image 8

הדת המצרית כהתפתחות אבולוציונית

עדויות ארכאולוגיות מקברי עֲדָאִימָה (Adaïma) בדרום מצרים, שתוארכו למאות רבות לפני הופעת הפרעונים ולפני בניית הפירמידות, מעלות את הסברה שהדת המצרית מקורה בשכבה עממית פרה-שושלתית ולא כפרופגנדה מלכותית לקבלת לגיטימציה. לא הכהנים והשלטון המציאו את הדת, אלא האמונה העממית. כל מה שהמדינה עשתה היתה בסך הכל ״מיתולוגיזציה״ של האמונות הללו לכדי נראטיב של שושלות ומלכים.

אחת התגליות המרכזיות היא קברה של נערה שקיבלה קבורה חריגה – ידה השמאלית נכרתה והונחה על חזהּ, הקבר יושר לשקיעת השמש ביום ההיפוך החורפי, והארון הופנה לזריחת סיריוס – כלומר Sopdet הנקשר מאוחר יותר לאלה איזיס. זריחת הכוכב הזה, כלומר הרגע שבו הוא הופיע לראשונה בבוקר לפני זריחת השמש – סימנה את תחילת השנה החדשה ותחילת הצפת הנילוס, אירוע קריטי לחקלאות ולחיים. המצרים ראו בהופעתו אות שמיימי מקודש של לידה מחדש, פוריות והתחדשות, והוא שולב בהמשך במיתולוגיות ובטקסים דתיים. אבל כאן אנו רואים אותו מוקדם בהרבה, ולכן אנו מניחים שהוא קדם למה שהתפתח מאוחר יותר למיתוס של איזיס ואוסיריס.

המאמר פורסם לאחרונה ב־Journal of Archaeological Method and Theory על ידי אמלין אלקוף, דוקטורנטית באוניברסיטת טולוז ועמיתיה.

ההשקפה הישנה – שלפיה "המלך המציא את הדת כדי לשלוט בעם" – רואה את הדת ככלי כוח. אבל התפיסה הזו מתעלמת מהחיים הדתיים האותנטיים של אנשים רגילים. מה שמתברר הוא שהדת הוא תהליך אבולוציוני חברתי־תרבותי: הפרקטיקות נולדות מתוך צורך רגשי (מוות, אובדן, עונות השנה), מתעצבות סביב סמלים (שמש, כוכבים, גוף האדם), ואז הופכות למערכת סמלית־ריטואלית כוללת.

בכל פעם שעולה הסברה הזאת, אני שואל את עצמי: אם התפתחות הדת היא תהליך אבולוציוני, ורק מתבקש היה שהחברה תתמסד והאמונות יצדיקו שלטון מרכזי ופולחן דתי שמקדש את המעמד העליון ותפקידו של המלך כשומר על הסדר הקוסמי – מה אם כן ההגיון בכך שחברה שוויונית תאמץ אמונות שחותרות בפועל ליצירת מעמדות ולהגברת אי השוויון?

התשובה היחידה שאני יכול לתת היא שהדת היא בעצם ״מדע״, והסגידה לשליט כמי ששומר על הסדר הקוסמי אינה אלא פילוסופיה פוליטית, מדע מדינה קדום. האדם הפרימיטיבי חי בכאוס וניסה לחפש מובן לעולם כזה, כל מה שהוא חיפש היה לחפש יציבות, והמסקנה שהוא הגיע אליו שיציבות משיגים באמצעות שיתוף פעולה בקנה מידה גדול. כשהיה מדובר בקבוצות קטנות, שיתוף הפעולה היה בקנה מידה קטן, ולכן לא נתקל בקשיים. אבל ברגע שהחברה התרחבה, היה צורך לנהל מבחינה לוגיסטית את התיאום בין הקבוצות הגדולות – ותיאום כזה הצריך שפת גישור. שפת הגישור היתה בעצם היכולת הקואורדינטיבית, לשלב בין גופי הידע שהתפתחו. הקואורדינציה הזו היא שיצרה את מושג ה״מעאת״, שיווי המשקל הקוסמי. נציגים מכל קהילה נשלחו לארגן את גוף הידע הזה, ואחד מהם נבחר לתאם בין העמדות השונות. האיש הזה, שניחן ביכולת ניהול ״כריזמטית״, כלומר מישהו שהתכונה המולדת שלו היתה טובה יותר משל האחרים, היה מוערך בשל תכונה זו. ההערכה הפכה אותו לקדוש, ואת יכולת הקואורדינציה שלו להצדקה לקדושתו.

כלומר, אין מנוס מלטעון שבקנה מידה גדול, היררכיה חייבת להווצר רק משום שטכנית לא כל הקולות יכולים להשמע. ואם מדברים על קולות, אני חושב שבאמצעות תורת הגלים קל להסביר את זה. אם כל קול הוא גל, נציג של הקהילה הוא ״התאבכות של הגלים״, כלומר סכום של האמפליטודה שלהם, והוא נושא את כל המידע של הגלים שהרכיבו אותו, גם אם אנחנו כבר לא רואים כל גל לחוד. המלך הוא ״נציג הנציגים״ – והקואורדינציה שלו היא מיזוג של כל המידע, שכולל חיזוק ולפעמים ביטול שלו. אני מדבר על המידע הזה כנתונים מדעיים, אבל אלה שיראו את מכלול האמונות באופן פסיכולוגי יוכלו לתאר את ״מרחב ההתאבכות״ הזה כמגע בין השאיפות, הפחדים, הדחפים, המשאלות והנראטיבים של החברה – שיוצר מיתוס על. כך בעצם נולדה הדת, במקרה הזה, המצרית. יש לנו יוצר ומוצר. היוצר – קדוש. המוצר – קדוש. היוצר – מלך. המוצר – מיתוס דתי ממוסד.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×