• אומופאגיה: אכילת האל דיוניסוס

    אומופאגיה: אכילת האל דיוניסוס

    "אומופאגיה" (Omophagia) היא פרקטיקה פולחנית של אכילת בשר חיה נא, המזוהה במידה רבה עם פולחני האקסטזה והמיסטריות של האל דיוניסוס. פעולה זו התבצעה לרוב מיד לאחר ה"ספאראגמוס" (sparagmos) – טקס שבו המאמינים (ובמיוחד המיינאדות) צדו חיה חיה וקרעו את איבריה לגזרים. הרעיון היה לחקות את דיוניסוס, שהטיטאנים קרעו לגזרים ואכלו אותו ובדרך זו להתאחד איתו ולהטמיע אותו בקרבם. כך ה״אומופאגיה״ היתה לא יותר מ״תיאופאגיה״, אכילת האל.

    החיה שהיו קורעים לגזרים היתה בדרך כלל ה״טוטם״ של דיוניסוס, השור. דיוניסוס מתואר כבעל קרני שור, ולעיתים מתגלה בצורה של שור. צלמי הפולחן שלו עוצבו לעיתים כשור, היו מקומות שבהם התקיימו פולחנים שבהם עגל בן יומו הולבש במגפיים גבוהות שהיו סימן ההיכר של דיוניסוס (קותרנוי) ואז היו עורפים את ראשו באמצעות גרזן. בחלק מהגרסאות של המיתוס על ביתור דיוניסוס, הטיטנים חשבו שהוא שור ולכן קרעו אותו לגזרים. הם לא ידעו שזה בעצם דיוניסוס (המיתוס הספציפי: האורפי, שם דיוניסוס נקרא זגראוס. אגב, גם אורפאוס נקרע לגזרים… על ידי המיינאדות. ההבדל בין האורפיים לבין כת דיוניסוס היתה שהאורפים היו נגד קורבנות, הם טענו שהכל צריך להיות סמלי).

    הקריעה של החיה לגזרים אמורה להיות מין טראנס שבו מאבדים כביכול צלם אנוש, אבל זה לא שהופכים למטורפים, לא ״מאבדים״ שום דבר, אלא דווקא ״רוכשים״, ומתמסרים לרוחו של האל שמשתלטת על המאמינים, מה שנקרא ״אנתוזיאסמוס״. מתאחדים עם האל על ידי האכילה שלו, וזוכים להתאחד איתו גם ברוחם, התודעה הגבולית בין שפיות לטירוף.

    לפי התאוריה של וולטר בורקרט, הקרבת חיה היא בעצם תחליף (substitution) לקורבן אדם. הוא סובר שההמרה הממוסדת של קורבנות אדם לחיות הגיעה כשהממסד ביקש לנתב את האגרסיות של ההמונים לטקסים שמחזקים את הזהות החברתית. בין אם בגלל שלפני העידן החקלאי היו פורקים אותם בציד, ובין אם מפני שקורבן אדם לא משתלם מבחינה כלכלית, לא כל שכן כשמדובר בהקרבת ילדים, כי ילד אמור להתפתח לעוד זוג ידיים עובדות. בכל מקרה, הוא טוען, החברה החקלאית היא זו שיצרה את מוסד קורבן החיה, שהוא עצמו תוצאה של התמסדות החברה.

    כשהחברה היתה לא ממוסדת, כלומר לא בצורה של ערים אלא בצורה שבטית, היה קיים קורבן אדם, והקורבן היה נאכל. מה שנקרא בשפתנו קניבליזם. באמצעות הקניבליזם, היו מטמיעים את כוחו של הנאכל בגופם של הנאכלים. במקרים של ״אנדו קניבליזם״, כלומר אכילה של אדם מתוך הקבוצה החברתית, זה היה בדרך כלל כדי לשמר את הכח (ה״מאנה״) בתוך הקבוצה, וליצור המשכיות. במקרים של ״אקסו קניבליזם״, כלומר אכילת אנשים מחוץ לשבט, זה היה קשור לניכוס של הכח של האויב, בדרך כלל כזה שקשור ל״מאנה״ שלו שקשורה לאדמה ממנה הוא בא, ולברכה של אבותיו. אכילת האויב היתה ניכוס ה״אלוהים״ שלו, כלומר הברכה של אבותיו והאדמה אליו הוא קשור. אקסו קניבליזם הוא מהדורה מוקדמת של מה שנקרא מאוחר יותר Godnapping, גניבת האל וניכוסו על ידי המנצחים.כך, שוב, ניתן לדבר על קניבליזם כסוג של תיאופגיה, ומאחר שמדובר בהקשר של דיוניסוס, ניתן להבין מדוע יש הטוענים כי דיוניסוס הוא בעצם אדם שעבר האלהה (מה שנקרא ביוונית ״תאוזיס״, Theosis).

    אגב, שמתם לב לדמיון בין כל מיני פולחנות שהזכרתי כאן בהקשר של דיוניסוס לבין טקסטים פולמוסיים בתורה? החל מאבר מן החי שאסור לאכול כי זה מה שהיה נהוג בפולחן דיוניסוס, ועד לחטא העגל? אולי גם טקס העגלה הערופה קשור.


  • כתבי יד ימי-ביניימיים: מכונות קול לשינוי תודעה

    כתבי יד ימי-ביניימיים: מכונות קול לשינוי תודעה

    כתבי היד של ימי הביניים לא היו רק טקסטים דוממים, אלא "מכונות קול" מתוחכמות שנועדו לשנות את תודעת הקורא. כך עולה ממחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Religions, מאת ד"ר בריטון אליוט ברוקס מאוניברסיטת קיושו. המחקר מתמקד ב"גליל הארלי" (Harley Roll), מגילה מהמאה ה-12 המתארת את חייו של הקדוש האנגלו-סקסי גות'לאק. באמצעות המגילה מדגים ברוקס כיצד איורים בכתבי היד הדתיים שימשו כטריגרים ליצירת חוויה רב-חושית עוצמתית שכללה שמיעה של ממש בתוך ראשו של הצופה.

    ברוקס משתמש בתיאוריית "העיבוד החוזה" (Predictive Processing) מתחום מדעי המוח כדי להסביר כיצד המוח האנושי משלים מידע חושי חסר. כאשר המאמין הימי-ביניימי התבונן באיורים של פטישים מכים בסלע, ספינות בלב ים או חיות פרא, המוח שלו, שהיה רגיל לצלילים הללו מהסביבה היומיומית, הפעיל את המרכזים האודיטוריים ויצר "צליל מדומיין"

    לטענתו, כתבי היד לא נחוו בבידוד. הם היו חלק מסביבה עשירה של צלילים שאפיינה את המרכזים הדתיים והמנזרים של התקופה. הצליינים שקראו במגילות היו מוקפים ממילא במזמורים, תפילות, ואפילו רעשי בנייה של קתדרלות שהוקמו סביבם. האיורים שימשו כגשר שחיבר בין הסיפור הקדוש לבין המציאות האקוסטית החיה, ובכך יצרו סביבה דתית שלמה שביטלה את הגבול בין הטקסט למציאות. הסטינג הזה, השתלב בסט של הצליינים הללו לכדי "הצפה חושית" מתוכננת, עד למצב שבו השילוב בין הדימוי הוויזואלי לבין התגובה הנוירולוגית האקוסטית הפך את המפגש עם כתב היד לטקס אקסטטי. המאמין לא רק היה לומד על הקדוש, אלא גם "שומע" את עולמו ומתחבר אליו ברמה פיזיולוגית עמוקה.

    ומה בתוכן המגילה: ות'לאק מוצג בתחילה כלוחם צעיר ואציל. לאחר תשע שנים של לחימה, הוא חווה התעוררות דתית, נוטש את חיי הצבא ומצטרף למנזר רפטון (Repton). בחיפוש אחר התבודדות קיצונית יותר, גות'לאק מפליג אל לב אזור הביצות הטובעני של קרוילנד (Crowland). הוא מקים שם את תאו במקום מבודד ולימינלי, המזוהה במגילה כמרחב שבו השמיים, הארץ והמים נפגשים. הבחירה במיקום לא הייתה מקרית, הבידוד בלב הטבע שימש כ"מעבדה תודעתית". כך הוא חווה סדרה של "מתקפות קוליות" מצד שדים ויצורים דמוניים, המתוארים כמי שממלאים את המרחב ברעש מחריש אוזניים, צרחות ונהמות. השדים גוררים אותו מתוך תאו, משליכים אותו לבוץ הביצה ואף מנסים להשליכו אל שערי הגיהינום. במהלך ייסוריו, מופיע השליח ברתולומאוס הקדוש (St. Bartholomew), פטרונו של גות'לאק, ומעניק לו שוט מיוחד שבאמצעותו הוא מצליח להכניע את השדים ולגרשם. כך גות׳לאק מנצח אותם, ובאמצעות המיומנות שלו לגרש שדים הוא הופך למורה רוחני המושך אליו מאמינים. הוא מוסמך לקבורה וחי באושר ואושר עד עצם אותו היום בו מת, נקבר ונשמתו עלתה לשמים.

    את כל הדברים האלה קראו המאמינים במגילה, וחוו את הסיפור הזה באמצעות סאונדים דמיוניים. הרעש שאותו שמעו והפריע להם להתרכז היה השדים, התפילות והמזמורים שנישאו ברקע היו השוט. כך שיש לזה גם מסר דתי, וגם כלי שבאמצעותו טכנית המאמין נכנס לחוויה משנת תודעה שלא באמצעים מלאכותיים.


  • הים של שלמה: סימולציית מרכבה חיה

    הים של שלמה: סימולציית מרכבה חיה

    מאמר חדש של פרופ' ג'ואן סקרלוק, פרופסור אמריטה להיסטוריה באלמהרסט קולג' שבאילינוי, ארה"ב, טוען שהכיורים בחצר בית המקדש הראשון, "הים של שלמה", היו למעשה סימולציה של המרכבה, זו המתוארת גם בחזון יחזקאל. דהיינו מכונות נחושת אדירות (900 ליטר מים כ"א) על גלגלים, מכוסות בהירוגליפים חיים של אריות, שוורים וכרובים. ולראיה, שמלכים א' פרק ז' נאמר "ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה".

    בספר שמות מתואר כיור יחיד שעמד בין אוהל מועד לבין המזבח. תפקידו היה רחיצת ידיהם ורגליהם של אהרון ובניו לפני הכניסה לקודש או לפני הניגש אל המזבח להקטיר אישה לה'. הרחיצה הייתה תנאי הכרחי לשירות בקודש, והתורה מדגישה כי עליהם לרחוץ "ולא ימותו". הכיור וכנו נעשו מנחושת, ספציפית מ"מראות הצובאות" אשר צבאו פתח אוהל מועד.

    במקדש שבנה שלמה, המערכת הפכה למורכבת וגדולה בהרבה. שלמה בנה עשרה כיורות מנחושת, שהוצבו על עשר "מכונות", כלומר כנים עם גלגלים. חמישה הוצבו מצפון לבית וחמישה מדרום לו. בעוד ש"ים הנחושת" האדיר שימש לרחיצת הכהנים עצמם, עשרת הכיורות שימשו להדחת מעשה העולה – כלומר, שטיפת חלקי הקורבנות לפני הקרבתם. המכונות שנשאו את הכיורות היו מעוטרות בדמויות של אריות, בקר וכרובים, מה שמעניק להן את המראה של מרכבות שמימיות, כלומר צבא השמיים המלווה את האל.

    מאין? במזרח הקדום (בבל ואשור), המקדשים הכילו מאגרי מים שסימלו את ה-Apsû – מי התהום המתוקים שעליהם מושתת העולם, כלומר "התהום". יחזקאל בחזון המרכבה שלו מתאר את קול כנפי החיות "כקול מים רבים", מן הסתם בכיורים נשפכים מים, בעיקר כשהם נשפכים מגובה ואז האפקט הקולי מדמה את שאון המרכבה האלוהית בתנועה. מה שהופך את זה למרכבה זה לא רק החיות הנושאות אותה, אלא גם העובדה שהיא ניידת. כל חיה הוצבה ליד גלגל, ולכן החיות נקראו "אופנים". ומעבר לכך, בגלל שיש כמה פרצופים שונים, וכל אחד הוא אופן, למרות שהיסטורית המשמעות של "וריאנט" היא מאוחרת, אבל הכוונה לעמוד אחד שבארבע פאותיו ארבע פנים – יש כאן קטע עם הספרה 4 ויהוה: ארבעה אופנים, ארבעה מלאכי פנים, שם של ארבע אותיות וכו', טטרגרמטון, מטטרון אשר "שמו כשם רבו" ו"כי שמי בקרבו", ובגימטריה "שדי". ליצורי הכלאיים בעלי ארבע הפרצופים ששמרו על פתחי הארמונות והמקדשים במסופוטמיה קראו למסו ובשם אחר… שדו (Shedu), והם ההשראה ל"חיות הקודש".

    בתהלים ס"ח נאמר "רכב אלוהים ריבותיים אלפי שנאן, אדוני בם סיני בקודש". שנאנים הם מלאכים, והפרשנות המסורתית היא שזה בגלל שהם משננים שבחים, או בגלל שהם בוהקים כמו שן ומנצנצים "ונוצצים כעין נחושת קלל". עם זאת, כנראה שהכוונה היא "שאון" מלשון רעש, ושנאן זה שיכול אותיות עם "שאנן" כמו "ושאננך עלה באוזני". בישעיהו ה' המילה "שאון" מוזכרת גם בהקשר של השאול, כלומר אותה התהום שנוצרת מאדמה שפוערת את פיה. עם זאת, בישעיהו ובספרים רבים אחרים ל"שאנן" יש הרבה יותר מופעים בהוראה של שקט דווקא (ההפך מרעש), או בטחון רב (ההפך ממלחמה).

    בכל מקרה, בגלל שיש כאן רפרנס לפולחן שמש, פגאני לכאורה, וכנראה דווקא בגלל זה (שמש קשור לבעל), יאשיהו הרס אותם, או יותר נכון את "מרכבות השמש" שהציבו מלכי יהודה בפתח בית ה'. אבל מסתבר שמיד לאחר מותו, יורשיו שיקמו את הכיורים הללו, הכישלון הצבאי של יאשיהו נתפס כסימן לכך שהסרת "צבא השמיים" מן המקדש, כלומר המרכבות המלוות את האל למלחמה, החלישה את ההגנה האלוהית על הממלכה. אך המרכבות המשוחזרות לא שרדו זמן רב. הן הושמדו באופן סופי וקבוע על ידי הכובשים הבבלים (בשנת 586 לפנה"ס), אשר החריבו את המקדש, ניתצו את ים הנחושת ולקחו את כל כלי המתכת יקרי הערך לבבל. ואולי דווקא בגלל זה הזכרון שלהם נשמר בידי גולי בבל, כמו יחזקאל.


  • קרהנטפה: תגליות חדשות על אמונות ופולחן בתקופה הנאוליתית

    קרהנטפה: תגליות חדשות על אמונות ופולחן בתקופה הנאוליתית

    תגליות חדשות מ-2023-2024 באתר הארכיאולוגי קרהנטפה (Karahantepe) שבטורקיה, בן ה-12,000 שנה, חושפות פרטים מרעישים על חייהם, אמונותיהם ותזונתם של בני האדם בתקופה הנאוליתית הקדומה – כך מדווח משרד התרבות והתיירות של טורקיה. הממצאים, הכוללים פסלי אדם ריאליסטיים, גילופי חיות מורכבים ועדויות לתזונה מגוונת, מאתגרים את התפיסות המקובלות לגבי המעבר מצייד-לקט לחקלאות. אני אתרכז בדברים הקשורים לאמונות ולפולחן.

    ככלל, כל האיזור הזה נחשב לראשית הציוויליזציה. המקום לא מרוחק מגובקליטפה, ונחשב כאתר ״אחות״. הוא ממוקם באזור "הגבעות המשתחוות" (Taş Tepeler) בדרום-מזרח טורקיה. כתבנו עליו כאן כמה פעמים.

    אחד הממצאים שנחשפו הוא פסל אדם בגובה של כ-2.3 מטרים, המתוארך לכ‑9400 לפנה״ס, מה שמקבע אותו כאחד המקרים המוקדמים ביותר של פיסול בגוף‑שלם של אדם. הגוף מוצג בצורה ריאליסטית יחסית: גוף עגול, רגליים וידים מוגדרות, ולעיתים נראה גם שימוש בקמטים ופרטים קטנים כדי להדגיש שרירים, מפרקים או אברים. וכבונוס: הדמות האוחזת באיבר מינה בשתי ידיה, מה שמעלה השערה שהפסל והמבנה שבו נמצא קשורים לטקסי פוריות, פולחן גבריות או ייצוג של אב קדמון כסמל להמשכיות הדורות.

    בתוך המבנים נמצאו ראשי אדם מגולפים, חלקם משולבים בקירות. אחד מהם נראה כמי שצופה בעמוד אבן בצורת פאלוס שמצוי בצידו השני של החדר, וכנראה שגם באנשים שהשתתפו בטקס שהתנהל סביבו. כי טקסים התנהלו, ולראיה: דרגשים מגולפים נמצאו לאורך הקירות. המבנים הם בעצם חללים מגולפים בסלע האם שהמשותף לכולם הוא הצורה העגולה או אובאלים, מה שמהווה סמל פריון בפני עצמו, כאילו רחם. המבנים הללו כאילו הם סמל נשי, vulva, והפאלוסים ששם הם כאילו סמלים גבריים. מהשוואה למבנים תת-קרקעיים אחרים בצורות אלה ניתן לגזור שהתקיימו שם טקסים שבהם המשתתף "נולד מחדש" כבוגר או כחבר בקהילה. היציאה מהחלל הצר והמעוגל חזרה אל אור היום מדמה את תהליך הלידה. הראש הצופה הוא כביכול ״דמות שומרת״ על התהליך המתרחש. חשוב לומר שהפרשנות האנתרופולוגית לא מופיעה בדיווח.

    יש לציין שבתקופות מוקדמות מקדשים ככלל נבנו בצורה אובאלית או מעוגלת באיזו שהיא צורה. האם יש בזה אמירה? יש הסוברים שלא, יש הסוברים שהדבר הזה הוא בסך הכל בחירה אדריכלית שנובעת מהקלות שבה ניתן לבנות מבנים מעוגלים, ושמדובר בחיקוי של מונומנטים טבעיים. לעומת זאת, יש הסוברים שכן.

    בכל מקרה, מה שברור הוא שהמעבר למבנים מרובעים הוא התפתחות מאוחרת. האם זה אומר מבחינה אסתטית משהו? כאמור, החוקרים הנוקטים בגישה ״התועלתנית״, סוברים שמבנים מעוגלים לא מנצלים את כל המרחב, ולכן לא מודולריים, כלומר אי אפשר להצמיד מבנים כאלה ולעשות בנייה צפופה, וגם לא קל לחלק את זה לחדרים כפי שניתן לעשות במבנים מלבניים.

    אלה שסוברים שזו בחירה אסתטית, סוברים שמבנים מעוגלים שבהם אין בעצם קודקודים מסמלים מחזוריות וחוסר היררכיה, כלומר אין מי שיושב ״בראש השולחן״. לעומת זאת שימוש במצולעים היא סמל של שליטה, מי שיושב בקודקוד או במצולע ״בולט״ הוא חשוב יותר. כלומר ברגע שיש ״ציר״ ו״מוקד״, יש ״סדר״, וגם יש עיגון של המבנה, הוא ״מיושר״ לכיוון מסוים. באותה רוח, המבנה המעוגל מסמל זמן מעגלי וחזרה אינסופית, האדם הוא חלק מהטבע ושייך למעגליות או יותר נכון אי-לינאריות. מבנים מרובעים מסמלים זמן לינארי, ולכן קידמה. באופן כללי כשתלמדו על אסתטיקה בחוג לפילוסופיה יספרו לכם על ה״מנדורלה״, שנדמית מצד אחד ל״רחם״, ומצד שני להתעלות מעבר לזמן ולמרחב – שני דימויים המסמלים טרנסצנדציה, ומעלה רוחנית גבוהה. באסתטיקה הכנסייתית היה שימוש רב מאוד בצורה הזו, וגם באיקונוגרפיה הנוצרית.


  • למה הפרסים העריצו אש?

    למה הפרסים העריצו אש?

    פולחן האש מוטמע בתרבות ההודו-אירופית, אבל בשביל לשגשג הוא צריך תנאים פיזיים תומכים. וכנראה שזה לא מפתיע שהוא שגשג והתבסס באופן יוצא דופן דווקא באיראן ובאיזורים הסמוכים לה. במקומות הללו ישנם תנאים גיאולוגיים ייחודיים, הם עשירים מאוד בנפט ובגז טבעי, ובחלק מהמקרים הדבר הדליק הזה גורם לתופעה של אש שפורצת ישירות מהאדמה ככח טבעי אדיר. נפט גולמי, או יותר נכון נפטא נדיפה וגז טבעי מפעפעים מהסדקים בסלע ויוצרים אגמים דולקים, הרים בוערים ו״מזרקות של אש״. תופעות אלו נתפסו בעיני הקדמונים כפלא מוחלט, ״אש נוזלית״ שזרמה כמו מים והמים לא היו מסוגלים לכבותה.

    כתוצאה מהנוכחות הטבעית והעוצמתית של האש, הזורואסטריים והפרסים הקדמונים העריצו את בריכות הלהבות הנצחיות הללו וקידשו אותן. כבר מהמאה השישית לפנה"ס הם סגדו לאש סביב בארות נפט בוערות באופן טבעי, כמו "עמודי האש" ליד באקו. בשל תופעות ייחודיות אלו של בריכות בוץ בוערות וסילוני אש המתפרצים מהים, אזור אזרבייג'ן אף זכה לכינוי "ארץ האש" (Yanar Dağ). סביב אותן תופעות גיאולוגיות בחרו הזורואסטרים להקים את מקדשיהם (כדוגמת קומפלקס "אטשגאה" שהוקם מסביב לשבע מזרקות טבעיות של להבות), והפכו את האש למרכז ההוויה והאמונה שלהם.

    יש לנו ממצאים רק מהתקופה הסאסאנית, כלומר מהמאות הראשונות לספירה, אבל זה לא אומר שכבר בתקופה האחמנית (500 שנה קודם לכן) לא היה קיים גם שם פולחן זורואסטרי, מח׳וזסטאן. ליד העיר רמהורמוז (Ramhormoz) קיימת גבעה בשם Tashkooh (מילולית: ״הר האש״), שבה גז פחמימני מחלחל מבעד לשכבות סלע נקבוביות ובוער במגע עם האוויר. התוצאה היא עשרות להבות קטנות הבוקעות מהאדמה ובוערות ביום ובלילה. במרחק של כ-85 ק״מ, עדיין בחוז׳סטאן, סמוך לעיר אומידייה (Omidiyeh) קיים הר נוסף בשם Kuh-e Sookhteh, ״ההר השרוף״, הידוע בלהבות הגז הטבעי שלו, שעליו יש עדויות שהיה מוקד פולחן לפחות עד התקופה האסלאמית.

    גם בכורדיסטן היו מקדשי אש. לדוגמה, באתר בשם "באבא גורגור", שנמצא ליד כירכוכ, ״בירת הנפט של עירק״, קיימת ״מזרקת״ נפטא שמדווח עליה שבערה ברציפות מאז 600 לפנה"ס. ״כבשן האש״ הזה היה כל כך מפורסם שיש הטוענים שהוא נכנס גם למיתולגיה היהודית. לשם לכאורה נשלחו חנניה, מישאל ועזריה, ״נזרקו לשם״ אבל מלאך הציל אותם בכך שדאג שגם כשהם ננטשו באמצע שדה נפט, שום דבר לא קרה להם. אולי זה היה מין אורדאל, בסגנון ״מבחן הנהר״ שבו זורקים מישהו נהר גועש ואם הוא יוצא בחיים, סימן שהוא זכאי. בבבל מבחן הנהר הזה קיבל טוויסט מעט יותר אכזרי, כי הנהר שהיו זורקים אותם היה מעיינות גופרית חמים, כמו לדוגמה בעיר הית (Hīt) שעל גדות הפרת, ואז לא רק שהיית נכווה אלא גם המעיינות היו פולטים גזים רעילים.

    למרות שלא צריך ללכת רחוק לנהר, כי בפרס מתועדות גם אורדיליות של אש, שבהן היה צריך להחזיק מוט מלובן, או לעבור דרך מעגל אש ובחלק מהמקרים היו מוזגים מתכת מותכת על חזהו של הנאשם. בכל מקרה, גם על אברהם אבינו יש אגדות כאילו שהוא נזרק לכבשן על ידי נמרוד (באותו איזור, שנער) ושרד, אלה שמאמינים בקדמותו של המיתוס הזו יכולים לקחת ממנו ראיה אם אכן מדובר באורדאל כפי שלכאורה אנו מניחים שהיה ב״באבא גורגור״.

    ולמה ההנחה שמדובר באורדאל כזה? כי להזרק לתוך אש ולשרוד, או להשתתף באורדאל ולהנצל, זה בערך כמו קימה לתחיה ולידה מחדש. מי ששרפו אותו אצל ההודו-אירופיים לפחות, בדרך כלל שרפו אותו בהלוויה שלו, כלומר שריפה היא סימן של המתה. ואם נשרפת וחזרת מן האש, קמת לתחיה. האש נחשבה ככזו המזככת וגורמת לאנשים, גם חוטאים, להטהר ולחיות מחדש. הרעיון עבר למטלורגיה, שבה המתכת משנה צורה כשהיא נצרפת בתוך הכור, ולכן בטקסי אש שכאלה התפתחה גם המטלורגיה בקרב ההודו-אירופיים (יש עדויות על כך מסקנדינביה). בגלל הכח המרפא והמטהר של האש, בקרב התרבויות הללו היא נחשבה גם כמגנה על הבית מפני רוחות רעות, לכן היו קיימות אלות אח כמו לדוגמה ווסטה הרומית.

    הקשר בין רוחות רעות לאש ולקימה לתחיה, יכול להסביר את העניין של שינוי התודעה. אבל לא נרחיב כאן בנושא. במקום זה אני רוצה להרחיב על עוף החול, הפניקס, זה שנשרף וקם מאפרו. הפניקס הוא בעצם גלגול של מיתוס הודו-אירופי במקור שמספר על מוות וקימה לתחיה דרך האש. במיתולוגיה הפרסית הוא נקרא סימורג (Simurgh), יצור כלאיים בין טווס, כלב ואריה שנחשב ליצור מיטיב, מרפא ומגן. הוא חי 1700 שנה, וכשמגיע לקץ ימיו, הוא צולל לתוך מדורה ונשרף, רק כדי לקום לתחייה מתוך האפר. ציפור נוספת מהמיתולוגיה הפרסית היא ציפור ה"הומה" (Huma) או "ציפור גן העדן", שאמנם לא אמורה למות, אבל יש גם גרסאות שמספרות עליה שהיא מתכלה באש ונולדת מחדש מדי כמה מאות שנים. הרעיון הוא שההומה לא נחה אף פעם, ונמצאת תמיד בתעופה. ולא סתם תעופה, אלא כזו שנמצאת בגובה רם כל כך עד כדי כך שהיא נחשבת לבלתי נראית לעין אנושית. במיתוס על הפניקס מסופר שהפניקס נשרף כשהוא עף גבוה עד השמש ונשרף. אז אולי כאן הקשר.

    בכתיבת הפוסט נעזרתי גם ב״מיתופדיה״ ספרה החדש של הפולקלוריסטית אדריאן מאיור מאונ׳ סטנפורד, שהוציאה ספר שלם על ״מדע עממי״, הצורה שבה תצפיות פרה-מדעיות על תופעות טבע שולבו בתוך מיתוסים ואגדות. הצורה הזו, כפי שכבר טענתי כאן פעמים רבות, עומדת במרכזו של הריטואל הדתי, וכולן פליאה מול התופעות הפסיכואקטיביות של חומרים וצמחים.


  • דרסו אוזלה ומהות האנימיזם

    דרסו אוזלה ומהות האנימיזם

    אחד מהספרים המדהימים יותר שנחתו על שולחני הוירטואלי הוא ״The Oak and the Larch״ של סופי פינקהאם, פרופ׳ לספרות משווה מאונ׳ קורנל המתמחה ברוסיה ואוקראינה. הספר עוסק בהיסטוריה של רוסיה דרך הפריזמה של היערות, יערות האלון מהצד האירופי ויערות הארזית (Larch) מהצד הסיבירי – והדבר הזה הוא פתח צנוע וחצוף לשמאניזם, והספר הזה מלא בתובנות עליו, ומי כמונו שמחפשים את הרמזים להערצה לעצי מחט ולפטריות הצומחות תחתיהן, יודעים ש״יש בשר״. יש הרבה בשר, אשוב אליו בקרוב כמה פעמים בהקשרים סלביים, טורקיים, קווקזיים, אלטאיים, טונגוסיים וכו׳. אבל הבשר הראשון ולדעתי החשוב ביותר הוא דמותו של דרסו אוזלה.

    לחובבי הקולנוע בינינו דרסו אוזלה מוכר כגיבור הסרט ״שומר היערות״ של אקירה קורוסאווה. הסרט עצמו נחשב לסרט מהחשובים בתולדות הקולנוע, סרט סובייטי שזכה באוסקר, חדשנות טכנית והקאמבק הגדול של אחד מהבמאים הגדולים בהיסטוריה. העלילה שלו מבוססת על ספר זכרונות של ולדימיר ארסנייב, חוקר שעמד בראש צוות שנשלח למזרח הרחוק, לצורך תכנון המסילה הטראנס סיבירית.

    הספר משקף את התהליך הפנימי שעבר ארסנייב ממי שהתייחס בבוז קולוניאליסטי לילידים במזרח הרחוק, למי שפיתח כלפיהם הערצה, ומתרכז במערכת היחסים בינו לבין מורה הדרך שלו, אותו כינה דרסו אוזלה (וכנראה היה הרכבה ספרותית של כמה מורי דרך שונים). אולי משום שהיה מקושר לשלטון הצאר, אולי משום שבעקבות המסע והיותו חוקר שתיעד רבות את חיי הילידים הסיביריים עד כדי סימפטיה, ארסנייב הושכח ונרדף על ידי הקומוניסטים. ובכל מקרה, גם הספר וגם הסרט הם רומנטיים מאוד, ומתעדים את אורחות חייו של דרסו בנופך אוריינטליסטי, ואת תפיסת עולמו האנימיסטית כשריד מן העבר שמנוגד לתרבות האירופית ולא מסוגל לדור בכפיפה אחת עימו. הוא למעשה הגרסה הרוסית וה״מזרחית״ של ״הפרא האציל״ מהסוגה שהתפרסמה במערב הקולוניאליסטי, כגון ״המוהיקני האחרון״, ״בת מונטסומה״ ו״רובינזון קרוזו״.

    בספר של פינקהאם עוברת כחוט השני התמה של הקולוניאליזם הרוסי והאופן שבו רמס והכחיד תרבויות שמאניות. הדבר הזה משתקף ביחס המודרני ליער, או ה״טייגה״, כפי שהוא מכונה ברוסית, כאל מכשול שיש להסיר, טרה אינקוגניטה שיש לגלות, בר שיש לביית, שטח הפקר שיש לכבוש, שממה שיש ליישב או לחלופין משאב שיש לנצל, ואם הדבר הזה יכול לשמש לטובת המכבש האימפריאלי אז מה טוב. הגישה הילידית לעומת זאת שונה בתכלית. עבורם אין כלל מושג של ״שממה״, ״טבע מנותק״ או ״מרחב פראי״ שצריך לכבוש, משום שהיער לעולם אינו ריק. היער הוא מרחב מיושב וצפוף, קהילה חיה של ישויות בעלות סוכנות, רצון ונשמה, הכוללת את בעלי החיים, הצמחים ואפילו תופעות הטבע.

    ארסנייב התייחס אל היער בצורה הרוסית, דרסו אוזלה התייחס אליו בצורה הילידית. הוא תפס את היער כמארג אינסופי של סימנים חיים ורשת של מערכות יחסים חברתיות ומוסריות. הוא האניש את איתני הטבע, התייחס לאש, למים ולרוח כאל ״שלושה אנשים חזקים״, ולשמש כאל ״האיש החשוב ביותר״. כשהוא בא איתם במגע, הוא היה צריך לנהל איתם דיאלוג, לאש לדוגמה היה מציע נתחי בשר, מתוך הבנה סימביוטית שאם יזין אותה, היא תגן עליו ותחמם אותו. כשראה חיילים משליכים פסולת לנהר, הזדעזע מחוסר הכבוד שהם רוחשים למים.

    מסופר שכאשר הוא נתקל בעקבותיו של הטיגריס הסיבירי, במקום לברוח או לנסות להרוג אותו הוא השתחווה בפניו מתוך הכרה במעמדו כ״אדון הטייגה״ ורוח קדושה, ביקש ממנו רשות לעבור בטריטוריה שלו והבטיח שאין לו כוונות רעות. בשבילו, ההתנהלות ביער היתה כרוכה בענווה אנושית, שקט ונימוס, בדיוק כפי שאדם מתנהג כשהוא מתארח בביתו של אחר.

    בשבילו השימוש בטבע כרוך באתיקה קפדנית של לקיחה רק של מה שנחוץ באמת לצורך הישרדות, לצד מתן כבוד ותשומת לב בחזרה. הוא לא חי בניכור מן הטבע כפי שהחברה האירופאית הנוצרית חיה. הוא חי בקרבה אינטימית אליו, ובדיוק משום כך הוא היה הגשש האולטימטיבי, וזה מה שמצא חן אצלו בעיני ארסנייב.

    הסוויץ׳ קרה כנראה כשבשתי הזדמנויות שונות, דרסו הציל בפועל את חייהם של ארסנייב ואנשיו. כך, במהלך סופת שלגים אימתנית באזור אגם חאנקה הקפוא ובביצות שמסביבו, הם כמעט קפאו למוות. דרסו בנה להם מחסה מאולתר מקני סוף ועשב, וכיסה אותם בשמיכת עשב כדי לשמר את חום גופם. הוא אף העניק לו את מעיל עור הצבי ומגפי הפרווה שלו עצמו, ושמר על האש דולקת לאורך כל הלילה. רק כך הם שרדו.

    כאשר דרסו הזדקן והחל לאבד את ראייתו, מה שגזר עליו מוות בטוח כצייד ביער, ארסנייב רצה להשיב לו טובה וניסה ״להציל״ אותו חזרה על ידי הבאתו לחיות עמו בביתו שבעיר המודרנית חברובסק. אלא שניסיון ההצלה התברר כ״שירות דוב״ טרגי. העיר הייתה עבור דרסו גיהינום תודעתי. הוא הרגיש חנוק בין ארבע קירות ולא הצליח להבין או להסתגל לחוקי הציביליזציה, כגון הצורך לשלם על מים ועצים להסקה או האיסור לכרות עצים בפארק ציבורי, אם הוא צריך להשתמש בהם.
    בסופו של דבר, כשדרסו התחנן לחזור אל הטייגה, ארסנייב העניק לו כמתנת פרידה רובה ״ברדאנקה״ חדיש ויקר, מתוך תקווה שהטכנולוגיה המודרנית תפצה על ראייתו הנחלשת. למרבה הצער, מתנה זו חרצה את גורלו: דרסו נרצח בדרכו חזרה ליער על ידי שודדים שחשקו ברובה המשוכלל והיקר שקיבל.

    לאחר שנרצח, הגיע ארסנייב לראות את גופת חברו בעת שהמשטרה קברה אותו בתוך היער. הוא חקק בזיכרונו את מיקום הקבר בעזרת שני עצי אורן ענקיים שפרשו את זרועותיהם מעל החלקה. אולם, כאשר ארסנייב חזר לחפש את הקבר כמה שנים לאחר מכן, הוא נחרד לגלות מציאות שונה לחלוטין. היער כולו נכרת עד היסוד, ובכללו גם שני עצי האורן שסימנו את מקום הקבורה. במקום הטייגה הפראית, מצא ארסנייב סלילת כבישים, מחצבת גרניט שפערה פצע באדמה, ויישוב של בני אדם שהוקם על השטח.

    בכך מתבטאת האירוניה האכזרית של הסיפור. מחיקת הקבר מסמלת את הניצחון הדורסני של הקולוניאליזם על פני התודעה הילידית-האנימיסטית. המקום המקודש שבו נטמן אדם שחי בסימביוזה מוחלטת עם הטבע וראה בעצים ובחיות ״אנשים״, הפך לנדל"ן תעשייתי נטול רגש. בדיוק כפי שהתרבות העירונית החניקה את דרסו בחייו והובילה בעקיפין למותו, כך אותה ציוויליזציה עצמה מחקה באטימות גם את מקום מנוחתו האחרון. ארסנייב עצמו חי בפרדוקס. הוא היה סוכן פעיל של האימפריה הרוסית ושל אותה ״קידמה״ טכנולוגית. דווקא פרויקט ההתרחבות שארסנייב הקדיש לו את חייו המקצועיים, הוא הכוח המניע שהחריב את הטייגה, כרת את עצי האורן, ומחק את זכרו הפיזי של חברו האהוב. ארסנייב הפך, בעל כורחו, לבורג המרכזי במכונה שהשמידה את מושא אהבתו והערצתו.

     


  • תעלת בריסטול: נחשול, כוח ותודעה

    תעלת בריסטול משמשת כגבול הדרומי בין ויילס לאנגליה, והיא נוצרת בשפך נהר הסוורן (Severn) הזורם מערבה אל האוקיינוס האטלנטי. המאפיין הגאוגרפי הבולט ביותר של אזור זה הוא טווח הגאות והשפל העצום שלו, המגיע לכ-13 מטרים, מה שהופך אותו לשני או לשלישי בגובהו בעולם כולו.

    המבנה דמוי המשפך של תעלת בריסטול גורם לכך שכאשר הגאות מהאוקיינוס נכנסת אל האזור הצר של שפך הסוורן, המים נאלצים להתרומם ונדחפים במעלה הזרם כגל הדף עצום הידוע כנחשול הסוורן (Severn bore). הנחשול יוצר גלים חזקים שנעים נגד כיוון הזרימה הטבעי של הנהר במהירות של 13 עד 21 קמ"ש. בנוסף, זרמי הגאות החזקים יוצרים ערבול מתמיד של סחף ומשקעים מקרקעית הנהר, מה שמעניק למים באזור צבע חום-צהבהב עכור ובוצי, ומותיר שטחי בוץ נרחבים סביב החופים בזמן השפל.

    מאחר שמדובר באדמת סחף, Alluvium, יש לכך כמה תופעות לוואי, כמו לדוגמה אדמה טובענית וחוסר יכולת לעגון בשעות השפל. אבל מצד שני, יש לזה גם השפעה חיובית, כמו לדוגמה אדמה עשירה יותר בנוטריאנטים, שהיא פוריה יותר, אם היה באמת ניתן לגדל בה. אבל בגלל שמדובר בקו חוף שמשתנה בכל יום פעמיים, חקלאות בלתי אפשרית כל כך. מה שעשו במשך השנים היה לבנות סכרים וסוללות שיעצרו את המים ועל ידי כך ייבשו קרקעות (כמו איך שעשו בהולנד, נניח).

    הדבר הזה לבדו קשור בפריון, מבלי שנתייחס לעובדה שגאות ושפל, ובעיקר כשגילו שהדבר קשור למופעי הירח, קשורים למחזוריות של חיים ומוות ולידה מחדש. הדבר מהווה, וכאן אני משתמש במשחק מילים חביב, ״קרקע פוריה״ לפולחני פוריות ושינוי תודעה. לאדמה הבוצית החומה-צהבהבה קראו בשפה הקלטית את מה שמפורש כיום ״אפור״, כלומר LLwyd, ולכן הנחשול הזה שנמשך מהים נחשב כ״יד אפורה״ שמביאה ברכה פעם ביממה. כך נקשר הצבע האפור לא רק לפריון אלא גפלשינוי תודעה, לחכמה ולריפוי. משם התפתחה המילה לכמה כיוונים אבל לכולם יש משמעות חיובית. לדוגמה, יש מופעים של המילה הזו שמשמעותם ״קדוש״ או ״מבורך״, יש מופעים שהמשמעות היא ״טהרה״, נזירים לבשו בגדים בצבעים כאלה שהיה בעצם הצבע של הצמר הלא מעובד, זקנים ששערם האפיר נחשבו חכמים יותר, ובעיקר אלה שעברו טקסי חניכה שכללו שינוי תודעה, וכן הלאה והלאה.

    מהמילה הזו התפתח השם הפרטי Lloyd, שבגלל שבשפה הוולשית יש עיצור קשה מאוד להגיה, משהו בין ל׳ ל-נ׳ ל-ח׳ ל-ס׳ חלודה, שבחלק מהמקרים גם מתפרשת כסוג של פ׳ רפויה מוזרה, מה שגרם לאנגלים, או יותר נכון לרומים באנגליה, שלא ידעו לגמרי להגות את ההברה הזאת, לומר אותה כ-f, וכך נולד השם floyd.

    בכל מקרה, הנחשול הזה עבר שתי האנשות. אחת למלך אגדי והשניה לאל. לא ברור אם מדובר בשתי האנשות או בהאנשה אחת, של מלך שהפך לאל, אבל ההגיון האאוהמרי שטוען שכל האלים היו מלכים שעברו האלהה, ומצד שני גם הנטיה הקלטית להאניש תופעות בצורה של דמויות אגדיות ולפעמים להאניש אלים בצורה של אנשים (וכך נולדו המוני קדושים או יותר נכון קדושות באירלנד שמקורן בדמויות מידיות), רומזים לכך שאכן מדובר בהאנשה אחת ושתי צורות.
    ההאנשה היא אם כן של אל בשם נודנס, שמקורו האטימולוגי הוא באות המוזרה שלא נהגית בשפות שאינן וולשיות בתרבויות שפגשו את הוולשים היא נהגתה כ-נ׳, אבל המקור הוא ״נוד״. ההטיות הן נואדה או נודנס, אבל הראיה שהמקור ב-ל׳ היא שהעיר ששוכנת על שפך נהר הסוורן, ושם היה לאל הזה מקדש מפורסם נקראת ״לידני״ (Lydney), שפירושו ״האי של לוד״. אי, כמו בשפות עתיקות רבות, לא הכוונה ליבשה המוקפת מכל עבריה בים, אלא יבשה שיש לה זיקה לים באופן כללי, או גבול כלשהוא עם ים. כך שמדובר גם בחצי אי (מה שנקרא בערבית לדוגמה ״ג׳זירה״), חוף, או סתם מקום מבודד שאפילו לא קשור בכלל לים (בעברית מקראית).

    נודנס נחשב כאל הציד והדיג, אבל גם כאל הריפוי, וגם כאל הים באופן כללי. כל אחד מהם קשור בצורה זו או אחרת לנחשול, אותה ״יד״ שנשלחת מן הים מביאה איתה דגים, בדרך היא גם סוחפת איתה כל מיני יצורים שניסו להאבק בה ונכשלו, כך שלפעמים גופות של לוויתנים נסחפו לחוף. כשהיא פוגשת באדמה והופכת בוצית, חיות שנמצאות על החוף עלולות לשקוע ולטבוע.

    הטובענות הזו קשורה לנושא הבא שנעסוק בו, וגם העובדה שמדובר בשטף של מים: טהרה וכריפוי. הפעולה של שטיפת הלכלוך הפיזי נתפסה כפעולה המקבילה לשטיפה והסרה של טומאה רוחנית או דתית. מים הנמצאים בתנועה, או כפי שכונו בעת העתיקה ״מים חיים״ (vivum flumen) נחשבו לראויים וטהורים במיוחד לטקסי טיהור, וזאת בניגוד מוחלט למים סטטיים ומלאכותיים הנאגרים בבורות מים או בצינורות. ביצות לדוגמה הם מים מתים, אבל נהר שוצף, או לצורך העניין נחשול מים מן הים ששוצף בכיוון ההפוך, ובעצם מערבב את הקרקע ומפרה אותה, נחשבו כחיים על גבי חיים. לכן במסגרת הפולחן, דימו שקיעה וטביעה. שקיעה באמצעות ״אינקובציה״, כלומר כניסה לאיזורים סגורים, ואם אפשר לאדמה עד לגובה שמכסה את רוב הגוף (עם הראש או בלי). טבעיה באמצעות טבילה במים, הן אם מדובר במעיין, בנהר או פשוט בים. ים באופן כללי, וחוף שהגאות שוטפת אותו, נחשבו כמקומות אולטימטיביים לטקסי טהרה. חוף באופן כללי היה מקום לימינלי של טקסי חיים ומוות.

    טקסים אלה עמדו במרכזו של הפולחן בלידני. במתחם נבנו חדרונים מיוחדים שבהם המאמינים החולים היו ישנים, מתוך ציפייה שהאל יתגלה אליהם בחלומות ויעניק להם מסרים, נבואות או ריפוי. חלומות נתפסו כסוג של מצב ביניים בין חיים ומוות, ולכן האינקובציה היתה כלי תודעתי שהשלים את הסטינג. בדרך כלל כשביצעו את הטקסים האלה הביאו גם מנחות, לרוב בעקרון pars pro toto, כלומר משהו שמזכיר את המטרה לשמה הגיעו. אם באתה לרפא את העיניים, תשאיר משהו בצורה של עין. אם באת לרפא שבר, תשאיר כלי עצם וכו׳.

    בחפירות במקום נמצאו כמה מנחות כאלה, כולל חותמת של רופא עיניים, זרוע חלולה מברונזה וייצוג של אישה עשוי עצם. נמצאו גם פסלי כלבים עשויים ברונזה, החל מדמויות סכמטיות ועד לפסל של כלב-זאב אירי וכלב חריג בעל פני אדם. הכלב שימש בפסיכופומפ, אבל גם כמקושר לרפואה. האמינו של שליקוק הכלב מרפא פצעים, ולכן פסל של כלב שימש ״פארס פרו טוטו״ של ריפוי של פצעים. הכלבים נחשבו גם כחיות ציד, ולכן היו קשורים למהותו של לוד כציד. בסך הכל נמצאו מעל 320 סיכות, 300 טבעות וכ-8,000 מטבעות.

    בתקופה הרומית בגלל היותו של לוד/נודנס אל ימי, הןוא נחשב מקבילו של נפטון, למרות שברצפת פסיפס במקדש נמצאה דווקא הקדשה לאל מרס. ההקדשה נעשתה על ידי ראש הפולחן טיטוס פלביוס סניליס בעזרתו של אדם בשם "ויקטורינוס המפרש", והיא מתארת סצנות ימיות עם דגים, דולפינים ומפלצות ים. מפרש, כנראה כי תפקידו היה לפרש חלומות.

    אגב, למה מרס? כנראה בגלל האופי התקיף והמעניש של ״היד האפורה״, שהזכיר לרומים את האופי של האל מרס. באופן כללי בארצות הקלטים נהגו לשייך פולחנים מקומיים עם אלים מוכרים לרומים, לרוב על פי אופי המקום או אופי הפולחן. כמו כן, רוב המתרפאים הרומיים היו כנראה לוחמים שנפצעו. בכל מקרה, נמצאו במקום גם לוחיות קללה כדי לרתום את האל לנקמה או להשבת רכוש גנוב.

    כאמור, הצבע האפור לא סימל דווקא אפור, אלא כל דבר עכור, ובכלל זה דברים שנראים כמו. אחד מהדברים האלה הוא הצבע הכסוף. לכן בחלק מהמקרים כניסו את היד הזאת או את ההאנשה שלה ״יד הכסף״. וכך נולדה דמות המלך ״לוד בעל יד הכסף״ (Lludd Llaw Eraint).

    לוד היה גיבור ומלך אגדי מן המיתולוגיה הוולשית, בנו של בלי מאור, אחד מהגיבורים המייסדים של ווילס, שיש הסוברים שבעצמו הוא האנשה של אבי האלים הקלטי Belenos. לוד נחשב לסמל של חוכמה, חוסן וצדק. מקומות רבים בבריטניה מקושרים אליו ולכאורה נקראים על שמו, מפני שלפי האגדה מסופר שבימי מלכותו ביצר את ערי הממלכה, ובתוך כך בנה את ״חומת לונדון״ והפך אותה למבצר. כאות הוקרה קראו המקומיים את המבצר נקרא על שמו ״מבצר לוד״, Caer Lludd. החומה המערבית של המבצר הזה נקראת עד היום ״לודגייט״.

    עד כמה הסיפור הזה נכון? א. את לונדון לא הקים מלך קלטי אלא דווקא הרומאים. הם גם אלה שבנו את החומה. ב. מי שעומד מאחורי האגדה על המלך לוד וייסודה של לונדון הוא ג׳פרי ממונמות׳, שמהימנותו גם ככה מוטלת בספק, והרבה מלכים אגדיים שהוא כותב עליהם בהיסטוריה של מלכי בריטניה הם דמיוניים. מדובר אם כן בבליל של מיתוסים שהסתובבו בבריטניה, ויש להם אכן מקורות קלטיים ואפילו קדם-קלטיים, אבל בטח לא בצורה שבה הציג אותם ג׳פרי ממונמות׳.
    אחד מהסיפורים המוכרים יותר של ג׳פרי ממונמות׳ אגב הוא הסיפור על גלסטונברי, מקום שנמצא בקרבת מקום לספך נהר הסוורן (בערך 10 ק״מ). למעשה, נהר הברו (River Brue) העובר בגלסטונברי נשפך בסופו של דבר לתעלת בריסטול, סמוך לנקודה בה נהר הסוורן מתרחב אל הים.

    ב"חיי מרלין" מסופר על ממלכה מרוחקת שנמצאת באבאלון, אי התפוחים. כזכור, אי היה תיאור כללי למקום סמוך לים ובעיקר לשפך נהר הסוורן. באבאלון חיו תשע אחיות כולן בקיאות במלאכת הריפוי. הבכירה והיפה מהן היא מורגן לה פיי. סיפוריו המלך ארתור מלאים בתככים, בגידות וגילויי עריות, שאחד מהם הוא כביכול של מורגן עם ארתור שנחשב כאחיה למחצה. מזיווג זה נולד מורדרד, אויבו של ארתור. למרות שבחלק מהגרסאות לא מורגן היא אימו אלא דווקא אחותה, מורגאוז.

    מורגאוז היתה נשואה לאדם בשם לוט מאורקני. בחלק מהגרסאות הוא אביו האמיתי של מורדרד, ובחלק מהגרסאות הוא לא יודע שמורדרד הוא ממזר ורק מגדל אותו כבנו. לוט הוא גם אביהם של כמה מאבירי השולחן העגול המכונים בשם הכללי ״בני אורקני״, בהם גאווין, אגרביין, גהריס וגארת'. אולי גם לאנסלוט, שיש המפרשים את שמו כלאנס בנו של לוט. בכל מקרה, לאנסלוט בוגד עם אשתו של ארתור, גווינבר. מורגן (או מורגאוז) מאוהבת בארתור, ומקנאה באשתו של ארתור. בהיותה מודעת לכך שהיא בוגדת עם חברו הטוב ביותר של בעלה, היא מאיימת לגלות לארתור על הבגידה, אולי כדי לזכות בליבו. כשהדבר מתגלה, ארתור כועס ורוצה להרוג את אשתו, מורדרד משתמש בכך כעילה למרוד בארתור. בסופו של דבר הוא פוצע אותו קשה, ארתור הגוסס מגיע לאבלון ומשליך את חרבו הקסומה למים. שלוש מלכות אבאלון מובילות אותו מאבלון אל גן עדן ומרפאות אותו, ושם הוא מסתתר עד אשר יגיע הזמן ואז ישוב להנהיג את בריטניה.
    העובדה שמלך אורקני נקרא ״לוט״ מחשידה בפני עצמה כי השם שלו מזכיר מאוד את האל השומר של שפך הסוורן, או את המלך שמואנש בנחשול, לוד. בכל מקרה, מלכי בריטניה באותם הימים טיפחו את המיתוס שמזהה בין אבאלון לבין גלסטונברי כדי להפוך אותו למקום עליה לרגל.

    מה שמעניין הוא שבגלסטונברי במסורות אחרות שכנה ממלכתו של גווין אפ נוד (Gwyn ap Nudd) כלומר, גווין בנו של נוד, שנקראה ״אנווין״, ממלכת הפיות. הממלכה שכנה מתחת גבעה, הידועה כיום בשם גלסטונברי טור. בתחתית הגעה יש באר שמכונה ״באר הגביע״, שבה התקיימו פולחנים קלטיים. במסגרת הפולחנים היו נוהגים לזרוק מטבעות למים. לא ברור אם יש קשר בין המטבעות לבין הזיהוי של האפור עם ״כסף״, ולפיכך ״יד הכסף״. בכל מקרה, הדבר היה כנראה זכר לחפץ אחר שנזרק כבכיול לבאר ושוכן בתחתיתו. כשהקימו את מנזר גלסטונברי, נטען שמה שנמצא בתחתיתו הוא הגביע הקדוש שזרק לשם יוסף הרמתי, אחרי שברח לבריטניה. אבל מסתבר מאגדות המלך ארתור שמה שנזרק לשם הוא האקסקליבר עצמה,שכשארתור ישוב באחרית הימים הוא ייקח אותה מתחתית הבאר ויילחם עימה. ודבר נוסף קבור שם: הדלת לממלכה של בנו של האל נוד, שמלך בעולם הפיות, שאינו אלא העולם התחתון.

    במאה ה-7 חי באיזור אדם בשם הקדוש קולן. בהגיוגרפיה שלו שנקראת Buchedd Collin מסופר שהוא היה נוהג להתבודד למרגלות הגלסטונברי טור. כנראה שהיה עורך אינקובציות, ולפיכך סיכוי סביר שהיה יורד אל הבאר. לא ברור למה דווקא שם, אבל מצד שני הגיוגרפיות קלטיות הן בדרך כלל נסיון לנצר מסורות פגאניות, וקדושים קלטיים הם כאמור בדרך כלל נסיונות לנצר דמויות קלטיות מיתולוגיות. כך שיכול להיות שלא מדובר אלא בהאנשה של מלך כלשהוא שהיה נוהג ללכת ולדבר עם האלים במקום סגור או במערה (או בתוך באר), כפי שיש הרבה אגדות על מלכים-כהנים שכאלה. ויכול להיות שסנט קולן הוא ההאנשה של גווין בן נוד. בכל מקרה, בהגיוגרפיה גם כתוב שכשהוא התיישב ליד "המעיין הלבן", שמע איכרים מספרים על טירתו של גווין, מלך השדים והעולם התחתון, המוסתרת בתוך גבעת הטור. גווין הזמין את קולן לבקר בטירתו, כנראה כדי לדרוש ממנו שיישבע לו אמונים, אך קולן סירב. במקום זה, הוא לקח מים קדושים ושפך על הטירה, מה שגרם לה להפוך ממקום מפואר לבקתה קטנה ונטושה. כך בעצם ניצחה הנצרות את הפגאניות והאמונות הטפלות שלה. קולן נחשב גם כמי שהקים את מנזר גלסטונברי בראש הגבעה.

    כך, אפשר לומר במידה רבה של וודאות, שהן סיפורי המלך ארתור והן ההגיוגרפיה של סנט קולן מבוססות על מסורות מקומיות שייחסו קדושה לאיזור מקודש גם ככה לאל הרפואה מקורות המים הקלטי. ואכן, גלסטונברי ואיזור שפך הסוורן הפכו להיות מאז המאה ה-19 למוקד נאו-דרואידי מרכזי שכביכול מחזיר עטרה ליושנה. כזכור, לפני כשנתיים כתבתי כאן שהתנועה הזאת וגלסטונברי בפרט, עומדים במרכזו של פולמוס פסיכדלי מפני שהם נוהגים להשתמש בפטריות פסיכדליות Liberty caps במסגרת הריטריטים שלהם. הדבר גם עמד במרכזה של סדרה ששודרה בזמנו באמאזון פריים בשם Britannia.

    בהכנת הפוסט נעזרתי (הוא מספר על הממצאים בלידני פארק) בספר שמסתבר יצא השבוע: Higham, Nicholas J. How England Began: From Roman Britain to the Anglo-Saxons. New Haven: Yale University Press, 2026.


  • פולחן אלכוהול עתיק באטרוריה: דיוניסוס, אדוניס או השפעות פניקיות?

    פולחן אלכוהול עתיק באטרוריה: דיוניסוס, אדוניס או השפעות פניקיות?

    בקבר לוחם בדרום אטרוריה שבאיטליה, המתוארך ללפני 2,750 שנה, נמצאו צמחי מנחה המקושרים לפולחן אלכוהול. העובדה שנמצא ספל ידיות Krater, שהיה בשימוש בפולחני דיוניסוס ביוון, רומזת שהיה קשר לפולחן דיונסוס, השאלה היא עם פולחן דיוניסוס היה קיים בתקופה זו באיזור הזה, בתרבות הזו. ידוע שהיוונים הגיעו לאיטליה הדרומית במאה השמינית, והביאו לשם את פולחן דיוניסוס. פולחן דיוניסוס עצמו היה קיים כבר במאה ה-13 על פי הופעתו של השם בלוחות חרס בכתב לינארי ב׳.

    אבל אטרוריה היא לא דרום איטליה, והפולחן האטרוסקי אינו הפולחן היווני. מצד שני, נמצאו חוטי כסף שניכר שיוצרו בספרד, ולכן כנראה שאו שהלוחם, או האנשים באיזור, או סתם סוחרים, טיילו למרחקים ושם כנראה נתקלו בפולחן. מאחר שמדובר בספרד, ובאותה התקופה הפניקים היו בספרד, אולי בכלל לא הכוונה להשפעה יוונית אלא דווקא להשפעה פניקית, והפולחן הוא של אדוניס. מצד שני, גם ביוון היו השפעות פניקיות, התקופה הזו היתה שיאה של התקופה האוריינטלית. קבורה עם כלי שתיה היתה נהוגה בתרבות הפניקית. העובדה שאין סממנים פניקיים נוספים בקבר רומזת שלא מדובר בפניקים אלא תרבויות שהושפעו מהם. לאטרוסקים היו אלי יין משלהם שיש לראותם כמקבילים לדיוניסוס, כמו פופלונס (Fufluns) ואטוניס, שהיה וריאציה של אדוניס.

    כיצד יודעים שמדובר בפולחן אלכוהול? בקבר נמצאו שאריות של עלי גפן ביחד עם כלי הגשה מסוג קראטר שכאמור היו ספלים מיוחדים למזיגת יין. קראטר מילולית הוא ״כרבוב״ או ״מזיגה״, כלומר כלי שבו ערבבו יין ומים. בנוסף נמצא בקבוקון עשוי מדלעת שהשתמר בצורה נדירה במצב מיובש. החוקרים מצאו בתוכו שרידים של משקה המשלב מיץ פירות מותסס (כנראה ענבים, תפוחים או אגסים) יחד עם שרף אורנים ושרף של אלת המסטיק. סוברים שמדובר במשקה רפואי המשמש לחיטוי דרכי הנשימה, הקלה על בעיות עיכול וטיפול בדיזנטריה. מצד שני המשקה הזה נחשב גם ממריץ, והעובדה שמדובר במשקה מותסס רומזת שהיה בו גם אלכוהול. כך שנשאיר את תכונותיו הרפואיות בצד, למרות שברפואה הקדומה השתמשו בהחלט ב״פארמקון״ גם לצרכים של רפואה. אבל בעיקר לצרכי שינוי תודעה.

    A. Babbi, A. Celant, Networks and transcultural evidence in late iron age Bisenzio (Capodimonte, VT, Italy, 750–730 BCE). Journal of Archaeological Science: Reports, Volume 72, June 2026, 105750.


  • תיפוף משנה את התודעה: מחקר חדש של האוניברסיטה העברית וקיימברידג

    צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומאוניברסיטת קיימברידג' פירסם לאחרונה בכתב העת "Scientific Reports", מחקר שמוכיח שפעילויות חוזרות, כמו תיפוף עקבי, משנות באופן פיזי את מצב התודעה. גלי המוח של המשתתפים במחקר הסתנכרנו עם תיפוף בקצב מדויק של ארבע מכות בשנייה. רשתות העצבים במוחם הראו את הסנכרון החזק ביותר עם התיפוף, הם גם אלו שדיווחו על חוויות של שינוי תודעתי עוצמתי ועמוק יותר.

    החוקרים מצאו מתאם חיובי מובהק ספציפית בין תיפוף בתדר ״תטא״, אותן 4 מכות בשנייה, לבין עוצמת החוויה התודעתית החלופית. ככל שהסנכרון המוחי לקצב ה-4 פעימות בשנייה היה חזק יותר, כך המשתתפים דיווחו על עוצמה גבוהה יותר של מצב תודעה חלופי. עד למצב שבו היה אפשר ״לנבא״ שאם התדרים שלך סונכרנו, סימן שגם התחושה הסובייקטיבית שלך היתה שינוי תודעה. מה שלא היו יכולים לעשות בתדרים אחרים, כמו לדוגמה תדר אלפא, 9.5 פעימות בשנייה, כלומר בגלי אלפא לא נצפה הסנכרון הזה.

    במילים אחרות, המחקר הוכיח קשר דו-כיווני בין פעילות תטא לבין מצבי תודעה חלופיים. ולמה לא היו יכולים להוכיח את הקשר הזה עם גלי אלפא? משום שכאשר יש פעילות פנימית חזקה במוח, היא ״מתחרה״ בגירוי החיצוני ומשבשת את היכולת למדוד סנכרון. הפעילות הזו אופיינית ספציפית לגלי אלפא, אשר נוצרים באופן טבעי ומגיעים לשיא עוצמתם כשעוצמים עיניים במנוחה. כך נוצרים גלי אלפא פנימיים חזקים ועמידים, שממסכים ומפריעים למוח להסתנכרן עם התיפוף החיצוני באותו התדר. בטווח התדרים של תטא, לעומת זאת, המוח ״שקט יותר״ ממסיחים פנימיים, מה שאפשר להוכיח את הסנכרון.

     


  • חוויה פסיכדלית מוקדמת: דיווח של ד״ר פרנק דאדלי בין על ניסוי עצמי עם קנאביס וארגוט

    מאמר נדיר שכתב הרופא פרנק דאדלי בין (Frank Dudley Beane) ב-1884, חושף עדות יוצאת דופן, על טריפ ריפורט של ניסוי עצמי שערך על עצמו ושילב קנאביס (Cannabis Indica) ופטריית ארגוט. המאמר, שפורסם במקור ב-Buffalo Medical Surgical Journal, נחשב לאחד התיאורים המוקדמים והמפורטים ביותר של חוויה פסיכדלית בספרות הרפואית. הוא מקדים בשנים רבות את גילוי ה-LSD (שמופק מאותה פטריית ארגוט). ד"ר בין נטל מינונים גבוהים של שתי התמציות (0.46 מ"ל קנאביס ו-1.39 מ"ל ארגוט) כדי לבדוק את השפעתן המשולבת. המטרה הרשמית הייתה רפואית, אך בשלב מהיר מאוד הגבול בין דיווח רפואי לדיווח פנומנולוגי ואישי הטשטש.

    הוא מתאר תחושות של סחרחורת, קלילות משונה וחרדה עמוקה ובלתי מוסברת. מתוארות תחושות של שיתוק מוטורי ותחושתי, שהתחלפו בחזיונות עוצמתיים. הוא הרגיש שהוא ״טס כמו הרוח״ בתוך מנהרה חשוכה ואינסופית, וחווה חוויה חוץ-גופית שבה ראה את גופו ״המת״ מלמעלה. גופו הרגיש כאילו הוא עשוי מעץ, ובמקביל היה מודע באופן מוזר לשיחות שניהלו אשתו והרופא שלו בחדר. הוא התעורר מהטראנס במצב של ״עליצות עילאית״, דיבר ללא הפסקה על כל נושא שבעולם ותיאר תחושה של צבעים עזים, במיוחד גוון סגול יפהפה.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×