נוהג הקרבת כלבים מופיע לאורך ההיסטוריה של העולם העתיק במספר אזורים, תקופות והקשרים תרבותיים, דתיים וחברתיים. למרות שהכלב נתפס לעיתים קרובות כחיית לוויה, במספר תרבויות הוא שימש גם כחיה מקודשת, מתווך לעולם שמעבר, ולעיתים אף כקורבן טקסי. לענייננו נעסוק בטקסט להלן בנוהג הרומי והיווני, הכלב היה בעצם החיה המקודשת להאדס אל השאול ולהקטה, בת לוויתה של פרספונה. קרברוס היה שומר השער של השאול ומי שמונע מהמתים לשוב אל עולם החיים, אף אחד לא הצליח להערים עליו. חוץ ממי שכן. ומי שכן עשה את זה – נחשב זה שהתגבר על האלמוות. הכלב היה היצור הלימינלי שיושב בין עולם החיים ועולם המוות ומחבר ביניהם. ובטקסים כאלה של חיבור עם עולם המוות גם הקריבו כלבים, כיצורים שומרים, מלווים, מגנים, מטהרים וכו׳.
עדות כזו על הקרבת כלבים נמצאה לאחרונה באתר רומאי-בריטי בשם ״נסקוט״, שנמצא ביוואל, סארי. נמצאו שרידים של 140 כלבים, 5463 עצמות, בבור טקסי מהמאה הראשונה לספירה. הבור, בעומק של כ-4 מטרים, הכיל בנוסף לעצמות הכלבים גם שרידי אדם, בעלי חיים אחרים, מטבעות, חפצי מתכת וכלי משחק – תכולה המצביעה על שימוש פולחני. כמו גם המצאות אוכרה.
על פי הממצאים נראה שהוקרבו גם כלבים חולים וגם כלבים בריאים, גם צעירים וגם בוגרים, גם קטנים וגם גדולים. יחד עם זאת נראה שעבור פשוטי עם הוקרבו כלבי רחוב ועבור חשובים יותר הוקרבו כלבים ביתיים, והממצאים מציעים שלכלבים אלה היו פגמים גנטיים כי הם הורבעו במיוחד מתוך קבוצה סגורה. אין עדות לחיתוך גרונות או הרג ישיר, כך שסביר שהכלבים נבחרו לקורבן עקב מצבם הבריאותי הטוב – בהתאם למקובל בטקסי הקרבה רומיים, בהם בעלי חיים היו צריכים להיות שלמים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה