• קרפדות הבופו בסכנת הכחדה (כמו הפיוטה)

    קרפדות הבופו בסכנת הכחדה (כמו הפיוטה)

    קרפדת מדבר סונורה, המכונה גם קרפדת נהר קולורדו או Bufo Alvarius, היא בעל חיים שמפריש תרכובת פסיכדלית חזקה כאשר היא נתונה לאיום. בשנים האחרונות, עלייה בשימוש במולקולה זו (5-MeO-DMT) לצורכי סמים גרמה להרס אוכלוסיות הקרפדות, במיוחד במקסיקו, שבהן התחילו תושבים לצוד את הקרפדות ולמכור אותן לצורך הפקת הסם. הדבר יצר פגיעות חמורות עבור המין, אשר הובילו לדעיכת אוכלוסיות ולקטנת הקרפדות – לפי ממצאים חדשים שהוצגו בכנס "מדע פסיכדלי", כנס בנושא סמים פסיכדליים שהתקיים בדנבר בחודש שעבר. לא רק הציד הוא אויב של הקרפדות, אלא גם אובדן בתי גידול ואיומים אנתרופוגניים נוספים כמו שינויי אקלים.

    וכל זה קרה רק בעשור האחרון. עד 2014 הקרפדה הזאת היתה סוד בין יודעי דבר. הארס הפסיכדלי אמנם נתגלה ב-1967 על ידי מדענים, אבל רק כשהתקשורת פרסמה על כך שהוא גורם להיי קצר אך מיידי, התחיל הציד. רבים מהסיפורים הללו גם שימרו נראטיב שגוי שלפיו "רפואת הקרפדה" הייתה פרקטיקה עתיקה של שבטים אינדיאנים מקומיים, אך הדבר כנראה שגוי. ועדיין, יותר ויותר שמאניים ומרפאים מציעים שירותים כאלה (לדוגמה), וקמו גם ״כנסיות קרפדה״ שכאלה.

    קרפדות שניצודות סובלות מלחץ בשבי, וגם האיסוף החוזר של ההפרשות, מחליש אותן. כך שגם אילו יחיו בשבי, הן ייפגעו. אבל העובדה היא שמאז הציד האוכלוסיה שלהן קטנה במהירות ובחלק מהמקומות כבר סוברים שהן הוכחדו. ״כבר שמענו עדויות אנקדוטליות שאוכלוסיות של חרקים אוכלי צמחים עלו בשנים האחרונות, בגלל העדרן של קרפדות״

    וכל זה, כשקיים חומר סינתטי של 5-MeO-DMT, הזהה לגרסה הטבעית. ניתן להפיק את המולקולה גם מצמחים מסוימים. עם זאת, מטפלים רבים מתעקשים כי הפרשות שמקורן בקרפדות עדיפות משום שהן טבעיות, וחלקם גם מתעקשים כי ההפרשות מכילות כימיקלים אחרים התורמים לחוויית התרופה. האם זה נכון? לא הוכח. ומעבר לכך, לא כל ההפרשות הן פסיכואקטיביות. כך, שוב, אין הבדל גדול בין חומרים שמופרשים מקרפדה לבין חומרים שמופרשים ממקורות אחרים או כאלה סינתטיים.

    מקור. עותק.


  • על קניבליזם פולחני

    מחקר חדש שפורסם ב-Scientific Reports חושף ראיות לאכילת אדם לפני 5,700 שנה במערת אל מירדור שבסיירה דה אטאפוארקה, בורגוס, ספרד. המחקר מצביע על כך שהאירוע התרחש בהקשר של עימות אלים בין קהילות רועים מאוחרות מהניאולית. השרידים שנחשפו כוללים לפחות 11 פרטים—ילדים, בני נוער ומבוגרים—שנכלאו, נתפשו, נשברו, בושלו ונאכלו. העצמות מצביעות על אכילת אדם שיטתית, ללא סימנים של כוונות פולחניות או קבורה. אז בעצם, הוא לא אמור להיות קשור לנושא דיוננו. עם זאת, המאמר כן דן בסיבות אפשריות לקניבליזם, ובעיקר בתקופה הניאוליתית, ואחת מהסיבות היא בהחלט פולחן – שכאמור לא נתגלה באתר זה, אך באתרים אחרים… אולי.

    קניבליזם פולחני עשוי להתבצע כחלק מהאמונה שהגוף האנושי מכיל את נשמתו של המת, וכתוצאה מכך אכילתו יכולה להיות צעד של "ספיגת רוחו" או "הפנמתו". מה שנקרא ״אנדוקניבליזם״. כלומר, מדובר במעשה מאגי ולא בהכרח במעשה של ציד גרידא. נכון, אמנם רעב הוא אפשרות, אבל המאמר מדגיש שסביב התקופה הזו לא נמצאו מספיק עדויות לרעב ממושך או למחלות תזונתיות, מה שמורה על כך שרעב הוא לא משהו שקשור לממצאים שנתגלו. נכון, קניבליזם בעטיו של רעב הוא אפשרי, אבל אירועים כאלה הם מבודדים בהיסטוריה והתקרבו במהלך תנאים קשים במיוחד. אם כך, למה לאכול אדם? אין מנוס שמדובר במעשה עם טעם. ומה יכול להיות הטעם? הדברים שעולים בראש הם הרתעה או פולחן.

    בהנחה שאכילה היא הפנמה של דבר שבא מחוץ לגופך בתוך גופך, אין ספק שהכוונה באכילת אדם היא להטמיע אותו. הטמעה יכולה להיות באחד משני אופנים: או לקיחה, כלומר ניכוס, או ההפך, קבלה. נתחיל בקבלה: אכילת אדם היא דרך לכבד את המת או לאחד את הרוחות בין החיים למתים. במקרים כאלה, האכילה נחשבה כחלק מ"טקסי לידה מחדש", כאשר בשרו של המת שימש לסמל חיבור לעבר או לחדש את הזיכרון. ברגע שאתה מוטמע בגוף החי, אתה נותר חי בנשמתו (החיה).

    הרודוטוס מעיד על שבטים הודיים שנהגו כך: ״אחרי כן קרא דריווש להודים הנקראים קאלאטים, האוכלים את גופות הוריהם, ושאל אותם בנוכחות היוונים, שהשיחה תורגמה להם, באיזה מחיר יסכימו לשרוף באש את אבותיהם המתים, והם זעקו זעקה גדולה וביקשו מדריווש שלא לומר דברי מינות כאלה. כך המצב עם מנהגי העמים, ונדמה לי שפִינְדָארוֹס צדק באומרו בשיר, ש״המנהג הוא מלך על הכול״.

    קניבליזם כזה קיים גם כיום בחברות ילידיות בדרום אמריקה ובפולינזיה. האינדיאנים ה-Amahuaca מפרו היו לוקחים חלקי עצם מתוך אפר של מדורת קבורה, טוחנים אותם עם תירס ושותים אותם כמרק. בבורנאו כל תהליך הכנת הגופה לאכילה הוא אנלוגי להכנה של יין אורז. הגופה נקראת ״יין האבודים והמתים״. הילידים מאמינם שהתפרקות הגוף היא מסוכנת ונוקמת וכדי למנוע את הסכנה הזאת יש לבצע מניםפולציה בגופה. כך גואלים אותה, ומונעים ממנה לכעוס, כך גם גואלים את הנותרים ומונעים מהם להיענש. ידוע כמובן המקרה של ה-Fore בגינאה החדשה שמקיים פולחן אבות אנדוקניבליסטי, ובמסגרת הפולחן היו נותנים את החלק החשוב ביותר באדם, המח, לקרוביו של הנפטר,בעיקר נשיו וילדיו. הדבר הזה היה בדיעבד הגורם לכך שמי שאכל מהמח לקה במחלהנוירולוגית שנקראת Kuru.

    לגבי הלקיחה, אכילה של האויב היא מעשה מרתיע שמסמל ״הכחדה טוטאלית״ או ״העלמה של האויב״. אם אתה אוכל מישהו, אתה בעצם מפגין את ההוכחה לכך שניצחת אותו. בנוסף, אם האויב הזה היה בעל נכסים, כשאתה אוכל את האויב שלך, אתה מנכס לעצמך את אותם הנכסים. נכסים הם גם כח, כח חיות או כח רוחני (לדוגמה: יחס מיוחד מן האלים, ״מאנה״, שברגע שאתה מטמיע בגופך ,אתה הופך להיות הנבחר) וכמובן, בעלות על אדמה, טוטם, משאבים וכו׳. גם הדבר הזה, אגב, קורה כיום בחברות ילידיות. מפורסם המקרה של המורדים בליבריה שאכלו את ליבותיהם של אויביהם.


  • העדות הוודאית המוקדמת ביותר לשימוש באגוזי בטל: לפני 4000 שנה

    העדות הוודאית המוקדמת ביותר לשימוש באגוזי בטל: לפני 4000 שנה

    מחקר חדש חושף בפעם הראשונה עדות ישירה ומובהקת לשימוש בצמח פסיכואקטיבי בעת הקדומה בדרום־מזרח אסיה. מדובר באגוז הבטל, חוקרים מתאילנד וארה"ב זיהו חתימות כימיות של חומרים פסיכואקטיביים מאגוזי בטל (Areca catechu) על שאריות אבנית בשיניו של אדם שנקבר לפני כ־4000 שנה באתר נונג ראצ'אוואט בתאילנד.

    אגוז הבטל הוא פריו של דקל הארקה (Areca catechu), הנלעס באזורים נרחבים באסיה, באוקיאניה ובאיים הפסיפיים במשך אלפי שנים. הוא נקרא בטל על שם העלים שהוא נעטף בהם, של צמח הבטל (Piper betle), ממשפחת הפלפליים. בדרך כלל לוקחים אותו ביחד עם ״אבקת גיר״ שמייצרים מקונכיות טחונות, אותה נוטלים באמצעות מקל חרדך. הדבר מייצר תגובה כימית הפה וכתמי רוק אדומים, שאחר כך יורקים אותו. השילוב יוצר תחושת "היי" קלה, סחרחורת, הזעה – ודחף לחזור שוב. אבל ביחד עם ההתמכרות, מסתבר גם שהדבר הזה גורם לסרטן הפה, את זה כבר יודעים כיום. אבל אז לא ידעו את זה, וה״אז״ מדבר על 14000+ שנה.

    עם זאת, ה-14,000 זו רק השערה, על פי עדויות עקיפות כמו כתמים על השיניים. העדות הישירה הראשונה, וגם כזו שנעשתה בכלים מדעיים, מגיעה עכשיו. ״רק״ 4000 שנה, והיא מקדימה ב־1000 שנה לפחות את כל העדויות הביוכימיות שקדמו לה.

    כאמור, הלעיסה מעוררת ״היי״. הצורה שבה היא עושה את זה היא באמצעות שחרור אלקלואידיים כגון ״ארקולין״. הרוק האדמדם וכתמי השיניים הכהים הפכו לסממן תרבותי־אסתטי באזורים מסוימים. האמינו שיש לזה גם סגולות רפואיות, שהם לדוגמה מונעים עששת, ובכך הם מנקים את הפה והחניכיים. זאת משום, כך האמינו, שיש לזה יכולת לרפא פצעים. משום הכוחות הנסתרים של האגוז הוא הפך מקודש, ומנחות ממנו הונחו לרוחות שומרים ולישויות מקודשות. הוא שימש גם בטקסי מעבר שונים.

    אבנית נשמרת גם אחרי המוות, לפעמים אפילו אלפי שנים, כי היא כמו סלע קטן. היא שומרת בתוכה חומרים שנכנסו לפה בזמן החיים, כמו שרידים של אוכל, צמחים ואפילו חומרים פסיכואקטיביים. החוקרים אספו פירורים קטנים מאבן השן של שלדים שנמצאו בקברים עתיקים (בני כ־4,000 שנה) בתאילנד. 36 דגימות בסך הכל משש קבורות באתר הארכיאולוגי, שהכיל 156 קברים המתוארכים לתקופת הברונזה. את הפירורים הם המסו בנוזלים מיוחדים במעבדה – ממש כמו לשטוף אבקה במים – כדי "לשחרר" את החומרים הכימיים שהיו בפנים. את הנוזל הזה הם העבירו במכשיר מאוד מדויק בשם LC-MS. זהו מכשיר שמפריד את החומרים לפי הגודל והמשקל שלהם, ואז בודק אם יש שם מולקולות שמזוהות עם אגוז הבטל, כמו החומר הפעיל "ארקולין". ואכן, בשלוש דגימות, כולן מחלל הפה של אדם אחד – אישה צעירה בקבורה 11 – נמצאו שיירים כאלה.

    כדי לוודא שהתוצאה אמינה ולא מקרית, הם דימו לעיסה של אגוז בטל בטכניקות עכשוויות. הם שמו את כל המרכיבים, יצרו את העיסה, וגם אותה בדקו עם המכשיר. כך יכלו להשוות את מה שיצא מהשיניים העתיקות למה שיוצא מבטל אמיתי, ולראות אם יש התאמה. והיא אכן נמצאה.

    השיטה שבה גילו זאת היא חידוש בפני עצמו. בשיטות האלה לא צריך שהשן תהיה מוכתמת, לא צריך למצוא כלים או קליפות של אגוזים, רק קצת פלאק שן. המחקרים הקודמים השתמשו בכתמים על השיניים ובקידוח בשכבת האמייל. כאן השיטה היתה לא פולשנית ולא היה צריך לגעת ממש בשיניים, בטח שלא להרוס אותן על ידי קידוח או טחינה. כך השיניים והשלדים נותרים שלמים, וכך אפשר לגלות בה נלעס ומה נאכל גם אם עברו אלפי שנים ואין שום סימן חיצוני לזה.

    האם הלעיסה הזאת היתה לצרכי פנאי או לצרכים דתיים? המחקר לא הצליח לקבוע בוודאות. הימצאות של חרוזי אבן וחפצי חימר מעידים על זהות אישית כלשהי – אם כי לא על מעמד חברתי יוצא דופן. כך שזה לא מחייב שהאישה היתה חשובה מדי. אי אפשר לדעת אם היה מדובר בהרגל אישי בלבד של האישה הזאת, בתפקיד שכלל את השימוש בבטל, או שמא מדובר היה ב״הרגל תרבותי״, כלומר שהלעיסה היתה בהיקפים נרחבים. מה שכן ברור הוא שאותה אישה השתמשה בבטל, באינטנסיביות, הדומה למה שמשתמשים כיום.

    בקיצור: משתדלים להיות זהירים עם הצהרות אבל לא מן הנמנע שהשימוש הנרחב היה קיים כבר אז. 4000 שנה זה קרוב יותר להיום מאשר לתחילת השימוש בכך. הנה סרטון אקראי על היקף השימוש העכשווי בדרום מזרח אסיה – במקרה הזה, אפילו רחוק יותר משם, בפפואה ניו גיני.


  • טכניקות קעקוע מתקדמות מאוד לפני 2000 שנה

    את זה שקעקועים היו סמליים אנחנו כבר יודעים, אבל האם מישהו התעמק אי פעם בטכניקה ובאסתטיקה של המקעקעים הקדומים? מחקר חדש שפורסם בכתב העת Antiquity, חושף את מורכבות טכניקות הקעקוע בתרבות הפאזיריק באלטאי (דרום סיביר) מלפני כ־2,000 שנהֿ תוך התייעצות עם אמני קעקוע עכשוויים שנדהמים ממה שראו, ביצועים ברמה שלא היתה מביישת אותם עצמם. ומה שהם ראו אלה קעקועים שזוהו באמצעות טכנולוגיות צילום חדשניות בתלת־ממד וברזולוציה תת־מילימטרית (כולל צילום אינפרא־אדום), על גופות חנוטות שהשתמרו בקברי קרח בסיביר.

    מה שגילו הוא שהקעקועים נעשו באמצעות שני סוגי כלים: כלי רב־ראשי (multi-point) שיצר קווים אחידים ורחבים, וכלי חד־ראשי (single-point) ששימש לפרטים עדינים כמו קרניים וטפרים. לא נמצאו עדויות לשימוש בטכניקות חיתוך (incision) או תת־עוריות (subdermal) – כל הקעקועים נעשו בטכניקות של ניקוב (puncture). הקעקועים ביד ימין נחשבים מתקדמים יותר טכנית וכוללים פרספקטיבה חזותית מתוחכמת, כגון מבט פרונטלי של טורף, קווי מתאר מקבילים, איזורי הגוף כמו לדוגמה עיקול פרק כף היד, העצים את האפקט החזותי. הדבר נעשה בכמה סשנים.

    הקעקועים נעשו כנראה בעזרת פיגמנטים על בסיס פחמן (פיח, עשן) – כמקובל עולמית. לא נמצאו הכלים, אבל יש השערה שהם נמצאו באתרים סמוכים.

    אבל: אליה וקוץ בה. נדמה שהקעקועים לא נעשו בסיטואציות הקשורות לא מוות, לפחות לא בטקסים הקשורים למוות, לקבורה או לחיים לאחר המוות. ייתכן שהיו קשורים לזהות, סטטוס או שייכות תרבותית – אבל אל תצפו לטקסים הקשורים לאמניטה, קנאביס או כל אנתאוגן אחר שנפוץ באיזור בו נמצאה הגופה.


  • הראיה הקדומה ביותר לדבש פולחני

    הראיה הקדומה ביותר לדבש פולחני

    חוקרים זיהו באופן חד־משמעי כי שאריות החומר הדביק שנמצאו בכדי ברונזה תת־קרקעיים בעיר העתיקה פאיסטום שבקמפניה, שבדרום איטליה – הם שרידי דבש טהור בן כ־2,500 שנה, ולא שעווה או חומר אחר. משמעות הדבר: א. זו הפעם הראשונה שבה נמצא אישור לנוכחות דבש בכלי פולחני מן העולם העתיק. ב. מאחר והראיות רומזות שמדובר במקדש, הרי שמדובר בדבש פולחני. ג. זה אומר שהיתה יכולת ביוון העתיקה או יותר נכון ב״יוון הגדולה״, לייצור ואגירת דבש סדירה. ד. שבמקום התקיים כבר אז פולחן אלמוות.

    הכלים נתגלו במקור ב־1954 באתר שמכונה במחקר "הרון" (heroon) – מונח המתאר אתר פולחני־קבורה שהוקדש לגיבור מייסד או לדמות מיתית שהועלתה לדרגת קדושה. מדובר במבנה תת־קרקעי סגור, בלתי נגיש לציבור, שנמצא מתחת למקדש. במרכז המתחם התגלתה מיטה מברזל, ריקה, וסביבה שמונה כלי ברונזה (שש הידריות ושתי אמפורות), סגורים היטב בפקקי שעם, ובתוכם חומר דביק דמוי שעווה. לא היה ברור מה זה, והניחו שזה יכול להיות שעווה, שרף, שומן וכמובן דבש.

    מה שכן היה ברור, הוא שמדובר במשהו פולחני. כבר בדו"ח המקורי של הארכיאולוגים (P.C. Sestieri, 1956), הניחו שמתוך שמדובר באתר תת־קרקעי, סגור ובלתי נגיש הרי שמדובר באתר פולחני ולא פרטי (כלומר, לא מחסן). החוקרים ראו במיטה סמל לכך שהישות האלוהית נוכחת־נעדרת – דמות מיתית או גיבור מייסד שאליו הופנה הפולחן. בשל הריח המתוק והמרקם הדביק, החוקרים סברו שהכדים הכילו חלות דבש, ושמדובר ב"מנחה של אלמוות" – אך הם הודו שאין בידם כלים לאשש זאת מדעית.

    המחקר הנוכחי שפורסם בכתב העת ״Journal of the American Chemical Society״, הצליח לעשות את זה הודות לזיהוי סוכרים, חלבוני מזון מלכות, פפטידים של דבורת הדבש ועוד. הכלים נאטמו בפקקי שעם, והחומר היה במקור נוזלי – ניכר שלא מדובר באחסון יומיומי אלא במנחה חתומה. כדי הטקס (hydriae ו־amphorae) עשויים מברונזה, חומר יקר ונדיר יחסית, מה שמעידים על שימוש לא־יום־יומי. לא נמצאו סימני שימוש חוזר או אחסון של חומרי מזון רגילים.ומעבר לכך, כמובן, דבש נחשב ביוון וברומא למזון אלים, סמל אלמוות, טהרה, ואותו החומר שממנו האכילו את זאוס במערה. שלא לדבר על זה שעושים ממנו תמד.

    למי סגדו במקדש? ראשית כל, פאיסטום זו הצורה הלטינית ל״פוסיידוניה״, השם היווני המקורי, שמצלצל מן הסתם כמו פוסיידון. פוסיידוניה נבנתה על ידי מהגרים מהעיר סיבאריס (איפה שהיום נמצאת העיר האיטלקיה סיבארי, בקלבריה), שבעצם הוקמו על ידי מהגרים מהעיר היוונית הליקה. מי שהקים את סיבאריס היה איס מהליקה, מייסדי ערים בדרך כלל זכו לפולחן. אך האם הפולחן היה לו או לפוסידון? העיר נקראה כך מן הסתם על שמו של פוסידון, אך נראה שהמקדש המדובר ששכן מעל דווקא לא היה לו. בכל מקרה, מקדשים תת קרקעיים לא מוקדשים לאלים, אלא בדרך כלל מיועדים לטקסי מסתורין, אלים כתוניים, או טקסי קבורה. שלושת אלה קשורים בצורה זו או אחרת לפולחן אלמוות. טקסי מסתורין כמובן שבהם ״פוגשים את המוות״, טקסי קבורה כוללים, לפחות בלבנט, סעודות מרזח שבהם ״פוגשים את המתים״, וטקסים לאלים כתונים שנחשבים כאלי המעמקים, מקומות שבהם עורכים טקסי חניכה.

    אלא שמאחר שפוסידון במהדורה המוקדמת יותר שלו נקרא Poteidan, ובמהדורה המינואית Potidas, היה אל כתוני שכזה – בן זוגה של האלה המקבילה להרה, פוטניה. הוא נקשר לתופעות גיאולוגיות כמו רעידת אדמה, ולכן נקרא ״מרעיד האדמה״ Enesidaon, ובמיתוס המאוחר יותר כמי שמכה עם הקלשון שלו על האדמה ומחולל צונאמי וסערות בים. על כן, כנראה, נקשר בפולחן היווני עם הים, כי תפקיד ״אבי האלים״ היה כבר תפוס, וחוץ מזה היה נהוג פולחן אולימפי, לא כתוני, והאלים הכתוניים הורדו במדרגה.

    לנו נותר לבחור בין פולחן גיבורים, שהוקדש להם מקדש תת קרקעי חתום, או שמא פולחן כתוני, שהיה בחדרים נעולים דווקא בגלל הסודיות או הנדירות שלו. ועדיין – עושה רושם שהדבש היה מעט יותר מפולחני.


  • לחם השמיים ויין האור

    לחם השמיים ויין האור

    מאמר שאני לא יודע אם התעלמתי ממנו, דילגתי עליו או שפשוט לא עלה לי, במסגרת סקירת הספרות על הספר על הארגוט הוא ״Bread of Heaven or Wines of Light: Entheogenic Legacies and Esoteric Cosmologies״, של דנאוויי, וובסטר ופייפר. הוא לא מחדש יותר מדי, חוץ מרפרנסים שהוא מציע שקיימים לארגוט גם בזורואסטריות, בדת היזידית, בסופיזם ובאיסלם השיעי. הוא עוסק כמובן ביהדות ובדת היוונית, והמשותף לכל הדתות שהוא מציין את הרפרנסים בהם הוא דימוי החיטה כעץ החיים. ואז נשאלת השאלה: הי, אבל הארגוט בכלל לא תוקף את החיטה, מה תאמר על זה?

    כאן הם מתחילים להסתבך, או לחלופין להציע פתרונות אלגנטיים. תלוי איך מסתכלים על זה. הרעיון הוא שמדובר בטקס אזוטרי וסודי, שיכול להיות שגם נשכח, ולכן הדבר היחיד שזכרו ממנו הוא היותו כרוך בדגן. ומה זה דגן? הדבר הראשון שעלה בראש הוא חיטה. ואולי ידעו מראש שזו לא חיטה אבל קראו לזה בשם קוד ״חיטה״. אולי הם גם לא ניסו לדייק מלכתחילה בזיהוי הבוטני של אותו הדגן, ״חלב כליות חיטה״ לא היה חייב להיות בירה מהזן הבוטני חיטה, כי בירה עושים משלל דגנים, וגם מחיטה. אבל השם נדבק משום מה לחיטה, כמו שלחם נדבק לה, או כמו שמור, לבונה או אפרסמון נדבקו לבשמים באופן כללי, ובכלל המילה ״בושם״ היא מאותו מקור אטימולוגי כמו אפרסמון, בלסמון-בלסם. אומרים את אותו הדבר על הפשתן, שבתנ״ך לכאורה מבלבלים, ולא מתוך כוונת זדון, בין פשתן לקנבוס, ומכנים אותם בשם הכללי ״פשתן״. ולבסוף, יכול להיות שביחד עם החיטה היו גרגירים של זון, שהארגוט כן תוקף אותם. ואולי, ואין לזה שום סימוכין, החיטה הלא מתורבתת או וריאנטים אקספרימנטליים ש״לא תפסו״ היו רגישים יותר מהחיטה המתורבתת המוכרת לארגוט והם היו אלה שהיו נגועים.

    נניח שהם צודקים. נשאלת השאלה (הם שואלים, כמובן), מה היה הידע הזמין להם שאפשר ״לטהר את הארגוט״ ולהפוך אותו ללא רעיל וכן משכר. ראינו כבר את הפתרון שהציע אלברט הופמן, המסה במים. במאמר הזה החוקרים מציעים שכלול, שטוענים שהם גם ניסו ובדקו וזה באמת עובד (וגם גורם כאבי בטן קשים). ולא רק שזה עובד, אלא שחליטה במים בלבד, כנראה שאינה אפקטיבית ונדרשת הכנה מעט יותר מוקפדת, עם חומרים נוספים שמסייעים כימית, כמו לדוגמה: אפר עץ, שהוא בסיסי מאוד.

    מה שעושים הוא: כותשים את הארגוט לאבקה, משרים במים עם אפר עץ. הדבר גורם להידרוליזה של האלקלואידים הרעילים. בחימום קל, הקצב של ההידרוליזה עולה, אבל חשוב לא להביא לידי רתיחה, כי היא עלולה לפרק את החומרים הפסיכואקטיביים. לאחר מכן מסננים את המשקעים, ושותים. עדיף בצירוף חומרים שמרגיעים את הקיבה, כמו לדוגמה נענע חריפה. וראו זה פלא, זה בדיוק מה שנראה כמו המתכון המשוחזר לקיקאון.

    הדוגמאות שהם מביאים מהיהדות היא כמובן הברייתא המפורסמת שטוענת שעץ הדעת היה בעצם חיטה. החיטה היתה פלאית כל כך שהיא היתה כעץ. ככלל, המשותף לנטיות שרואות את החיטה כצמח מקודש, הוא שהן מיסטיות עד כדי גנוסטיות. ככאלה, החוקרים נותנים דוגמא גם מכתבים יזידים, דרוזים ושיעים אסמאעילים שכוללים מיתוסים המזכירים את החיטה כ"עץ החיים", אף שאינה עץ, וכוללים מוטיבים של גירוש מגן עדן לאחר אכילתה – בדומה ליהדות.

    אבל גנוסיס מוסלמי הוא בעיקר סופיזם, והדוגמא החזקה ביותר שהם מבקשים לתת היא של המשורר הפרסי ג׳לאל א דין רומי, שכותב דברים כגון "גרגר חיטה האפיל את שמשו של אדם כמו שזנב הדרקון מחשיך את אור הירח", "אם תאפו לחם מהחיטה הגדלה על קברי – תשתכרו מאושר והתנור עצמו ישיר שירי התעלות…" או "אלוהים נתן לנו יין כהה כל כך, שבעת שתייתו אנו עוזבים את שני העולמות".

    וחשוב להזכיר את המקור הפרסי של רומי, בגלל ההשפעה, כנראה, הזורואסטרית. יין, לפחות בהקשר זה, נחשב כסמל לחומר משנה תודעה, ש״פותח את עין הנשמה״ – לרוב מדובר על יינות מתובלים ומחוזקים. יינות כאלה מתוארים כ״יינות אש״, זה אגב גם התירוץ הידוע על כך ש״חזון עזרא״ שמתאר את השיקוי ששתה עזרא שעינו כעין האש, כמשקה פסיכואקטיבי, ולדעת גד ברנע, בהשפעה זורואסטרית. במסורת השירה הפרסית, יש ז׳אנר שלם של שירה מיסטית שבה המשורר מחפש מזור לסבלותיו בחברת מוזג יין שנקרא ״סאקי״ Saqi, שהיא מין ברמן-דילר שמוזג לו עוד ועוד יין, עד שמשכר אותו ומעביר אותו לעולמות גבוהים של שכרון. בכך רואים החוקרים מין הצפנה פסיכואקטיבית.

    אולי יכולתי להרוויח עוד 3 עמודים בספר, אבל מצד שני, ברור לכולכם שהברייתא על החיטה כפרי עץ הדעת תמיד היתה כנגד עיני, אבל אז שאלתי את עצמי את השאלה שנשאלה קודם, והתירוץ ש״חז״ל לא היו בוטנאים, או שהם ניסו להצפין את הארגוט בשם הכללי לדגן ׳חיטה׳״, לא היה מספק בעיני. מצד שני טיעון הפשתן-קנבוס, הוא משכנע יותר, אם כי הראיות שמביאים אליו (לדוגמה: כריס בנט, כשמתאר כיצד במסורת חז״ל היו מכינים בתחילה תכריכים מקנבוס, עד שהותקן להחליף את זה לפשתן) אינן חד משמעיות. אבל, אם ניתן להוכיח שבשפת היום-יום ״בירה״ נחשבה כמשקה חיטה גם כשלא היתה מחיטה, כמו ש״קולה״ נחשבת כיום כמשקה שחור ממותק גם אם אין בו טיפת קולה, או-אז זה יהיה טיעון מנצח בעיני.


  • האריה בסימבוליקה המסופוטמית והתנ״כית

    האריה בסימבוליקה המסופוטמית והתנ״כית

    במזרח הקדום נהגו המלכים לכתוב את כתובותיהם באסטרטגיה תעמולתית שמציגה את הצלחת צבאותיהם כהצלחתם הם, בסיוע אלוהי שמאשש את הלגיטימציה שלהם, ומוכיח את בחירת האל במלך לייצג אותו ואת עמו. התפיסה היתה שהמלך בעצם מקיים את שיווי המשקל הקוסמי, כשיש סדר ארצי והמלך מסוגל לכבוש, לבנות, לשקם ולהקים מקדשים – סימן שיש סדר שמיימי. מידת ההצלחה בקיום הסדר הארצי תלויה בשביעות רצונו של האל, ובמציאת החן בעיניו. בהתאם, הכשלון הוא בעקבות כעס של האל, והסרת חינו של העם או של המלך בעיניו. הסימטריה הזאת בין שמיים לארץ, מדמה את המלך כנציג האל עלי אדמות. ובהתאם, המלך מנסה לצייר את עצמו כסוג של אל ארצי שיש לו תפקידים כשל אל: בין אם כמחולל חוק וסדר, ובין אם כמי שיש לו בעצמו את התכונות האלוהיות.

    הכתיבה המלכותית בדרך כלל מתובלת בתיאורי עוצמה, לעיתים ואולי לרוב, מנופחים עד כדי גרוטסקיים. מתוארת מפלה מוחצת של האויב, ובחלק מהמקרים הכחדתו הטוטאלית – גם אם ברור שלא היה כך הדבר. מדובר כמובן במוטיבים שנועדו להרתיע את האויבים, שגם ככה המוראל שלהם ירוד, ואינם יודעים מה בדיוק היה שם, ועל כן ככל שהתיאור אכזרי יותר כך הוא אימתני יותר. אבל, כאמור, בראש ובראשונה מדובר בשפה תיאולוגית.

    הניסוחים שבהם בוחרים המלכים תואמים בדרך כלל את אלה המיוחסים לאל, לעוצמתו וגבורתו, תכונות שמתגלמות בצבא אותו הוא מוביל, כמובן באמצעות שליחו המלך. האל מתואר בדרך כלל כחיית טרף הדורת רושם, כאריה או כנשר. לרוב כאריה, אך גם כנשר. מה שמאפיין את החיות הללו, מעבר לגבורה, היא הצורה הנונשלנטית שבה הם ״מטפלים" בטרפם לאחר הריגתו. הם ״מוחצים ראשים״, ״מרסקים עצמות״ ו״מותירים גוויות״ ברמות שונות של גימור, וברוח זו בדרך כלל הכתיבה המלכותית מתפייטת. תכונה נוספת המאפיינת את החיות הללו היא יכולת המארב והציד בסערה. הסערה היא תכונה של האל. כאל מלחמה, התכונה הזאת התבטאה באמצעות שכרון קרב ואמוק (זעם, חימה, אש יוקדת וכו׳), המקבילה הצבאית לכך היא ״בליץ״, מתקפת בזק שתוצאותיה בדרך כלל אכזריות וגרפיות מאוד.

    לדוגמה, נרגל, אל המלחמה המסופוטמי, בדרך כלל מתואר כבעל חזות של אריה. בהתאם, אלת המלחמה הכנענית, ענת, מתוארת בשירה האוגריתית כמי שמוחצת את אויביה וטובלת בדמם. בשל האסוציאציה של ענת עם אשרה ועשתורת, ניתן לראות בדמויותיהן כמיזוג, ואת דמותה של אלת הפריון כאלת מלחמה, ככזו דמותה היא כשל לביאה. אלת פריון ״מלחמתית״ שכזו ניתן למצוא גם במיתולוגיה המצרית – כשסחמת בעלת ראש האריה נתקפה באמוק, ורק שכרון הצליח להפיג אותו, ובכך הפכה לחתחור.

    נרגל נקרא באכדית Kammuš, שמן הסתם הצורה שהתגלגלה לכמוש המתואר לדוגמה במצבת מישע כאל מלחמה. מתואר שם כיצד מישע שבה (או השיב) את ״אראל דודה״ וסחה אותו לפני כמוש. אם מפרשים ״אריאל״ מלשון אריה, כמו ״הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבאר ביום השלג" יש להבין את האריה כאמבלם של כמוש, בדיוק כפי שהאריה מסמל גם את יהודה. בנימין מזר טען ש״אראל דודה״ היה בעצם מקבילה של ארון הברית שנשבה במלחמת הפלשתים והיה צורך להשיב אותו, וזה המתואר במצבת מישע. ואם נדייק, אז הכרובים שמוצבים על הכפורת, ומראה דמותם – או לפחות חלק מסוים מדמותם, כמתואר במעשה המרכבה – כאריות. במקדשים המסופוטמים אמנם ה״כריבו״ היו שוורים מכונפים, אך היו קיימים גם ״שדו״ שהיו אריות מכונפים. ככלל, החיות שייצגו את האל היו הן אריה והן שור. את אנליל בדרך כלל סימל שור, כאמור, נרגל סומל כאריה, וגם איננה/אישתר. את האמבלם כחפץ מקודש שיוצא עם צבאות למלחמה ולעיתים נשבה, והדבר נחשב כתבוסת האל (וככיסוי פנים, גלות), אנו מכירים לאורך שנים, גם מדוגמא פופולרית ומאוחרת בהרבה, כשאוגוסטוס השיב את נס הלגיון, ה״אקווילה״, בצורת עיט שהיווה חפץ מקודש לאל המלחמה מרס, במלחמה מול הפרתים.

    בימי קדם בלבלו בין הנשר לבין העיט, עיט של זאוס, ולחלופין של תשוב האנטולי, כעוף דורס שמהווה אמבלם של אל הסער, הוחלף כנשר לפחות כשמדובר בתיאוריו של יהוה בתנ״ך: בשירת האזינו, ״כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף״, או בקבלת התורה ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״. על אף שבהקשרים אלה הוא אינו מתואר בהכרח כבעל תכונות של עוף דורס. אבל הוא כן מתואר כחיית טרף, כמו לדוגמה: ״ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה".

    תיאור המלך כמצביא במוביל צבא באמצעות תכונות הנדמות לחיית טרף בצידה, יוצר זהות בינו לבין האל, ואם לא זהות, אז לפחות מתנסח המסר שמבקשת התעמולה המלכותית להעביר: שהמלך המוביל את הצבא, עושה זאת בשליחות האל וכנציגו עלי אדמות. על פי מסר זה, המלך המייצג את האל הוא ״מלך העולם״, šar kiššatim, ומתוקף כך קיים כאמור שיווי משקל המשקף את הסדר הקוסמי.


  • הדת המצרית כהתפתחות אבולוציונית

    הדת המצרית כהתפתחות אבולוציונית

    עדויות ארכאולוגיות מקברי עֲדָאִימָה (Adaïma) בדרום מצרים, שתוארכו למאות רבות לפני הופעת הפרעונים ולפני בניית הפירמידות, מעלות את הסברה שהדת המצרית מקורה בשכבה עממית פרה-שושלתית ולא כפרופגנדה מלכותית לקבלת לגיטימציה. לא הכהנים והשלטון המציאו את הדת, אלא האמונה העממית. כל מה שהמדינה עשתה היתה בסך הכל ״מיתולוגיזציה״ של האמונות הללו לכדי נראטיב של שושלות ומלכים.

    אחת התגליות המרכזיות היא קברה של נערה שקיבלה קבורה חריגה – ידה השמאלית נכרתה והונחה על חזהּ, הקבר יושר לשקיעת השמש ביום ההיפוך החורפי, והארון הופנה לזריחת סיריוס – כלומר Sopdet הנקשר מאוחר יותר לאלה איזיס. זריחת הכוכב הזה, כלומר הרגע שבו הוא הופיע לראשונה בבוקר לפני זריחת השמש – סימנה את תחילת השנה החדשה ותחילת הצפת הנילוס, אירוע קריטי לחקלאות ולחיים. המצרים ראו בהופעתו אות שמיימי מקודש של לידה מחדש, פוריות והתחדשות, והוא שולב בהמשך במיתולוגיות ובטקסים דתיים. אבל כאן אנו רואים אותו מוקדם בהרבה, ולכן אנו מניחים שהוא קדם למה שהתפתח מאוחר יותר למיתוס של איזיס ואוסיריס.

    המאמר פורסם לאחרונה ב־Journal of Archaeological Method and Theory על ידי אמלין אלקוף, דוקטורנטית באוניברסיטת טולוז ועמיתיה.

    ההשקפה הישנה – שלפיה "המלך המציא את הדת כדי לשלוט בעם" – רואה את הדת ככלי כוח. אבל התפיסה הזו מתעלמת מהחיים הדתיים האותנטיים של אנשים רגילים. מה שמתברר הוא שהדת הוא תהליך אבולוציוני חברתי־תרבותי: הפרקטיקות נולדות מתוך צורך רגשי (מוות, אובדן, עונות השנה), מתעצבות סביב סמלים (שמש, כוכבים, גוף האדם), ואז הופכות למערכת סמלית־ריטואלית כוללת.

    בכל פעם שעולה הסברה הזאת, אני שואל את עצמי: אם התפתחות הדת היא תהליך אבולוציוני, ורק מתבקש היה שהחברה תתמסד והאמונות יצדיקו שלטון מרכזי ופולחן דתי שמקדש את המעמד העליון ותפקידו של המלך כשומר על הסדר הקוסמי – מה אם כן ההגיון בכך שחברה שוויונית תאמץ אמונות שחותרות בפועל ליצירת מעמדות ולהגברת אי השוויון?

    התשובה היחידה שאני יכול לתת היא שהדת היא בעצם ״מדע״, והסגידה לשליט כמי ששומר על הסדר הקוסמי אינה אלא פילוסופיה פוליטית, מדע מדינה קדום. האדם הפרימיטיבי חי בכאוס וניסה לחפש מובן לעולם כזה, כל מה שהוא חיפש היה לחפש יציבות, והמסקנה שהוא הגיע אליו שיציבות משיגים באמצעות שיתוף פעולה בקנה מידה גדול. כשהיה מדובר בקבוצות קטנות, שיתוף הפעולה היה בקנה מידה קטן, ולכן לא נתקל בקשיים. אבל ברגע שהחברה התרחבה, היה צורך לנהל מבחינה לוגיסטית את התיאום בין הקבוצות הגדולות – ותיאום כזה הצריך שפת גישור. שפת הגישור היתה בעצם היכולת הקואורדינטיבית, לשלב בין גופי הידע שהתפתחו. הקואורדינציה הזו היא שיצרה את מושג ה״מעאת״, שיווי המשקל הקוסמי. נציגים מכל קהילה נשלחו לארגן את גוף הידע הזה, ואחד מהם נבחר לתאם בין העמדות השונות. האיש הזה, שניחן ביכולת ניהול ״כריזמטית״, כלומר מישהו שהתכונה המולדת שלו היתה טובה יותר משל האחרים, היה מוערך בשל תכונה זו. ההערכה הפכה אותו לקדוש, ואת יכולת הקואורדינציה שלו להצדקה לקדושתו.

    כלומר, אין מנוס מלטעון שבקנה מידה גדול, היררכיה חייבת להווצר רק משום שטכנית לא כל הקולות יכולים להשמע. ואם מדברים על קולות, אני חושב שבאמצעות תורת הגלים קל להסביר את זה. אם כל קול הוא גל, נציג של הקהילה הוא ״התאבכות של הגלים״, כלומר סכום של האמפליטודה שלהם, והוא נושא את כל המידע של הגלים שהרכיבו אותו, גם אם אנחנו כבר לא רואים כל גל לחוד. המלך הוא ״נציג הנציגים״ – והקואורדינציה שלו היא מיזוג של כל המידע, שכולל חיזוק ולפעמים ביטול שלו. אני מדבר על המידע הזה כנתונים מדעיים, אבל אלה שיראו את מכלול האמונות באופן פסיכולוגי יוכלו לתאר את ״מרחב ההתאבכות״ הזה כמגע בין השאיפות, הפחדים, הדחפים, המשאלות והנראטיבים של החברה – שיוצר מיתוס על. כך בעצם נולדה הדת, במקרה הזה, המצרית. יש לנו יוצר ומוצר. היוצר – קדוש. המוצר – קדוש. היוצר – מלך. המוצר – מיתוס דתי ממוסד.


  • תפקידו של האלכוהול ביצירת חברות מפותחות

    תפקידו של האלכוהול ביצירת חברות מפותחות

    מחקר חדש מציין קשר בין שתיית אלכוהול לעלייתן של חברות אנושיות מורכבות, ומציע כי משקאות משכרים תרמו להתפתחות חברתית ופוליטית ב-12,000 השנים האחרונות.

    בעבר התקיימו בני אדם בקבוצות קטנות יחסית, ואילו כיום מרבית האנושות חיה בחברות מורכבות ובמדינות עם מיליוני ואף מיליארדי אנשים. חוקרים מצביעים לרוב על חקלאות, דת וטכנולוגיות מלחמה כמחוללי המעבר הזה, אך השערת "השיכור" (Slingerland, 2021) טוענת כי צריכת משקאות אלכוהוליים תרמה להתפתחות חברתית בכך שהיא חיזקה קשרים חברתיים, עודדה שיתופי פעולה וקידמה יצירתיות. המאמר, של חוקרים ממכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בלייפציג, בוחן אמפירית את השערת "השיכור" הזו. הוא עושה זאת באמצעות ניתוח נתונים של 186 חברות לא־תעשייתיות מהמאגר האתנוגרפי SCCS ובודק את המתאם בין קיומם של משקאות אלכוהוליים ילידיים לבין רמת המורכבות הפוליטית של החברה.

    לפי המחקר לא רק שנמצא קשר, אלא גם בתנאים מחמירים יותר, כשמשמיטים חברות שנחשבות קרובות זו לזו גאוגרפית או שקשורות זה לזה מבחינה אתנית, או סתם דומות, עדיין קיים קשר. עם זאת, ברגע שמוסיפים למדד פאקטורים של רמת החקלאות וכמה קל לגדל באיזור הגאוגרפי את המזון, כלומר כמה פוריה האדמה באופן טבעי, ההשפעה של האלכוהול נחלשה. מה שאומר: החקלאות והסביבה היו כנראה גורמים חשובים יותר בהפיכת חברות לפוליטיות ומורכבות.

    ובכל זאת, מסתבר, אלכוהול עזר במיוחד ביצירת תחושת "ביחד" בתוך הקבוצה, בגיוס אנשים לעבוד יחד, לשתף פעולה, לפתח טכנולוגיות הדורשות השקעה מסיבית כמו חפירת תעלות השקיה, מפעלי בניה וכו׳, בבניית קשרים ובריתות עם קבוצות אחרות, ובחיזוק הכוח של המנהיגים בתוך החברה. אמנם האלכוהול עזר פחות מהחקלאות והדת, אבל בהנחה שאלכוהול הוא תוצר של חקלאות דגנים, ובהנחה שאלכוהול שימש גם בטקסים דתיים – כנראה שהכל מתחבר עם הכל.


  • פיצוץ של הרצאה: ד״ר עוזי אבנר – 17.7.2025

    פיצוץ של הרצאה: ד״ר עוזי אבנר – 17.7.2025

    אתחיל בהתנצלות. לצערי התברר שלא הקלטתי את ההרצאה נכון לפי הכללים ולכן ההרצאה הוקרנה אבל לא הוקלטה. והדבר מצער אותי מאוד, אקפיד לציית לכללים בהרצאות הבאות. אלא מאי? מסתבר שההרצאה היתה כפי שד"ר עוזי אבנר הגדיר אותה "תקציר אכזרי" של סדרת הרצאות אחרת. אז מי שהפסיד ועדיין מעוניין לדעת במה היה מדובר, מוזמן לצפות בסדרת ההרצאות באתר מת"ג. זו ההרצאה הראשונה מבין 4 שהיא לצפיה חופשית.

    הסדרה המלאה ניתנת לרכישה ונקראת "פולחן קדום במדבר". ד"ר אבנר יעביר סדרה נוספת בנושא אחר, "המדבר, ראשיתו של עם ישראל" – נושא שהוא נגע בו במקצת בהרצאה, ב-4.8 הקרוב. שוב 4 הרצאות. בסך הכל ב-180 ש"ח. מומלץ מאוד.

    ספר נוסף שאני ממליץ עליו מאוד הוא "התרבות הבדואית בתנ"ך" של יצחק קלינטון ביילי, עוד ענק בתחום האתנוגרפיה שהלך לעולמו בינואר האחרון. ספרו יצא לפני 5 שנים בהוצאת רסלינג וכולל הרבה תובנות על איך שהתיאורים של האבות ובני ישראל תואמים לחלוטין את אורח החיים שמשתמר בחברה הבדואית במשך אלפי שנים.

    וכעת אבקש לתקצר את הרעיון הכללי בהרצאות: מוצגים בהן ממצאים ארכיאולוגיים רבים מהמדבר, וההקשר שלהם לפולחן פריון – כך בעצם רואים שכל הפולחן שיהיה אחר כך נפוץ בסהר הפורה בעצם החל במדבר. במרכזו של הפולחן עומד פולחן פוריות של אל אב, אשתו אלה אם, ולעיתים גם צאצא או שני צאצאים. לכל אחד מהאלים יש ייצוגים שונים, לא פיגורטיביים וכן פיגורטיביים. פיגורטיבי, כלומר כדמויות, של צמחים, חיות וכו׳. לא פיגורטיבי, כלומר, כדמות מופשטת המתגלמת בחפץ, לא בהכרח כחפץ אנליסטי בעל נשמה, אלא כייצוג של רוח – יש לראות ברוח את מהות הטכנולוגיה אותה היא מייצגת. בתקופת האבן, היא מיוצגת באבן בעלת מופע חריג, בדרך כלל אבן גדולה, או אבן בעלת צורה מיוחדת. בגדול, כל אובייקט ״מקודש״ נבחן מהיבט פנומנלי, כשהרעיון מבוסס על דמיון בתכונה המייצגת את הישות אותה הוא מייצג. הווה אומר, אם יש זוג אבנים גדול וקטן, הם מייצגים אם ובת, או שמא זוג – הכל תלוי הקשר. אם מיוצג קו, הוא מייצג זכר, ואם עיגול הוא מייצג נקבה, וכן הלאה.


    ככלל, הצורות שנמצאו במדבר קדומות באלפי שנים לצורות שנמצאו ב"ארץ הנושבת". מה שרומז על אחד משניים: או שהחיים במדבר היו רוחניים ויצירתייםיותר מהחיים שלא במדבר, או שהם היו רוחניים באותה מידה הן במדבר והן באיזור המיושב, אלא שהאנשים באיזור המיושב ראו צורך ״לעלות לרגל״ ממקומות היישוב שלהם אל המדבר ולציין שם את הפולחן שלהם. הדבר הזה נראה יותר, הן מפני שהוא מחוזק בראיות, כולל ראיות שמאוחר יותר זוהו על ידי אדם זרטל במקומות מדבריים הקרובים יותר לנקודות יישוב (בבעקת הירדן), מה שהוא זיהה כ״רגליים״ או כ״גילגלים״. הן מפני שהצגה כזו תואמת את התיאוריה הידועה של מיריצ׳ה אליאדה על כך שה-wildreness, הספר, הוא מקום רוחני ו״מסתורי״ יותר ועל כן אם רוצים לגשת אל המסתורין והקודש יש להתרחק ממקום יישוב.

    עם השנים מקומות הפולחן התקרבו למקומות יישוב, עד אשר בתקופה מאוחרת יותר אנו מוצאים אותם במרכזי יישוב. הסברה היא שבתקופה זו הפולחן גם הפך ממוסד והיררכי, כתוצאה מעיור, חיי קהילה, חלוקת תפקידים וכלכלה של חקלאות. כך גם ״המשפחה האלוהית״ הפכה להיות נרחבת יותר ומסווגת יותר, אלים קיבלו תחום מומחיות ״ספציאליטה״, ועם הזמן חלה שחיקה בתפקיד הנשי הדומיננטי וחלק מתפקידיה הועברו לבעלי שררה גבריים. שוב, על פי המודל של מרצ׳ה איליאדה הסובר שתקופת ״פולחן האלה האם״ אופיין בחברה לא הייררכית, שוויונית וכמו-מטריאכלית. אנו רואים את הדבר הזה גם על פי אופי הפולחן המדברי.

    הנקודה המפליאה היא שהמדבר (שאינו המדבר הערבי שמחוץ ל"סהר הפורה") מהווה אחוז מזערי מכל השטח המיושב בסהר הפורה, אך בהשוואה לאיזור המיושב, כמות אתרי הפולחן בו היא פי כמה וכמה. היחס הולך ויורד ככל שהחברה מתמסדת יותר וכאמור גם משפחת האלים מתמסדת,ומקבלת מבנה התואם יותר ויותר את המלוכה. וככל שהסמכות מקבלת זהות, כך גם הדימויים הפיגורטיביים הולכים ומתרבים, ובחברות שאינן היררכיות אנו רואים פחות ופחות דימויים פיגורטיביים ויותר הקפדה דווקא על חוסר עיבוד של מצבות ומונומנטים, שיותר קרובים לתצורה הטבעית והלא מעובדת שלהם. כלומר, האל חסר דמות וצורה, ברוב המקרים כי פשוט אי אפשר לדמיין אותו, את הנשגב.לעומת חברות היררכיות, שבהן האל לובש צורה יותר ויותר אנושית, או לחלופין, המלוכה נושאת אופי יותר ויותר ״חייתי״ – המלך מתואר כחיה בעלת רושם אצילי, לרוב כאריה או כנשר.

    מדוע? כאן נכנסות כבר הפרפרזות, השלב בו אנו שאלנו את השאלות, וניסינו ״לנווט״ את ד״ר אבנר אל עבר הצהרות ״תודעתיות״.

    שוכני המדבר נחשבו "עילאיים" כי הם מסוגלים להתמודד עם תנאי מחיה קשים. כך גם היה יחס של כבוד לצמחים במדבר ובעיקר לחיות. בין החיות היה יחס של יראה כלפי הנחשים מחד, וכלפי האויבים שלהם מאידך – משפחת החתוליים והעופות הדורסים. החתוליים ספציפית נחשבים כמי שחסינים יחסית לארס הנחשים, במקרה גם יש להם עוד תכונה שמתקשרת אסוציאטיבית עם נחשים, וגם עם סמלי פריון: האישונים שלהם.

    לחתוליים יש אישון חריץ. הנחש כחיה ארסית שימשה כ"חיית סף". אם נתקלים בארס שלה, נמצאים על סף מוות, ועל מנת לשוב לחיים יש לקבל נסיוב באופן מיידי. מי שהוכש ומת, עבר אל עולם המתים. אך מי שהוכש וחזר לחיים, נחשב כמי שקם לתחיה ונולד מחדש. את הלידה מחדש הם חיפשו. חיות שנחשבו חסינות לארס הזה נחשבו לפיכך חיות סף גם הן, ופטרוניות הלידה מחדש – שם קוד למצבי שכרון והתפכחות.

    מן הסתם הרצאתו של ד״ר אבנר עסקה גם בפולחני קבורה ובעיקר קברים שנמצאים תחת גלי אבנים במדבר, ומצבות של אבות קדמונים שהוקמו לצד מצבות גדולות יותר שייצגו את האלים. האלים אמורים להיות אלה שנמצאים ברמת התודעה הגבוהה ביותר, ״מעבר למוות״, והאבות המתים הם אלה ש״עברו צד״, ו״שוגרו״ אל עבר היקום המקביל של עולם המתים – ולכן הם זוכים לייצוג כמצבות, או כאובייקטים ״טכנולוגיים״ אחרים ו״אבניים״.

    במסגרת זו החתוליים הפכו כטוטמים של מצבי תודעה גבוהים. ד״ר אבנר אמנם טוען שמדובר בסמל פריון, נמרה היא טוטם של האלה האם – אבל האלה האם היא בעצמה דמות שמייצגת את ״משולש הפריון״, שאחד מהקודקודים בו הוא פריון תודעתי. השניים האחרים: פריון מיני ופריון האדמה – לכן פולחני האם הגדולה כללו הקרבת מנחות קמח, כמין ״אוזני המן״, כפי שד״ר אבנר מתאר.

    אלא שלא לכל החתוליים יש אישון חריץ. לנמר שהוא חתול יש אישון עגול, וגם לאריה. לעומת זאת לבהמות ממשפחת הפריים יש בדרך כלל אישון חריץ – יעל, ראם, כבש וכו'. אישון חריץ בדרך כלל מתאים לראיה ביום (מצמצם אור באור יום כדי למנוע סנוור), ואישון עגול מותאם לראיה בלילה. זה מה שהפך חיות יום לטוטמים של אלי השמש, גבריים, שהעיניים שלהם בצורה של קו (1). חיות לילה עם אישון עגול הפכו לטוטמים של אלות ירח נשיות, שהעיניים שלהם בצורה של עיגול (0).

    דורסי היום שהיו טוטמים של אלי שמש זכרים, היו אמנם עם אישון עגול אבל אישון שמוקף בקשתית זהובה ולכן נחשבו שמש שחורה בלב אש זהובה – שזה סמל של אל השמש. ד״ר אבנר בתשובתו ציין שבדמות הנחש עצמה יש צדדים סמליים של פריון, בעיקר פריון זכרי (הנחש הוא פאלוס). מלבד זאת, באמנות ובסיפורים עממיים הנחש הוא חבר טוב של היעל (או יותר נכון של איל, היעל הזכר). היעל, הוא ציין, נחשב כחסין לארס נחשים, ואבני הכליה שלו נחשבות כסגולה נגד הכשות נחשים. זו הסיבה שהיעל הוא טוטם נוסף של אל הפריון, וכשהוא מופיע סביב האם הגדולה, או עץ האשרה, הוא נחשב בעצם בתור האל הבן, שהוא בעצם התגלמות מחודשת של האל האב, לאחר שקם לתחיה. סוג של הורוס שהוא התגלמותו מחדש של tוסיריס לאחר שמת, לאחר שאיזיס החייתה אותו.

    לשאלתי: האם נקודות נוף חריגות נחשבו כמקומות ״אולטימטיביים למקדשים״, התשובה היתה: גם. על אף שרוב המקדשים נמצאו בעיקר על צמתי דרכים, ולכן יכול להיות שהם סימלו מין "מפה קדומה" שאפשרה לאנשים להתמצא במדבר. ד״ר אבנר מכנה את השבילים הללו ״אלומות שבילים״ שסימלו מין רשת של דרכים קדומות, ובכל אחת מהן מקדש דרכים.

    יש עדויות ממקומות אחרים בעולם שגלי אבנים (Cairns) ובהם קברים, נחשבו לאותם סימני דרך (ולפיכך מקדשי דרך), ומהם התפתחו "האלים השומרים". ביוון העתיקה התפתחו כך אלים כגון הרמס ופאן ועמיתותיהם הנשיות, הקטה וארטמיס. אותם האלים השומרים חוץ מלהיות שומרי דרכים, גם נחשבו כמדריכי רוחות וכפטרוני של מצבי סף תודעתיים.

    מאמר נוסף מופיע באתר ״מו״פ ים המלח והערבה״, "אתרי פולחן פרהיסטוריים בדרכי המדבר", במקור בתוך הספר ״דרכי הבשמים״ שהופיע בהוצאת מדרשת שדה בוקר, 2021. בעריכת ח. בן-דוד וד. פרי – ועוסק בנושאים המשיקים להרצאה הספציפית של ד״ר אבנר ולקורס, כמובן.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×