עץ השיטה, ובמיוחד המינים Senegalia senegal (לשעבר Acacia senegal) ו־Vachellia seyal, גדל בעיקר באזורי סוואנה וצחיח למחצה בצפון־מזרח אפריקה, הסאהל וחצי האי ערב. כבר מ־2000 לפנה"ס השתמשו המצרים הקדמונים בגומי ערבי כמדביק פיגמנטים ליצירת צבעים שצוירו על פפירוס. הרומאים, בהם פליניוס הזקן, תיעדו שימוש בו להכנת דיו. בימי הביניים סוחרים וצליינים שנסעו למזרח הביאו אותו למנזרים והוא שימש לצורך העתקת כתבי יד. ברפואה שימש החומר כנוגד חומצה, ולפיכך כמרגיע מערכת העיכול (demulcent). הוא הוכנס לסירופים נגד שיעול, בשל התכונות המדביקות שלו. כמו כן, שימש לריפוי כוויות ופצעים, בשל התכונות האנטי בקטריאליות שלו. ייתכן שהוא שימש לצרכים דתיים לצורך עטיפת מומיות בתהליך החניטה, וכמרכיב קטורת או לפחות כחומר מקשר בין רכיבי קטורת, אך הדבר לא ברור. המאמר ב-jstor עוסק בהיסטוריה המאוחרת שלו. והנה סיכומו.
במאה ה־18 גבר הביקוש האירופי לגומי ערבי בעקבות הצורך בו בתעשיית ההדפסה על טקסטיל. בריטניה, צרפת והולנד נלחמו על שליטה בסחר, בעיקר באזור סנגל ומאוריטניה. צרפת חתמה על בריתות עם שבטים ברבריים (berber) מקומיים והשיגה כמעט מונופול. הבריטים ניסו לעקוף אותה דרך נמל פורטנדיק סמאוריטניה. המאבק התעצם במלחמת שבע השנים (1756–1763), אז כבשה בריטניה את סן-לואי מצרפת, אך זו השיבה את השליטה לאחר הסכם ורסאי (1783).
במאה ה־18 הפך הגומי לרכיב מרכזי בצבעי מים, במיוחד באנגליה, והביא ל”תור הזהב של ציור בצבעי מים”. בשנת 1798 פותחה הליתוגרפיה (שיטת הדפס על אבן) על ידי אלויס סנפלדר, שהתבססה על גומי ערבי כחומר מקשר בין הציור לאבן. גומי ערבי שימש גם בצילום המוקדם, במיוחד בתהליך גומי-דיכרומט, שאיפשר אסתטיקה אמנותית מרוככת ובלתי מסחרית.
מאז שנות ה־60, עם עצמאות מדינות הסאהל, הפכה סודן ליצואנית המובילה בעולם (כ־80% מהאספקה העולמית). גומי ערבי משמש היום בתעשיות המזון (מניעת גבישים, שיפור מרקם), הרפואה (הדבקת טבליות), ועוד – ללא תחליף אמיתי. עם זאת, העצים עצמם נתונים לאיום: כריתת יערות, שינויי אקלים, רעיית יתר, בצורות ושריפות, לצד חוסר יציבות פוליטית.
יוזמות כמו ”החומה הירוקה הגדולה” (נטיעת עצים לאורך אזור הסאהל) שואפות לעצור את המדבור ולהגן על עץ השיטה. ״החומה הירוקה הגדולה״ היא פרויקט אקולוגי־חברתי רחב היקף ביוזמת האיחוד האפריקאי, שנועד ליצור רצועת יערות, חורשות, צמחייה ושיקום קרקע באורך של כ־8,000 ק"מ וברוחב של כ־15 ק"מ, לאורך הסהרה מדרום – באזור המכונה רצועת הסאהל. מדובר באחד המיזמים האקולוגיים הגדולים בעולם (מקור למאמר)
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה