• הקסדה הכלקידית – סמל פאלי?

    הקסדה הכלקידית – סמל פאלי?

    מצטער. התאמצתי למצוא מקורות שטוענים שהקסדה הכלקידית היא סמל פאלי, שכן היא נראית כמו איבר זכרי, אבל כל המקורות שבדקתי מבקרים את הטענה שכן וטוענים שאין בנמצא שום הוכחות לכך שזה היה בכוונת תחילה, ואם כבר הוכחות אז יש הוכחות שדווקא פין קטן רפוי נחשב לאידאל ולא ההפך. הם טוענים שהקסדה עוצבה בצורה כזאת כדי להיות דומה לביצה, ולהדוף בצורה אידיאלית חיצים. חיפשתי בכמה וכמה אנציקלופדיות ויזואליות של לוחמה עתיקה, ולא היה שם שום אזכור לכך שמדובר בסמל פאלי. עם זאת בכמה מהם היתה השערה שקסדה כזו שנמצאה בדרום איטליה ("יוון הגדולה") ובראשה גריפון, כנראה ששימשה לצרכים דתיים. אבל אין שום קשר לאיבר מין.

    מצד שני, גריפון הוא המקבילה לכרוב, לכרובים, ודמויות מכונפות הופיעו לעיתים בשילוב עם ייצוגים של אשרה ועשתורת, שחלק ממקבילותיהן כמו ענת או איננה אכן היו גם אלות מלחמה. אז לך תדע. ואם להודות על האמת, הגריפון הוא סימן מובהק, אז אולי יש רגליים לדבר. סמלים מיניים כאלה, נחשבו כאפוטרופאיים, שאמורים להפחיד את האויבים ולהגן מפני צרות שונות, רוחות, עין הרע, פורענות וכו׳. ואכן יש תופעה שנקראת ״אימה מגדרית״, gendered apotropaic imagery, שימוש בגוף אנושי, במיוחד מגדרי, כדי להרתיע מזיקים באיים הבריטיים לדוגמה, פסלים של שילה נה גיג עם הפות הפעור לרווחה שלה היוותה אמצעי הגנה שכזה. אנו מכירים טוב את ונוס מווילדנרוף, שהיתה צלמית פריון שכזו –  אם יש את הדבר הזה עם איברי מין נשיים, אז מן הסתם יש גם עם איברי מין גבריים.

    ידוע גם המקרה של האל פריאפוס שהיתה לו זיקפה תמידית, והצבת פסלים שלו היתה הגנה מגנבים. ברומא היו מוצבים המון פסלים של ״fascina״ לצרכים כאלה, וגם ביוון היו מגלפים פאלוסים מעל דלתות בתים לשם כך.

    ביוון העתיקה, חשיפת איברי מין נשיים נחשבה כאמצעי לגרש שדים, וגם כדי להפחיד חיילים. פלוטארכוס מתאר מקרה של חיילים שנמלטו לאחר שחשפו בפניהם אברי מין נשיים (Plutarch, Moralia, 248 a-b). היה מנהג שקראו לו אנסירמה (Anasyrma) שבו נשים היו מפשילות את שולי שמלתן וחושפות את איברי מינן כדי להרתיע רוחות רעות, או כדי לעשות ״קסם הפוך״, לבלום קללות. אבל הדבר הזה קשור בצורה זו או אחרת לפריון: אריסטופנס מספר שבפסטיבלים לכבוד דמטר ופרספונה כגון התסמופוריה, נשים ביצעו דברים כאלה כאמצעי להשפיע על פריון האדמה. הן ניסו לחקות את ״באובו״, שעשתה דברים כאלה בנסיון לנחם את דמטר, כשהתאבלה על חטיפתה של פרספונה. גם במקדשי דיוניסוס היו סמלים פאליים כסגולה לפוריות, וגם בדלוס. וכמובן בס המצרי היה מתואר עם אבר מין ארוך בצורה גרוטסקית.

    האם הדבר הזה שימש גם במלחמות ולא רק לצרכי הגנה ביתית ופריון? אצל הרומאים מסתבר שנמצאו קמעות פאליים בצורה של פין זקור (בדורה אירופוס) ולעיתים עם כנפיים (במחנה Vindolanda). הקמעות נענדו ישירות על השריון, על רצועות הקסדה, חגורות, שרשרות, או אפילו כאלמנט דקורטיבי חיצוני על מגן. האם אצל היוונים? אין מקורות מתועדים, ובעיקר לא של חיילים שחושפים את איבר מינם כדי להבהיל. להפך, חשיפת אברי מין פגעה בכבוד הגברי ונחשבה השפלה. לפעמים כדי להשפיל את האויב היו מחללים את אברי מינו. דוגמאות לכך יש למכביר, החל מהפרסים שהיו מסרסים חיילים כפי שמדווח הרודוטוס וכלה בערלות הפלשתים שהביא דוד כמוהר.

    כפי שאנו רואים, יש התייחסות לפאלוס בשדה הקרב, ושדה הקרב הוא המקום האולטימטיבי שדורש הגנה ו״קסם הפוך״. כפי שהיו קמעות על שולי הבגדים, הגיוני שגם הקסדות עוצבו בצורה כזו.


  • ההיסטוריה של הגומי הערבי

    עץ השיטה, ובמיוחד המינים Senegalia senegal (לשעבר Acacia senegal) ו־Vachellia seyal, גדל בעיקר באזורי סוואנה וצחיח למחצה בצפון־מזרח אפריקה, הסאהל וחצי האי ערב. כבר מ־2000 לפנה"ס השתמשו המצרים הקדמונים בגומי ערבי כמדביק פיגמנטים ליצירת צבעים שצוירו על פפירוס. הרומאים, בהם פליניוס הזקן, תיעדו שימוש בו להכנת דיו. בימי הביניים סוחרים וצליינים שנסעו למזרח הביאו אותו למנזרים והוא שימש לצורך העתקת כתבי יד. ברפואה שימש החומר כנוגד חומצה, ולפיכך כמרגיע מערכת העיכול (demulcent). הוא הוכנס לסירופים נגד שיעול, בשל התכונות המדביקות שלו. כמו כן, שימש לריפוי כוויות ופצעים, בשל התכונות האנטי בקטריאליות שלו. ייתכן שהוא שימש לצרכים דתיים לצורך עטיפת מומיות בתהליך החניטה, וכמרכיב קטורת או לפחות כחומר מקשר בין רכיבי קטורת, אך הדבר לא ברור. המאמר ב-jstor עוסק בהיסטוריה המאוחרת שלו. והנה סיכומו.

    במאה ה־18 גבר הביקוש האירופי לגומי ערבי בעקבות הצורך בו בתעשיית ההדפסה על טקסטיל. בריטניה, צרפת והולנד נלחמו על שליטה בסחר, בעיקר באזור סנגל ומאוריטניה. צרפת חתמה על בריתות עם שבטים ברבריים (berber) מקומיים והשיגה כמעט מונופול. הבריטים ניסו לעקוף אותה דרך נמל פורטנדיק סמאוריטניה. המאבק התעצם במלחמת שבע השנים (1756–1763), אז כבשה בריטניה את סן-לואי מצרפת, אך זו השיבה את השליטה לאחר הסכם ורסאי (1783).

    במאה ה־18 הפך הגומי לרכיב מרכזי בצבעי מים, במיוחד באנגליה, והביא ל”תור הזהב של ציור בצבעי מים”. בשנת 1798 פותחה הליתוגרפיה (שיטת הדפס על אבן) על ידי אלויס סנפלדר, שהתבססה על גומי ערבי כחומר מקשר בין הציור לאבן. גומי ערבי שימש גם בצילום המוקדם, במיוחד בתהליך גומי-דיכרומט, שאיפשר אסתטיקה אמנותית מרוככת ובלתי מסחרית.

    מאז שנות ה־60, עם עצמאות מדינות הסאהל, הפכה סודן ליצואנית המובילה בעולם (כ־80% מהאספקה העולמית). גומי ערבי משמש היום בתעשיות המזון (מניעת גבישים, שיפור מרקם), הרפואה (הדבקת טבליות), ועוד – ללא תחליף אמיתי. עם זאת, העצים עצמם נתונים לאיום: כריתת יערות, שינויי אקלים, רעיית יתר, בצורות ושריפות, לצד חוסר יציבות פוליטית.

    יוזמות כמו ”החומה הירוקה הגדולה” (נטיעת עצים לאורך אזור הסאהל) שואפות לעצור את המדבור ולהגן על עץ השיטה. ״החומה הירוקה הגדולה״ היא פרויקט אקולוגי־חברתי רחב היקף ביוזמת האיחוד האפריקאי, שנועד ליצור רצועת יערות, חורשות, צמחייה ושיקום קרקע באורך של כ־8,000 ק"מ וברוחב של כ־15 ק"מ, לאורך הסהרה מדרום – באזור המכונה רצועת הסאהל. מדובר באחד המיזמים האקולוגיים הגדולים בעולם (מקור למאמר)


  • המהפכה החקלאית כתוצר של משבר אקלים

    מחקר חדש מאת פרופ׳ עמוס פרומקין מהאונ׳ העברית שפורסם ב- Journal of Soils and Sediments, מציע פרשנות חדשה למקורותיה הסביבתיים של המהפכה הנאוליתית בלבנט, תוך התמקדות בשרפות קטסטרופליות, סחף קרקעות ושינויי אקלים.

    פרופ׳ פרומקין טוען כי עלייה בקרינה סולארית ותנודות במסלול כדור הארץ (Milankovitch cycles), הביאו לתופעה גלובלית שהתבטאה באופן קיצוני במיוחד בלבנט ובה שינויים אקלימיים שגרמו לשריפות פתאומיות קיצוניות. הדבר גרם לאובדן כיסוי צמחי ולסחף קרקע חמור במדרונות ההרים, שיצר שכבות עפר עמוקות בעמקים – אידאליות להתיישבות. ואכן בני החברה הנאוליתית התיישבו שם, שכן העפר שהוסט מההרים הפך בסיס חקלאי מצוין.

    באמצעות הצלבת נתונים ממקורות שונים לחלוטין שמעלים קשר נסיבתי מחשיד הוא הגיע למסקנות הללו. בין השאר: נתונים גיאוכימיים מטיפות מערות, תחום שפרומקין מומחה בו, ממערות שורק והר נוף המעידים על שינוי באיזוטופים של פחמן וסטראונציום שמעידים על קריסה בצמחייה הטבעית ואובדן קרקע הררית. נתונים פליאו־אקולוגיים מליבת אגמון החולה משקפים גידול פתאומי בפחם מיקרוסקופי (elevated microcharcoal) סביב 6200 לפנה״ס. נתוני גובה מפלס ים המלח מצביעים על ירידה חדה בתקופה זו המצביעה על תקופת יובש חריגה. כמו כן באתרי התיישבות נאוליתיים, נמצא שהקרקע שעליה נבנו נסחפה לשם באופן פתאומי, בדיוק בזמן השריפות.

    זוהי למעשה תזה חלופית להבנת מהפכת המעבר לחקלאות בלבנט: במקום להסביר אותה כתוצר של חדשנות טכנולוגית או תהליך חברתי, מציע המחקר כי היא נולדה מתגובה למשבר אקלימי־אקולוגי עמוק. בכך הופכת המהפכה החקלאית לחלק ממעגלים אקלימיים רחבים יותר, תחת השפעת קרינה סולארית ושינויים עונתיים בגשמים.


  • אלכסנדר הגדול כאבטיפוס של המשיח

    אלכסנדר הגדול כאבטיפוס של המשיח

    אאומנס היה מזכירו של אלכסנדר הגדול ואחת מהדמויות המשמעותיות במלחמות הדיאדוכים אחרי מות אלכסנדר. פלוטרכוס הקדיש לו ביוגרפיה שלמה, ובביוגרפיה מתאר תוך כדי המלחמה בין הדיאדוכים, די בתחילת המלחמה, הדיאדוכים מתכנסים, ואאומנס מספר לאחרים שהוא חלם על אלכסנדר ושאלכסנדר יכול לעזור להם אם הם צריכים להתייעץ איתו. אז הם שמו כסא שמוכיח את נוכחותו של אלכסנדר, ושם היו מתכנסים ומתייעצים.

    ״והוא (אומנס, eumenes) סיפר להם שאלכסנדר נראה לו בשנתו, הראה לו אוהל מותקן כיד המלך וכיסא עומד בו. ואחר כך אמר לו שאם יתייעצו וישאו ויתנו ביניהם כאן, יהא במחיצתם ויסייע להם בכל עצה ובכל מעשה שיעשו בשמו… לפיכך נטו אוהל מלכות והקדישו בו כסא לאלכסנדר, ובו היו מתכנסים להתייעץ על דברים שבחשיבות יתירה״.

    תיאור ארוך יותר של האירוע הזה אנו מוצאים אצל דיודורוס בספר ה-18 שלו שמוקדש למלחמות הדיאדוכים, ושם מתואר האוהל בפרוטרוט: יש שם כסא מלוכה מוזהב, שרביט, נזר (דיאדמה), מזבח, לבונה וסוגים יקרים אחרים של קטורת לפולחן. כמובן, יש כאן סמלי מלוכה שלוקחים מהעולם המזרחי המתאר את המלך כאל, ומה שמנסים להראות פה זה שכבר מיד לאחר מותו של אלכסנדר, יורשיו ניסו להתייחס אליו כאל. אבל החשוב יותר כאן הוא מה הם ניסו לשחזר.

    המוטיב של מלך חוזר לחיים מגיע מהמזרח, יש מוטיב פרסי על מלך שישוב באחרית הימים: גרשאספ, מתואר באפוס הקודש הזורואסטרי הבונדהישן כמי שיקום לתחייה באחרית הימים כדי להביס את המפלצת דהאג (Dahāg, או זהאק). הוא יקום לתחייה כדי להילחם ברשע ולהציל את העולם. גרשאספ הוא מין גלגול של מלך קדמון שהיה "בחזקת משיח" ואז הודח – ג'מאשיד. ג'מאשיד הוא האדם הראשון שאליו נגלה אהורה מזדה ומי שבמיתוס הפרסי מהווה מין דמות מראה של נח ושל המלך שלמה יחדיו. הוא מלך 1000 שנה, אך בערוב ימיו השתן עלה לו לראש והוא חטא בחטא היוהרה, ואז הודח על ידי זהאק, המלך שהפך לדרקון ובימיו העולם התדרדר לכאוס ופחד. בתווך, הפאר של ג'מאשיד עזב אותו, אך האש שמרה על הפאר עד שנולד גרשאספ. כך שבעצם מדובר בגלגול נשמות. דמות נוספת שתופיע באחרית הימים היא סאושיאנט, מין אב טיפוס של המשיח היהודי, שיוביל את המאבק הסופי נגד הרשע, את תחיית המתים ואת עידן הצדק והשלום הנצחיים.

    הדמות הזאת נחשבת כאב הטיפוס למלך שהיה "בחזקת משיח" ואז הודח, אך לכשישוב בתשובה באחרית הימים ישוב למלוך – בדיוק כפי שמסופר על שלמה, חזקיהו, יאשיהו, זרובבל וכל "בן דוד" או "צמח דוד" אחר, ששלט בגאון ואיך שהוא לא הביא את הגאולה. אבל אנחנו לא מדברים על יהדות, ולא משנה. החשוב לנו כאן הוא שבעצם אלכסנדר הגדול נכנס לרובריקה הזאת של המלך החוזר לחיים (בחלומות) וגואל את העולם (בעצות) – מוטיב שהיה קיים במזרח מימים ימימה, ודי להזכיר שיש בו הדים ורפרנסים לסיפור השומרי העתיק על גילגמש וחומבבה. גם חומבבה עשוי לשוב בתשובה מתי שהוא ולהגאל. וגם נחושה ההינדי, המלך שהיה ממלא מקומו של אינדרה בגן העדן והשתן עלה גם לו לראש.

    אבל המלך אינו רק מלך אלא גם אל, ובחזרתו לחיים של אלכסנדר יש שיקוף של המיתוס של דיוניסוס שמת וחזר לתחיה, ושל אוסיריס, האל המצרי שמת וחזר לתחיה בצורת הורוס בנו. כך גם הכסא הריק מרפרר לעבודת האלים: במזרח היו מותירים לאל כסא ריק כמו לדוגמה במקדש אשמון בצידון, בו יש את ״כס עשתורת״ שכולל כסא ריק המעוטר בכרובים. גם קודש הקודשים היה סוג של מקום ריק ששמור לאל ויש בו כרובים. המלך הראשון שהותיר כסא ריק לאל היה שמשו-אדו ממארי, שנתן לאל הפטרון של מארי Itūr-Mēr את הקרדיט לכך שעלה למלכות.

    כל הברבורים הם לשם הפסקה האחרונה של פוסט זה: קטורת במזרח היתה נהוגה במקדשים בהם היו מקטירים לאלים, על מנת ליצור מין אפקט ״הוט-בוקס״, מי שנכנס למקדש מקבל ״סוטול״ ומתנבא או מגיע לרוממות רוח. הדבר היה במקדשי אשרה, שגם היא עשויה להיות כביכול המקור לדיאדמה שאלכסנדר ירש מהמלכים הפרסיים (וההשתחוויה – פרוסקינסיס). הקטורת יכולה להיות השפעה לא בהכרח מזרחית, כי מקור המנהג הוא מהסקיתים, שהם באופן כלשהוא עם אסייתי הקשור להודו-אירופיים ולכן לפרסים. הסקיתים השפיעו על התראקים והתראקים השפיעו על היוונים, כך שהיוונים הכירו את מנהג הקטורת. אך במקרה הזה ברור שמדובר על השפעה מזרחית.

    בכל הנוגע למיתולוגיה הפרסית נעזרתי גם בספרה של ד״ר תמר עילם גינדין "גיבורים, מלכים ודרקונים" הנפלא שאני ממליץ עליו בחום רב.


  • פולחן מערות במזו אמריקה

    הטלקוטפה הם עם שנחשב כמעט לא ידוע – שמם מופיע רק במקורות קולוניאליים מועטים מהמאה ה־16, והם ככל הנראה התקיימו באזור הרי סיירה דה גררו. תגלית במערת טלאיוקוק (Tlayócoc) בהרים אלה, המיוחסים לתרבות זו מגלים טפח על עולמם. למרות שהמסקנות שמגיעים אליהן הן נגזרות ממה שאנו יודעים על תרבויות אחרות, אך מסתבר שהתרבות הזו היתה חלק ממארג שלם.

    הממצאים אותרו בתא נסתר במעמקי המערה, החוקרים מניחים שהם שימשו לטקס פוריות כתוני בתקופת הפוסט־קלאסית (950–1521 לספירה). מדובר ב-14 פריטים, ביניהם שלושה צמידי צדף שלמים, קונכיית חילזון ענק, דיסקים מאבן שחורה הדומים למראות פיריט, וחתיכת עץ חרוכה. הממצאים הונחו במכוון על גבי נטיפים, שחלקם עוצבו לצורות כדוריות – מה שמראה על כוונה, ועל כך שהדבר הזה הונח כקורבן. הצמידים מעוטרים בחריטות של פנים אנושיות בפרופיל ובסמלים קוסמולוגיים, כגון מוטיב ה־xonecuilli (צורת S מסולסלת), זיגזגים ומעגלים.

    הסמלים הללו עשויים לשקף את הקוסמוגוניה הפרה־היספנית, המתארת את בריאת העולם ואת מחזורי הפוריות.​ צורות עגולות, ככלל, מסמלות את הביצה הקוסמית או הרחם ואת המעגליות של הזמן והחיים. במיתולוגיה המזואמריקנית, המערות היו שערים לעולם התחתון, שנקרא בשפת הנאוואטל: מיקטלן (Mictlan) – כך שגם המיקום מספר משהו על הכוונה בטקס.


  • בירה פסיכדלית עושה שלום

    ציוויליזציית הווארי (Wari) , תרבות פרה־קולומביאנית שקדמה לאינקה, שלטו באזור הרי האנדים בפרו בערך בין השנים 500 ל־1000 לספירה. באתר קילקאפאמפה, שהיה פעיל בתקופת השיא של תרבות זו, נמצאו שרידי צ'יצה – בירה מותססת מסורתית, ו-16 זרעים של וילקה. וילקה (Vilca) הוא צמח פסיכואקטיבי ממשפחת הקטניות. זרעיו מכילים בופוטנין (bufotenine. דהיינו 5-OH-DMT) – חומר משנה תודעה שנמצא גם בקרפדות "בופו" מדבר סונורה. הזרעים שנמצאו, נמצאו סמוך לכלי בישול, ללא כלי עישון או הסנפה – דבר שמצביע על צריכה דרך השתייה. מדובר בדבר נדיר, שכן באופן מסורתי נעשה בצמח שימוש בהסנפה או בעישון. לפיכך מסיקים שהדבר לא היה לשימוש אישי אלא לשימוש קבוצתי ושיתופי, שמחזק תחושת קהילה ושייכות. אי לכך, מניחים שהיה מדובר בטקס פוליטי ולא פולחני, כשהמשקה נועד לעצב מצב תודעתי שמקל על גיבוש, ריכוך התנגדות והטמעת היררכיה. באמצעות אירוח, הווארי נתנו "תצוגת תכלית" והציגו עצמם כ"בעלי סוד", כך שגרמו לאורחים שלהם להרגיש כאילו הם "חייבים להם משהו", בעבור החוויה החד פעמית והנדירה שנתנו להם. המשהו הזה יהיה נאמנות, שיתוף פעולה, או בקיצור "שלום".

    העובדה היא שהמחקר מראה שהווילקה לא גדל באזור – מה שמרמז על נדירות השימוש בו, ולכן גם הפליאה של האורחים הנוכחים בטקס. באופן כללי באנתרופולוגיה יש את הנוהג הזה שמארח נותן לאורח אוכל ובכך בעצם מוכיח את עליונותו, ויוצר מין היררכיה שבה לאורח יש איזה שהוא חוב סמלי. הדבר מתואר בספרו של מרסל מוס "המתנה". העובדה שמפגש עם האחר אמור להיות טעון באיומים, הופכת את האכילה המשותפת לנטרול עוינות, כך שבעצם הטקס הזה של האירוח הוא טקס פיוס. כך גם במקרה הזה. רק בתיבול פסיכדלי.


  • מחית דודא כדם האלים

    מחית דודא כדם האלים

    במיתולוגיה היוונית המושג איכור (ἰχώρ) מציין את נוזל החיים הזורם בעורקי האלים – מעין "דם אלוהי" אתרי, השונה באיכותו מדם בני־אנוש. הומרוס באיליאדה מתאר כיצד כאשר דיומדס פוצע את האלה אפרודיטה בשדה הקרב, לא זורם מפצעיה דם אדום כמקובל, אלא (ספר חמישי, 341-345) “דם אלמותי והוא איכור, אשר זורם בעורקי האלים הברוכים כי הרי אין הם אוכלים לחם אף לא שותים יין נוצץ; על כן חסרי-דם הם וקרויים בני אלמוות”. הסיבה לכך שדם לא רגיל זורם בעורקיהם היא כי תזונתם שונה, והם ניזונים מהנקטר ומהאמברוזיה. נוזל החיים שלהם, וזה שהופך אותם לבני אלמוות, הוא עיבוד של שני המזונות הללו – שבפני עצמם חשודים בעיני כפסיכואקטיביים. אבל אני מקדים את המאוחר.

    אמנם צבעו של האיכור לא כתוב במפורש אך חלק מהפרשנים המאוחרים טוענים שהצבע שלו זהוב או צלול. מציינים שהאיכור אמנם מעניק חיי אלמוות אך באופן מפתיע הוא רעיל לבני אדם. כשהאיכור נופל על האדמה, צומחות ממנו ישויות חיות. כשהוא נטף מפצעיו של פרומתאוס, לדוגמא, גדל מטיפותיו עשב קסמים שמדיאה קטפה והשתמשה בו לצורך שיקוי שהעניקה ליאסון.

    מהו אותו הצמח? בארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס (ספר 3, 844–853) הוא מתואר ככזה ש״פרחיו כצבע כרכום ושורשו אדמדם כלשד בשר״, ושמכינים ממנו משחה מאלחשת כאב שגורמת לנמשח לא להכוות גם מאש בוערת ולהיאזר באומץ ובעוצמה. טקס העקירה של הצמח מתואר שם, ״האדמה השחורה רעדה, מיני עומק הרעימה, כי שורש צמח טיטנים נגדע״ – ועל פי זה, טוען ריימונד ג׳ קלארק במאמרו ״A Note on Medea's Plant and the Mandrake״ (1968) שהזעקה הזו היא הסימן לכך שהצמח המדובר הוא הדודא, כמו גם האמונה בפולקלור האירופי שדודא נובט ממיצי גוף (זרע, שתן, זיעה וכו׳) של אדם תמים שנענש. מבחינת הצבעים הדבר הזה מסתדר: פרחי הכרכום הם בצבע סגול – כמו הדודא. השורש של הדודא הוא בדרך כלל בצבע חום-זהבהב, כמו צבע של בשר או עור. גם צורתו היא צורה של אדם שהשילו ממנו את עורו. והוא אכן רעיל, אך גם בעל תכונות אנטיספטיות מחד ואנסתטיות מאידך. לצורך כך השתמשו בו הן לחיטוי והן להרגעת כאבים.

    דבר לא פחות חשוב: סיפור הרקע לכך שמדיאה מכינה את שיקוי האהבה הזה ליאסון, הוא בכך שאפרודיטה מתבקשת להטיל עליה כישוף על מנת שתסייע לארגונאוטים למצוא את גיזת הזהב. אפרודיטה שולחת את ארוס לירות חץ על מדיאה ולגרום לה להתאהב ביאסון, ולהכין לו את השיקוי. מאחר שדמה של אפרודיטה הוא האיכור, אין לנו אלא להסיק שבעצם אותה ״משחת התעופה״ שרוקחים מן הדודא, שצבעה בצבע זהוב, היא-היא הדם שזורם בעורקיה של אפרודיטה ועל כן יש לו גם יכולות כישוף אהבה – אפרודיזיאק.

    השלב הבא, שעדיין לא העמקתי בו הוא מספר ביטויים פואטיים שמופיעים גם בארגונאוטיקה וגם בספר שיר השירים, שמדבר על קסמי הדודאים – והנסיון לחקור את הסיבה לכך. מדובר בכמה מילות מפתח חשודות כמו בתולה שהכתוב מהלל את השדיים המושלמים שלה ואת השפתיים העדינות, ומתאר את הצורה בה היא מאוהבת עד מוות ובאה לפתוח את בריח הדלת תוך שהיא מוחה את דמעותיה עם ידיים נוטפות שמן ובושם, וכשהיא יוצאת לחפש את אהובה, נקבות צביה קלות רגליים מלוות אותה. וכן הלאה והלאה.


  • ״עץ ההתאבדויות״

    עץ הפונג-פונג, המופיע בעונה השלישית של "הלוטוס הלבן", הוא עץ קטלני, שבזרעים שלו יש רעל שמסוגל לעצור את קצב הלב. הוא שייך למשפחת ההרדופיים ופריו נראה כמו מנגו קטן, שהופך מירוק לאדום עם הבשלתו. בזרע יש מגוון אלקלואידים שהעיקרי בהם נקרא קרברין, שמשבש את פעילות תאי שריר הלב וגורם להאטה שלו. זרע אחד ואפילו חצי זרע מסוגל להרוג אדם. במדינת קרלה בדרום מערב הודו חצי ממקרי המוות מצמחים רעילים נגרם מזרעים אלו. בשנות התשעים תועדו יותר מ-500 מקרי התאבדות מהצמח, 70% מתוכם של נשים. הצמח הפך גם לפופולרי בקרב מתאבדים מחוץ לאסיה, גם במערב. עם זאת, בלוטוס הלבן מי שלקח אותו לא מת אלא מתאושש איך שהוא. זה לא סביר, למרות שאפשרי. משתמשים באטרופין ובדיגוקסין כדי להגביר את קצב הלב. אבל זה לא תמיד יעיל. ואולי סיפור ההתאוששות שייך דווקא לבן דוד שלו שנקרא "מנגו ים", ומסופר על בני מדגסקר שהיו משתמשים בו במשך מאות שנים לביצוע אורדאל ("משפט האל") שיקבע אם אדם אשם או לא. הנשפטים אולצו לבלוע את הרעל, ואם שרדו נחשבו לחפים מפשע. שיטת משפט זו הרגה כ-3,000 איש כל שנה, חפים מפשע ואשמים (מקור).


  • כלי נגינה מעצמות אדם

    עצמות אדם שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים מהתקופה הפרהיסטורית המאוחרת לאורך חופי מפרץ מקסיקו, ונראה כי עברו עיבוד מכוון והוסבו לכלי נגינה ששימשו בטקסים שמאניים של ריפוי או תקשור עם המתים. בין הממצאים הבולטים: עצם זרוע (humerus) שהוסבה לכלי הקשה בשם rasp, ועליה 29 חריצים דקורטיביים ושחיקה המעידה על שימוש תכוף.

    מאחורי המחקר עומד ד"ר מת'יו ס. טיילור מאונ׳ אוסטין בטקסס, והוא פורסם בכתב העת Journal of Osteoarchaeology. טיילור מסיק שלשימוש בעצמות לא נלווה טאבו – להפך, תרבויות האזור לא ראו בגוף האדם המת טאבו, אלא משאב סמלי. גוף המת היה בעבורן לא דבר שיש להרחיק או להסתיר, אלא פלטפורמה להמשכיות, הנצחה וטקסיות. מרגע שהאדם מת, גופו לא שייך עוד לפרט – הוא הופך לרכוש הקהילה, למוקד פולחני או לאובייקט של לימוד ומסירה בין־דורית. העיבוד שלו נעשה כחלק ממערכת נרטיבית: להזכיר, להדריך, לאחד את החיים עם המתים.

    גישה זו מזכירה מנהגים אחרים ברחבי העולם: אצל חלק משבטי האמאזונס, אפר המתים מעורבב באוכל או במשקה כחלק מטקס הנצחה. בטיבט, נהוגות "קבורות שמיים" בהן הגוף נמסר לעופות טרף, מתוך הבנה שהגוף חוזר אל הטבע. במזואמריקה הפוסט-קלאסית נעשה שימוש בעצמות ככלי נגינה טקסיים – בדומה לממצא בדרום טקסס. ואולי הדבר אפילו מצביע על קשרים פורמליים כלשהם, אולי של מסחר דרך מה שטיילור מכנה ״מסדרון גילמור״ – נתיב מסחר קדום בין מקסיקו לדרום-מזרח ארה"ב.


  • אירוע לשאמפ כראשית התרבות

    ניתוח שטחי ופשטני של המאמר הבא, עשוי לגרום לנו להבין שהסיבה שהניאנדרטלים נכחדו וההומו ספיאנס לא, קשורה בכך שההומו ספיינס השכילו למצוא פתרון להגנה מפני קרינה מזיקה, והניאנדרטלים לא. אסטרטגיית ההגנה היתה: שהיה במערות ובמקומות מוצלים, יצירת ביגוד שאפשר כיסוי של העור ולפיכך ניידות גם במקומות לא מוצללים ומוגנים, ובעיקר שימוש ב״קרם הגנה״ – מריחת הגוף באוכרה אדומה, שסיפקה הגנה אקטיבית מפני קרינת UV, והוכח שמקדם ההגנה שלה (SPF) אמיתי ויעיל. לפיכך – אוכרה וככלל הצבע האדום הפכו לסמלים פולחניים, באמצעות מה שנקראה ״הבניה תרבותית״. מה שהחל כהגנה פרקטית הפך לסמל זהות, להבעת שייכות, או למרכיב טקסי. בהמשך היא הופיעה גם בקבורה, על קירות מערות, על פסלים ובקישוטים.

    השערה נוספת שניתן לקחת מן המאמר: הסיבה שהרים הפכו קדושים היא כי היתה בהם מה שנקרא ״אורורה״, כלומר ״זוהר קוטבי״. אנחנו מכירים את העניין כיום רק סמוך לקטבים המגנטיים של כדור הארץ, הצפוני והדרומי, אך פעם, טוען המאמר, זה היה קיים גם במקומות אחרים בזכות תופעה גיאומגנטית חריגה שנקראת ״אירוע לשאמפ״ (או במבטא צרפתי ״לשאן״) שהתרחשה לפני כ־41,000 שנה, במהלכה: השדה המגנטי של כדור הארץ נחלש באופן קיצוני – עד כ-10% בלבד מעוצמתו הנוכחית, ובהיותו חלש ולא יציב אפשר חדירה של קרינה קוסמית וקרינת UV מזיקה. בעקבות דלדול שכבת האוזון, הופיע זוהר קוטבי גם באיזורים טרופים או ממוזגים, ובעיקר באיזורי גובה. בשני אתרים גבוהים במיוחד — האחד באתיופיה (3500 מטר) והשני בטיבט (4600 מטר) — נמצאו ראיות לפעילות אנושית בתקופת לשאמפ. לכאורה, האנשים שחיו שם ביקשו לצפות בתופעה.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×