• תפקיד האש כאנלוגיה לחוויה הפסיכדלית במסורת היהודית

    תפקיד האש כאנלוגיה לחוויה הפסיכדלית במסורת היהודית

    במקרא האש היא כלי תיאופני, כלומר חלק מהתפאורה המלווה את התגלות האל. הסנה הבוער, עמוד האש שהולך לפני המחנה, ההר העשן במעמד הר סיני עליו ירד ה׳ באש וכו׳. האש מסמלת את הנוכחות האלוהית, או יותר נכון את הצורה היחידה שבה ניתן לתאר את הלא־מוחשי שהופך מוחשי. ואם בכל זאת אסור לתאר את הלא מוחשי, לפחות ישויות הביניים שיש לנו רשות כלשהיא לתאר אותם, מתוארים כאש. המרכבה האלוהית מתוארת כ״רכב האש וסוסי האש״, החיות רצוא ושוב כמראה הבזק, מראיהם תרשיש. הדמות שלהם היא פירוטכניקה של אופן בתוך אופן.

    בספרים מקראיים מאוחרים יותר, ובעיקר בספרות האפוקליפטית, שבה מתוארים המלאכים בשמם, האש מוטמעת בהם, ואם לא בהם אז באיבריהם. אחד מהם הוא אוריאל, הנקרא מן הסתם על שם האש, האוּר. אוריאל מוזכר אמנם כמלאך, ככזה האמון על ״התבל ועל השאול״, אבל על פי החזון של חנוך ניתן להבין שאינו אלא ההתגלמות המוחשית הראשית של אלוהים, כלומר הישות הכי פחות לא מוחשית שיכולה להיות לו, או לחלופין, הדימוי המוחשי המופשט ביותר שיכול להנתן לו.

    במונחים של חדרים פנימיים וסודות טמירין, אין אלא לדמות את האל כארמון רב מדורים, שכל מדור מקיף מדור אחר, ובשערו יושב משמר המונע גישה אל המלך, ורק יחידי הסגולה מותרים להכנס אל החדר הפנימי ביותר. ומאחר שכך, מהותו של מי שנכנס פנימה, הוא היותו מהמעגל הקרוב. ומי שמנהל את אותו המעגל נקרא ״שר הפנים״. זהו, כביכול אוריאל. במיסטיקה היהודית המלאך הזה נקרא מטטרון, והוא נחשב כמי שחנוך הפך אליו. בפועל, בספר חנוך, המלאך הזה מתואר כאוריאל – מי שמדריך את חנוך ומעביר אותו סיור מודרך בשמיים.

    נחזור לסיפור הזה מיד. הנקודה היא שבמונחים של חדרים פנימיים וסודות טמירין, את דמות האל ניתן לדמות גם למבוך שבמרכזו אוצר. ועל האוצר שומר דרקון. חיה מפלצתית, סוג של מינוטאור, שהמפגש איתו מבעית וקטלני – אבל זה טבעו של מחזה לימינלי: הוד והדר, רתת וזיע, איום ונורא. מקום שאי אפשר לתאר, משום שגם ההגיון שם לא הגיוני ופרדוקסלי. אש וברד, שלג וקיטור. משהו שמצד אחד הוא איחוד הניגודים, ומצד שני הוא גם דו פרצופי, יכול להיות טוב ורע ביחד. או בקיצור: גם כאן יש שניות, גם טוב וגם רע, והגבול ביניהם דק וחמקמק. מהר מאוד נגיע למסקנה שאת אותה ה״אש״, או את ״האש והמים״ כניגוד, ניתן להציג באנלוגיה לרעל, או לחומר פסיכדלי, שגם הוא מתאפיין באותה השניות. זו הכוונה הסופית של הטקסט הזה. נגיע לכך מיד.

    בספר חנוך א׳, בחזונו של חנוך, הוא עולה לשמיים. שם הוא רואה דמות של אש לוהטת שחיה בתוך בית המוקף בלשונות אש, ובנוי בדולח. האיש יושב על כסא שתחתיו נהרות אש, וסביבו כשמש זורח וכמראה כרובים. האיש מבשר לחנוך את עונשם של העירים, ולוקח אותו לסיור מודרך בגן עדן ובגיהנום. ושוב מתוארים נופי אש, הר שראשו מגיע השמיימה, מקום הסופה, שבקצהו המאורות והרעם, ובתחתיתו קשת אש, חיצי אש, חרב אש וברקים. מתואר צוק אש גדול, שראשו בגבעות אש. מראש הגבעות יורד נהר אש, שהאש נמשכת בו כמים. וכשהנהר מגיע אל סף הצוק הוא יורד כמפל אש, אל תהום עמוקה שעמודיה הם אש שמים, ובתוכם, עמודי אש היורדת לאין ערוך, לגובה ולעומק. המפל הזה נדמה כשמים, אבל התהום כל כך עמוקה שהקרקע ״לא מוסדה״, כלומר אי אפשר לראות אותה והיא נראית כאילו שלמטה אין שום דבר, כלומר רקיע מלמעלה ורקיע אינסופי מלמטה. ומה שהופך את הקרקעית לשמיים זה מה שנמצא בהם, שבעה כוכבים בוערים שמתגוללים באש.

