ההיסטוריה הפסיכדלית של המורמוניזם

המאמר The Entheogenic Origins of Mormonism: A Working Hypothesis פורסם בשנת 2019 ב-Journal of Psychedelic Studies. זהו מאמר פורץ דרך המציג השערה על השימוש האפשרי באנתאוגנים במורמוניזם המוקדם, במיוחד תחת הנהגתו של ג’וזף סמית’. רוברט טי. בקסטד, אחד מכותבי המאמר, הציג כבר ב-2007 טענה דומה בהרצאה שכותרתה Restoration and the Sacred Mushroom בכנס Sunstone Symposium. בשנת 2017, ברייס בלאנקנייגל וקודי נוקוני הציגו בכנס נוסף את המאמר Revelation Through Hallucination, שהרחיב על רעיונות אלו והתמקד בקשרים בין שימוש פסיכדלי להתגלויות הדתיות של ג’וזף סמית’.

המאמר ב-2019 היה בעצם שיתוף פעולה של שלושתם,שהיה הפעם הראשונה שהדבר הזה הוצג בצורה שיטתית ואקדמית המשלבת תיעודים היסטוריים, עדויות חזיוניות ותיאוריות אנתרופולוגיות. מי שעזר להם עם האנתרופולוגיה והפנומנולוגיה של הפסיכדלים היה ד”ר מייקל וינקלמן, פרופ׳ לשעבר באונ׳ אריזונה ואחד מהחוקרים הבולטים בתחום האנתרופולוגיה הרפואית והתודעה ב״גל החדש של הפסיכדליה״. אם אתם מכירים את התאוריה על כך ששמאניזם חוצה תרבויות הוא המרכיב הבסיסי של הדת, ושהפילוסופים המוקדמים ונביאי ישראל היו בעצם שמאנים במסווה של חכמי דת – אתם מכירים את מייקל ווינקלמן. כבר בתחילת שנות התשעים הוא פרסם מאמרים פורצי דרך בנדון,כמו לדוגמה ״Shamans, Priests and Witches: A Cross-cultural Study of Magico-religious Practitioners״.

הטענה העיקרית במאמר היתה שג’וזף סמית’ השתמש באנתאוגנים (חומרים פסיכדליים) כחלק מהטקסים הדתיים של המורמוניזם המוקדם, כדי לעודד חוויות רוחניות חזיוניות בקרב מאמיניו. שימוש בחומרים פסיכדליים היה נפוץ בתרבות הרפואה העממית של המאה ה-19, במיוחד באזורים שבהם התגוררו המורמונים המוקדמים. החומרים כוללים את דטורה (Datura) ופטריות פסילוציבין, שהיו זמינים באזורי ההתיישבות המורמונית. למשפחת סמית’ היה רקע בשימוש ברפואת צמחים ובפרקטיקות מאגיות. אמה סמית’, אשתו של ג’וזף, ידועה בשימוש ברכיבים כמו דטורה ו”משחות מרפא”. נכדיהם של בני הזוג דיווחו על שימוש במשקאות רפואיים פסיכואקטיביים, כולל בירה עם ג’ינסנג ולובליה.

על פי תיאורים אלה ועל פי תיאוריו של ג׳וזף סמית׳ עצמו ניתן להעמיד את החזיונות מרכזיים בדוקטרינה המורמונית, כמו ההתגלות על שלוש דרגות התהילה (כמתואר בדוקטרינה ובריתות 76), ככאלה שנכתבו תחת השפעת סמים. סימפטומים פיזיים ותיאורים של החוויות הללו דומים להשפעות של חומרים פסיכדליים כפי שמופיעים בדיווחים אחרים של התנסויות חזיוניות דתיות וברפואה הפסיכדלית.גם סיפורים שונים מההיסטוריה המוקדמת של המורמוניזם, כמו לדוגמה חנוכת המקדש המורמוני בקירטלנד אוהיו, בה דיווחו כ-500 משתתפים על חזיונות מלאכים, ועל פי עדויות היסטוריות ניתן להסיק שהיין בטקסים האלה היה מועשר בדטורה. כל התאוריות הללו מסתמכות על עדויות עקיפות ותאוריות משיקות בתחומי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה והדת, אבל עדיין הן עושות שכל, בעיקר כשמסתכלים על הרפואה האלטרנטיבית במאה ה-19 והקשר שלה לדת, ועל תאוריות מקבילות שצצות כפטריות לאחר הגשם בנושא חוויות חזיוניות בהיסטוריה של הדת.

כולנו מכירים את הספיריטואליזם לדוגמה, שהאמין בריפוי באמצעים על טבעיים. התנועה האדוונטיסטית קידמה שימוש בצמחי מרפא לצרכי רפואה. הנוצרים ככלל האמינו שריפוי הוא חלק מאמונה בניסים, ניסים הם דברים שלא יכולים להיות מוסברים בעזרת גופי המדע הרלוונטיים לאותו הזמן, ובאותו הזמן לא באמת ידעו להסביר את הבוטניקה של הצמחים הללו, ועל כן התייחסו אל הסייד-אפקטס שלהם כאל ניסים. מעבר לכך, המאה ה-19 התאפיינה בעיקר באיזורים הכפריים שבהם באו במגע כלשהוא עם הילידים, בסוג של סינקרטיזם – האינדיאנים שילבו את הנצרות בפולחניהם, והפכו את הדת שלהם לסוג של נצרות הנוקטת בטקסים הילידיים (אנו מכירים היטב את כנסיית הפיוטה). ומצד שני, האירופאים באיזורים הכפריים קיבלו מושג כלשהוא על רפואת צמחים מקומית, כולל אפקטים משני תודעה על ידי צמחים שהיו בשימוש האינדיאנים.

הדבר הזה טוב ויפה, חוץ מדבר אחד. המורמוניזם הוא אחד מהזרמים המתנגדים ביותר לשימוש בסמים ובתרופות בכלל באופן לא מפוקח ומוסמך. חוויות חזוניות באופן כללי אינן מקובלות במסגרת הערכים המורמוניים, הדוגלים באורח חיים מוסרי ובריא מבחינה גופנית ונפשית כאחד. “דבר החוכמה” (Word of Wisdom) הוא מדריך תזונתי ורוחני שהוצג על ידי ג’וזף סמית’ בשנת 1833, ומהווה חלק מהתגלויותיו, כפי שמתועד בספר המורמוני דוקטרינה ובריתות (פרק 89). זהו קוד מוסרי-תזונתי המנחה את חברי הכנסייה לשמור על גופם ונפשם בריאים. במסגרת זו אסור לצרוך אלכוהול, טבק, קפה ותה כי הם מזיקים גופנית ונפשית. במקום זה יש לצרוך חומרים בריאים כמו דגנים מלאים, פירות וירקות ומעט בשר באופן מתון. גוף האדם הוא מקדש שיש לכבד אותו ולשמור עליו. שמירה נעשית בכלים מסורתיים של רפואה מונעת, פעילות גופנית, שליטה עצמית וכמובן מבנה קהילתי המטפח את אלה.

ג׳וזף סמית׳ עצמו! הוא ולא שרף! איך אנו מסבירים את זה? אז קודם כל, בכלל לא בטוח שזה סמית׳ עצמו ובתקופה המדוברת. חוקרים של המורמוניזם מאתגרים את הקביעה הזאת, ש"הדוקטרינה והדיברות" נכתבה כמקשה אחת בפרק זמן אחד, ויותר נוטים להאמין שמדובר באוסף שלוקט לאורך המאה ה-19, ויד עורך נגעה בו. המאמר מסכים עם זה, וטוען שבעצם לאחר מותו (הרצחו) של ג׳וזף סמית׳ המורמוניזם עבר שינוי. אפשר לקרוא לזה רפורמה ואפשר להסתכל על זה בצורה פשוטה יותר, בזמן חייו של סמית׳, סמית׳ היה המופע העיקרי. כדי לעשות נפשות לדת החדשה, הוא השתתף באופן פעיל בטקסים והסמים היו ״צ׳יטים״ – בין אם המשתתפים ידעו עליהם ובין אם לא. כך הוא הביא את המשתתפים לחוויות רוחניות עוצמתיות. עם מותו, מתה גם הכריזמה שלו, וגם התרגולים. היורשים שלו ובראשם בריגהם יאנג לא הצליחו לשחזר את זה. אולי לא ידעו, אולי לא רצו. אבל העובדה היא שהאתגרים עימם התמודדו המורמונים חייבו את המנהיגים לעדן את עצמם במעט. יאנג הדגיש מבנה קהילתי חזק וחוקים מחמירים יותר, תוך התמקדות בשמירה על המשכיות הדת ולא בהשגת חוויות רוחניות יוצאות דופן. ומאחר שחוויות רוחניות יוצאות דופן (שהן גם ככה שערוריתיות ומעוררות דחיה מצד הציבור השמרן) הן כבר לא הדגש, העניין נשכח או מושכח.

בתקופה זו גם התפתחו ובעיקר התמסדו עקרונות ״דבר החוכמה״. האם במקור הוא היה כזה פסקני כנגד שימוש בחומרים משני תודעה? אי אפשר לדעת. לא ברור בכלל אם ידעו אילו חומרים גורמים לחוויה הדתית הזו, ומה מהותם, וכמובן איזה שימוש ניתן לעשות בהם. סמים באותו מובן של המאה ה-20 לא היו קיימים אז, בטח לא במהדורה סינתטית וטהורה. ומאחר שכך, מן הסתם יש להרחיק אנשים לא מיומנים מחומרים ששימוש לא מבוקר בהם הוא מסוכן. שוב אנו רואים את עניין הסמכות כמרכיב חשוב בגישה אל האנתאוגנים. ג׳וזף סמית׳ פיתח מומחיות כהרבליסט או כמי שקשור להרבליסטים שגילו את הגביע הקדוש. יורשיו, כנראה, לא.

אבל עם או בלי קשר לבטיחות של השימוש בחומרים הללו, עמדת הציבור היתה באותה התקופה ששימוש במשני תודעה ובטח בהקשר דתי הם מאגיה או עבודה זרה, והדבר הזה עורר חשדנות כלפי הדת החדשה, ומן הסתם גם מהומות. בטח כשהמורמונים דוחים את סמכותה של הכנסיה וטוענים שהיא חורגת מהדוקטרינה המקורית של ישו. זה גלש לאלימות כפי שהכרזות כאלה גורמות בדרך כלל. על רקע זה גם נרצח סמית׳. על רקע זה המורמונים נאלצו לגלות כמה פעמים כשבכל פעם העוינות כלפיהם עוקבת אחריהם, לפחות עד לשלב שבו הם מתמתנים ואפילו לא כופים את מנהגיהם (כמו הפוליגמיה) אלא מקבלים את חוקי הריבון האמריקאי. הנה, אנחנו רואים שדתות יכולים להשתנות ולהפוך ל״סטרייטיות״. כך גם קרה עם הסמים, אולי.

בלאנקנייגל הפך מאז למנחה פודקאסטים פופולרים עויני מורמונים כמו Naked Mormonism ו-Glass Box. נוקוני חיבר ספר שלם בן 500 עמודים בנושא בשם The Psychedelic History of Mormonism, Magic and Drugs. שניהם המשיכו לפרסם מאמרים ולהשתתף בכנסים כגון Sunstone Symposium, כנס שנתי העוסק בחקר המורמוניזם. ביחד עם ברנדון קרוקט, איש פודקאסטים נוסף בתחום ביקורת המורמוניזם הפיק נוקוני סרט דוקומנטרי קצר בן 40 דקות שיצא לאחרונה בשם EntheoMagus, העוסק בנושא ומהווה פרק נוסף בחקר האנתאוגנים בנצרות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×