• הנחשים המדהימים

    הספר Slither מאת סטיבן ס. הול מתואר ב-The New York Times Book Review כ״חשוב ופורץ דרך״, בהיותו לא רק ספר מדעי על נחשים, אלא "הרהור טבעי, תרבותי, אקולוגי ומדעי". אקולוגי במובן שבין דפיו, הול טוען שבני אדם מסמנים מינים כפולשים כדי להסיר אחריות מהנזק הסביבתי שהם עצמם גורמים לו. לדוגמה, הפיתון הבורמזי בפלורידה. אילולא היו בני האדם סוחרים בחיות מחמד, נחשים לא היו נמלטים מהשבי. האדם גרם לערעור המאזן האקולוגי, ולא הנחש.

    הנחש הוא יצור הנתפס כמרושע או מסוכן, אך בפועל הוא גם מעורר השראה ומקור למחקר מדעי מגוון. נכון שהוא מסוכן, נכון גם שהפחד ממנו היה מנגנון אבולוציוני השרדותי, אבל הנחש תרם לרפואה, לביולוגיה ולטכנולוגיה. אז וגם היום. נאמר כך, בעלי חיים שנתפסים כמסוכנים וזרים כל כך לא היו מעוררים השראה אינסופית בקרב נביאים, משוררים ואמנים – אילולא היה בכך משהו. אם נתעסק במה שקורה היום: מנגנוני תנועה, כימיה של הארס והשפעת הנחשים על תחומי ידע כמו הנדסה רובוטית ורפואה מתקדמת. ארס של צפע הוביל לפיתוח תרופה להורדת לחץ דם, ומחקרים על פיתונים פותחים אפשרויות בתחום הסוכרת והתחדשות איברים, משום שפיתון סובל מעומס אינסולין אדיר לאחר טריפה ובכל זאת מחזיק מעמד באמצעות מנגנון ביולוגי. נקבות נחשים מסוגלות להגן על עצמן מהפריה לא רצויה – דרך סגירת החצוצרות או שינוי חומציות הנרתיק. גם זה עשוי לסייע ברפואת נשים.

    אבל הדבר המעניין ביותר (שבשבילו ביקשתי לרכוש את הספר) הוא הניתוח של הול על המעבר של הנחש לדמות שטנית בנצרות, כהתנגדות למאמיניו של אסקלפיוס, אל הרפואה היווני, שקיבל את חכמתו מנחשים.


  • לא רק בישוב היהודי בחברון

    אונס פולחני היה נהוג ברוב הכתות המשיחיות. ואני לא מדבר על יעקב פרנק. אני מדבר על ישו המשיח. גם בנצרות הקדומה היו מבצעים אונס פולחני. הם נמצאים בחברת הטובים ביותר. אז אולי אחרי ששושנה סטרוק עברה באש הפיתוי היא גילתה כיצד ניתן לנצח את ה״סודומיה״ בעזרת ה״ווירטוס״.


  • פולחן נחושת בדרום חצי האי ערב בתקופת הברונזה

    בעומאן נמצאו מצילתיים דומים למצילתיים שנמצאו בעמק האינדוס, רק כאלה שניתוח כימי מראה שיוצרו מנחושת מקומית. הם התגלו מונחים זה על גבי זה מתחת לרצפת אבן במבנה מלבני, מה שמרמז על שימושם בטקסים דתיים. לפיכך יש להסיק כי בין התרבויות התקיים בעבר לא רק מסחר אלא גם שיתוף מסורות מוזיקליות ודתיות בתקופת הברונזה.

    בהזדמנות זו נדון ההשפעה ההדדית בין המזרח התיכון לתרבות עמק האינדוס, על פי מה שקראתי אצל ניסים אמזלג. אסכם בקצרה: התרבות השומרית סחרה עם בני תרבות זו, וכינתה אותה "מלוכה". הסחר התנהל סביב מחצבים כמו מתכות ואבני חן. שומר סחרה עם עוד תרבויות בכלים מסוג זה, ששתיים מהם שכנו בחצי האי ערב – דילמון בבחריין ומגן בעומאן. מה זה מגן? ישנה טענה של הבלשן וולפרם פון זודן כי מדובר במילה "מתנה" ושהמילה הושאלה מהשפות ההודיות ובמיוחד מהסנסקריט. הטענה נתונה בספק אך בהחלט יכול להיות שכך התייחסו אל הסחורות המיובאות. אמזלג טוען שהסחר היה בעיקרו סחר בין גילדה של כורי מתכת שהעריצו את טכנולוגיית המטאלורגיה וראו בה יכולת בריאה המיוחסת אל האל. מאחר שהיתוך הופך עפרות למתכת נוזלית, עולם המושגים שלהם התפתח סביב התחום. כך לדוגמה, המילה "מלוכה", לטענתו, מקורה במילה "מלך" – נחושת מותכת. וכשהמלך מתקשה, נוצר הנסך. לכן המנהיגים, שהיו במקור שמאנים-נפחים, הוא טוען, נקראו מלך ונסיך.

    שובל של מתכת נוזלית שמתקשה נראה כמו נחש, ועל כן הכח היוצר התגלם בדמות הנחש. אלי המטאלורגיה יוצגו כנחשים, ואכן אנו רואים שאלי הנחש עברו במסלול הזה של שומר-הודו. אל הנחש העילמי נקרא חומבן, ובתרבות השומרית הוא הומר לשד חומבבה, המקבילה השומרית למדוזה היוונית. הגורגונות היו שומרות על פתח השאול וראשיהם היו עטורים בשערות נחשים. חומבבה היה שומר על יער הארזים המקודש. אנו מכירים את דמות הנחש האימתני השומר על עץ משלל מיתולוגיות (כולל הנחש ששומר על עץ הדעת), ואת דמות הגיבור קוטל הנחשים. במיתולוגיה השומרית מדובר בגילגמש.
    בתרבות הוודית, יש כמה וכמה סיפורים על נחשים שומרים, כמו לדוגמה הנאגות ששומרים על עצים, אוצרות ומקורות מים. מלך הנאגות נקרא ששה, הוא שומר על האיזון הקוסמי ומהווה בעצם את מיטתו של וישנו הישן. כל עוד ששה רגוע, וישנו לא מתעורר. לרוב וישנו מתואר כמי שישן כששה נמצא לצד עץ.

    לעומת זאת בוודות יש גם סיפור על מפלת הנחש. מסופר על נחושה, בנו של איוס, שמונה זמנית לשליט גן עדן בזמן העדרו של אינדרה, אך כוחו הרב גרם לו להתייהר ועל כך קיבל עונש כשהפך לנחש וגורש בבושת פנים. שמו של נחושה לא מקרי, טוען אמזלג. המצלול הוא "נחש", מפני שמדובר בהשאלה מהשפה השמית. למען האמת גם נאגה הוא השאלה שכזו. ה-ח' כעיצור וילוני מתחלף תכופות עם ג' ועם ק'. כך לדוגמה snake, כאשר ה-s נשמטה מאיזו שהיא סיבה בדיוק כפי שב"האומה" ה-s נשמטה, או להבדיל בצרפתית אומרים école במקום school. כולן השאלות מהמילה נחש. אגב, איוס בשפה הפרוטו הודו-אירופית משמעו "נחושת".

    דימוי הנחש והנצחון עליו מסמל את הצורך בריסון כח בלתי מוגבל, שעובר כחוט השני בשלל דתות, כסיפור העונש על ההיבריס. כך גם במיתוס הוודי, וכך גם במיתוס השומרי. על גילגמש מסופר שכדי לזכות בתהילה נצחית היה עליו להביס את חומבבה האימתני בעל שבע ההילות. הדרך להביס אותו כללה שוחד ומתנות, וכך חומבבה ויתר בעבורם על ההגנות והובס. בשני המקרים מדובר על גאווה, חומבבה לא היה מסיר את חסינותו אילולא היה בטוח בהשרדותו. אבל זה לא הצליח.


  • טריפ רע עשוי להסתיים במוות מוקדם

    "מחקר חדש מצא קשר בין טריפ רע לסיכון מוגבר למוות מוקדם. אנשים שקיבלו תגובה שלילית חמורה מאוד להזיה והזדקקו לטיפול חירום בבית חולים נמצאים בסיכון גבוה למוות בתוך 5 שנים, פי 2.6 מאלה שלא היו זקוקים לטיפול חירום. אחד מכל 20 אנשים מדווח על קשיים מתמשכים שהם מייחסים לטכניקה הפסיכדלית, ומפתחים בעקבות טריפים רעים הפרעות דחק פוסט טראומטי. עם זאת כ-97% מכלל האנשים שמשתמשים בסמי הזיה אינם זקוקים לטיפול בחדר מיון. אך אלה שכן, עלולים לסבול מפסיכוזה, הזיות מאוד אינטנסיביות ומטרידות, או משבר בריאות נפשי עז. ייתכן שיש להם דאגה רבה לגבי תחושות של פגיעה עצמית, דכאון עמוק או התקף פאניקה. התאבדות היא הסיבה השכיחה ביותר למוות מוקדם, יחד עם הרעלת תרופות לא מכוונת, מחלות בדרכי הנשימה וסרטן. במחקר על פסילוסיבין , שלושה אנשים מתוך 79 אנשים בקבוצת הפסילוסיבין במינון גבוה ניסו להתאבד. וצריך לזכור שלפני ההשתתפות בניסוי יש סלקציה גבוהה, שמסננת אנשים עם היסטוריה של סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית. אין לנו הוכחות טובות במיוחד לכך שטיפול אינטגרטיבי בנוכחות פסיכדלים מועיל לבריאות הנפשית ואנו חוששים שאנשים מסוימים עלולים לחוות אירועים שליליים ונזק".

    אני מעדיף לא להתייחס לשאלה אם כן או לא. לענייננו הדבר היחיד שחשוב הוא ההיקש שאנו עושים לטקסים דתיים בנוכחות פסיכדליים, שאכן שילבו מלחמה בדמונים שלפעמים הרגו אותם. כולנו מכירים את הסיפור על בן עזאי שנכנס לפרדס, הציץ ומת. כולנו מכירים את האגדה על ר׳ יוסף דלה ריינה שניסה להלחם בסמאל ונכשל, כמה מתלמידיו פרחה נשמתם בו במקום, אחרים ברחו לצפת, השתגעו ומתו, והוא עצמו איבד עצמו לדעת. כולנו מכירים את הסיפור בזוהר בא על משה רבינו ש״שהכניס אותו הקדוש ברוך הוא חדרים אחר חדרים לתנין אחד עליון תקיף, שכמה דרגות משתלשלות ממנו״, אך משה רבינו פחד ולא התקרב משום שראה אותו מושרש בשורשים עליונים, עד שהקדוש ברוך הוא אמר ״אני ה׳״, כשנוכח לדעת שהוא עצמו צריך לערוך בו קרב ולא אחר. משה חשש למות, כי טריפ זה לא משחק ילדים!


  • ריפוי פסיכדלי מאורי

    דו"ח משנת 2020 של משרד הבריאות בניו זילנד מצא שכמעט 1 מכל 3 מאורים חווה מחלת נפש או התמכרות בכל שנה נתונה – הגבוהה ביותר מכל קבוצה אתנית במדינה.

    אבל הבעיה של המאורים אינה רק התמכרות. הבעיה של המאורים היא של זהות ומורשת תרבותית. חוק דיכוי הטוהונגה משנת 1907 הוציא מחוץ לחוק את שיטות הריפוי המאוריות. טוהונגה היו מרפאים מסורתיים, או יותר נכון אנשים ״בעלי ידע מומחה או מקודש בתחומים מסוימים״. המשותף לתחומי הידע האלה הוא התרבות המאורית, התואר הכניס תחת מטריה אחת שמאנים, כהנים, מרפאים מסורתיים, מורים רוחניים, מגלי עתידות, אמני קעקועים, מומחים לאומנויות לחימה, מומחים לגילוף ולבניה של מונומנטים ארכיטקטוניים מסורתיים וכו׳.

    כל אלה – הוצאו מהחוק, בטענה שהם מרמים את הציבור או מפריעים לרפואה "אמיתית" ומדעית. בפועל, זה היה מהלך של דיכוי תרבותי עמוק, שהביא למחיקה של ידע הילידי, הפסקת מסורות הריפוי והעברת הידע רק במחתרת. החוק בוטל רק בשנת 1962, אבל הנזק התרבותי ניכר עד היום – רבים מהזקנים לא מעבירים עוד את הידע, ודור חדש של מאורים מנסה כיום לשקם את הזהות והפרקטיקות של הטוהונגה.

    בין הדברים שהושכחו הוא שימוש מסורתי בפטריות פסיכדליות! מדובר בפטריה המכונה Whare Atua (במאורית: "בית האל") המזוהה כיום עם המין Psilocybe weraroa – אחת מפטריות הפסילוסיבין המקומיות של Aotearoa (שמה המאורי של ניו זילנד). בעבר היא נחשבה למין נפרד בשם Weraroa novaezelandiae, אך כיום היא מסווגת תחת הסוג פסילוסיב, בשל תכולת הפסילוסיבין והשפעותיה התודעתיות.

    המאורים מתארים אותה כפטריה קטנה, לבנה, ״עדינה״ ו"שקטה", כשהשקט משמעו להשפעה האיטית אך העוצמתית שלה. בכינויה "בית האל" או "משכן האלוהות", יש כדי להדגיש את היותה של הפטריה מה שנקרא בתרבותם taonga, כלומר אוצר מקודש, וישות רוחנית המחוברת לעולם העליון ולעולם האבות. למרות שמבחינה חוקית אין כך, עדיין.

    טאונגה, "מתנה בעלת ערך רוחני, תרבותי או היסטורי" היא כינוי כללי לאובייקטים כלשהם, לאו דווקא פיזיים, שנחשבים ילידיים לניו זילנד, חלק מהביוספירה המקומית שהמאורים רואים עצמם כאפוטרופסיה הרוחניים. המילה מתארת חפצים פיזיים אך גם ידע, שפה, קרקעות, צמחים, ואורגניזמים מקומיים.

    כעת, אנשי מקצוע מאוריים, קאומאטואה (זקנים רוחניים), חוקרים וחברי קהילה, יוזמים פרוייקט ריפוי שלם בשם Tū Wairua שאמור להחיות את השימוש המסורתי בפטריה הזו ולטפל בהתמכרויות, שיקום בריאות הנפש, טראומה בין דורית והחייאת שיטות הריפוי הנשכחות באופן כללי. משמעות שמו של הפרוייקט הוא ״עמידה רוחנית״. Wairua היא רוח, נשמה, מהות שאינה גופנית. Tū במאורית: לעמוד, להתייצב, להיות נוכח, לעיתים נקשר גם לאל המלחמה והעוצמה.

    הניסוי נערך באתר מסורתי קדוש – Rangiwaho Marae – בשילוב עם טקסים מאוריים מסורתיים כמו karakia – תפילה, ו־nohōpuku – סשנים של מדיטציה וצריכת הפטרייה. הוא מונחה מראשיתו על פי ערכי המאטאורנגה מאורי – מערכת הידע הילידית. כיום, הניסוי משתמש בפסילוסיבין מיובא מקנדה, אך המארגנים קיבלו רישיון לגידול 10 זנים של פטריות מקומיות כולל הפטריה המדוברת. מבחינה קלינית, הניסוי מתמקד בשלב ראשון במתן פסילוסיבין למשתתפים בריאים כחלק מבניית מסגרת תרבותית־טיפולית בטוחה ומובנית. בעתיד, בכפוף למימון, השלב הבא של התוכנית יתמקד במטופלים המכורים למתאמפטמין – סם הרסני במיוחד שנפוץ באזורים המאוריים של ניו זילנד.

    לפי הסכם ואיטנגי (Treaty of Waitangi) שנחתם ב־1840 עם הכתר הבריטי, למאורים שמורה הזכות להחזיק ולהשתמש בכל הטאונגות שלהם – ולכן ישנה כיום דרישה משפטית להכיר בזכות המאורים לשימוש בפטריות פסילוציבין כטאונגה. כאמור, לעת עתה הפטריה עדיין אינה מוגדרת כך. אך אחת ממטרות הפרוייקט היא לעגן את השימוש של הפטריה בחוק.


  • ארגוטיזם במאה ה-21

    כבר חשבתם שארגוטיזם לא קיים בעידן הרפואה המודרנית? מסתבר שהוא כן. המקרה האחרון הידוע עד כה היה לפני 5 שנים, עליו דיווחו חוקרים מהמכללה הרפואית הממשלתית, טירווננתאפורם (Thiruvananthapuram) בדרום הודו, בכתב העת New England Journal of Medicine. אישה בת 24 בהודו, שבמקרה היא גם נשאית של HIV, סבלה ממיגרנה וקיבלה מרשם לתרופה בשם ארגוטמין. בתוך יומיים היא החלה לסבול מתחושות צריבה חזקות בשתי רגליה, מאמצע הירכיים עד לאצבעות הרגליים. ככל שהזמן עבר הכאבים התגברו ולאחר יומיים היא החליטה לפנות לחדר מיון. אבל כבר היה מאוחר. בקצות כפות הרגליים כבר לא היה דופק והן היו קרות, וסריקת CT איששה את ההבנה שהעורקים שלה הצטמצמו ודם לא זרם לקצות הרגליים שלה. היא קיבלה תרופה לדילול דם וכתוצאה מכך הכאב הוקל מאוד, ורגליה החלו להתחמם כשהדם זרם דרך רגליה. אבל אצבע אחת ברגל לא הצליחה להמלט מהגורל המר, ונאלצה להקטע. הזיות, עם זאת, לא דווחו.

    ארגוטיזם היה מחלה שתפקה רבבות אנשים בעבר, עוד בעת החדשה. לפני שגילו את הגורם ואת המנגנון בו הוא גורם, לא ידעו מה גורם לכך. מבחינה אטיולוגית לא היו מודעים בכלל לקיומה של הפטריה הרעילה ארגוט שמופיעה על הדגנים, והיו שחשבו שמדובר בחלק ממחזור החיים שלהם. בראשית המאה ה-20 כבר היתה התקדמות רבתי במחקר, ושיאו של המחקר היה כשאלברט הופמן הורעל בטעות ממה שיסתבר כ-LSD. מאז שנות החמישים לא דווח בעולם המערבי על מקרה של ארגוטיזם. אמנם הארגוט עדיין קיים, אבל מנוטרל במהרה. הארגוטים שמגודלים, מגודלים באופן יזום ומבוקר. על הארגוט, ההיסטוריה התרבותית והדתית שלו תוכלו לקרוא בספרי החדש – "הסגול הגדול" שיוצא השבוע לחנויות.


  • מהותה של האפיפניה

    מהותה של האפיפניה

    כשהכומר יוצא בטקס החצות של חג הפסחא בכנסייה האורתודוקסית עם נר דולק ומכריז: "כריסטוס קם לתחייה!", וכל הנוכחים משיבים: "אכן קם!". רבים רואים בזה רגע שיא דתי־נוצרי, אך מעטים יודעים שלריטואל הזה יש שורשים עמוקים מאוד – פגאניים.

    בפולחן המסתורי של דמטר ופרספונה באלאוסיס, עברו החניכים טיהור, צום וחניכה – שהסתיימו בטקס דרמטי בחצות. הכוהנים נכנסו לאולם האפל עם לפידים בוערים והאירו את הלילה – זה הרגע שבו האלה הופיעה בפני הנחנכים. ביוונית הרגע הזה נקרא אפיפניה – "התגלות". אותו דפוס של לילה שהופך לאור, של התגלות אלוהית בלב החושך מופיע כמעט אחד לאחד בטקסי הפסחא האורתודוקסיים. האל נעלם, ואז "קם", והאור דולק ועובר מיד ליד. זו אינה מקריות – זהו דפוס מיסטי עתיק שעבר אדפטציה נוצרית. הרעיון הוא להעביר במסגרת הטקס חוויה חושית טוטאלית: אפלה, לפידים, חניכה שקטה, מוזיקה, ולעיתים אף חומרים משני תודעה. הנצרות, ובמיוחד המזרחית, שמרה על האלמנטים הללו: קטורת, איקונות, בגדי טקס, שירה מקודשת, ומבנה דרמטי של תחייה. האל הופך לדמות מופיעה – לא לרעיון בלבד.

    רעיון האפיפניה האלוהית מתוך האש, העשן, האור והחושך מופיע גם בתנ"ך. כמו לדוגמה, עמוד הענן שהולך לפני בני ישראל ועמוד האש להאיר להם, או הר סיני שעשן כולו מפני אשר ירד עליו ה', ויעל עשנו כעשן הכבשן, אש לפניו תהלך ותלהט סביבותיו צריו, או ההתגלות מתוך הסנה הבוער, ההתגלות ליחזקאל מתוך רוח סערה שבאה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת – "והנה ה'עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים… ואחר הרוח רעש… ואחר הרעש אש… ואחר האש קול דממה דקה".

    הדבר הזה מתבטא גם בתרבות הפופולרית במיצגי פירוטכניקה בהופעות רוק, או במכונות עשן במועדוני לילה עם floor fillers. כאן אני מתחבר, דרך אגב, לדימוי שהלהיב בזמנו (2008-9) את פרופ' בני שנון ז"ל, בפגישה שערכתי עימו בעקבות מאמרו על מעמד הר סיני והאנלוגיה לאייווסקה. זה הדימוי, במילים אלה, שתיארתי לו – של מה שנקרא אפיפניה, ושל איך שבמועדון לילה הוא יכול להרגיש את האנלוגיה הזאת ל"מעמד הר סיני". הוא אמר שהוא חייב להיות נוכח במעמד שכזה. אבל כשנכח הוא הרגיש שפספס. יהי זכרו ברוך.

    בפוסט הזה נעזרתי (בתיאור האפיפניה בנצרות האורתודוקסית וההקבלה לאלאוסיס) בתמלול הרצאה מס' 19 "שליטים ומושיעים", של ג'רמי מקינרני במסגרת הקורס "אלכסנדר הגדול והעידן ההלניסטי" (2000) במסגרת The Great Courses. אני נעזר בו גם בעבודה הסמינריונית שלי על פולחן המושיעים (Soter), כשאני בא לתאר את תהלוכת הפטולמאיה שערך תלמי השני לאביו תלמי הראשון סוטר, שהיתה "גדולה מהחיים", כי אל מושיע זה דבר גדול מהחיים וחלק משם המשחק בשאיפה שלך להיקרא "מושיע" היא להיות גדול מהחיים. כך גם מתוארות בספרות היוונית בכללה אפיפניות של אלים מושיעים, כמו האפיפניה של הקטה פוספורוס בהצלה של ביזנטיון, הקטה בלגינה שכונתה על ידי דמוס העיר סטרטוניקיאה "סוטירה אפיפנס", זאוס פאנאמרוס בפאנאמרה, או ארטמיס בפרתנוס בחצי האי קרים (כל אלה דוגמאות מבפרק 2.3.1 בספרה של תאודורה סוק פונג ג'ים "Saviour Gods and Soteria in Ancient Greece" (2022))

    החוליה החסרה כאן היא שבתיאורים של חוויה מיסטית משתמשים בדרך כלל בעת העתיקה בתיאורים של "משל למלך בשר ודם שבנה פלטין והבריות נכנסין לתוכה", ומתארים תיאורים חושיים מוגזמים כמו גן מפואר, עם ריחות טובים, מיזוג, מוסיקה טובה ואוכל בשפע וכו' – או בקיצור, סוג של מועדון על ושכרון חושים באפטר פארטי. אז האפיפניה היא חלק מהאווירה, כשהדי ג'יי עולה.


  • ״משחקי הרעב״ הניאוליתיים

    באשור הויוק (Başur Höyük) הוא אתר ארכאולוגי בדרום־מזרח טורקיה, סמוך לעיר סירט (Siirt), השוכן על גדות נהר החידקל העליון. האתר מתוארך לתקופת הברונזה הקדומה, בערך בין השנים 3100–2800 לפנה"ס, והיה חלק מהמרחב התרבותי של מסופוטמיה הצפונית.

    במהלך חפירות שנערכו באתר משנת 2008 ואילך, התגלו קברים מונומנטליים יוצאי דופן בגודלם ובעושר החפצים שנמצאו בהם – כלי נחושת, חרוזים, טקסטילים וכלי שנהב – מה שמעיד על חברה מפותחת ומורכבת. לצד כל אלה נמצאו גם שלדים של ילדים ובני נוער, רובם נערות בגיל ההתבגרות, שמתו מוות אלים וברור – עדות חד-משמעית לקיום של הקרבת אדם בקנה מידה לא קטן.

    בשלב הראשון של המחקר, פירשו החוקרים את הממצאים בהתאם למסגרת המקובלת להבנת מסופוטמיה הקדומה: הם סברו כי מדובר בקברי מלכים או בני אצולה צעירים, שהיו מלווים במעין "משרתים מוקרבים" – בדפוס המזכיר את קברי המלכות באור שבדרום עיראק. כך התגבשה ההנחה שהחברה שפעלה באתר הייתה היררכית, שלטונית, ושדפוסי ההקרבה שיקפו את עוצמתם של שליטים ונסיכים.

    אולם מחקר החדש, שפורסם ב־Cambridge Archaeological Journal ונערך על ידי הארכיאולוג דייוויד ונגרו (Wengrow) וצוותו, מציע פרשנות שונה לגמרי. החוקרים ניתחו דגימות DNA מעצמות של תשעה מהנפטרים, וגילו שלא הייתה ביניהם קרבה ביולוגית. עוד עלה כי מרביתם היו נערות מתבגרות שטרם הגיעו לבגרות מלאה. גם בדיקות איזוטופיות מרמזות שהם לא היו תושבי המקום, אלא הגיעו מאזורים אחרים – תופעה חריגה אך משמעותית.

    הממצא הזה שובר את ההנחות הקודמות: לא מדובר בקבר של מלך מוקף במשרתים, אלא בקבר קבוצתי של בני נוער שהגיעו מרקע שונה, והוקרבו בטקס מרוכז. ייתכן שהיו חלק מקבוצת גיל ייחודית, כמו שמקובל בחברות שוויוניות רבות – קבוצה שעוברת יחד טקס מעבר או חניכה. לא מדובר בהכרח בהיררכיה של מלך ונתינים, אלא במבנה חברתי אחר, דינמי ומורכב יותר.

    ונגרו מציע כי ייתכן שההקרבה הייתה חלק מטקס מעבר, אולי אפילו תחרות הישרדותית שבה רק חלק מהקבוצה זכה לעבור לשלב הבוגר של החיים – תיאוריה המזכירה גרסה עתיקה של "משחקי הרעב", אם כי הוא עצמו מדגיש שמדובר בהשערה ספקולטיבית. ייתכן גם שהנערות שימשו בתפקיד טקסי או דתי שהקנה להן חשיבות, ואולי דווקא משום כך נבחרו לקורבן.


  • הקרבת כלבים רומית-בריטית

    נוהג הקרבת כלבים מופיע לאורך ההיסטוריה של העולם העתיק במספר אזורים, תקופות והקשרים תרבותיים, דתיים וחברתיים. למרות שהכלב נתפס לעיתים קרובות כחיית לוויה, במספר תרבויות הוא שימש גם כחיה מקודשת, מתווך לעולם שמעבר, ולעיתים אף כקורבן טקסי. לענייננו נעסוק בטקסט להלן בנוהג הרומי והיווני, הכלב היה בעצם החיה המקודשת להאדס אל השאול ולהקטה, בת לוויתה של פרספונה. קרברוס היה שומר השער של השאול ומי שמונע מהמתים לשוב אל עולם החיים, אף אחד לא הצליח להערים עליו. חוץ ממי שכן. ומי שכן עשה את זה – נחשב זה שהתגבר על האלמוות. הכלב היה היצור הלימינלי שיושב בין עולם החיים ועולם המוות ומחבר ביניהם. ובטקסים כאלה של חיבור עם עולם המוות גם הקריבו כלבים, כיצורים שומרים, מלווים, מגנים, מטהרים וכו׳.

    עדות כזו על הקרבת כלבים נמצאה לאחרונה באתר רומאי-בריטי בשם ״נסקוט״, שנמצא ביוואל, סארי. נמצאו שרידים של 140 כלבים, 5463 עצמות, בבור טקסי מהמאה הראשונה לספירה. הבור, בעומק של כ-4 מטרים, הכיל בנוסף לעצמות הכלבים גם שרידי אדם, בעלי חיים אחרים, מטבעות, חפצי מתכת וכלי משחק – תכולה המצביעה על שימוש פולחני. כמו גם המצאות אוכרה.

    על פי הממצאים נראה שהוקרבו גם כלבים חולים וגם כלבים בריאים, גם צעירים וגם בוגרים, גם קטנים וגם גדולים. יחד עם זאת נראה שעבור פשוטי עם הוקרבו כלבי רחוב ועבור חשובים יותר הוקרבו כלבים ביתיים, והממצאים מציעים שלכלבים אלה היו פגמים גנטיים כי הם הורבעו במיוחד מתוך קבוצה סגורה. אין עדות לחיתוך גרונות או הרג ישיר, כך שסביר שהכלבים נבחרו לקורבן עקב מצבם הבריאותי הטוב – בהתאם למקובל בטקסי הקרבה רומיים, בהם בעלי חיים היו צריכים להיות שלמים.


  • פולחן הסוסים הקלטי

    בצפון יורקשייר התגלה אוצר ארכיאולוגי מרשים מתקופת הברזל, הכולל יותר מ-800 פריטים. הממצאים מיוחסים לשבט הבריגנטים, ששלט בצפון אנגליה בתקופה זו. החפצים שנמצאו כוללים חלקים מעוטרים של עגלות, שהיו בשימוש יומיומי וטקסי, רתמות סוסים מעוטרות, שיכולות להעיד על טקסים הקשורים לסוסים, חניתות טקסיות ששימשו בטקסים דתיים והקרבות לכבוד האלים וכן קדרות מעוטרות שיכולות לשמש להנחת מנחות או לשימוש בטקסים פולחניים.

    בריגנטים היו שבט קלטי רב עוצמה ששלט בחלק הגדול ביותר של מה שיהפוך לצפון אנגליה (יורקשייר והסביבה) לפני הכיבוש הרומי. השם "בריגנטים" מגיע מהשורש הפרוטו-קלטי brigantī, שמשמעותו "גבוה" או "נעלה". בריגנטים סגדו לאלים קלטיים, והאלה המרכזית שלהם הייתה בריגנטיה, שנחשבה לאלת המים, הפוריות והמלחמה. בריגנטיה תוארה לעיתים קרובות עם סמלים כמו חנית, גלובוס ניצחון וראש גורגונה על חזה. כך אפשר בצורה כלשהיא לקשור אותה לאלה אתנה, שעל מגנה היה מצויר ראשה של מדוזה. המקבילות שלה בין הקלטים נקראו בשמות דומים: בריגיד ובריגינדה, שחולקות מאפיינים דומים כמו פוריות, שירה וריפוי.

    כאמור, רתמות הסוסים המעוטרות כמו גם שרידי העגלות והחניתות יכולים להעיד על פולחנה שאמנם במבט ראשון נראה פולחן מלחמה (ואכן בריגינטה נחשבת כאלת מלחמה), אך אתם יודעים לשם מה התכנסנו כאן ולכן מתארים לעצמכם את הכיוון שאליו אני מושך: בכל מקום שאתם רואים חניתות או חיצים, סוסים, עצי אלון, ומעיינות מקודשים – אתם רואים טקסי שינוי תודעה. זה מה שמקשר אותנו אל שירה, ריפוי ונבואה. ומצד שני אל רעל. בכך מסומנים הנחשים, או ההכלאות שלהם עם בני אדם – הגורגונות. אפולו היה אל כזה שקשור לשירה ולנבואה ומסופר עליו שהרג את נחש הפיתון, ושבנו היה אסקלפיוס אל הרפואה. אתנה שעל מגנה כאמור היתה תמונתה של מדוזה, בעלת מחלפות הנחשים. מדוזה נאנסה במקדש אתנה על ידי פוסידון, אל הסוסים. הסוסים נחשבו כמייצגים את השגעון ואת חמימות המח, ומהחלב שלהם היו גם מכינים משקה מותסס משכר. בטקסי טראנס שנערכו בפתחי המערות היו מבצעים פעלולי פאקירים, ריקודי מלחמה וטקסי דקירה עצמית. הכל קשור להכל.

    יש לציין שבריגיט שהיתה כאמור אלה אירית, הואנשה כמו רבים מהאלים הקלטיים והפכה לקדושה נוצרית. במקרה של בריגיט מדובר בקדושה בריגיט מקילדייר. על בריגיד מסופר שאביה הפקיד בידה חנית על מנת שתעניק אותו לנסיך אליו רצה לשדך אותה, אך בהיותה צדיקה העניקה את כל רכושה לעניים וגם את החנית הזו. אביה כעס עליה ורצה להרוג אותה, לשלומה היא ברחה עד אשר הגיעה לעץ אלון והקימה תחתיו מנזר. במנזר זה היא דאגה להותיר אש תמיד. על בריגיד מסופר שהיא היתה מבצעת ניסים ומרפאת חולים כישו עצמו, ואחד מהניסים המוכרים ביותר שלה היא הרגע בו הפכה מים עכורים לבירה הראויה לשתיה!

    האנשה של אלים קלטיים היא תופעה נפוצה, זו היתה הדרך של הנזירים שניצרו את העממים הללו לקרב אותם לעבודת הבורא. ואחת מההאנשות המוכרות יותר היא האנשת אלת הסוסים והפריון, אפונה, שהפכה לריאנון הנסיכה שרוכבת על הסוס הלבן והציפורים מזמרות סביב ראשה. ריאנון היא גרסה וולשית של האלה הצפון האירית מאכה, שהואנשה כאישה הכורעת ללדת שנאלצה לעשות מירוץ עם סוסי המלך, אותם חויבה לנצח שאילולא כן היתה מוצאת להורג. היא עשתה זאת ולאחר שהוכיחה שהיא מסוגלת לנצח סוס, ילדה תאומים. כך הפכה גם לפטרונית מירוצי הסוסים, גם פטרונית היולדות וגם הפטרונית של צפון אירלנד שמוצגת כמו מרטירית, ועל כן יש בסגידה לה גם אלמנט נוצרי חינוכי.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×