המיילדות נחשבו לחכמות לאורך ההיסטוריה בשל תפקידן הקריטי בתהליך הלידה, שדרש לא רק הבנה פיזיולוגית עמוקה, אלא גם תובנות רגשיות, רוחניות וחברתיות. הן מילאו תפקיד מרכזי בקהילות פרהיסטוריות ועתיקות, בהן הידע שהחזיקו היה ייחודי, נדיר, והכרחי להישרדות האנושות. בתקופה שבה לידה הייתה תהליך מלא בסיכונים, המיילדות היו לא רק מטפלות אלא גם מדריכות, מנהיגות רוחניות ומתווכות בין העולם הפיזי לעולמות הרוח. דימוי זה של המיילדת התרחב מעבר לתפקידה הפיזי, והפך אותה לסמל לחכמה ולהארה רוחנית. המיילדות נחשבו חכמות גם מפני שהיה להן ידע מעשי וחכמה אמפירית, אך גם היתרון של ההתנסות שלא יכול להיות לגברים. בשונה מגברים, שלא יכולים ללדת, נשים התנסו במיילדות גם כמטפל וגם כמטופל, ולכן מסוגלות לעבור את החוויה גם כאובייקט וגם כסובייקט. היתרון הזה הפך אותן לחסרות תחליף, ועל כן בחברות לא פטריאכליות הקנה להן גם מעמד.
בחברות קדם מדעיות, שבהן יש תמותה מרובה בלידה וגם תמותת יולדות, המקצוע שילב גם לחשים וקמעות הגנה מפני מזיקים בעיקר מפני שהחוויה של הלידה נחשבה כחוויה גבולית שבין חיים ומוות, שבה הסיכוי של לחיות לבין הסיכוי של למות הוא פחות או יותר שווה, ודווקא כישוריה של המיילדת מסוגל להטות את הכף לכיוון החיים – המיילדת היא נותנת חיים. הלידה נחשבה כמעבר בין עולמות. האישה כבר נדונה לעבור לעולם המתים, וכעת יש לה סיכוי שווה להשאר בעולם המתים ולשוב לעולם החיים. הדבר שקול לחיה חסרת הגנה שחיה על הקצה בעולם הטבע הפראי שבו היא יכולה להיות ניצודה. חיית הטרף מסוגלת להפתיע אותה מהאוויר, או ממארב. היא מסוגלת להכיש אותה או להמם אותה, היא מסוגלת להסוות את עצמה ולשלוח את לשונה החדה באופן מדויק ומהיר, ואם אתה מתנגד אז גם להפריש מעורה רעל. חווית הלידה הפכה למעשה לאנלוגיה של הגנה מציד של חיות טרף, עופות דורסים, נחשים וצפרדעים ועל כן אנו רואים אלות פריון שמהוות את פטרונות היולדות כבעלות דמויות של חיות אלה.
הכלים שבהם השתמשו מיילדות היו עזרים לשיכוך כאבים, הרפיה ואנסתזיה שבימים כתיקונם יכולים לשמש הן כסמי מרפא והן כסמים בעלי תועלת כמחוללי חוויה דתית או להבדיל כרעל. כלומר, המיילדת נחשבה כמי שמשגיחה על אותה חיה ניצודה ומונעת ממנה להטרף, ואם כבר חיית הטרף תקפה והפעילה עליה את הארס או הרעל שלה, היא מתעלת את ההשפעות של הסם הזה ממוות לחיים. זו סיבה נוספת שחיות נטרפות כמו כבשים ופרות נחשבו כסמלי פריון. ולחלופין, זו הסיבה שחיות שאסטרטגיית הרביה שלהן היא הטלת המוני ביצים במחזור רביה, מתוך הסתמכות על זה שחלק מהן יצליח לשרוד, הפכו גם הן לסמלי פריון. במקרה, מדובר על צפרדעים שזו אסטרטגיית הרביה שלהן, של אלפי ביצים במחזור. למרות שגם נחשים מטילים עשרות של ביצים.
אני מעוניין לא לעסוק ביחס האמביוולטי לרעלנות כאנלוגיה לשינוי תודעה, חרב פיפיות שמצד אחד מביאה להארה ומצד שני לטירוף. אני מעוניין להתייחס דווקא לאנלוגיה אחרת מפורסמת של סוקרטס בדיאלוג האפלטוני תיאיטטוס. סוקרטס היה בנה של מיילדת לפי עדותו למרות שלא ברור אם הוא לא משלב את הפרט הביוגרפי הזה לצורך האנלוגיה. סוקרטס משתמש בדימוי המיילדת כדי להסביר את תפקידו כמורה וכפילוסוף. הוא מתאר את עצמו כ״מיילדת של רעיונות״ שתפקידה לעזור לאחרים ״ללדת״ את מחשבותיהם ותובנותיהם ותוך בדיקת רעיונותיהם לוודא אם הם ״תינוקות חיים״ או ״פנטומים כוזבים״. החכמה לפיכך היא גילוי פנימי שנדרש ליווי והכוונה אך לא כפיה חיצונית: “אין בי חוכמה משלי. איני מוליד רעיונות, אלא רק מסייע לאחרים ללדת אותם… עלינו לבדוק את פרי מחשבתנו מכל זווית, כדי לוודא שלא נרומה על ידי דמיון חסר חיים. אלו המבקשים את חברתי חווים כאב כמו אישה יולדת… אומנותי יכולה להביא כאב או להקל עליו”
המיילדת היא מדריך המאפשר לאישה לעבור את הלידה בשלום למרות הכאב והקושי, אבל מי שיולד בסופו של דבר היא האישה עצמה. האחריות על הרעיונות ועל תקפותם נותרת בידי התלמיד, בדומה לכך שהאחריות ללידה נותרת בידי היולדת. המיילדת היא המנחה אל ההבנה מבלי להכתיב את התשובות. מי שמבין בסופו של דבר הוא התלמיד עצמו לאחר שההדרכה שקיבל מאפשרת לו בעצמו להסיר את הלוט מן האספקלריא כדי להחשף אל האור. מי שחושף את האספקלריא המאירה הוא התלמיד. המיילד הוא החונך, והנחלת החכמה היא כעין מיסטריה.
זו אשר גם תיאר אפלטון את המיסטריה באלאוסיס בדיאלוג ״פיידון״:
״אבל על היופי, אני חוזר ואומר שראינו אותה שם, זורחת בחברת הצורות השמימיות; וכשהגענו לכאן, אנו מוצאים אותה גם כן, זורחת בבהירות דרך הפתח הברור ביותר של החושים. כי הראייה היא החודרת ביותר מבין חושינו הגופניים; אך לא בזכותה ניתן לראות את החוכמה. לו היה ליופי דימוי נראה לעין, הוא היה משכר אותנו ביופיו, וכך גם הרעיונות האחרים, לו היו להם מקבילות נראות, היו יפים באותה מידה. אך זהו יתרונו של היופי, שהוא גם היפה ביותר וגם הנתפס ביותר לראייה. כעת, מי שלא חווה חניכה מחודשת או מי שהשחית את טוהר נשמתו, אינו עולה בקלות מעולם זה כדי לראות את היופי האמיתי בעולם האחר; הוא מסתכל רק על המקבילה הארצית של היופי, ובמקום להתרשם ביראה ממראיה, הוא נסחף לתשוקה, וכמו חיה גסה רץ כדי להינות ולהוליד. הוא מקיים קשר עם תאווה ואינו מפחד או מתבייש במרדף אחר הנאה המפרה את חוקי הטבע. אבל זה שזכה לאחרונה לחניכה ושצפה בפאר הגדול בעולם האחר, נדהם כשהוא רואה מישהו בעל פנים או צורה אלוהיים, שהם הביטוי של היופי האלוהי; תחילה, רעד עובר בו, ושוב גוברת עליו היראה הישנה; ואז, כשהוא מביט בפני אהובו כאל צלם אלוהי, הוא מכבד אותו, ואם לא היה חושש להיתפס כמשוגע, היה מקריב לו קורבן כאילו היה זה דימוי של אלוהים. ואז, בעודו מביט בו, ישנה תגובה פנימית, והרעד הופך לחום ולהזעה יוצאי דופן. כי כשהוא מקבל את ניחוח היופי דרך עיניו, כנפיו נרטבות והוא מתחמם. ובזמן שהוא מתחמם, החלקים מהם צמחו הכנפיים, שהיו עד כה סגורים ונוקשים ומנעו מהכנפיים להתפתח, נמסים, וכשנשמתו מקבלת הזנה, קצות הכנפיים מתחילים להתנפח ולצמוח משורשן כלפי מעלה; והצמיחה מתפשטת לאורך כל הנשמה – כי פעם כולה הייתה מכונפת.״





