כשהכומר יוצא בטקס החצות של חג הפסחא בכנסייה האורתודוקסית עם נר דולק ומכריז: "כריסטוס קם לתחייה!", וכל הנוכחים משיבים: "אכן קם!". רבים רואים בזה רגע שיא דתי־נוצרי, אך מעטים יודעים שלריטואל הזה יש שורשים עמוקים מאוד – פגאניים.
בפולחן המסתורי של דמטר ופרספונה באלאוסיס, עברו החניכים טיהור, צום וחניכה – שהסתיימו בטקס דרמטי בחצות. הכוהנים נכנסו לאולם האפל עם לפידים בוערים והאירו את הלילה – זה הרגע שבו האלה הופיעה בפני הנחנכים. ביוונית הרגע הזה נקרא אפיפניה – "התגלות". אותו דפוס של לילה שהופך לאור, של התגלות אלוהית בלב החושך מופיע כמעט אחד לאחד בטקסי הפסחא האורתודוקסיים. האל נעלם, ואז "קם", והאור דולק ועובר מיד ליד. זו אינה מקריות – זהו דפוס מיסטי עתיק שעבר אדפטציה נוצרית. הרעיון הוא להעביר במסגרת הטקס חוויה חושית טוטאלית: אפלה, לפידים, חניכה שקטה, מוזיקה, ולעיתים אף חומרים משני תודעה. הנצרות, ובמיוחד המזרחית, שמרה על האלמנטים הללו: קטורת, איקונות, בגדי טקס, שירה מקודשת, ומבנה דרמטי של תחייה. האל הופך לדמות מופיעה – לא לרעיון בלבד.
רעיון האפיפניה האלוהית מתוך האש, העשן, האור והחושך מופיע גם בתנ"ך. כמו לדוגמה, עמוד הענן שהולך לפני בני ישראל ועמוד האש להאיר להם, או הר סיני שעשן כולו מפני אשר ירד עליו ה', ויעל עשנו כעשן הכבשן, אש לפניו תהלך ותלהט סביבותיו צריו, או ההתגלות מתוך הסנה הבוער, ההתגלות ליחזקאל מתוך רוח סערה שבאה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת – "והנה ה'עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים… ואחר הרוח רעש… ואחר הרעש אש… ואחר האש קול דממה דקה".
הדבר הזה מתבטא גם בתרבות הפופולרית במיצגי פירוטכניקה בהופעות רוק, או במכונות עשן במועדוני לילה עם floor fillers. כאן אני מתחבר, דרך אגב, לדימוי שהלהיב בזמנו (2008-9) את פרופ' בני שנון ז"ל, בפגישה שערכתי עימו בעקבות מאמרו על מעמד הר סיני והאנלוגיה לאייווסקה. זה הדימוי, במילים אלה, שתיארתי לו – של מה שנקרא אפיפניה, ושל איך שבמועדון לילה הוא יכול להרגיש את האנלוגיה הזאת ל"מעמד הר סיני". הוא אמר שהוא חייב להיות נוכח במעמד שכזה. אבל כשנכח הוא הרגיש שפספס. יהי זכרו ברוך.
בפוסט הזה נעזרתי (בתיאור האפיפניה בנצרות האורתודוקסית וההקבלה לאלאוסיס) בתמלול הרצאה מס' 19 "שליטים ומושיעים", של ג'רמי מקינרני במסגרת הקורס "אלכסנדר הגדול והעידן ההלניסטי" (2000) במסגרת The Great Courses. אני נעזר בו גם בעבודה הסמינריונית שלי על פולחן המושיעים (Soter), כשאני בא לתאר את תהלוכת הפטולמאיה שערך תלמי השני לאביו תלמי הראשון סוטר, שהיתה "גדולה מהחיים", כי אל מושיע זה דבר גדול מהחיים וחלק משם המשחק בשאיפה שלך להיקרא "מושיע" היא להיות גדול מהחיים. כך גם מתוארות בספרות היוונית בכללה אפיפניות של אלים מושיעים, כמו האפיפניה של הקטה פוספורוס בהצלה של ביזנטיון, הקטה בלגינה שכונתה על ידי דמוס העיר סטרטוניקיאה "סוטירה אפיפנס", זאוס פאנאמרוס בפאנאמרה, או ארטמיס בפרתנוס בחצי האי קרים (כל אלה דוגמאות מבפרק 2.3.1 בספרה של תאודורה סוק פונג ג'ים "Saviour Gods and Soteria in Ancient Greece" (2022))
החוליה החסרה כאן היא שבתיאורים של חוויה מיסטית משתמשים בדרך כלל בעת העתיקה בתיאורים של "משל למלך בשר ודם שבנה פלטין והבריות נכנסין לתוכה", ומתארים תיאורים חושיים מוגזמים כמו גן מפואר, עם ריחות טובים, מיזוג, מוסיקה טובה ואוכל בשפע וכו' – או בקיצור, סוג של מועדון על ושכרון חושים באפטר פארטי. אז האפיפניה היא חלק מהאווירה, כשהדי ג'יי עולה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה