• השאמנית מבאד דורנברג

    השאמנית מבאד דורנברג

    ב-1934 חפרו פועלים תעלה עבור צינור מים בגן ספא ליד העיירה באד דירנברג, במדינת סקסוניה-אנהלט בגרמניה וגילו קבר ובו שרידי אדם. גן הספא שבו התגלה הקבר תוכנן להיפתח למחרת יום הגילוי. בשל אילוץ הזמן הקיצוני הזה, החפירה כולה בוצעה ביום אחד בודד, היתה חלקית, מזורזת ולא מוקפדת. כך, שחוץ מהעובדה שמדובר באדם ומה שנמצא איתו, לא תועד בצורה מסודרת מה קרה ואיך. האיך חשוב. בפועל, הממצאים בולגנו, נזוקו, חלקם אבד. לא תועד באופן מדויק כיצד מוקמו שרידי השלד בקבר או היכן מוקמו חפצי הקבורה. בשל לחץ הזמן, לא צולמו תצלומים במהלך החפירות, והרשומות היחידות שנותרו היה דו"ח קצר וחפיף. מה שגרם לזיהוי ראשוני שגוי של הקבורה כשל גבר מתקופת האבן ממעמד גבוה, כך חשבו בשל כמות חפצי הקבורה הבלתי רגילה שנמצאה (וכאמור, יכול להיות שהיה הרבה יותר), וביחוד גרזן אבן מלוטש. מי יכול להשתמש בגרזן אם לא גבר, ומי יכול להשתמש בגרזן דקורטיבי אם לא גבר עשיר?

    הנאצים עשו מזה מטעמים. הם ייחסו את הקבורה ל"ארי", ולא סתם ארי אלא ארי טהור, שחי בתקופה שבה אירופה עדיין לא הושחתה בידי גזעים מנוונים ונחותים כמו היהודים והצוענים. מה שהם לא לקחו בחשבון הוא… שמסתבר שהשרידים הם של אישה. ולא סתם אישה, אלא אישה שחורה. אמנם עם עיניים כחולות ושיער חלק, אבל בטח שלא קשורה לפולשים האריים שהגיעו לאיזור אלפי שנים אחר כך. כך מסתבר.

    וכיצד גילו את זה? לאחר בדיקות חוזרות של השלד בשנות ה-50 ושוב בשנות ה-90 של המאה ה-20, נקבע באופן סופי כי השלד שייך לאישה, לא לגבר. ביחד איתה נקבר תינוק, היו בטוחים שזהו בנה שאולי נפטר יחד איתה או זמן קצר אחריה. הסיבה: הוא היה בגיל חצי שנה, והוא היה מונח בין ירכיה. הגובה שלה היה 155 ס״מ, והיא היתה בין גיל 30 ל-40. נצפו סימני שחיקה בעצמות הגפיים ועמוד השדרה התחתון, שהצביעו על כך שבילתה זמן רב בכריעה. הבדיקות הראו כי היו לה חוסרים גדולים בקשתות האחוריות של שתי החוליות הגבוהות ביותר בצווארה וכן עיוותים בבסיס הגולגולת. למה זה קרה? אולי, חשבו, מעריפת הראש שלה, או ממהלומה. בשל כמות יוצאת הדופן של חפצי הקבורה שנמצאו כגון קרני אייל, עשרות שיני בעלי חיים וכלי אבן, היא נחשבה כבעלת חשיבות רבה לקהילה שקברה אותה. מתי חיה? בשנות ה-70 ניסו לתארך את עצם הירך שלה, וכך נקבע שהיא נקברה בין 7,000 ל-6,800 לפנה"ס, כלומר כ-9,000 עד 8,800 שנה לפני זמננו. בשלב כלשהוא גם העריכו שהעיוותים שלה לא היו תוצאה של טראומה, אלא פשוט מומים מולדים. האם הדברים האלה אומרים משהו?

    החפירה המקורית כיסתה רק תעלה צרה, ולכן חלקים מהבור נותרו שלמים. ואכן, ב-2019 החלו חפירות חדשות, שחשפו חומרים שבירים וחפצים שלא נראו קודם לכן. עכשיו גם היה ניתן לבצע מחקר קצת יותר רציני, ואכן התגליות היו מפתיעות. מעבר לזיהוי החיצוני שלה, כאמור, שסותר לגמרי את ההנחה שהיא היתה ״ארית״. ארים לא היו באירופה אז. מי שהיו הם אנשים כמוה, התושבים הקדומים ״המקוריים״ של אירופה – קבוצה שמכנים אותה הפלוגרופ U4 על שם המיטוכונדריה של השושלת האימהית שזוהתה ששייכת לקבוצה זו, ״האם הקדומה״ שלה. אמנם היא קיימת בתושבי צפון אירופה כיום, אבל לא בגלל שהיא שייכם לארים, אלא בגלל שהכשהארים פלשו לאירופה הם התערבבו, אולי, עם המקומיים, או לפחות לקחו בשבי נשים והתרבו מהן (לפי הדעה הסוברת שהכיבוש היה אלים ולא שקט והדרגתי).

    כעת נתגלה: ראשית, מין התינוק, התינוק היה זכר. הוא לא קשור מבחינה גנטית לנקברת. הוא אולי קרוב משפחה מדרגה רביעית או חמישית אבל לא בנה. הוא גם לא נקבר ביחד איתה, אלא לאחריה, אולי הרבה לאחריה, שכן, לפי מה שנתגלה, האתר שימש במקום פולחן למשך מאות שנים לאחר מכן. כ-600 שנה לאחר שהשמאנית נקברה, נמצאו שני כיסויי ראש מקרני אייל שנקברו במרחק של פחות ממטר אחד מקברה. ואגב כיסוי ראש מקרני אייל, מסתבר שה״כתר״ שנמצא עליה היה כיסוי ראש כזה: כובע שבקודקודו קרני אייל, והוא כולל ״מצחיה״ של שיני חיות, ומעוטר בנוצות.

    במהלך החפירה המבוקרת במעבדה, נמצאו עצמות קטנות נוספות מהידיים, כפות הרגליים ועמוד השדרה. אחת מהמסקנות שעלו במסגרת זו היתה ששתי שיניה הקדמיות נשחקו במהירות. החוקרים הגיעו למסקנה ששחיקה זו נגרמה ככל הנראה משיוף מכוון כחלק מטקס פולחני. אבל הדבר המטורף ביותר שגילו היה שהנכות שלה, לפחות במקרים שאנו מכירים מהיום, גרמה, אולי, להפרעות נוירולוגיות תנועות עיניים חריגות (מה שקוראים לו כיום ניסטגמוס) או תנועות לא מתואמות. הדבר יכול היה לגרום לה להיראות כבעלת גישה ליכולות על-טבעיות או כמסוגלת "לשוחח עם רוחות".

    חיזוקים להשערה שמדובר בשמאנית ניתן למצוא גם מממצאים נוספים מהקבורה בחלק שלא נפגע: נתגלו שם שרידים של אוכרה אדומה (פיגמנט ששימש בטקסים), כלים וחומרים עדינים. בסך הכל נמצאו עליה ולצידה 56 שיני בעלי חיים שונים, עצמות שונות, חלקי עצמות של צבים, 120 שברי קונכיות ועוד. נמצאו גם 29 מיקרוליתים (כלי אבן קטנים) שהיו מאוחסנים בעצם זרוע חלולה של עגור.

    ממצאי פרויקט המחקר המתמשך הזה יוצגו בתערוכה גדולה שתיפתח במוזיאון הממלכתי לפרהיסטוריה בהאלה ב-27 במרץ 2026. לצד התערוכה יושק קטלוג של התערוכה עם 180 איורים וצילומים. התמונה המצורפת היא בשער החוברת. התערוכה והחוברת מבוססים על מחקר שפורסם בספטמבר 2024 בחוברת המסכמת את הכנס הארכיאולוגי ה-17 של גרמניה המרכזית.


  • השוואת AI בין מדיטציה לחוויה פסיכדלית

    כלי בינה מלאכותית ועיבוד שפה טבעית (NLP) זיהו דמיון בין תיאור חוויה פסיכדלית לבין תיאור מדיטציה. המחקר שפורסם בכתב העת Scientific Reports (מבית Nature) מצא דמיון סמנטי ולקסיקלי רב בין שני סוגי הדיווחים. משתתפים בשתי הקבוצות, של החווים פסיכדליה ושל המודטים, השתמשו במושגים דומים כדי לתאר חוויות טרנסצנדנטיות, תובנות אישיות ושינויים בתפיסה. אבל דמיון זה לא אומר זהות, מבחינה רגשית לדוגמה מדיטציה היא הרבה יותר ניטרלית, הרבה פחות טעונה רגשית. תיאורים פסיכדליים כוללים סנטימנט סוער, תיאורים חושיים עזים, גם ברמת התחושה הגופנית. מדיטציה כוללת שלווה ומודעות שקטה. ועדיין – בשני המקרים עלו נושאים של אחדות, תחושת חיבור ליקום ושינוי בתפיסת העצמי ("פירוק האגו").

    לפי המדידות של המאמר אפשר לכמת את הדמיון הסמנטי ב-0.972 על פי ״מדד קוסינוס״ שאני ממש לא יודע מה זה אומר. רק 8.87% מהמילים הראו הבדל משמעותי בשימוש בין הקבוצות, וגם אז, מדובר בהבדל בעיקר בגלל טרמינולוגיה: כשאתה עושה מדיטציה אתה לא נמצא ב״טריפ״ אלא מגיע למצב של ״דזוגצ'ן״. כמו כן, בשאלון שנקרא MEQ30, שאלון "חוויה מיסטית", התקבלו תוצאות דומות: 97.39 לפסיכדלים ו-97.18 למדיטציה).


  • מחזור החיים של האנתאוגן

    חיפשתי אבל לא מצאתי תאורטיקן שבנה תאוריה מוכללת על הלגיטימציה הדתית ומחזור החיים הדתי של חומרים פסיכואקטיביים. קיימות תאוריות כלכליות, סוציולוגיות וקרימינולוגיות שמדברות על מחזורי חיים של חומרים שכאלה, ובקלות אפשר להמיר אותם לתאוריה דתית. בהקשר הדתי, מצאתי אוסף תיאוריות נפרדות, שכל אחת מהן תורמת חלק מהפאזל, אך אף אחת לא מאחדת את כולן לכדי מודל אינטגרטיבי. החוקר שאני הכי יכול לקרוא לו משהו שקרוב לתאורטיקן הוא מייקל ווינקלמן (Michael Winkelman) אבל הוא עוסק בעיקר בשלב הראשון של מחזור החיים, ופחות בשלבים המאוחרים יותר. אבל אם מגיע לו הכבוד, אז ניתן לו אותו.

    מחזור החיים הוא די פשוט, ומורכב משלושה שלבים:

    • סקרליזציה
    • דה-לגיטימציה
    • רה-לגיטימציה

    כאמור, ווינקלמן עוסק בעיקר בשלב הראשון, שלב הלגיטימציה והסקרליזציה (Sacralization). השלב הזה מאופיין בטמיעה עמוקה של החומרים במערכות הדתיות והחברתיות, תוך מתן דגש מוחלט על תפקידיהם המקודשים. החומרים הפסיכואקטיביים נתפסים ככלים מקודשים המאפשרים מגע עם ״מה שמעבר״, היירופניה, חוויה מיסטית של חיבור לנשגב, ריפוי, תקשורת עם המתים או חניכה רוחנית. ולפעמים שילוב של כולם. לעיתים קרובות זה מלווה בסודיות ובידע השמור למומחים דתיים, אך הכרוניקה היא שלאט-לאט יותר ויותר אנשים רוצים לקחת חלק בכיף הזה ועושים ״ריגשי״, ולכן הסלקציה מתרופפת והסצנה מתמלאת בארחי-פרחי אופורטוניסטים ומחפשי ריגושים, שמרדדים את האווירה והופכים את הסם לבידור, ולאקססורי של שימוש פנאי, שמעקר את הקדושה משורשה והחומר מאבד את משמעותו המקודשת.

    ואז מגיע השלב השני, ברגע שהסלקציה התרופפה קורים שלושה דברים: הראשון הוא שאנשים במקום לעשות use עושים abuse, שימוש לרעה. ובגלל שזה רע, ועל מנת שזה לא יהיה רע, מתפתחת סמכות, כך שרק מי שמוסמך יודע למנוע ממי שלא מוסמך לעשות שימוש לרעה. מצד אחד מתפתחת אוקולטיזציה שנועדת למנוע חילול של החומר המקודש, ומצד שני הפן הגלוי של הטקסים האלה הולך ומקבל אופי של פלסבו, על מנת לאפשר להמונים בכל זאת לבוא אל סיפוקם מבלי שהטקס יחולל, ומבלי שהם יאבדו שליטה. השני הוא שבשלב כלשהוא בגלל שסודות המקצוע שמורים למתי מעט מומחים, המומחים הללו מגלים שיש בידם כח, ובעצמם עושים בו שימוש לרעה כנגד ההמונים שמסתפקים בפסלבו. השלישי הוא שבגלל ש״הסמכות שכנגד״ רואה שיש גם מקור כח, היא מבקשת לנכס אותו לעצמה. הסמכות שכנגד היא בדרך כלל הממסד החילוני, שמודע לכך שהחומר לשימוש ההמוני הוא בעצם פלסבו, ושיש משהו עמוק מזה בחדרי-חדרים, אז הוא מנסה לפרוץ אליהם, ומצליח בסופו של דבר בתואנות אלה ואחרות. כמו לדוגמה: רגולציה, ״אתם חייבים פיקוח כי זה מסוכן״.

    בשם השמירה על ההמונים מתרחשים שני תהליכים במקביל. תהליך של חילון של החומר – בין אם כי מדובר בתרופה, ולכן צריך להגדיר אותה במונחים מדיקליים, ובין אם כי מדובר בטכנולוגיית שליטה ואז צריך לקדם אותה בשיווק גרילה ולהפיץ אותה עוד ועוד, ולהכניס אותה לכל בית אב מהדלת האחורית וכשבית האב גילה שמדובר בסוס טרויאני כבר מאוחר מדי, והוא מכור, או מסומם, או סתם פיתח תלות בחומר ואי אפשר להפטר ממנו, כי יש גם הבניה חברתית שבמסגרתה החומר הזה הוא כל כך מרכזי בחוויה, והוא כל כך ״משבש״, עד שאי אפשר להסתדר בלעדיו, או לפחות ״אי אפשר״ במרכאות, כי זה מה שנותנים לנו להרגיש וזה מה שמלמדים אותנו. התהליך השני הוא תהליך של קרימינליזציה. משום שחלק מהאנשים שאינם סמכותיים מספיק מנסים לעשות בחומר שימוש לרעה (abuse), ותפקיד הממסד הוא לשמור על ההמונים מפני עצמם, הם מגדירים את השימוש הזה לרעה כעבירה. ולמען האמת הם לא מגדירים את השימוש דווקא לרעה, אלא את השימוש בכלל. וכך, החומר עובר דמוניזציה, לא רק קרימינליזציה.

    מן הסתם, בתהליך הזה מעורבים גם גורמים חיצוניים ושינויים כלכליים וטכנולוגיים, ולא קל ״להכניס את זה לקופסה״. בחומרים שונים, יש סיבות שונות. אצל חלקן יש דמוניזציה ללא קרימינליזציה, אצל אחרות יש רק ״הוצאת שם רע״, ויש גם תהליכים חברתיים, תרבותיים וכמובן דתיים שונים שמתרחשים במסגרת זו. לדוגמה, בסוכר, במאה ה-21, השיח המדיקלי סוער בשאלה מה התפקיד של הסוכר במגפה הגדולה של ההשמנה, אבל סוכר אינו קרימינלי, אדרבה.

    השלב השלישי הוא השלב של הרה-לגיטימציה. מאחר שלכל חומר יש יתרונות, אי אפשר לקרוא לו הרע האולטימטיבי. לפעמים מרוב רתיעה, מתעלמים מכך שאותם כהנים קדומים שמלכתחילה קידשו את החומר בגלל התועלת שלו והפכו למומחים לדבר, וידעו לנצל אותו לטובה בלבד, הי, עשו את זה בגלל שמסתבר שניתן באמת לנצל אותו לטובה בלבד. וההכרה הזאת שניתן, ושצריך, למצוא את דרך האמצע, פותחת פתח לנסיון מחודש לדון בכובד ראש בשאלה אם יש הצדקה לדמוניזציה שעשו לו. מבחינה חברתית יש גם את ההיבט של ״הניכוס התרבותי, והניכוס מחדש של הבעלים המקורי״ – מרגע שאותו ממסד החליט לעשות רגולציה ובעצם הפקיע את החומר מהמומחים הבלעדיים שלו, מרגע שהחומה הזו נפרצה, ה״וירוס ברח מהמעבדה״, יש מישהו שיודע לשלוט בו: מי שהנדס אותו.

    וגם: מסתבר שקרימינליזציה לא עובדת, ואי אפשר להאבק בסם רק באמצעות איסור, כי הרצון להשתמש בו חזק מהרצון לציית, ובאופן כללי ציות של המונים תלוי באמון בסמכות, ואין אמון בסמכות. אז מה עושים? דה-קרימינליזציה. כי כשאין את הדחף לא לציית, אז פשוט מפסיקים לחשוק במים הגנובים. ומצד שני, ברגע שיש הסברה, אז גם מפסיקים לנסות להיות חכמים גדולים ולהמציא את הגלגל מחדש. אין צורך לעקוף כשיש לך נתיב פנוי ישר. אין צורך לסטות לדרכים עקלקלות, כשהדרך פתוחה.

    ובשפה הדתית: אתה מבין שכל האיסורים הדתיים שיש לך הם בעצם ״סייג לתורה״, שנועד למנוע ממך להגיע לאיזור הסכנה, אבל אין לך שום סיבה לפזול בכלל לכיוון הזה של הסכנה, כי אין לך לשם מה להסתכן כשיש לך מדריך שיכול להוביל אותך יד ביד בצורה בטוחה אל הארץ המובטחת. אתה רק צריך לדאוג שאתה יכול לסמוך על המדריך הזה. כאן, נגלה שבכל מקום שבו נגמר מחזור חיים, מתחיל מחזור חיים חדש. השאלה היא עכשיו מיהו המדריך שאתה יכול לסמוך עליו, והאם הוא עצמו לא עושה שימוש לרעה בעובדה שאתה תלוי בו.


  • פולחן הרפאים כטקס מעבר פסיכדלי כנעני

    פולחן הרפאים כטקס מעבר פסיכדלי כנעני

    כשבאים לדבר על פולחן הרפאים הכנעני, יש לדון בפסוק ״ויגוע ויאסף אל עמיו״. צירוף במילים הזה מופיע כמה פעמים בספר בראשית, אצל גדולי האומה. המשותף לגדולי האומה הוא שהם התברכו בכך שצאצאיהם היו רבים, ויצאו מהם שבטים רבים. מי מהם שממעיהם יצאו גויים, מי מהם שמחלציהם יצאו לאומים, ומי שסתם שבטים. שבטים, כלומר כאלה שבראשם נשיא. אני משתמש דווקא במילים האלה כי כולן מופיעות בבראשית כ״ה – כאילו כדי לומר שמזרעו של אברהם כולם היו אבות נערצים, אבל רק ענף אחד מהעץ המשפחתי הוא שנבחר, ענף יעקב. והמילה ענף, או בביטוייה המקראי, תעניין אותנו מאוד בהמשך – יתר. מילה נוספת ליתר היא שרך, יש המפרשים את זה כטבור, אותו חבל שעמו מחובר התינוק אל אמו. אגב, גם חבל הוא משמעות של המילה ״יתר״, כמו אצל שמשון שביקש שיאסרוהו ב"שבעה יתרים לחים".

    אחרי שהתינוק נולד, וכורתים את חבל הטבור, רוחצים אותו במים. ואז ממליחים וחותלים, כך כתוב ביחזקאל ט״ז ג׳. פרק זה ביחזקאל מדבר על מקורו הכנעני, או יותר נכון האמורי והחיתי, של עם ישראל, או יותר נכון הוא מדבר עליו בלשון נקבה, בתולת ישראל. לכאורה מדובר בהורים שלה, שאמורים לאהוב אותה, אבל ברגע שנולדה נטשו אותה, והשליכו אותה אל פני השדה, ב״גועל נפשה״ (משחק מילים על ג.ו.ע, שתמות שם). אלא שאז ה׳ מוצא אותה ערומה מתבוססת בדמיה, ואומר לה ״בדמיך חיי״, ומושיע אותה. הוא רוחץ אותה במים, מושח אותה בשמן, מלביש אותה ומאפר אותה, וכל הגויים אומרים ״הו כמה יפה״. ואז היא בוגדת במי שטיפח אותה, ולוקחת את כל המתנות שנתן לה ומקריבה אותם לריח ניחוח לאלוהים אחרים, והופכת לזונה. ולכן היא תיענש במידה כנגד מידה, המאהבים שלה יעשו לה בדיוק כפי שעשו לה אבא ואמא המקוריים שלה – הותירה אותה ערומה ומתבוססת בדמה.

    מה שבעצם מתאר יחזקאל הוא טקס פולחני שכולל לידה, או יותר נכון לידה מחדש. במסגרת הטקס הזה הנחנך אוכל בשר ושותה יין, שני הדברים המסמלים דם. כנראה שהוא גם שותף לשחיטת הבהמה שממנה עשו את הסעודה, והבהמה עצמה גם היא אדומה – הווה אומר, שור. ואולי גם היה שותף לתהליך דריכת הענבים ליין, לא מחייב. הכל יכול להיות, אני לא אומר בינתיים כלום. אני רק יודע שטקסי מסתורין מתקופות מאוחרות יותר, כמו הטקסים של מיתרס, אכן כללו שחיטה פולחנית, אבל אנחנו מדברים על התקופה הכנענית, 1000 או לפחות 700 שנים מוקדם יותר.

    אכילת בשר מחממת את הגוף מבחינה מטאבולית, וכשמדובר בארוחה כבדה ביותר, מרגישים ממש Meat Sweats. שתיית יין, ואלכוהול באופן כללי, גם היא יוצרת תחושת חום, מרחיבה את כלי הדם, והדבר גורם לאדמומיות בלחיים ותחושת בעירה (שימו לב שוב, לדגש על הצבע האדום). אדם כזה ירצה להתפשט, אם לא אכל בעירום עוד לפני זה. ובינתיים, היין משכר אותו, הוא מקיא את נפשו, יכול להיות שהוא גם עושה מקלחת דם, אם לא ״רק״ מקלחת צואה וקיא, אבל צריך לנקות אותו. ולמשוח אותו, והשמן הזה הוא פסיכואקטיבי בפני עצמו. בקיצור: פולחן רפאים למהדרין, כמנהג האמורי והחיתי.

    ה׳ עושה באופן כללי את אותו הדבר לבתולת ישראל הערומה. כלומר, ה׳ לא יוצא חוצץ כנגד פולחן הרפאים. הוא יוצא חוצץ כשהפולחן הוא לאלוהים אחרים, אבל כשזה לו עצמו אין לו בעיה.

    משלי ג׳ מדבר בשבח החכמה, וטוען שאם תלמד, החכמה ״רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך״. ולא סתם הוא משתמש בפועל הזה ״רפאות״. אמנם הוא מציין שמדובר ביראת ה׳, אבל הוא עדיין מדגיש את ה״שרך״, כלומר את הטבור שזקוק לרפואה. הבחירה במילה הזאת היא לא מקרית, כי עצם הצדקתו של פולחן הרפאים הוא מפגש עם האבות, ולימוד מהם.

    יש כאן גם משחק מילים עם המילה ״שור״. כשכתוב על שור, כשמדברים על ״השור שלך״, כתוב באותיות אלה, ״שרך״, כלומר, בכתיב חסר. הפסוק שמדבר על הענקת הבכורים לה׳, הדבר כתוב בשמות כ״ב ברצף ביחד עם ״אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור״. ומיד נאמר, ״מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״. הסיבה שמדובר כאן על בכור, היא כי ״יתר״ הוא בכור, כפי שיעקב אבינו אומר לראובן בברכותיו, ״ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז״. כשהוא מדבר על ״שאת״, זה מלשון ״נשיא״, או יותר נכון מלשון ״נשיאת כפיים״, על פי הפרשנות המסורתית. ואת הביכורים, כלומר ״מלאתך ודמעך״, יין ושמן על פי הפרשנות המסורתית, צריך להקדיש לה׳, כמו גם את בכור הבהמה – ושם כתוב ״שרך״.

    כנראה שיש כאן גם משחק מילים עם המילה בשר, הבשר שלך, ״בשרך״. אפשר לבדוק בקונקורדנציה, בכל המקומות שמופיעה המילה ״בשרך״ מדובר על אחד מ-4 הקשרים: הראשון נטישה של אדם במקום שומם לגורלו, והסיכון שלו למות (״לגווע״ ברעב), ונבלתו תהיה למאכל לעוף השמים. השני, האדם הנטוש הוא לרוב גם עירום, ולכן חייבים לכסות אותו. השלישי, הנטוש הוא לעיתים גם חולה, והדירו אותו מחברת האנשים בשל מחלתו, שהיא מגעילה ומסריחה – הוא חולה בצרעת וזקוק לרפואה, כדי שיוכל לחזור אל החברה. והרביעי, כשבני ישראל מקבלים את מרותו של דוד ומבקשים להפוך אותו לנשיא ול״נגיד״, הם מזכירים לו ״עצמך ובשרך אנחנו״. אגב, עוד משחק מילים שקשור לדבר הזה הוא שקרבת דם נקראת בתנ״ך ״שאר״. גם המילה ״שאר״ מגיעה בהקשרים אלה שהמילה ״בשרך״ באה: עירום (שארה, כסותה ועונתה), מאכל לעוף השמים שמותיר רק שאריות (שימו לב למשחק המילים ״נותר״ מלשון יתר, כמו ״אל תותר״, ״שאריות״ מלשון ״שאר״), וירושה על רקע שבטי (״ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו״). וגם המילה שאר קשורה לחכמה, כפי שספר משלי ה׳ אומר למי שישכח את החכמה, ״ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך״. כלומר, "שארך" בכוונה באותן האותיות של המילה ״שרך״.

    אני מתנצל, אמנם לאחר מעשה, על שתי הפסקאות האחרונות של להגי אינטר-טקסט מייגעים בתנ״ך, אבל הדבר הזה חשוב לשאלה הבאה שאשאל: כל ההקשרים הללו אמורים להיות קשורים בצורה כלשהיא לפולחן הרפאים. כיצד זה מתקשר? ואענה:

    נתחיל מההקשר הרביעי, של הקרבה המשפחתית, kinship. ברגע שהנחנך עובר את טקס החניכה לאחר המרזח (סעודת השחיתות שבה הוא משתכר), הוא מצטרף אל ״עמיו״ והופך ל״נשיא בעמיו״. נשיא, אולי כי הוא הופך להיות גיבור ומנהיג, או סתם מישהו ששווה יותר מהאחרים ו״נישא״ מעליהם.

    ההקשר השלישי של הרפואה: כשאדם מצטרף אל עמיו, הוא בעצם ״נאסף״ אליהם. להאסף אל עמיך, בדרך כלל מתארים כקבורת משנה, כלומר הרגע שבו אוספים אותך מהאצטבה, בה נקברת בקבורה ראשונים, ומעבירים אותך ל״מאספה״, כלומר אוספים את העצמות שלך אחרי שכל הבשר שלך נאכל. ליקוט העצמות הזה נקרא Ossilegium, בדרך כלל היו קוברים את כל הזכרים במשפחה בגלוסקמאות משותפות לבית האב. כלומר, מערבבים בין כל העצמות.

    אבל למילה ״אסף״ יש משמעות נוספת. כשיוסף נולד, רחל אומרת ״אסף אלוהים את חרפתי״, וקוראת לבנה יוסף, מלשון אותה האסיפה. דיברנו על אותה הרפואה בשעת הלידה, חיתוך חבל הטבור, חיטויו ורחיצת הוולד. מה שרחל מתכוונת הוא שבשעת לידתה, ריפאו אותה מחרפתה, שיכולה להיות הבושה שלה מכך שהיא עקרה, או שמדובר באיבר המין שלה שממנו יצא בנה, המחובר בטבורו אליה. החיתוך והחיטוי, הוא הריפוי – לאסוף כלומר לרפא. ואנו רואים שאכן כך, בעיקר בקשר לשני חולים אחרים שרופאו, במקרה שניהם חלו בצרעת. מרים שחלתה בצרעת, אחרי שמשה מתפלל ״אל נא, רפא נא לה״, ה׳ מורה להוציא אותה מחוץ למחנה שבעת ימים ״ואחר תאסף״. אנו רואים כאן שוב את ההוצאה מחוץ לחברה, לכאורה כבושה (״ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים״), והחזרה אליה כריפוי. גם נעמן, שמתואר כ״גיבור חיל״ וכ״איש גדול״, חלה בצרעת. אלישע מורה לו לטבול בנהר הירדן שבע פעמים, ואז ״ייאסף מצרעתו״. גם על אסף הרופא נאמר שנקרא כך לא כי באמת נקרא אסף בן ברכיהו, אלא כי הוא כתב ספר רפואות, ואין רפואה אלא ״אסיפה״. מובנת, לפיכך, הסיבה לכך שפולחן הרפאים הובן כרפואה, הן לנפש והן לגוף.

    ההקשר השני של העירום, מובן גם הוא, לפיכך, ואין מקום להרחיב. הטקס נערך בעירום, בין יזום ובין מקרי, משום שהשיכור התפשט. אבל אי אפשר להוולד ולהקבר שלא בעירום, אז אולי זה היה בכל זאת יזום. גם שאול כשהתנבא, מסופר עליו שהתפשט, כך שכנראה חלק מהכללים הלא כתובים של להשתתף בטקס שינוי תודעה הוא להתפשט, או שסתם סמים גורמים להיפרתרמיה, בין אם כי כלי הדם מתרחבים וגורמים להזעה, בין אם כי מערכת העצבים הסימפתטית מפעילה את מנגנון ״הלחם או ברח״, ואז קצב הלב ולחץ הדם עולים, ובין אם בגלל שחלק מהצמחים רעילים ו״אנטיכולינגים״, וזו תגובה טבעית.

    וכאן מגיעים להקשר הראשון: לא הזכרנו אפילו לרגע עד כה, כדיברנו בפוסטים קודמים, נטישה בבר של אדם לגורלו, ורק אם הצליח לשוב אל הציוויליזציה אז הוא עבר את טקס החניכה הזה. טקסי חניכה כאלה קיימים ומוכרים, הן באנתרופולוגיה העכשווית, אצל שבטים פרימיטיביים, והן בחברות עתיקות. הרעיון של שליחה אל השממה, Exile to the Wilderness, הוא מוטיב מרכזי בטקסי מעבר. באנתרופולוגיה, השלב הזה נקרא "השלב הלימינלי". הנחנך (לרוב, נער) מורחק מהחברה, מאבד את מעמדו הקודם, ונדרש לשרוד בטבע כשהוא חשוף לסכנות פיזיות ורוחניות. ההנחה היא שרק מי שיכול לשרוד את הכאוס של הטבע, ראוי לשאת באחריות של שמירה על הסדר החברתי ("הציוויליזציה").

    הדבר הזה מתועד אצל אינואיטים ששולחים את הנחנך שלהם אל שממת הקרח, והוא צריך להלחם עם דב קוטב או לצוד כלב ים. הדבר קורה אצל בני המסאי, ששולחים את הנחנכים למסע שנמשך שבע שנים, שבמהלכם הם מאריכים את השער שלהם ונמרחים באוכרה אדומה, ומשוטטים עם חנית וסכין, ורק אחרי שצלחו את התקופה הזאת הם מגולחים והופכים לבוגרים צעירים. אחרי שעשו זאת הם משתתפים ש״טקס שתיית חלב״, שרק אחריו הם רשאים להחתן. המוטיבים האלה אולי מזכירים לכם הכלאה בין שני טקסי מעבר המפורטים בתנ״ך, הנזיר והמצורע. גם כאן חוזרת הספרה 7 – יש לחקור את זה.

    אצל האינדיאנים בצפון אמריקה נשלחים הנחנכים ל- Vision Quest, מקום מבודד בטבע שבו הם צמים, חשופים לפגעי מזג אוויר ולחיות טרף, כשאין עליהם נשק להגן על עצמם ואין להם מחסה משמעותי, והמטרה שינווטו את דרכם הביתה. כך גם אצל האבוריג׳ינים, טקס כזה נקרא Walkabout. בספרטה היה טקס בשם קריפטיה (κρυπτεία), שבהם שלחו צעירים למסע השרדות קשה שבו המשתתפים נדרשו לדאוג בעצמם למזונם, ללכת יחפים, לישון על רצפה חשופה ולעבור מבחני סיבולת אחרים מסוג זה, על מנת לפתח קשיחות. במסגרת הטקס הזה הם היו צריכים גם להרוג עבדים מורדים, ולהתאמן על הקשיחות שלהם. מי שעבר את הטקס הזה היה רשאי גם להשתתף באגוגה, כלומר, לבחון את הקשיחות שלו במסגרת טקס זובור שהוא מעביר – מה שהופך בעצם את ה״מסע״ של הנחנך, מי שמקבל את המכות, לסוג של מת שקם לתחיה, אחרי העלפון כתוצאה מהמכות, או אחרי שרוחו שבה אליו אחרי שחנקו אותו.

    והשאלה היא, האם פולחן הרפאים היה הופך את המשתתפים בו לגיבורים כי גם הוא כלל טקס מעבר ״השרדותי״ שכזה? האם מה שהיה הופך את הנחנך לגיבור היה, שכמו קורבן זובור באגוגה, גם הוא מת וחזר לתחיה, ונולד מחדש? לא ברור, אבל אם כבר דיברנו על פולחן מיתרס, אולי גם זה דמיון שיש לחקור בינו לבין פולחן הרפאים. בהקשר זה יש לציין את התאוריה של פרנץ קומונט שטוענת שהמיתראיזם היה בעצם הרכבה של שכבות שונות: הפרסית המקורית, המשקע השמי, הסחף האנטולי והצמחיה העליונה ההלניסטית. אז כאן אנחנו בעצם מדברים על המשקע השמי, כלומר התפתחות של רעיונות הודו-אירופיים בכללם על ידי שמים, של טקס שכולל שינוי תודעה, עם דגש על הצבע האדום ושחיטת שור. אולי.


  • דבר תורה קטן על פרשת השבוע, ״וישב״

    מה הקשר של פרשת יהודה ותמר, שהיא קוטעת את הרצף של סיפורי יוסף, מכירתו, ירידתו למצרים, וגלגולו אל בית פוטיפר?

    הדבר קשור בצורה כלשהיא לדרשה שאסנת אשתו של יוסף היא בעצם דינה, בתו של יעקב אבינו, שהיתה אמורה להיות בן אבל אז הפכה לבת, רק כדי שלא יהיה ללאה רוב מוחלט בקרב בני יעקב, כי כבר היו לה 6 בנים, ודינה היתה השביעית, אבל אז קרה נס, ודינה הפכה לבת, כדי שיוסף יוולד, ואז גם יהיה (לפי ספירה כלשהיא) הבן השביעי של יעקב, וגם ביחד עם 4 בני השפחות ובנימין שעתיד להוולד, ללאה יהיה חצי ובפוטו-פיניש היא לא תנצח את המירוץ למשיח. השאלה היא כמובן אם המשיח הוא בן יוסף או בן דוד. ובדיוק בגלל זה באה פרשת יהודה ותמר, כדי להוכיח שבן דוד, ושיהודה הוא היורש הראוי ליעקב. אחרי שראובן, שמעון ולוי נפסלו. והמשיח הוא מצאצאיה של לאה.

    קודם כל, יהודה לא היה שותף לעצת האחים, ומכירת יוסף. יהודה הוא דמות "שקולה" בהשוואה לאחיו הקפריזיים. גם בפרשת וישב וגם בפרשת ויגש, הוא מתעמת עם כולם, והוא גם בסופו של דבר מתעמת עם יוסף וחושף את האמת.

    אז בקיצור: בעקבות מעשה הדודאים, רחל נתנה ללאה את יעקב בתמורה לדודאי בנה, וכך לאה זכתה בפרס, בתחילה עוד ועוד בנים, כך שיהיה לה רוב, ובהמשך, גם לשאת ברחמה את אבי המשיח. לאה היא אם המשיח וגם תמר היא אם המשיח. ושתיהן "יצאניות". וגם רות יצאנית ואם המשיח. מאי משמע?

    בפרשת ויצא נאמר: ״ותצא דינה בת לאה״. בת לאה, ״ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו״.

    את הדבר הזה אפשר לפרש בכמה צורות. הצורה שאני פחות אוהב היא הצורה המיזוגנית היהודית האופיינית, שטוענת שיהודה לא אשם בכלל שתמר פיתתה אותו, כמו שאדם לא אשם בכך שחווה פיתתה אותו, ובאופן כללי הגברים לא אשמים בכך שנשים ״הופכות השולחן״ ומשחקות אותה גבריות ואקטיביות, והופכות את הגברים לפסיביים, ול״נשיים״. היפוך התפקידים הזה משנה את הסדר הקוסמי, והסדר הקוסמי הוא כמובן שהגבר הוא ראש המשפחה, והאישה צייתנית, כנועה ויושבת בבית. אבל הי, גם יעקב היה יושב אהלים. ויהודה גם הוא היה יושב אהלים, ותמר הרשעה ניצלה את זה שהוא יצא אל היער לבדו וטרפה אותו כמו הזאב הרשע.

    הצורה שאני יותר אוהב היא המיתוס על ״אמהות המשיח״, ״הקדושות והקדשות״ – אני משתמש בכוונה בשם הספר של רות קרא-איוונוב קניאל שכתבה על זה דוקטורט. לפי התפיסה הזו, שקיימת במיסטיקה היהודית, ובמיסטיקות אנרכיסטיות באופן כללי, ובהן גם גנוסטיקה – הגאולה באה מן הביבים באמצעות שרברב מומחה שקופץ בעיניים פקוחות ובלי ציוד מגן לבור הספיגה וצולל שם כדי לחלץ משם יהלומים אבודים, משל היה סופר מריו. ובדימוי מודרני יותר, הוא מומחה כל כך, שהוא מסוגל לצלול במים כבדים כדי לפתוח את השערים של הכור הגרעיני בצ׳רנוביל שעוד רגע עומד להתפוצץ, ורק הצעד שלו יציל את העולם. הוא ליקווידטור, כי הוא גדול בתורה ובמצוות, בנגלה ובנסתר, כך שהחטאים שהוא עושה הם בעצם תיקון, והוא גואל את העולם ומקיים את התורה באמצעות ביטולה, משל היה יוסף הצדיק שבפועל באמת הוציא שכבת זרעו לבטלה כשהרהר באשת פוטיפר וכמעט נכנע לה (כי גם היא זונה פתיינית כמו תמר), אבל עצם העובדה שהוא חזר בו ברגע האחרון ולא שכב איתה אלא שיחת את זרעו לאדמה, הפך את זה למעשה גואל, שנאמר ״ותשב באיתן קשתו, ויפזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל״.

    בקיצור: יוסף ויהודה הם אותם הליקווידטורים, ובעצם התפקיד של סיפור תמר ויהודה הוא להיות מקבילה לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, אבל איכשהוא יוצא שיהודה עדיף על יוסף, שכן יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא (״עדות ביהוסף״), אבל יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא. כך נאמר בסוטה ל״ו עמ׳ ב׳, אחת מהפעמים היחידות שבהם הגמרא עצמה רומזת שאנטינומיאניזם בסטייל שבתאי צבי, הוא המפתח לגאולה.

    אתם בטח מכירים את הסצנה המפורסמת הזאת מטריינספוטינג שמדגימה באופן נפלא מיהו ליקווידטור, זה שצולל לביוב ומוצא את הכדור האבוד. זה אולי גם יהיה הלינק האבוד שלכם בין דבר התורה הזה לבין סמים. כי הכל מתחבר להכל (משיח = higher state of consciousness)


  • Strange Attractor

    Strange Attractor

    גרהאם סיינט ג׳ון הוציא לאחרונה ביוגרפיה של טרנס מקנה. הביוגרפיה היא למעשה שני חלקים, כאשר החלק השני הוא ״ביוגרפיה אינטלקטואלית״. בשני החלקים קולטים ביקורת על מקנה, לצד ארשת פליאה וכבוד. סיינט ג׳ון מכנה את מקנה ״אמן בולשיט ומספר סיפורים שטוחן עובדות עד דק לטובת נראטיב טוב״, לפרקים הוא מציג אותו כשרלטן, כצבוע מבחינה אינטלקטואלית, וכמי שהתדמית שלו חשובה לו יותר מיחסי האנוש.

    הוא לא מתיימר להפוך את הביוגרפיה של מקנה ל״הגיוגרפיה פסיכדלית״, הוא מציג את מקנה ברגעיו השבריריים על כל ההיבטים המורכבים שבו. ויש לא מעט.

    חלק מהיבטים האלה הפכו אותו לקנאי עיקש בנכונות התאוריות שלו גם כאשר הוכח שנכשלו. אבל זוהי בדיוק אמנות הקסם, אחיזת העיניים, הלהטוטנות, léger de main – אתה צודק גם כשאתה לא, רק כי הרעיון הבסיסי שלך הוא האמת, ולא משנה כיצד תנסה להוכיח אותו. והרעיון הזה הוא שהחוויה הפסיכדלית היא חיבור אל המימד האבוד, השגה מחדש של מה שאבד לנו, של מה שאנחנו מחפשים, של מה שהיה אמור להיות ושל מה שיתקן אותנו כשנקבל את הגישה החופשית אליו, שאינה אפשרית מתוך הבניה תרבותית בלבד. כנגד זה סיינט ג׳ון לא ביקורתי, אבל את הדבר הזה ניתן למסגר רק כ״לא מדע״. ולכן, באופן צורם, אין אלא לכנות את היפותזת ״הקוף המסומם״ כקלאסיקת ״מדע בדיוני לא מוכרת״ גרידא, או יותר נכון מדע בדיוני פסיכדלי (psy-fi), הרבה יותר ממחקר תקף.

    האם זו ביקורת הורסת? באופן זה, ודווקא באופן זה, אולי אפשר להסביר את הגדולה של מקנה. לא משנה אם התאוריה תקפה מדעית או לא, יש לה פואנטה ואת הפואנטה הזאת מקנה הצליח להעביר יפה מאוד. סמים הם לא זרים, פולשניים ומעוותים את הטבע האנוש, אלא ההפך, הם טבעיים, עתיקים ובמידה מסויימת אחראיים לטבע האנושי. מקנה לקח קשה את זה שהוא לא הצליח להשיג השפעה בקרב הקהל ״הרציני״, אבל בפועל הוא צוחק אחרון. כולנו כאן בגלל זה.


  • מלחמת האנתאוגנים

    מלחמת האנתאוגנים

    אלעד פרסמן מתארח בפרק הראשון של פודקאסט חדש בשם ״התעוררות״ ומספר על המחקר שלו, שחוקרת כיצד האקולוגיה מעצבת את התודעה הדתית. לטענתו, החלוקה של האנתאוגנים במסורת היהודית והארץ-ישראלית הקדומה אינה אקראית, אלא נובעת ישירות מהתשתית האקולוגית: המרחב הגאוגרפי, הצמחייה (פלורה) ובעלי החיים (פאונה) המאפיינים כל אזור. וארץ ישראל מאופיינת במגוון של תשתיות שונות, שנמצאות במרחק קצר מאוד בין אחד לשני, ומאפשרות בעצם חלוקה גם באיזור הגאוגרפי המזערי הזה. בגסות אפשר לחלק את הפולחן בארץ ל-3 חלקים: המדבר בדרום, מישור החוף במערב וההרים בצפון ובמזרח.

    המרחב הצפוני שמאופיין מבחינה טופוגרפית בהרים ובצמחיית עבות, מאופיינת בחוויות ויזואליות עוצמתיות. הסיבה טמונה בכך שהיערות הם מעצים אלוניים. בסביבת עצי האלון צומחות פטריות בסימביוזה, כולל כמה פסיכואקטיביות ובהן האמנית המנומרת (Amanita Pantherina). לפיכך אנו פוגשים בתנ״ך מופעים רבים של עצי אלון מקודשים, שתחתם יושבים מנחשים ומעוננים, ומתועדות התגלויות: "אלון מורה", "אלוני ממרא", אלון צעננים, אלון תבור, אלון מעוננים וכו׳. האמנית הפנתרית חזקה לפחות כמו האמניטה מוסכריה, וידועה כדוחת זבובים – לפיכך, היא ידועה כמגרשת רוחות רעות ומחלות, וכמשמרת. השימוש בפטרייה זו גורם לעיוותי תפיסת גודל, תחושה שדברים קטנים נראים ענקיים ולהפך. זו הסיבה שבמקומות הללו מתוארים בני ענק ו״רפאים״. צורת הפטרייה הבוקעת מהצעיף שלה מזכירה את איבר המין לאחר מילה, מה שעשוי להתקשר לברית המילה של אברהם. ג׳ון מרקו אלגרו היה מזכיר גם את העובדה שישו מכונה במקורות ״בן פנטירא״ או ״פנדירא״ על שם ה״פנתרית״. ומי יודע אם התיאור של הערוב הוא כ״פנתרין״, בגלל טריפ רע כלשהוא.

    המרחב הדרומי מאופיין באקולוגיה צחיחה שהובילה לתפיסת אלוהות מופשטת יותר. החוויה האנתאוגנית במדבר מתוארת כפחות ויזואלית ויותר ושמיעתית, כמו שמיעת קול האל, חוקים ומשפטים, ולא ראיית תמונות. במדבר צומחת השיטה. השרף שלה, ביחד עם זהב, עשוי לשמש לציפוי ואיטום, המווסת את החום ותורם ללכידת אדים בחללים סגורים כמו קודש הקודשים. אדים לדוגמה כמו אדי הקטורת ששימשה לגירוש שדים, ולצורך זה השתמשו בצמח נוסף שצומח בסביבה: השבר הלבן. כמובן, התאוריה של בני שנון על הקוקטיל דמוי האייהווסקה, מוכרת ומקובלת. ואת הדבר הזה לא חייבים לשתות, הוא ניתן גם לעישון – צ׳אנגה. בטכניקה הזו, כביכול השתמשו במשכן, והציפוי הפך את האוהל להוט-בוקס.

    במישור החוף התיישבו בעיקר הפלישתים, כלומר היו שם השפעות זרות. הדבר דומה לצורה שבה צמחים שוטים ופולשים מתערבבים בשדה, ובעיקר עם הצורה שבה הזון המשכר נטמע בחיטה. ויש סיבה שנתפסו דווקא לזון. החולות הנודדים הגיעו בשלב מאוחר, ועד אז מישור החוף היה עשיר בחמרה ואדמות סחף שעליהן היה ניתן לגדל דגנים. אחד מהדגנים שיש ראיות שהפלישתים היו מודעים להם וליכולותיהם הפסיכואקטיביים הוא הזון המשכר, שעליו צומח ארגוט, ובצורה זו יכולים היו לשחזר במעט את מה שהכירו מהאגן האגאי. וגם בלי הארגוט, זון הוא משכר ורעיל.

    הדימוי של הזון אפשר לישראלים להתייחס אל האנתאוגן הזה כפולש, ולהדיר אותו. ומסתבר שהצורה שבה אנתאוגנים ״מודרים״ בתנ״ך לטובת אחרים, משקפת בעצם מאבקים דתיים פנימיים.כך אנו שמים לב שככל שאנחנו מתקדמים לכיוון פולחן יהוה (הדרומי), גם מעמדו של האלון, ולפיכך הפטריה, הולכים ודועכים. התנ״ך בעצם מתאר ״מלחמת אנתאוגנים״ – ובכך הדבר גם מתיישב עם התאוריה של אוסוולד שפנגלר על ההיסטוריה האורגנית, הצורה שבה ההיסטוריה היא אורגניזם בעל מחזור חיים ״עונתי״. האביב האנתאוגני הוא תקופת הנעורים שבה צומח פולחן סביב מאפיין מובהק של הסביבה האקולוגית, והאדם מתאפיין בקרבה לטבע. בקיץ, תקופת הבגרות, האדם מתנתק מהטבע הפראי, ומתחיל לראות בפרא כאיום על הסדר החברתי. שימוש בצמחים מוגדר כ"כישוף״, המנהג העממי שמקדש את השימוש בהם (kišpu) הולך ומוקע. החורף הוא שלב הזקנה, רפורמות דתיות נוקשות אוסרות את השימוש בצמחים, עד כדי השמדתם והדרתם. ואז מתבצע המוות והלידה מחדש מתוכו: החוויה הדתית מחפשת את החוויה האנתאוגנית, ומשלא מוצאת אותה בצמחים, ממציאה אותה מחדש בצורה אחרת ״לא נרקוטית״. ואז, מגלים צמחים חדשים עם יכולות לא מוכרות, שמאחר שלא נאסרו במפורש הופכות למותרות ומקובלות, ועל כן משתלבות מחדש בריטואל הדתי. והרי לכם רנסנס.


  • הקפאין כטכנולוגיית שליטה

    מייקל פולאן התארח אצל ג׳ו רוגאן לפני 4 שנים. זה היה במקביל לצאת ספרו ״This Is Your Mind on Plants״ ומעט אחרי שהוא הוציא אודיובוק שלם ב-audible שנקרא ״איך הקפאין שינה את העולם המודרני״. את הספר קראתי כשיצא, את האודיובוק לא כל כך. עכשיו, כששמעתי אותו, מסתבר שאין בין השניים הבדל גדול מדי.

    הספר כולל 3 פרקים, הפרק השני הוא על קפאין (הראשון על אופיום, השלישי על מסקלין). הפרק השני כמעט מתומלל באודיו. הוא אמנם ארוך יותר בכמה עשרות פסקאות אבל אומר את אותו הדבר. ובשניהם הוא עוסק בנקודה העיקרית: הקפאין השתלט לנו כל כך על החיים, עד למצב שבו אנחנו לא מצליחים להבין שתודעת הבסיס שלנו היא בעצם מצב מסומם. מה שאנחנו מחשיבים כנורמלי, מצב שבו אנחנו צורכים קפאין בלי הפסקה, גם אם בכמויות מתונות, הוא מצב משונה ומלאכותי. אנחנו לא מבינים שאנחנו מכורים ותלויים בו.

    המצב הטבעי, מה שהיה קיים לפני הגעת הקפאין לאירופה לפני 250 שנה בערך, הוא מציאות שמלבד שהיא יותר בריאה בכך שהיא לא עושה מניפולציות על מחזור השינה שלנו, היא גם מצב שבו אנחנו פשוט לא מורגלים לחיות בעולם כפי שאנו מכירים אותו כיום, עולם תזזיתי וקפיטליסטי. או שאפשר להסתכל על זה אחרת, זה לא שלא היינו מורגלים, אלא הקפאין הוא בעצם המזימה שאפשרה לקפיטליזם לשעבד אותנו: להיות ערים גם כשאנחנו עייפים, להיות פרודוקטיביים, לעבוד בלילה, במשמרות קבועות, להיות ערניים, מפוקסים, ממוקדים, ובעיקר לא תלויים בסם של העצלנים: האלכוהול. אלכוהול הוא גם לא בריא בצורה הרבה יותר ניכרת, וגם גורם לערפול תמידי. פולאן מבדיל בין החשיבה הדיוניסית של האלכוהול, רגשנית ואימפולסיבית, הופכת אותך לסביל ועצל, לבין החשיבה האפולונית של הקפה, המעודד לחשיבה רציונלית, מתורבתת ובעיקר ממשמעת.

    ומעבר לכך, מהותו של הקפאין כולו הוא מניפולציה. במקור החומר התפתח כקוטל חרקים, במינונים גבוהים הם משתגעים, כולם מכירים את הניסוי על העכביש שקיבל קפאין וטווה קורים מקושקשים ולא יציבים. אבל גם במינונים נמוכים הוא ממכר. דבורים שיונקות צוף של צמחים עם קפאין מתמכרות אליו במובן הזה שהן זוכרות יותר טוב היכן נמצא הצמח הזה, וחוזרות אליו שוב ושוב. כך בעצם הקפאין הוא סם שליטה אבולוציוני עוד הרבה לפני שהשתלט על המח של בני האדם. ואולי ההנחה שפסיכדליים התפתחו במקור כהגנה מפני חרקים, כי המח החרקי בנוי באופן כלשהוא מסתורי בדומה למח האנושי, נכונה.

    מה שמסתבר הוא שהקפאין הוא לא מעורר, מה שהקפאין עושה זה בעצם לחסום את הסימנים המאותתים למח שאתה עייף. החומר המקורי שנקשר לקולטנים המאותתים על עייפות נקרא ״אדנוזין״, הקפאין דומה בצורתו לאדנוזין ומתחזה אליו, למרות שהוא אנטגוניסט. כך בעצם הוא תופס את מקומו, אבל במקום לאותת על עייפות, הוא גורם למח לא להבין שאתה עייף, וכך המח בעצם ממשיך לתפקד כרגיל, והעייפות מצטברת. מצטברת ומצטברת עד שאתה מתרסק. הקפאין בעצם לא מונע עייפות אלא דווקא גורם לך להיות עייף יותר, כשההשפעה שלו יורדת, ואז אתה זקוק לעוד ועוד קפה. אבל כשאתה עובד במפעל יש לך קפה בלי הגבלה.

    ומה עשה המערב? הוא ידע את זה, והרגיש צורך לתגבר את ייצור הקפה. ליצור ביקוש גבוה, ובאמצעות הביקוש להגביר את ההיצע באמצעות שעבוד – הן של הכח המייצר והן של הכח הצורך. קפאין זה לא רק קפה. קפאין זה גם תה וגם שוקולד. הקפה אמנם יוצר במטעים של אמריקה ואפריקה, אבל כשאנחנו מדברים על קפאין אנחנו שוכחים את מלחמות האופיום בסין. במלחמות האלה המערב עשה משהו נכלולי הרבה יותר, הוא גם יצר תלות של הסינים באופיום וגם יצר תלות של האירופיים בקפאין. ובפועל: כיום כולנו מסוממים. הקפאין הוא דוגמה טובה לכך שכשסמים הם בקטן הם דבר נפלא, אבל כשהם בענק ומאבד שליטה, הם דבר נורא.


  • חצוצרת קונכיה ניאוליתית

    חצוצרת קונכיה ניאוליתית

    מחקר מקיף שפורסם בכתב העת Antiquity חושף כי 12 קונכיות שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים בקטלוניה אינן פסולת ארוחות, אלא כלי נשיפה מתוחכמים בני כ-6,000 שנה. הקונכיות נמצאו בחמישה אתרים שונים, ביניהם מכרות ואתרי קבורה. לכן מניחים שהם שימשו לצורך תקשורת וכריזה (העוצמה של הצליל היא 110+ דציבל, כמו צפירה מודרנית (ניסוי נערך על ידי נגן חצוצרה מקצועי בתנאי מעבדה כדי לשחזר את זה). יכול להיות שהכלים שימשו גם לצורך קיום טקסים – הן במכרות, והן כמוסיקה למתים, לקרוא להם או לסמן את הפרידה מהקהילה. השמעת צליל בעוצמה גבוהה כזו בתוך חלל סגור, חשוך ומהדהד כמו מכרה, הייתה יוצרת חוויה חושית מטלטלת. אפקט זה עשוי היה לשמש בטקסים שנועדו להשרות יראת כבוד או מצבי תודעה שונים בקרב השוהים במכרה. "החצוצרות הן יותר מסתם כלי עבודה, הן טכנולוגיה שעיצבה את הדינמיקה החברתית, הכלכלית והדתית של הקהילות הקדומות, וקולן הדהד מעמקי המכרות ועד לטקסי הקבורה המקודשים ביותר".

    חלק מהמחקר היה לנתח מבחינה אקוסטית את כלי הנגינה: נלקחו מראש קונכיות בעלות גודל מסוים, כנראה לצורך דיוק הנדסי. קונכיות גדולות יותר קשות יותר לנגינה ומפיקות צלילים פחות יציבים. הקונכיות שנבחרו הן בגודל 180-260 מ"מ. הקצה המחודד של הקונכיות הוסר במיומנות כדי ליצור פיה לנשיפה. בחלק מהקונכיות נמצאו חורים, והשאלה היא אם אלה חורים מכוונים או לא. הבדיקות מעלות שזהו נזק טבעי ולא חורים שחוררו במכוון, שכן חור גורם לאובדן עוצמה, המחליש את הכלי באופן דרמטי, ולא משפר אותו. ולכן גם מסתבר שזה לא היה כלי נגינה, כלומר אי אפשר יותר מדי לעשות בו טונים ולשלוט בצליל – זה סוג של שופר. גם בהן היה אפשר לעשות צליל בסיס ואוברטונים. אפשר כמובן לנגן, אם מתאמצים ובטכניקות שונות כגון הכנסת יד לקונכייה, או שינוי מנח שפתיים, אבל זה גורם לאובדן עוצמה, ולא זו המטרה. המטרה היא איתות למרחק, שדורש מקסימום עוצמה.


  • קורבנות אדם מאגיים בסין העתיקה

    מחקר גנטי חדש שנערך באתר הארכיאולוגי שימאו (Shimao) שבצפון סין, אתר בן כ-4,300 שנה, שופך אור על מנהגי הקרבת אדם בסין העתיקה, ומגלה כיצד המגדר הכתיב את גורלם של הקורבנות. הגברים, שרבים מהם זוהו כשבויים או זרים שמקורם בתרבויות הערבה הצפונית (כמו תרבות Yumin), הוקרבו במהלך בניית החומות כדי לקדש את יסודות העיר ולהעניק לה הגנה מאגית. הנשים לעומת זאת הוקרבו למטרות יותר ״ביתיות״, כחלק מטקסי "פולחן אבות", הנשים נקברו לצד האדונים כדי להמשיך ולשרתם גם אחרי מותם. הדבר מוכר מתקופות מאוחרות יותר (כמו שושלת שאנג, 1600–1046 לפנה״ס), בהן היה נהוג לקבור את האצילים ביחד עם בנות לוויתן, נשותיהם, משרתותיהם, פילגשתיהם ואפילו סוסיהם – כדי שכולם יהיו לשירותם בעולם הבא. וזה אומר שהמנהג הזה היה קיים לפחות 1000 שנה לפני הידוע עד כה.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×