אתחיל בהתנצלות. לצערי התברר שלא הקלטתי את ההרצאה נכון לפי הכללים ולכן ההרצאה הוקרנה אבל לא הוקלטה. והדבר מצער אותי מאוד, אקפיד לציית לכללים בהרצאות הבאות. אלא מאי? מסתבר שההרצאה היתה כפי שד"ר עוזי אבנר הגדיר אותה "תקציר אכזרי" של סדרת הרצאות אחרת. אז מי שהפסיד ועדיין מעוניין לדעת במה היה מדובר, מוזמן לצפות בסדרת ההרצאות באתר מת"ג. זו ההרצאה הראשונה מבין 4 שהיא לצפיה חופשית.
הסדרה המלאה ניתנת לרכישה ונקראת "פולחן קדום במדבר". ד"ר אבנר יעביר סדרה נוספת בנושא אחר, "המדבר, ראשיתו של עם ישראל" – נושא שהוא נגע בו במקצת בהרצאה, ב-4.8 הקרוב. שוב 4 הרצאות. בסך הכל ב-180 ש"ח. מומלץ מאוד.
ספר נוסף שאני ממליץ עליו מאוד הוא "התרבות הבדואית בתנ"ך" של יצחק קלינטון ביילי, עוד ענק בתחום האתנוגרפיה שהלך לעולמו בינואר האחרון. ספרו יצא לפני 5 שנים בהוצאת רסלינג וכולל הרבה תובנות על איך שהתיאורים של האבות ובני ישראל תואמים לחלוטין את אורח החיים שמשתמר בחברה הבדואית במשך אלפי שנים.
וכעת אבקש לתקצר את הרעיון הכללי בהרצאות: מוצגים בהן ממצאים ארכיאולוגיים רבים מהמדבר, וההקשר שלהם לפולחן פריון – כך בעצם רואים שכל הפולחן שיהיה אחר כך נפוץ בסהר הפורה בעצם החל במדבר. במרכזו של הפולחן עומד פולחן פוריות של אל אב, אשתו אלה אם, ולעיתים גם צאצא או שני צאצאים. לכל אחד מהאלים יש ייצוגים שונים, לא פיגורטיביים וכן פיגורטיביים. פיגורטיבי, כלומר כדמויות, של צמחים, חיות וכו׳. לא פיגורטיבי, כלומר, כדמות מופשטת המתגלמת בחפץ, לא בהכרח כחפץ אנליסטי בעל נשמה, אלא כייצוג של רוח – יש לראות ברוח את מהות הטכנולוגיה אותה היא מייצגת. בתקופת האבן, היא מיוצגת באבן בעלת מופע חריג, בדרך כלל אבן גדולה, או אבן בעלת צורה מיוחדת. בגדול, כל אובייקט ״מקודש״ נבחן מהיבט פנומנלי, כשהרעיון מבוסס על דמיון בתכונה המייצגת את הישות אותה הוא מייצג. הווה אומר, אם יש זוג אבנים גדול וקטן, הם מייצגים אם ובת, או שמא זוג – הכל תלוי הקשר. אם מיוצג קו, הוא מייצג זכר, ואם עיגול הוא מייצג נקבה, וכן הלאה.
ככלל, הצורות שנמצאו במדבר קדומות באלפי שנים לצורות שנמצאו ב"ארץ הנושבת". מה שרומז על אחד משניים: או שהחיים במדבר היו רוחניים ויצירתייםיותר מהחיים שלא במדבר, או שהם היו רוחניים באותה מידה הן במדבר והן באיזור המיושב, אלא שהאנשים באיזור המיושב ראו צורך ״לעלות לרגל״ ממקומות היישוב שלהם אל המדבר ולציין שם את הפולחן שלהם. הדבר הזה נראה יותר, הן מפני שהוא מחוזק בראיות, כולל ראיות שמאוחר יותר זוהו על ידי אדם זרטל במקומות מדבריים הקרובים יותר לנקודות יישוב (בבעקת הירדן), מה שהוא זיהה כ״רגליים״ או כ״גילגלים״. הן מפני שהצגה כזו תואמת את התיאוריה הידועה של מיריצ׳ה אליאדה על כך שה-wildreness, הספר, הוא מקום רוחני ו״מסתורי״ יותר ועל כן אם רוצים לגשת אל המסתורין והקודש יש להתרחק ממקום יישוב.
עם השנים מקומות הפולחן התקרבו למקומות יישוב, עד אשר בתקופה מאוחרת יותר אנו מוצאים אותם במרכזי יישוב. הסברה היא שבתקופה זו הפולחן גם הפך ממוסד והיררכי, כתוצאה מעיור, חיי קהילה, חלוקת תפקידים וכלכלה של חקלאות. כך גם ״המשפחה האלוהית״ הפכה להיות נרחבת יותר ומסווגת יותר, אלים קיבלו תחום מומחיות ״ספציאליטה״, ועם הזמן חלה שחיקה בתפקיד הנשי הדומיננטי וחלק מתפקידיה הועברו לבעלי שררה גבריים. שוב, על פי המודל של מרצ׳ה איליאדה הסובר שתקופת ״פולחן האלה האם״ אופיין בחברה לא הייררכית, שוויונית וכמו-מטריאכלית. אנו רואים את הדבר הזה גם על פי אופי הפולחן המדברי.

הנקודה המפליאה היא שהמדבר (שאינו המדבר הערבי שמחוץ ל"סהר הפורה") מהווה אחוז מזערי מכל השטח המיושב בסהר הפורה, אך בהשוואה לאיזור המיושב, כמות אתרי הפולחן בו היא פי כמה וכמה. היחס הולך ויורד ככל שהחברה מתמסדת יותר וכאמור גם משפחת האלים מתמסדת,ומקבלת מבנה התואם יותר ויותר את המלוכה. וככל שהסמכות מקבלת זהות, כך גם הדימויים הפיגורטיביים הולכים ומתרבים, ובחברות שאינן היררכיות אנו רואים פחות ופחות דימויים פיגורטיביים ויותר הקפדה דווקא על חוסר עיבוד של מצבות ומונומנטים, שיותר קרובים לתצורה הטבעית והלא מעובדת שלהם. כלומר, האל חסר דמות וצורה, ברוב המקרים כי פשוט אי אפשר לדמיין אותו, את הנשגב.לעומת חברות היררכיות, שבהן האל לובש צורה יותר ויותר אנושית, או לחלופין, המלוכה נושאת אופי יותר ויותר ״חייתי״ – המלך מתואר כחיה בעלת רושם אצילי, לרוב כאריה או כנשר.
מדוע? כאן נכנסות כבר הפרפרזות, השלב בו אנו שאלנו את השאלות, וניסינו ״לנווט״ את ד״ר אבנר אל עבר הצהרות ״תודעתיות״.
שוכני המדבר נחשבו "עילאיים" כי הם מסוגלים להתמודד עם תנאי מחיה קשים. כך גם היה יחס של כבוד לצמחים במדבר ובעיקר לחיות. בין החיות היה יחס של יראה כלפי הנחשים מחד, וכלפי האויבים שלהם מאידך – משפחת החתוליים והעופות הדורסים. החתוליים ספציפית נחשבים כמי שחסינים יחסית לארס הנחשים, במקרה גם יש להם עוד תכונה שמתקשרת אסוציאטיבית עם נחשים, וגם עם סמלי פריון: האישונים שלהם.
לחתוליים יש אישון חריץ. הנחש כחיה ארסית שימשה כ"חיית סף". אם נתקלים בארס שלה, נמצאים על סף מוות, ועל מנת לשוב לחיים יש לקבל נסיוב באופן מיידי. מי שהוכש ומת, עבר אל עולם המתים. אך מי שהוכש וחזר לחיים, נחשב כמי שקם לתחיה ונולד מחדש. את הלידה מחדש הם חיפשו. חיות שנחשבו חסינות לארס הזה נחשבו לפיכך חיות סף גם הן, ופטרוניות הלידה מחדש – שם קוד למצבי שכרון והתפכחות.
מן הסתם הרצאתו של ד״ר אבנר עסקה גם בפולחני קבורה ובעיקר קברים שנמצאים תחת גלי אבנים במדבר, ומצבות של אבות קדמונים שהוקמו לצד מצבות גדולות יותר שייצגו את האלים. האלים אמורים להיות אלה שנמצאים ברמת התודעה הגבוהה ביותר, ״מעבר למוות״, והאבות המתים הם אלה ש״עברו צד״, ו״שוגרו״ אל עבר היקום המקביל של עולם המתים – ולכן הם זוכים לייצוג כמצבות, או כאובייקטים ״טכנולוגיים״ אחרים ו״אבניים״.
במסגרת זו החתוליים הפכו כטוטמים של מצבי תודעה גבוהים. ד״ר אבנר אמנם טוען שמדובר בסמל פריון, נמרה היא טוטם של האלה האם – אבל האלה האם היא בעצמה דמות שמייצגת את ״משולש הפריון״, שאחד מהקודקודים בו הוא פריון תודעתי. השניים האחרים: פריון מיני ופריון האדמה – לכן פולחני האם הגדולה כללו הקרבת מנחות קמח, כמין ״אוזני המן״, כפי שד״ר אבנר מתאר.
אלא שלא לכל החתוליים יש אישון חריץ. לנמר שהוא חתול יש אישון עגול, וגם לאריה. לעומת זאת לבהמות ממשפחת הפריים יש בדרך כלל אישון חריץ – יעל, ראם, כבש וכו'. אישון חריץ בדרך כלל מתאים לראיה ביום (מצמצם אור באור יום כדי למנוע סנוור), ואישון עגול מותאם לראיה בלילה. זה מה שהפך חיות יום לטוטמים של אלי השמש, גבריים, שהעיניים שלהם בצורה של קו (1). חיות לילה עם אישון עגול הפכו לטוטמים של אלות ירח נשיות, שהעיניים שלהם בצורה של עיגול (0).
דורסי היום שהיו טוטמים של אלי שמש זכרים, היו אמנם עם אישון עגול אבל אישון שמוקף בקשתית זהובה ולכן נחשבו שמש שחורה בלב אש זהובה – שזה סמל של אל השמש. ד״ר אבנר בתשובתו ציין שבדמות הנחש עצמה יש צדדים סמליים של פריון, בעיקר פריון זכרי (הנחש הוא פאלוס). מלבד זאת, באמנות ובסיפורים עממיים הנחש הוא חבר טוב של היעל (או יותר נכון של איל, היעל הזכר). היעל, הוא ציין, נחשב כחסין לארס נחשים, ואבני הכליה שלו נחשבות כסגולה נגד הכשות נחשים. זו הסיבה שהיעל הוא טוטם נוסף של אל הפריון, וכשהוא מופיע סביב האם הגדולה, או עץ האשרה, הוא נחשב בעצם בתור האל הבן, שהוא בעצם התגלמות מחודשת של האל האב, לאחר שקם לתחיה. סוג של הורוס שהוא התגלמותו מחדש של tוסיריס לאחר שמת, לאחר שאיזיס החייתה אותו.
לשאלתי: האם נקודות נוף חריגות נחשבו כמקומות ״אולטימטיביים למקדשים״, התשובה היתה: גם. על אף שרוב המקדשים נמצאו בעיקר על צמתי דרכים, ולכן יכול להיות שהם סימלו מין "מפה קדומה" שאפשרה לאנשים להתמצא במדבר. ד״ר אבנר מכנה את השבילים הללו ״אלומות שבילים״ שסימלו מין רשת של דרכים קדומות, ובכל אחת מהן מקדש דרכים.
יש עדויות ממקומות אחרים בעולם שגלי אבנים (Cairns) ובהם קברים, נחשבו לאותם סימני דרך (ולפיכך מקדשי דרך), ומהם התפתחו "האלים השומרים". ביוון העתיקה התפתחו כך אלים כגון הרמס ופאן ועמיתותיהם הנשיות, הקטה וארטמיס. אותם האלים השומרים חוץ מלהיות שומרי דרכים, גם נחשבו כמדריכי רוחות וכפטרוני של מצבי סף תודעתיים.
מאמר נוסף מופיע באתר ״מו״פ ים המלח והערבה״, "אתרי פולחן פרהיסטוריים בדרכי המדבר", במקור בתוך הספר ״דרכי הבשמים״ שהופיע בהוצאת מדרשת שדה בוקר, 2021. בעריכת ח. בן-דוד וד. פרי – ועוסק בנושאים המשיקים להרצאה הספציפית של ד״ר אבנר ולקורס, כמובן.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה