עצמות אדם שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים מהתקופה הפרהיסטורית המאוחרת לאורך חופי מפרץ מקסיקו, ונראה כי עברו עיבוד מכוון והוסבו לכלי נגינה ששימשו בטקסים שמאניים של ריפוי או תקשור עם המתים. בין הממצאים הבולטים: עצם זרוע (humerus) שהוסבה לכלי הקשה בשם rasp, ועליה 29 חריצים דקורטיביים ושחיקה המעידה על שימוש תכוף.
מאחורי המחקר עומד ד"ר מת'יו ס. טיילור מאונ׳ אוסטין בטקסס, והוא פורסם בכתב העת Journal of Osteoarchaeology. טיילור מסיק שלשימוש בעצמות לא נלווה טאבו – להפך, תרבויות האזור לא ראו בגוף האדם המת טאבו, אלא משאב סמלי. גוף המת היה בעבורן לא דבר שיש להרחיק או להסתיר, אלא פלטפורמה להמשכיות, הנצחה וטקסיות. מרגע שהאדם מת, גופו לא שייך עוד לפרט – הוא הופך לרכוש הקהילה, למוקד פולחני או לאובייקט של לימוד ומסירה בין־דורית. העיבוד שלו נעשה כחלק ממערכת נרטיבית: להזכיר, להדריך, לאחד את החיים עם המתים.
גישה זו מזכירה מנהגים אחרים ברחבי העולם: אצל חלק משבטי האמאזונס, אפר המתים מעורבב באוכל או במשקה כחלק מטקס הנצחה. בטיבט, נהוגות "קבורות שמיים" בהן הגוף נמסר לעופות טרף, מתוך הבנה שהגוף חוזר אל הטבע. במזואמריקה הפוסט-קלאסית נעשה שימוש בעצמות ככלי נגינה טקסיים – בדומה לממצא בדרום טקסס. ואולי הדבר אפילו מצביע על קשרים פורמליים כלשהם, אולי של מסחר דרך מה שטיילור מכנה ״מסדרון גילמור״ – נתיב מסחר קדום בין מקסיקו לדרום-מזרח ארה"ב.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה