוצבת זקופה באדמה או על פלטפורמה".

    למעשה, המחקר החוקרים קושרים את המנהג של נעיצת החרבות באדמה ובתלוליות קבורה מצד שבטים אלו למקור ההיסטורי שממנו צמח מיתוס המלך ארתור ו״החרב באבן״. הארכאולוג האירי ג'ון וודל (John Waddell) מייחס את הנוהג לתקוע חרב ואז לחלץ אותה עם האלאנים. האלאנים תקעו אותה באדמה, הקלטים תקעו אותה באבן. וודל מסביר שהדבר הזה מבחינתם היה ליטוש של החרב באבן, וכך בעצם האבן שסימלה את האובייקט האלוהי, העניקה מכוחה לחרב. מצד שני, החריצה של האבן היתה גם אישוש הכח האלוהי, אם הלהב היה חד, ואם הוא הפך קהה, היתה החזרה של העוצמה שלה למקורה. כלומר, הרעיון היה גם להעניק לה כח במידה שהיא חדשה, וגם להתחיש את כוחה במידה שהיא משומשת. בסאגות הנורדיות, אגב, הוא מראה איך האובייקט שבו נעצו את החרב היה דווקא עץ.

    כשמדובר במנהג הקלטי ראוי לציין שלפני שהוציאו את החרב משימוש, הציבו אותה לראווה ותלו אותה על קירות המקדש או בשער העיר. החרב הושארה תלויה לפעמים במשך עשרות שנים עד שהחלידה ונפלה לאדמה. לאחר שנפלה, נאסר לעשות בה שימוש חוזר. במקום זאת, הרסו אותה עוד יותר ואז השליכו אותה לחפיר וקברו אותה. כלומר, היה גם עקרון של קבירת החרב או השלכתה למקום שבו לא יהיה ניתן להוציא אותה, או לשחזר אותה, כי היא גם ככה הרוסה, ולפעמים המקום עצמו עשוי להרוס אותה עוד יותר, כמו לדוגמה אם משליכים למאגר מים.

    אצל היוונים הדבר הזה היה מוסד. אחרי הקרב היו מעניקים את כלי הנשק כמנחה, אנאתמטה (Anathemata), בדרך כלל מעשר מן השלל, הטופ 10% ניתן כמנחה (מה שנקרא Aparche, אפארכה). כלי הנשק היו נתלים על מה שנקרא ״טרופאיון״, בדרך כלל גזע עץ שאת כלי הנשק תלו על ענפיו (או שפשוט נעצו את החרבות בו). לפעמים העץ הזה היה ממש בשדה הקרב, והטקס היה נעשה במהלך הקרב. לפעמים הדבר הזה היה נעשה כמה פעמים, פעם אחת מיד לאחר הקרב, ובפעם השניה והפומפוזית יותר, במצעד הנצחון, השיבה מהקרב. מה שנקרא בהמשך, ברומא, Triumph.

    סיכוי סביר שהאיסור בתורה (דברים כ׳) לא לנדוח גרזן על עץ פרי לאחר כיבוש עיר קשור לזה שהעץ המסוים שבו נעצו את החרבות היה דווקא עץ פרי שהיה מקודש לאל, בדרך כלל עצי אלון, כשהפרי שלו הוא הבלוט.

    לסיום, כפי שהזכרנו, הטקס הזה לא היה רק לצורך הפרשת חרבות של אויבים לגמלאות אלא לעיתים גם כהפרשת חרבך אתה. נשק נחשב כחפץ אישי, ובלתי ניתן להעברה, לכן היה נהוג לקבור לוחמים מתים ביחד עם כלי נשקם. אם פרשת מהצבא, ונשבעת שלא תשוב להיות לוחם בשנית, היית צריך להקדיש את החרב שלך. לא יכולת להוריש אותה מפאת קדושתה.

    היה מקרה אחד שכן יכולת. רק אם המישהו הזה שהורשת לו מגלם בתוכו את אותה המהות שלך. אצל האלאנים והסרמטים היו נוהגים לנעוץ חרב לתוך תלולית הקבורה של מלכיהם המתים. החרב הופרשה מהעולם יחד עם המלך המת, כפי שהיה נהוג לעשות עם נשק אישי. לא היה מותר וגם בדרך כלל לא ניתן לשלוף אותה, כי שליפה שלה היתה בעצם מבטלת את ההפרשה שלה, והאמינו שבגלל זה אף אחד גם לא יצליח, מלבד זה שהוחלט שחולק את אותה האנרגיה עם המלך, ובמילים אחרות מי שהאל בחר בו להיות שליט לגיטימי. מבחן השליפה היה למעשה אורדאל שבו רבים ניסו לשלוף את החרב ללא הצלחה,מתוך אמונה שרק המלך הלגיטימי יצליח – ממש כמו ארתור. לכן גם ארתור כשפרש, טמן את חרבו באבאלון (או זרק אותה לאגם), מתוך אמונה שאף אחד לא יירש אותו מלבד זה אשר יהיה ראוי לכך באחרית הימים, ואז האקסקליבר תעשה קאמבק.


  • ביונר, טראומה, ואנימיזם: התפיסה הישירה של העולם

    ביונר, טראומה, ואנימיזם: התפיסה הישירה של העולם

    אחד מהעקרונות שמלמדים אותנו בתארים מתקדמים הוא שלפני שאנחנו מצטטים בהתלהבות מישהו שמצדד בהנחות שלנו (מה שנקרא באקדמיה ״הטיית אישור״), אנחנו חייבים לבדוק בקרבי קרביו לגבי מיהו, מהו, מה היו מניעיו, מתי פעל ועל רקע מה, באילו שיטות פעל, כמה הוא קונצנזוס, כמה האינטגריטי שלנו מסתכן בכך שאנחנו נשענים עליו. אקדמיה טובה לא מלמדת אותנו לא להישען על מישהו מחוץ לקונצנזוס, אלא היא מלמדת אותנו לא להסליק אותו פנימה כאילו הוא קונצנזוס. הסכנה לאינטגריטי שלנו היא לא בעצם השימוש בו, אלא בהיעדר גילוי נאות מתודולוגי.

    אם היה מוקם פארק שעשועים של מלכודות אינטלקטואליות לתלמידי תארים מתקדמים, סטיבן הרוד ביונר (Stephen Harrod Buhner) היה מתקן הדגל שלו. אטרקציה אפילו גדולה יותר מטרנס מקנה. כי בניגוד למקנה, ביונר ״דיבר״ בשפה המדעית, אבל הבעיות שלו היו שהוא לא עבד לפי המתודה המדעית המחייבת, הוא הלך על הקו הדק שבין מדען לפילוסוף, והרבה פעמים עבר אותו לכיוון הפילוסופיה, ואם רוצים להיות בוטים יותר אז לכיוון הניון אייג׳. המדע נוטה להתעלם מאנשים כאלה, שלא שילמו את ״מיסי הקהילה האקדמיים״.

    ביונר נפטר ב-2022. בערך בתקופה הזו חל סוויץ׳ כלשהוא בקהיליה המדעית והיא התחילה לאשש דברים שכתב 20 שנה קודם לכן, כדוגמת הפרוטוקול שהוא כתב להתמודדות עם מחלת ליים (2023). ביונר כמובן כתב הרבה יותר מזה, כמו לדוגמה, בספר שהוציא ״Sacred and Herbal Healing Beers״, פרק שלם עסק ב-Gruit, תערבות של צמחי מרפא ששימשה להתססה ובישול בירה לפני שהכשות היה תקן. הוא הציג עשרות מתכונים היסטוריים וחשף תרבות עשירה שבה הבירה שימשה כחומר משמר, כמשקה טקסי ופסיכואקטיבי, וכמדיום ליצירת תרופות. בעקבותיו החלו מבשלים לעשות בירות נסיוניות ו״קדומות״, והחל ״רנסנס״ של בירות ימי-ביניימיות ייחודיות. כן, אפילו אני ציטטתי אותו או יותר נכון ציטטתי את מי שציטט את מי שציטט את מי שציטט אותו בלי ידיעתי, כשהסברתי את חוק טהרת הבירה הבווארי מהמאה ה-16 כחקיקה הראשונה נגד סמים פסיכואקטיביים.

    וכעת, למה אני נדרש אליו. כי הגותו תומכת בהנחת היסוד בעבודה סמינריונית שאני עמל עליה כעת. אני מנסה להסביר את התפתחות הדת כטכניקות קוגניטיביות להתגברות על טראומה של גלות או יותר נכון של ניתוק מהסביבה הטבעית של האדם, הדבר היחיד שהכיר ועצם התלישה שלו ממנה הכניסה אותו ל״סרטים״. אז הוא המציא את הדת כסוג של נחמה, או כסוג של טכניקה להפוך את ה״קדושה״, קדושת האדמה, ל״ניידת״, כזו שהוא יוכל לקחת איתו לכל מקום ובכל עת, ואז להשאר מחובר אליה, ובעצם לאנרגיית האבות שלו, לקומפוסט שבו הוטמנו, אותו בירכו וממנו גם נבטו הצמחים אותם אכל, או אותם אכלו הבהמות אותן אכל.

    אני מכנה את הטכניקה הזאת סגידה ל״מאנה התנהגותית״, האמונה שבה אם תתנהג כלפי האובייקטים המייצגים את אנרגיית האבות בצורה מכבדת, האבות יתנו לך ברכה, ואם תתנהג כלפיהם בצורה מזלזלת, הם יקללו אותך. יש שיגדירו את זה אנימיזם. הם מפספסים, כי מדובר כאן ב- substitution, או transmutation, או sublimation. ולא עושים את זה כי רוצים להיות מעודנים יותר או קומפקטיים יותר, אלא עושים את זה מכורח, כי בטקס יש גם את המרכיב הטקסי ההתנהגותי וגם את האובייקט הטקסי הפיזי, זה כמו מתכון שבו יש שני חלקים: המרכיבים והעיבוד עצמו. אז במקרה הזה כורח השעה לא אפשר לאדם להביא את כל המרכיבים למתכון, ולכן הוא אלתר. במקום להביא קמח חיטה הוא מביא קמח תירס, במקום להביא ״חלב לביאה״ הוא הביא ״חלב כלביא״.

    האובייקט הטקסי עבר ״התמרה״, ״הפחתה״, ״עידון״ – כי מבין שני החלקים בטקס, החלק ההתנהגותי חשוב יותר. התנהגות זה דבר חשוב, אבל כדי שהטקס יהיה שלם, צריך להחזיר את עטרתו ליושנה, והחוסר הזה הוא מה שמעיק עלינו. כי אנחנו יודעים שאנחנו מפספסים משהו. מה שאנחנו מפספסים הוא לא זהות האובייקט הטקסי המופחת, אלא החיבור העמוק אל ה״קומפוסט״, אל האנרגיה הערטילאית שאז הגדרנו כאנרגיית האבות וכיום אנו מגדירים אותה כ״אלוהים״.

    מה טוען ביונר? ביונר טוען העולם אינו אוסף של אובייקטים מתים כפי שבעת המודרנית אנו חושבים (בעקבות ההטיה של דקארט, ״החשיבה הקרטזיאנית״), אלא רשת של סובייקטים חיים שאנחנו נמצאים איתם במערכת יחסים. אנימיזם הוא למעשה האדפטציה הפסיכולוגית-אקולוגית המקורית של האדם לתפיסה הזו. המוח ומערכת העצבים שלנו התפתחו במשך מאות אלפי שנים כדי לסרוק את הסביבה ולקרוא אותה. מבחינה אבולוציונית, כדי לשרוד, לא יכולנו להתייחס לסביבה כאל רקע מת. היינו חייבים לזהות כוונות, מצבי רוח, ותקשורת אצל חיות, צמחים ותופעות טבע. האנימיזם הוא חוויית המציאות כאשר מערכת העצבים שלנו פועלת בתפוקה מלאה ומחוברת לסביבה. העולם מלא ב״סובייקטים״, ישויות חיות שמגיבות לנו, ולא ב״אובייקטים״, בחפצים מתים. יש לנו צורך בקשר ישיר עם הסובייקטים האלה, מערכת העצבים שלנו נוצרה כדי להיות מוזנת מקשר תמידי עם הסביבה המורחבת.

    ביונר מכנה זאת ״תפיסה ישירה״. בדיוק כפי שאדם זקוק לוויטמינים ומזון כדי שמערכת העיכול שלו תעבוד, כך הנפש האנושית זקוקה לתקשורת מולקולרית, רגשית ואלקטרומגנטית עם צמחים, בעלי חיים ונופים כדי לשמור על איזון פסיכולוגי. כאשר התרבות המודרנית מכריחה אותנו להתייחס לטבע כאל מכונה או כאל ״דומם״, אנחנו מכבים בעצם את ״אנטנות הקליטה״ של הלב ושל מערכת העצבים שלנו. התוצאה היא רעב פסיכולוגי עמוק – אנו מרגישים בודדים ביקום, סובלים מחרדה אקולוגית, ומנסים למלא את החלל הזה באמצעות צריכת יתר או טכנולוגיה.


  • ניתוץ האשליה האנתרופוצנטרית: מהדת הממוסדת להבנה סומטית של קשר אדם-טבע

    ניתוץ האשליה האנתרופוצנטרית: מהדת הממוסדת להבנה סומטית של קשר אדם-טבע

    תאוריית ניהול האימה (Terror Management Theory – TMT) גורסת כי המבנים האדירים של האמונה והחברה, ובראשם הדת, נוצרו "יש מאין" על ידי מוחו של האדם כמענה לחרדה קיומית. לפי גישה זו, התרבות היא מנגנון הגנה פסיכולוגי שנועד להגן על האדם מפני אימת הסופיות והמוות, בעוד שהעולם החיצוני נותר סביל, אילם, ומשמש רק כמעורר חרדה.

    אלא שגישה זו מעוררת ביקורת נוקבת. היא מציבה דיכוטומיה קרטזיאנית קשיחה המייחסת "חיות" ותודעה רק לנפש האנושית, ובכך תופסת את כל מה שאינו אדם כנחות ומכניסה את האדם ליחס אדנותי, מנכר והרסני כלפי הטבע. בניגוד לדיכוטומיה זו, ניתן להציע גישה אלטרנטיבית: הצורך האנושי היסודי ביותר, המכוון את התנהגותנו, אינו התגוננות מופשטת מפני המוות, אלא הנטייה המובנית באדם להרגיש חלק בלתי נפרד מהטבע הסובב אותו.

    לפי תפיסה זו, הדת לא נולדה מפחד פסיכולוגי מופשט, אלא כתוצאה מטראומה פיזית ואקולוגית. בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, בעקבות קטסטרופות אקלימיות וחברתיות, נתלש האדם מסביבתו המקורית וחווה מאז תסמינים המזכירים "גמילה" גופנית – חסך עמוק וחוסר איזון המתבטאים בנוירוזות. המצאת הדת ומיסודה כמערכת חוקים קשיחה היוו ניסיון אנושי להתמודד עם השבר הזה, אך למרבה האירוניה, מערכת זו רק הגבירה את הניכור. איבוד שיווי המשקל הלך והחמיר ככל שהאדם איבד את מה שג'יין בנט מכנה "הקשב החושי" שלו – היכולת להקשיב לחומר ולהכיר בכך שהוא מושפע באופן פיזיולוגי, נפשי וביו-כימי מהסביבה הלא-אנושית.

    בנט, ממובילות זרם "המטריאליזם החדש", מזכירה לנו כי בני האדם והחומרים סביבם פועלים יחד בתוך רשת חליפין הדדית, או "מכלול" (Assemblage). בתוך המכלול הזה, האדם אינו מרכז העולם אלא "מינרל מהלך" – סוכן בדרמה חומרית גדולה בהרבה, שחלק את הגבולות שלו עם הנוף בחוויה סומטית (גופנית) משותפת.

    ההתנתקות מחוויה זו מודגמת היטב בהגותו של דייויד אברם, המזהה את הקטסטרופה הגדולה ברגע המצאת האלפבית הפונטי, שהחל תהליך של "העתקת הקסם". טרם הכתב, השפה והבל הפה קיימו עירוב חושים ישיר בין האדם לטבע. אולם, הטכנולוגיה של הקריאה והכתיבה אילצה את האדם למקד את מלוא קשבו החושי בסמלים מלאכותיים, דו-ממדיים ודוממים. החושים "שכחו" את השתתפותם הספונטנית בנוף; הטבע השתתק והפך לאובייקט מכני, והתודעה נכלאה בתוך הגולגולת, מנהלת דו-שיח רק עם עצמה ועם הסימנים שהיא עצמה יצרה. הדת הממוסדת, שקידשה טקסטים כתובים, שימשה כמעין "פרוטזה" פסיכולוגית שניסתה לפצות על שתיקתו הטראומטית של הטבע, אך הותירה את האדם עם ריקנות אונטולוגית.

    הבנת השבר כאירוע חושי וכימי מעניקה עומק חדש לטראומת הניתוק: כאשר שינויי אקלים והגירה כפויה עקרו קהילות בעת העתיקה, השבר לא היה רק תרבותי, אלא "הלם איזוטופי" של ממש. היעדרם הפתאומי של החומרים הכימיים, האקלים המוכר והחתימה הבוטנית הספציפית של חבל הארץ המקורי נחוו בגוף האנושי כחרדת כליון. החוקים הדתיים וההתנהגותיים היו מנגנון פיצוי סינתטי שנועד לטפל בתסמונת הגמילה הפיזית הזו, בניסיון לאחות את הניכור האקולוגי.

    אולם, בעולם העכשווי הבשילו התנאים המאפשרים לעצור את ההידרדרות הזו. הטכנולוגיה המודרנית גברה באופן מהותי על מגבלות הזמן והמקום, והפכה את העולם לכפר גלובלי שבו הגירה ומעברים גאוגרפיים אינם נחווים עוד כטראומה קיומית. האדם המודרני מתאקלם לסביבות חדשות בקלות; הגיוון הגנטי שלו גבוה, והעובדה שהוא צורך חומרים ומזון שמבחינה איזוטופית מגיעים ממרחקים עצומים, הופכת את הגוף שלו לחסין ורגיש בהרבה פחות ל"זרות" של החומר המשולב בו.

    בעולם שבו הגוף כבר אינו חווה את הניכור החומרי כהלם פיזיולוגי, מנגנוני הפיצוי הקוגניטיביים והדתיים שהאדם המציא בעבר אינם נחוצים עוד. במילים רפואיות, האנושות נכנסה למצב של "רמיסיה" (הפוגה) – מצב שבו תסמיני מחלת הניכור נחלשים או נעלמים, עד שהגוף אינו זקוק עוד לתרופה הסינתטית. תהליך פיזיולוגי-טכנולוגי זה הוא שמספק, בסופו של דבר, את ההסבר העמוק לתופעת החילון המודרנית.


  • פטריה פסיכואקטיבית מסתורית: גילוי מדעי חדש.

    פטריה פסיכואקטיבית מסתורית: גילוי מדעי חדש.

    הפטריה הפסיכואקטיבית שלא שייכת לאף משפחת פטריות פסיכואקטיביות מוכרת ופועלת דרך מנגנון כימי שטרם התגלה, ולמרות שידועה לפחות 1800 שנה לא היתה בשימוש פולחני מעולם. ההזיות שהיא גורמת אינן נתפסות כחוויה טקסית, אלא מוגדרות לרוב כ״הרעלה״ או כתופעת לוואי המתרחשת כאשר הפטרייה נאכלת חיה או שאינה מבושלת מספיק. למעשה, לא מוכר שימוש יזום בה, או יותר נכון ״שיבוש קולינרי הגורם לתופעת לוואי״, כי אכן כך (כקולינריה) היא נתפסת במטבח הסיני, שם היא נחשבת מעדן.

    במחוז יונאן שבסין ובצפון הפיליפינים גדלה פטריית מאכל יוצאת דופן שמעסיקה לאחרונה את הקהילה המדעית. פטריית ה-Lanmaoa asiatica, המוכרת בשם המקומי "ג'יאנשוצ'ינג" (Jianshouqing – בעברית: "רואה-יד-כחול", בשל צבעה המאדים שמשחיר-מכחיל בעת שפשוף או חיתוך), נחשבת למעדן קולינרי מבוקש בשל טעם האומאמי העשיר שלה. אולם, אכילת הפטרייה כשהיא מבושלת חלקית או נאכלת חיה, גורמת לתופעה הזייתית של דמויות זעירות וצבעוניות, בגובה סנטימטרים ספורים, אשר צועדות, רוקדות ומטפסות על רהיטים וקירות בסביבתו הטבעית של האדם.

    התופעה כה שכיחה עד שבית חולים אחד ביונאן מטפל במאות מקרים כאלה מדי שנה, ומסעדות מקומיות פיתחו תקני בישול מחמירים, כולל שימוש בטיימר של 15 דקות והנחיה שלא לשלב את המנה עם אלכוהול, במטרה למנוע "הרעלות". פעם גם שרת האוצר האמריקאית אכלה אותה, ב-2023, אבל היא לא דיווחה על שום דבר, מן הסתם כי הכינו אותה כראוי. כאמור, אין מי שמנסה מלכתחילה להכין אותה שלא כראוי. טקסטים סיניים עתיקים מהמאה השלישית מספרים על פטרייה שכשהיא נאכלת חיה היא גורמת לאדם לראות ״איש קטן״, אך הדבר הזה הוא לא יותר תיאור המובא כהערת אזהרה לצרכנים ולא פרקטיקה פולחנית.

    פריצת דרך משמעותית בהבנת הפטרייה פורסמה לאחרונה על ידי החוקרים קולין דומנאואר ובריין דנטינגר מאוניברסיטת יוטה בכתב העת Mycologia. במחקרם, שמיפה את הגנום של 53 דגימות וארגן מחדש את משפחת הפטריות הזו ל-17 מינים שונים, התגלה ממצא מפתיע: Lanmaoa asiatica אינה מכילה אף גן הקשור לייצור חומרים פסיכואקטיביים מוכרים. אנליזות כימיות וגנומיות אישרו כי הפטרייה חסרה לחלוטין את אשכולות הגנים שמייצרים פסילוציבין (החומר הפעיל ב"פטריות קסם") או חומצה איבוטנית (המצויה באמניטה מוסכריה). התגלתה בנוסף עובדה מעניינת לפיה תגובת ה"הכחלה" של הפטרייה נובעת מחמצון אנזימטי של ג'ירוציאנין (gyrocyanin), ולא מחמצון של פסילוצין כפי שקורה בפטריות הזיה רגילות. המסקנה היא שמשפחה זו, שקרובה יותר גנטית לפטריות פורצ'יני נפוצות, מייצגת משפחה שלישית וחדשה לחלוטין של פטריות פסיכואקטיביות הפועלת דרך מנגנון כימי שטרם התגלה.

    התופעה של ראיית ״אנשים קטנים״ מוכרת בספרות הרפואית כ״הזיות ליליפוטיות״, מונח שטבע הפסיכיאטר הצרפתי ראול לרואה ב-1909 בהשראת הספר ״מסעי גוליבר״. מסקירה רפואית שיטתית שניתחה 226 מקרי הזיות כאלו, עולה כי הדמויות נחוות לרוב בגובה של 10 עד 30 סנטימטרים, כשהן פועלות בקבוצות גדולות, עוטות בגדים צבעוניים או מדי עבודה, ומתנהגות כאילו הן חיות בעולם הפיזי של הצופה (למשל, צועדות מתחת לדלתות). ב-97% מהמקרים ההזיות מעוגנות בסביבה האמיתית, מה שנקרא ״מציאות מרובדת״ ולא ״מציאות חלופית״, כמו הזיות שנוצרות מסמים כמו DMT.

    61% מההזיות הליליפוטיות הן חזותיות בלבד, בעוד 39% מערבות חושים נוספים, כגון שמיעת קולות זעירים וילדותיים. במקרים רפואיים שאינם קשורים להרעלת הפטרייה, תופעה זו מופיעה בעקבות מצבים קליניים מגוונים, החל מסכיזופרניה וצריכת אלכוהול מופרזת, ועד מחלות נוירולוגיות קשות כגון גידולי מוח ואובדן ראייה. בעוד שבעבר ההזיות הללו נחשבו לעיתים ל״שפירות״ או משעשעות, הסקירה מעלה כי ב-46% מהמקרים החולים חווים אותן באופן שלילי ומטריד.

    Domnauer, Colin, and Bryn T. M. Dentinger. 2026. "Phylogenomic systematics of Lanmaoa (Boletaceae) reveals cryptic diversity, resolves global evolutionary relationships, and suggests a novel psychoactive lineage." Mycologia. Published June 5, 2026. https://doi.org/10.1080/00275514.2026.2670968.

    Blom, Jan Dirk. "Leroy's Elusive Little People: A Systematic Review on Lilliputian Hallucinations." Neuroscience & Biobehavioral Reviews 125 (June 2021): 627–636. https://doi.org/10.1016/j.neubiorev.2021.03.002.

     

     


  • רפואה, מאגיה ופולחן במצרים העתיקה

    במצרים העתיקה, הגבול בין רפואה, פולחן ושינוי תודעה היה מטושטש עד כדי כך שלא ניתן היה להפריד ביניהם. הצמחים ששימשו לשיכוך כאבים לא נתפסו רק כחומרים כימיים הפועלים על הגוף, אלא ככלים בעלי עוצמה רוחנית וסמלית. תפיסה זו נבעה מהאמונה המצרית כי כאב אינו רק תופעה פיזית, אלא עשוי לנבוע מחסימות אנרגטיות בגוף או מפלישה של שדים ורוחות. לכן, הטיפול הרפואי שולב לעיתים קרובות בטקסים מאגיים ובשימוש במרכיבים סמליים שנועדו לגרש את הגורמים הרוחניים לסבל. לכן גם חומרים ששימשו בפולחן, וכמשני תודעה, שימשו גם כתרופות.

    במקרה, כמובן, יש להם סגולות אנטי בקטריאליות או פיזיולוגיות אחרות שתורמות לשיכוך כאבים, אבל הדבר הזה התקשר מן הסתם, ואולי דווקא בגלל סגולותיהם הרפואיות, שהפרו את האמונה שמדובר ב״מחלות רוחניות״, הם נתפסו כמגרשי שדים. הלוטוס הכחול לדוגמה שימש לטיפול בכאבי ראש, הדודאים שימשו לטיפול בכאבי בטן, זרעי פרג האופיום שימשו לטיפול במחלות עור וגם כמרגיע של בכי מוגזם אצל ילדים, ייתכן עקב כאב, השכרון (הנביין) שימש לשיכוך כאבים בגפיים וכחומר מרגיע לפני ניתוחים. גם חומרים ששימשו כקטורת, היעילה במיוחד כנגד עין הרע, שימשו כתרופות מסיבות דומות. ערער שימש כנגד כאבי בטן, כאבי פה וכאבים בפי הטבעת, לבונה שימשה לטיפול בכאבי בטן (באמצעות חוקן או שיקוי) ובמורסות.

    מקור


  • מחקר חדש: הקרבת ילדים בפסגות האנדים והשימוש בסמים משני תודעה

    מחקר חדש: הקרבת ילדים בפסגות האנדים והשימוש בסמים משני תודעה

    מחקר חדש מציג תיארוך מדויק לטקס הקאפאקוצ'ה (Capacocha) בפסגת הר ז'וז'יאז'קו (Llullaillaco) בהרי האנדים על גבול ארגנטינה וצ'ילה, בו הוקרבו ילדים לאלי ההרים כשהם שרויים במצב לימינלי תחת השפעת חומרים משני תודעה. המחקר מצא רמות גבוהות של קוקה (קוקאין) ואלכוהול (צ'יצ'ה – בירה מתירס מותסס) בשיערם של הילדים המוקרבים. החומרים שימשו כנראה להשרות מצב תודעה שונה (אופוריה, הרדמה, טראנס) בימים שלפני ההקרבה.

    טקס הקאפאקוצ'ה כלל הקרבת ילדים ונערות בפסגות הרים קפואות כחלק מפולחן טבע שנועד לרצות את אלי ההרים. אותם קורבנות שתו ואכלו סמים משני תודעה כדי להיכנס למצב תודעתי "מעבר", לא מתים ולא חיים, אלא שליחים המתווכים בין העולמות. הם מתו בסופו של דבר, כי הם ננטשו שם והמקום היה קפוא. אי אפשר לדעת אם היו מהם שחזרו, וגם אי אפשר לדעת אם מי שנשלח לשם בכלל רצה לחזור כך שאם היה מתעורר ומגלה שהוא נטוש ועל סף מוות, אם נותר בו האינסטינקט שרוצה לחיות או שהוא הלך בלב שלם לשם. סביר להניח שהסימום כלל גם שטיפת מח לפני כן, או שהיתה בהם תחושת שליחות דתית. מתרבויות אחרות יש רמיזות לכך שהיו אנשים שהוקרבו מרצון, כמו לדוגמה משרתים של מלכים שרצו להקבר איתם, או אם נחשוב על מרטירים שלא משנה להם למות למען אמונתם, כי הם רוצים "לחיות" ביחד עם האל ו"לחקות את המשיח" שהלך בלב שלם אל הצלב. אז לא ברור. מה שכן ברור הוא שכל העניין הזה היה מקודש וכלל משני תודעה שבעצם הם מקודשים.

    בדיקות מדעיות "מתחכמות", כי לא קל לתארך באנדים, גילו שהטקס התרחש בין השנים 1462 ל-1507. התקופה הזו חופפת לשלטונם של קיסרי האינקה טופה אינקה או וואינה קאפאק, וכך זה מאתגר את הטענה שההקרבות נועדו לסמן כיבוש טריטוריאלי, כלומר "לתקוע דגל" ו"לקדש" טריטוריות שנכבשו. העובדה שהילדים לא הוקרבו כשהצבא הגיע לראשונה לאזור, אלא עשרות שנים לאחר מכן, רומזת על כך שהילדים הוקרבו ל"תחזוקת האימפריה", וכדי לשמור עליה מפני התפרקות, ככלי פוליטי ופסיכולוגי, כ"רפואה מונעת", או כ"אנטיביוטיקה". הקיסרים יזמו טקסים כאלה כדי להחזיר את הסדר על כנו (במקרה שמדובר באנטיביוטיקה) או כדי להתפלל שהסדר יישאר על כנו (במקרה שמדובר ברפואה מונעת).

    95% מהחוקרים יאמרו שמדובר באנטיביוטיקה.


  • אקודיימון: רוחות הטבע והתגלמויותיהן בתרבויות שונות

    אקודיימון: רוחות הטבע והתגלמויותיהן בתרבויות שונות

    המונח "אקודיימון" (Ecodaimon) נטבע בשנת 2009 על ידי החוקרת סינדי קלנדנון (Cindy Clendenon) כדי לתאר רוחות מיתולוגיות וישויות אלוהיות הקשורות באופן הדוק לסביבה הטבעית. תחת קטגוריה זו נכלל מגוון רחב של תופעות וישויות רוחניות הקשורות למקורות מים, הרים, יערות, מדבריות, שדות פרחים וכו׳. הדוגמאות אמנם מהמיתולוגיה היוונית (ספרה של קלנדנון נקרא ״Hydromythology and the Ancient Greek World״), אבל הכלל הזה הוחל על כלל התרבויות, כשבכל תרבות יש את המקבילות, ולכולם יש את אותו התפקיד ואותו האופי. כלומר, הרוחות הללו אינם במעמד של אלים, או לפחות לא אלים בכירים, והם קשורים למקומות ספציפיים או לכוחות ספציפיים. בתפקידם הם מגנים ומשגיחים על מה שאנו מכנים היום ״הסביבה האקולוגית״. כשהסביבה נמצאת בשיווי משקל, התפקיד שלהם הוא להעניק מהטוב שלהם, וכשהיא יוצאת ממנו התפקיד הוא להשיב אל שיווי המשקל הזה – ושוב, אנו שוגים כאן במחשבה ״אקולוגית״ מודרנית, אבל הרעיון הוא להסביר לנו בשפתנו את איך שלכאורה הקדומנים תפסו את הרוחות הללו, כקפריזיות והפכפכות: מצד אחד מיטיבות ונדיבות, אך באותה מידה גם מסוכנות ואלימות. יכול להיות שלפעמים שני הפנים גם יחד, ובשל כך, בני האדם נדרשו להפגין כלפיהן מידה רבה של כבוד ויראה.

    הדוגמאות ה״בוטות״ ביותר מהספרות הקלאסית הן מהתרבות הקלטית באיים הבריטיים, שם המקומיים האמינו בישויות השומרות על הטבע, על עצים, גבעות, בארות, מעיינות, חורשות וכו׳. מצד שני, החיילים הרומאיים, שהאמינו מימים ימימה ב״גניוס לוקי״, רוח המקום, הישות השומרת על מקום מסוים או קבוצה הקשורה אליו, אימצו את הפולחן של הישויות המקומיות, ובמסגרת פולחנם החלו לסגוד לאלים המקומיים על מנת שישמרו עליהם גם כשהם רחוקים מביתם. הפולחן היה הענקת מנחות לאלים המקומיים, כדי לרצות את האלוהות.

    מתוך הכבוד לאקודיימונים נולד הרעיון של השלכת מטבעות לבארות או תליית בדים על עצים, וכמובן השארת מזכרות דמויות קמע או סתם גרפיטי. אני מזכיר שוב, המנהגים האלה ורעיון האקודיימונים בכלל, הם אוניברסליים. אנחנו שמים פתקים בכותל המערבי, בלי קשר להתנהגות של עוברי דרכים בשנת 500 לפנה״ס, אלא כי המיינדסט שלנו ושל כל אדם, קדמון ככל שיהיה, הוא זהה. וזה אומר, כנראה, שהוא טבוע בגנים שלנו כבני אדם, האנתרופומורפיזם, וההשלכה של מה שאנו מרגישים על כל מה שמחוצה לנו – תפיסה שהולידה את האנימיזם ולבסוף את אלוהים.

    כדי להפוך את הפוסט הזה מסתם פוסט על פולחן טבע לפוסט על אנתאוגנים אציין כמה דוגמאות לאקודיימונים ״פסיכיים״. הדוגמה המיידית היא הצמחים הפסיכואקטיביים כ״מורים״, שמלמדים את השמאנים את תורתם. "סאצ'ה רונה" (Sacha Runa), לדוגמה, היא אקודיימון שכזה, רוח יער, שעורכת לשמאן היכרות פנים-אל-פנים עם הצמחים המורים. בחלק מתרבויות האמזונס, מאמינים שלכל הצמחים יש נשמה או רוח פנימית (wakani). הצמחים הפסיכואקטיביים נתפסים כישויות חיות, מודעות ואינטליגנטיות, שאם מתייחסים אליהן בכבוד כאל בני אדם, הן עשויות לדבר וללמד את האדם כיצד להשתמש בהן כתרופה או כשער לעולם הרוחות.

    בבודהיזם הטיבטי ובהינדואיזם יש אלות מקומיות דמויות מוזות, בשם "דאקיני" (ḍākinīs) או "הולכות-שמיים" (khandromas), שיש צמחים פסיכואקטיביים שנחשבים כהתגלמות שלהן או לפחות כמילות קוד או האנשה שלהן. טוני הובר (Toni Huber), אנתרופולוג והיסטוריון של הדתות מאוניברסיטת הומבולדט בברלין, המתמחה בתרבות טיבט, טוען בספרו "The Cult of Pure Crystal Mountain" שיוגים טיבטים היועולים לרגל להרים מקודשים שבהם שכנו רוחות כאלה שהתגלמו בצמחים מסויימים ששמרו על ההרים, צמחים שנקרא לינגז׳ין (ככל הנראה: gling-bzhin), שמזוהה עם סוג של דגן שפגיע לאחד מסוגי הארגוט (ומכונה בהינדואיזם Kuśa).

    בבודהיזם הטיבטי יש 3 הרים קדושים: קאילאש, צארי ולקצ׳י. קאילאש נחשב כהר Meru, הר המקודש בהינדואיזם ובבודהיזם, ונחשב כציר העולם. על פי הפרק הראשון של ה-Gyushi (ארבעת הטנטרות הרפואיות של טיבט), בודהה הרפואה (Bhaisajyaguru) יצר מנדלה קוסמית ובה ארבע יבשות, כשבכל אחת צומח צמח מרפא פלאי אחר, המוגן ומטופח על ידי אותן הישויות השמימיות, הולכות השמיים. הצמח שתיארנו קודם כדמוי LSD, צומח בצפון, הר הצארי שוכן מצפון לקאילאש. לעומת זאת, בדרום, מה שנקרא בטיבטית ״ג׳מבו לינג״ (Dzam-bu-gling), צומח צמח אחר שנקרא Kaṇṭakāri, ״הצמח הקוצני״, שמזוהה כסולנום (בן דוד של דטורה), גם הוא צמח פסיכואקטיבי ונחשב כמרכזי באיורוודה.

    אסיים במימד ה״אקודיימוני״ של היהדות היהוויסטית, ושל הדת הטרום-יהוויסטית. ראשית, במלכים ב׳ יועצי מלך ארם מסבירים את תבוסתם לישראל בטענה ש״אלוהי הרים אלוהיהם״. בשירה המקראית יהוה מצטייר כאל סערה הררי, אשר משכנו הטבעי נמצא בהרים דרומיים ספציפיים כגון סיני, שעיר, תימן או הר פארן, ומשם הוא יוצא במצעד מלחמתי המלווה ברעידות אדמה וגשמים עזים. בכונתילת עג׳רוד יהוה מזוהה כיהוה תימן, למרות שיש גם יהוה אחר שמזוהה כיהוה שומרון. ויש גם הרים מקודשים אחרים כגון התבור והחרמון (״תבור וחרמון בשמך ירננו״). וכאן המקום להזכיר שבספר חנוך מסופר שהעירים ירדו אל הארץ על ראש ההר ושם כרתו ברית, חרם, וממנו נגזר שם ההר. העירים, שהם מלאכים, הם בעצם המקבילה היהודית של האקודיימונים. בפוליתאיזם הכנעני וביהוויזם הקדום, אקודיימונים התגלמו גם בעצים, כמו לדוגמה האשרה או ״אלוני ממרא״ / ״אלון מורה״ / ״תומר דבורה״ אך בפרשנות היהודית העצים האלה איבדו את קדושתם ומה שאפיין אותם הוא בעיקר היותם לוואי לקדוש שקשור אליהם כמו דבורה או בעלי ברית אברהם.

    גם במיסטיקה המאוחרת יותר, יש מלאכים ״ממונים״, כולל כאלה שממונים על גשם. בספר איוב נקרא מלאך כזה ״אף ברי״, ש״יטריח עב יפיץ ענן אורו״ – יהוה עצמו צעד בעמוד ענן בראש המחנה, והפך לעמוד אש מפיץ או בלילה. רש״י טוען שזהו אינו יהוה אלא רק ״מלאך הממונה על העננים והוא יפיץ ענן מטרו של המקום". היהדות החליפה את האקודיימונים הקפריזיים במערכת היררכית של שליחים ומלאכים, שאינם פועלים על דעת עצמם אלא מוציאים לפועל את רצון האל האחד.


  • היין, השירה והאלוהות: קשר הדוק בתרבויות קדומות

    היין, השירה והאלוהות: קשר הדוק בתרבויות קדומות

    שירה, שתיית משקאות משכרים ופולחן דתי היו קשורים זה בזה בקשר בל ינתק בתרבויות הודו-אירופיות עתיקות רבות. אנחנו מכירים את אולמות המשתאות של העמים הגרמאניים כמו אלה שמתוארים באפוסים כגון ביאוולף, שהיו גם מרכז החיים החברתיים והפוליטיים אבל גם אולמות שבהם התאספו הלוחמים לפני המלחמות, ומשוררים שרו שירי גבורה מהעבר כדי לעודד את רוחם של הלוחמים.

    הדבר הזה מקורו בטקסים שבהם כהנים-משוררים שרו שירים בצוותא כדי להכנס ל"מוזה" ולהתחיל לשורר תחת השפעה (משל לגמו יי״ש ושרו ניגונים בועידה חסידית) – דבר המתואר בוודות ההודיות בתפקיד של הרישים (ṛṣi). הרישים היו לא סתם חכמים, ולא סתם "החכמים הגדולים ביותר", מהארישים. הם היו יותר מזה, הם היו אנשים שעברו האלהה או לפחות סף-האלהה, מאחר שבאמצעות ה"סטלה", הצליחו להגיע לרמת תודעה כל כך גבוהה, שדברי האלים נתנבאו מפיהם. הם נחשבו "נביאי מחשבה", מנטרה-דראשטה. מהי האלהה? כיצד אדם יכול להפוך לאל? במחשבה הקדומה הסטטוס הזה נחשב כאשר אדם זכה ב"אלמוות", שהיא מילת קוד לאותו מצב תודעתי של דמוי מוות, או סף-מוות.

    חכמים שכאלה עברו מיתולוגיזציה והפכו ל"ריבוס" (R̥bhus), אומנים-משוררים קדומים שמתוארים כ"ברמנים" של האלים, כאלה ש"הפכו כוס אחת לארבע", וכאלה שבכך "בנו להם את המרכבות" ו"החיו את הסוסים שלהם". כלומר, באמצעות טקסי השתיה שבהם השתתפו, ודברי החכמה שיצאו להם מהפה, ממש השתתפו בפעולת האלים, כשפעולתם קשורה לתרבות נוודית (באופן זהה לסוגדים להם), כלומר תרבות של גברים צעירים ואתוס גבורה, המבוססת על כלכלה ניידת שבסיסה בפסטורליה ורעיה מצד אחד, וטקטיקת לחימה של פשיטות מזדמנות.

    הווה אומר: המשורר הוא סוג של ברמן, שהפעולה שלו היא אינפוט נוזלי, ואאוטפוט שיש לפרשו באופן מטאפורי כנוזלי, כזה שאנשים "ישתו בצמא את דבריו", וככל שהדברים נבונים יותר ועושים יותר שכל, כך הם מתקבעים יותר אצל המאזינים, והופכים לזכרון קבע – בלתי נשכחים מצד אחד, ובעלי תהילה מצד שני. אנשים ששומעים אותם מתפעמים מהם כי המסופר בהם הוא זכרון חי, והדבר הופך ל"מם", שמעודד אותם להעביר את הזכרון הזה הלאה. ככל שהשיר חי יותר, כך הוא "ויראלי" יותר. החכמה לא קשורה רק בכמה אינטלקטואלית יא, ואיזה מוסר השכל יש בשירה, אלא בעיקר כמה קל לזכור אותה, כלומר באיזה משקל היא נכתבה, קצב ומשקל שמקלים את הזכירה שלה, מה שהיינו קוראים לו במוסיקה הפופולרית "כמה הפזמון של השיר קליט" ואפילו "כמה המלודיה פשוטה, זכירה וסוחפת" ובטרמינולוגיה של מועדון לילה, כמה הטראק הוא epic וכמה הוא floor-filler.

    מדוע הריבוס נחשבו כברמנים? כי אז חלק מהחוויה הקצבית היתה ההכנה של המשקה המשכר, שכוללת גם סחיטה והכנה וכמובן שתיה. תוך כדי הטקס הזה שרים, תוך כדי שתיה שרים וכמובן אחרי השתיה מגיע שיא הטקס, כי אז האלכוהול "עולה". "הצמא לסומה והצורך בתהילה מסופקים בו-זמנית", ציטוט מהוודות. "התהילה" (śrávas) מעניקה חיי נצח. האטימולוגיה של R̥bhus היא "להחליף צדדים", כלומר כאלה שעברו טרנספורמציה תודעתית שבה עברו ממעמד של בני תמותה למעמד של בני אלמוות. בן אלמוות נחשב ישות אלוהית זוהרת, סביר להניח כי הצבע של הפנים של מי שמשתכר הופך לצבע של "אש", כלומר מאדים פנים, "חכלילי עיניים מיין".

    שיפט חד ליוון העתיקה. הסימפוזיון אמנם היה מוסד שהושפע מאוד מהמרזח הכנעני, אבל כנראה שליוונים היה קל לקבל את המנהג הזה בגלל מסורת השתיה שלהם, ובגלל שכנראה המנהג הגיע אל הפניקים בתיווך הודו-אירופי (חיתי). לא משנה מה ולמה. מה שכן משנה הוא שבלוחות הזהב האורפיים הירידה אל השאול, שזה שם קוד לחוויה במצב תודעה שונה, מתאפיינת בכך שהנשמה חווה צמא אדיר. ואז הלוחות מייעצים לנשמה, כשאת פוגשת במים, הזהרי שלא לשתות מים רגילים המביאים לשכחה, השתדלי לבקש מים צוננים מאגם הזכרון (Mnemosyne). רק אם הנשמה תשתה ממים אלה תוכל להשתחרר ממצבה כצל אנונימי וחסר תנועה, ולצעוד בדרך אל התהילה הנצחית (kleinoí, מלשון kleos). פינדרוס, שהיה משורר בעצמו (ולא בכדי), הצהיר כי הוא עצמו ישתה מהמים הקדושים של בנותיה של מנמוסינה, אלת הזיכרון, ומתאר את שירי ההלל שהוא מעניק לפטרוניו המנצחים כ"נקטר יצוק" (néktar chytón), משקה של אלמוות שהוא מתנת המוזות. דהיינו, בשל העובדה שהפטרונים שלו כמוהם כמושיעים (או יותר נכון ביוונית "מיטיבים", אאוארגטס), כשהוא שר, כשירתו שירתם, כאילו שהם שרים מגרונו, ובאמצעות שירה זו, הוא מוזג את הנקטר לכוסם הם ומעניק להם את התהילה, הם עצמם הופכים לגיבורים.

    מבחינה אטימולוגית ניתן לראות שכפי שהריבוס נקראו כך על שם היותם מחליפים צדדים, זו גם האטימולוגיה של השם "אורפאוס", בעצמו משורר מיסטי שירד לשאול ועלה ממנו בשלום. האטימולוגיה הזו קשורה גם למשמעות של "להבריק" או "לזרוח" – מה שהתפתח מהמילה *h₂elbʰós, שהתפתחה למילה הגרמאנית "אלף", שפירושה "לבן" או בלטינית "אלבוס" או "אלבה", שאולי גם המילה "לבן" היא נגזרת שלה, ובערבית "אבייד'".

    מקור: Larsson, Jenny H., Thomas Olander, and Anders Richardt Jørgensen, eds. Indo-European Afterlives: Interdisciplinary Perspectives on Life beyond Death. Stockholm Studies in Indo-European Language and Culture. Stockholm: Department of Linguistics, Stockholm University, 2022.

    מדוע אם כך האטימולוגיה של "ריבוס" ושל "אורפאוס" קשורה גם לאדום וגם ללבן וכיצד יש לראות את הסוויץ' הזה? אז קודם כל מבחינה סמלית, החלפת הצד הזאת, אנו רואים גם בתנ"ך, כמוה כהיטהרות, "אם יאדימו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". אבל העניין הוא עמוק יותר. בגלל שהתגובה הפיזיולוגית של מי ששותה משקה משכר הוא סומק בלחיים, כצבע האש, הרי שהאלכוהול נחשב כמשקה של אש, כלומר כאש נוזלית. כאשר אדם נכנס למצב של טראנס עמוק, אקסטזה דתית או חרדה מיסטית, הגוף מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית בעוצמה מקסימלית. במצב זה, מתרחש תהליך הפוך לאלכוהול: הצרת כלי דם היקפיים, הגוף מסיט את הדם מהעור ומהפנים אל השרירים הגדולים והלב כדי להתמודד עם ה"איום" או החוויה הקיצונית. התוצאה המיידית היא חיוורון. כלומר, בהתחלה אתה אמנם אדום אבל אז אתה הופך ללבן. כך גם מאופיין הברק, שזוהר ובוהק מרוב הילת אש.

    כשהמתנבא צרך אנתאוגן שאינו אלכוהולי, לפעמים הוא אפילו דילג על המצב האדום והפך מיד ללבן. כשלחץ הדם צונח, כשקצב הלב מואט, כשזרימת הדם מואטת, העור קר, מזיע וחיוור בצורה קיצונית. האדם הקדוש מצויר כבעל הילה לא מפני שהוא שופע כאור, אלא דווקא מפני שהוא נמצא במצב שכרות קיצונית.

    ולסיום אני רוצה שנשוב רגע לשפה העברית. ובכן, עברי פירושו כזה שעובר מצד לצד. מאיזה צד לאיזה צד? בתנ״ך המעבר הזה נחשב כמעבר של נהר מגדה לגדה, מה שנקרא שם ״מעברות״. למרות ש״מעברות״ נקרא לא רק מעבר מצד לצד אלא מעבר דרך מקום צר, כאשר שן הסלע מעבר הזה ושן הסלע מהעבר הזה, או נד מים מהעבר הזה ונד מים מהעבר השני ובתווך עוברים בחרבה.

    עם ישראל נקרא ״עבריים״, אבל השורש ״עבר״ עובר כחוט השני לכל אורך התורה והתנ״ך בכלל, תסתכלו בקונקורדנציה ותראו בכמה הקשרים ובכמה משמעויות. לפי הספירה שלי 552 פעם בתנ״ך כולו, מתוכם 134 בתורה כאשר ההתפלגות דומה בין כל ספרי המקרא חוץ מויקרא (ששם 4 פעמים ״בלבד״). והמשמעויות שונות ומשונות, החל מעיבור במובן של לידה (״שורו עיבר ולא יגעל, תפלט פרתו״) וכלה בעיבור במובן של מוות (״כי רוח עברה בו ואיינו״, ״חרב תעבור בארץ״, ״ועברתי בכל ארץ מצרים… והכיתי כל בכור״), החל מעבר במובן של מחילת חטאים (״מי אל כמוך נושא על חטא ועובר על פשע״) וכלה בעבר במובן של עבירה (״חטא ישראל וגם עברו את בריתי״), בחל מעבר במובן של פיוס (״ותעבר המנחה על פניו״) וכלה בעבר במובן של זעם (״ארורה עברתם כי עזה״, ״ויתעבר ה׳ בי למענכם״).

    ״עבר״ היא מילה המציינת דבר והיפוכו, מה שנקרא ״מילה אנטילוגית״, וכמובן שמשמעותה המילולית היא אכן לעבור מצד לצד. אבל, מפתיע, עבר מופיע בתנ״ך גם במובן של שתיה ושכרות – במובן של עבודת ה׳ ״הייתי כאיש שיכור וכגבר עברו יין, מפני ה׳ ומפני דברי קדשו״, ומצד שני גם במובן של עבודה זרה, ״שישי ושמחי בת אדום… גם עליך תעבר כוס, תשכרי ותתערי״. הדבר רומז לכך שחלק מטקס הנבואה כלל גם מוסיקה ושירה, כלומר הנביא היה בחברת משוררים ומוסיקאים, וכל הדברים הללו היו כרוכים האחד בשני בדיוק כפי שהיה בתיאורים ההודו-אירופיים.

    בספר שמואל כתוב, ״ויהי כבאך שם העיר ופגעת חבל נבאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים״ – זהו אחד מהסימנים לשאול, כשכמה פסוקים לפני שמואל, רגע לפני שהוא מושח את שאול, הוא אומר לו ״אמור לנער ויעבר לפנינו ויעבר, ואתה עמוד כיום ואשמיעך את דבר אלהים״. אלישע מבקש, ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״. על הלווים שמינה דוד לשירה בבית המקדש נאמר, ״ויבדל דויד ושרי הצבא לעבודה, לבני אסף והימן וידותון הנביאים הניבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים״. אבל הלוויים לא היו רק נגנים, אלא גם אמרו שירה, שנאמר בהמשך אצל שלמה, ״והלווים המשררים לכלם, לאסף להימן לידתון ולבניהם ולאחיהם מלבשים בוץ במצלתים ובנבלים וכנרות, עומדים מזרח למזבח ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצצרות״. הווה אומר: גם בפולחן היהודאי הקדום היה קיים המוסד הזה של נביא-נגן-משורר-מסטול בסגנון אורפאוס והרישים. והדבר אומר דרשני.


  • הדרמה המלאכותית של הקורבן היווני

    הדרמה המלאכותית של הקורבן היווני

    הקורבן היווני העתיק לא היה רק אקט דתי של הגשת מנחה, אלא גם ספקטקל ראוותני, שמכוון בדיוק לקהל ונועד לרתק אותו וולעורר בו מעורבות רגשית עמוקה. למעשה, ייתכן שההקפדה היתרה על סדר הפעולות בטקס נבעה בדיוק מאותו רצון לייצר דרמה. לשם כך נדרש דיוק רב באמנות חיתוך הבשר (ה"קצבות"), במטרה להותיר בשלמותם שני איברים ששיחקו תפקיד מפתח בהצגה: הירך והזנב. באופן טבעי, איברים אלו מחוברים זה לזה, ומטרת הקצב הייתה לשמר את החיבור הזה גם לאחר החיתוך. היה חשוב שהחלק המיועד להקרבה יישאר שלם, לא מרוסק, ועטוף בכמות נכבדה של שומן. לשומן יש נפח רב, וכאשר מניחים אותו באש, לוקח לו זמן להידלק. ההמתנה המתוחה לבעירה הזו היא, בעצם, לב ליבה של ההצגה.

    מבחינה פיזיקלית, כאשר מניחים במרכז המדורה עצם ירך העטופה בלפחות 200 גרם שומן, תהליך ההתחממות איטי. בשלב הראשון, הטמפרטורה עדיין אינה מאפשרת בעירה. השומן רק נמס, מטפטף ומעלה עשן. כלפי חוץ נראה שהקורבן מסרב לבעור, מה שנתפס בעיני הקהל העתיק כסימן מבשר רעות, כאילו האלים דוחים את המנחה.

    שלב זה בונה את המתח לקראת רגע השיא, ומעניק תחושה שהאלים "שוקלים" אם לקבל את הקורבן או לא. זה מזכיר מעט את ההמתנה של ילד מול מסך טעינה (Loading) של משחק מחשב כבד: התסכול, החשש שהמערכת תקרוס, והתפילה שהמשחק בכל זאת יעלה. ואז, כשמופיע לבסוף מסך ה-Press any key to start, מגיעה תחושת פורקן והקלה עצומה. הפורקן הרגשי הזה מתרחש גם בטקס: ברגע שהטמפרטורה מגיעה לנקודה הקריטית, השומן ניצת לפתע. מתפרצת להבה ענקית ומרשימה, שיוצרת אשליה כאילו האלים עצמם שילחו אש מן השמיים כדי לאכול את הקורבן.
    במקביל לדרמת השומן, מתרחשת דרמה נוספת עם הזנב. עם תחילת הבעירה, החום הגבוה גורם לרקמות להתכווץ ולאבד מלחותן. תהליך זה גורם לזנב לנוע ולהתפתל כאילו מעצמו, עד שהוא מתכווץ ונותר חסר תנועה כשהוא מעוקל כלפי מטה. תנועה זו מעצימה את המתח הדרמטי, שכן כיפוף כלפי מטה נחשב לאות שלילי ומבשר רעות.

    אולם, בזנב המכווץ נותרת עוד מעט לחות. ככל שהחום ממשיך לעלות ומייבש את שאריות הרקמה, מתרחשת תנועה דרמטית חדשה: הזנב מתחיל להסתלסל לכיוון ההפוך. זה קורה לרוב לאחר כשלוש דקות של בעירה, הזנב מזדקר ומתחיל להתעקל כלפי מעלה (הכיוון "הנכון").

    בדקה השישית הזנב משלים את הסלסול כלפי מעלה, בסנכרון מושלם עם הרגע שבו השומן נמס לחלוטין ויוצר את התפרצות האש הגדולה. הסנכרון הזה הוא קריטי: הקהל זוכה לראות את האש ה״אלוהית״ יורדת מן השמיים בדיוק ברגע השיא שבו הזנב זקור לחלוטין ומהווה אות אופטימי להסכמה. זו בדיוק החשיבות של המומחיות בהכנת הקורבן, פספוס קטן בדיוק יכול להחמיץ את הסנכרון הזה,וחיתוך לא נכון יכול להמעיט את כמות השומן כך שהזנב יזדקר ברגע שאינו המדויק שבו המדורה בוערת. ולפעמים באמת קרו טעויות כאלה, ולפעמים המדורה (שגם המבנה שלה היה חשוב) לא בערה כיאות, או שהזנב התפחם עוד לפני הזמן. דיוק הוא לא רק פחד מהאלים שלא יקבלו את הקורבן, אלא חלק מהמופע. תארו לעצמכם די ג׳יי שמפספס את הביטמאצ׳ינג בין הקטעים המנוגנים, או שעושה את המיקס בצורה גסה.

    מה קורה הלאה? בחלקה השני של ההתרחשות, כאשר הלהבות בשיאן, הזנב נותר מסולסל מעלה אך מתחיל להיחרך. ככל שהוא מתפחם ואוזל, כך גם האש הולכת ודועכת בהדרגה. הצופים, שעברו מסע רגשי של חשש, ציפייה ופורקן, מרוצים מההצגה. הם יכולים לחזור לביתם בתחושה של "הפי אנד" מתוך ידיעה שהקורבן התקבל, הם קיוו לאלוהיהם והושיעם, ושיש תקווה לאחריתם.

    אני מתאר לעצמי שאפקט הציפיה והפורקן מתקבל גם כשלוקחים איזה ״כדור קסם״ או ששותים איזה שוט ומחכים שההשפעה שלו תעלה. הפולחן היווני קידש את התחושה הזו, שכיום אנו מתארים כקליימס, ואז תיארו כ״קתרזיס״, או כשמדובר בספקטקל, אז ״תאומה״ (θαῦμα) כלומר התפעמות מפלא. בערך כמו התחושה שיש לנו כשאנו רואים מופע אור-קולי ואז כדור הקונפטי מתפוצץ, או שזיקוקי הדינור נראים בשמיים. במוסיקת טראנס קוראים לזה ״עליה״ והשיא מגיע ב״נצחונות״

    ביבליוגרפיה:
    Jake Morton, "From the Butcher's Knife to God's Ears: The Leg and Tail in Greek Sacrifice," in From Snout to Tail: Exploring the Greek Sacrificial Animal from the Literary, Epigraphical, Iconographical, Archaeological, and Zooarchaeological Evidence, ed. Jan-Mathieu Carbon and Gunnel Ekroth (Gothenburg: Swedish Institute at Athens, 2024), 21–32.

     


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×