    האיש, שבהתחלה מתואר כ״מלאך״ מקבל בשלב כלשהוא שם – אוריאל. הוא מסביר למה הכוכבים נפלו, ומסביר שהם נענשו, וצפויים להשאר בתחתית ״עד הזמן אשר תתום חטאתם״. החטאה הזאת אנלוגית גם לחטא של העירים, שגם הם, ובראשם עזזאל, יושלכו לתהום וישהו שם עד יום הדין. מסתבר שאוריאל סיפר דברים ברוח זו לנח והנחה אותו כיצד להמלט מהמבול. המבול מתואר כמעשים של שני מלאכים, רפאל ומיכאל. שני המלאכים עושים מעשים דומים: משליכים את ראשי העירים לבור של אש. רפאל משליך את עזזאל אל ״דודאל״, כבשן ענק של אש, כלא אש, שנמצא בפתח המדבר. מיכאל לעומתו נלחם בשמחזאי ורעיו, ואוסר אותם ל״שבעים דור״, מתחת לגבעות העולם. במקום זה יובאו אל ״תחתיות האש, אל הצער ומהמאסר, והיו כלואים בו לעולם״.

    המיתוס על מלחמתם של המלאכים בשדים (ה״תיאומכיה״), ובעיקר של מיכאל בדרקון, חוזר כחוט השני בספרות האפוקליפטית המאוחרת, בעיקר הנוצרית, כמו לדוגמה בחזון יוחנן. אך מקורו בספר חנוך. ואם רוצים ללכת יותר אחורה, אז בפרקים הראשונים של ספר בראשית בשברי רמזים. כולם, בסופו של דבר, יכולים לקבל פרשנות פסיכדלית שבה האש היא בעצם החומר הפסיכדלי שמהווה חרב פיפיות, ״להט חרב מתהפכת״, שביחד עם שגעון גדול ואימה מסוגלת גם לגלות סודות עליונים. בדיוק משום כך, משום שהאדם לא ראוי אל אותם הסודות, הוא גורש. וכמובן לא רק הוא. מי שמגורש מגן העדן הוא מי שהיתה לו גישה אל הידע הזה ולא השתמש בו בתבונה, או גרוע מזה, עשה בו שימוש לרעה. זה יכול להיות מלאך שנפל, זה יכול להיות דרקון ששמר על אוצר או נחש ששמר על עץ, זה יכול להיות אדם הראשון שחטא וצאצאיו. כולם נקברים, עד אשר ישכילו להתחפר החוצה ממעמקי האדמה, ואז להתאמץ ולטפס ולגשת אל הפסגה.

    אוריאל מתואר באפוקריפה כמי שאוחז בחרב אש בכף ידו, או יותר נכון כמי ש״חרבו שלופה בידו״. אנחנו מכירים את הדימוי הזה מהתגלויות שונות בתנ״ך. יהושע נתקל במלאך כזה שהזדהה כשר צבא ה׳ בערבות יריחו מיד לאחר שבני ישראל אכלו מעבור הארץ. דוד נתקל במלאך כזה בגורן ארוונה. גדעון נתקבל במלאך שכזה שאמנם לא היתה לו חרב בידו, כי אם ״משענת״, אבל בסנצריו הזה היו נוכחות מצות, שברגע שהמשענת נגעה בהן עלו באש על הסלע. דן מרקור מקשר בין כל אלה לארגוט, שבימי הביניים נקרא ״האש הקדושה״, ואולי לא בכדי – גם הוא חומר פסיכדלי וחזיוני. אבל בכל מקרה שיהיה, סצנריו של אש וסלע, ומראות אלוהים, מוכרים לנו ממשה רבינו משתי התגלויות: הסנה הבוער בחורב, וקבלת הלוחות השניים בהר סיני, שזה בעצם אותו המקום, וקרה בו כמובן עוד דבר: מעמד הר סיני, שבו מוזכר ההר העשן שהאל מתגלה בו באש. גם אצל אליהו מתוארת תאופניה כזו באותו המקום.

    אני מזכיר את סיפור הסנה הבוער מעוד סיבה. אוריאל נחשב כמי שהנחה את עזרא בספר ״חזון עזרא״. הספר מכיל 7 חזונות ואוריאל נזכר רק באחד מהם בשמו, אבל כאמור גם בספר חנוך אוריאל לא מכונה תמיד בשמו אלא לעיתים סתם כ״מלאך״. אוריאל נחשב בדרך כלל כמלאך מנחה, או יותר נכון כדמות שמתגלה לאנשים שמתנבאים ופוגשים, כביכול, את הנשגב. אז אם הם לא פוגשים את אלוהים בעצמו, שהרי אין אפשרות לתאר, גם לא בדמיון, איך אלוהים נראה או נשמע או נתפס באופן חושי – אם לא זאת, אז מצאו שם למי שמצליח להעביר את החכמה, והשם הוא אוריאל. בחזון השביעי שחותם את חזון עזרא אותו מלאך מצווה את עזרא לשתות משקה שצבעו ״כעין האש״, ולאחר ששתה אותו מתגלה לו תוכן התורה (״ועד אני שותה ליבי מביע בינה ובחזי גדלה חכמה ורוחי משמר זכרון״), אותה הוא כותב, פלוס שבעים ספרים גנוזים שתוכנם ייחשף רק לצדיקים הראויים לכך (״כי הם מקור הבינה ומעיין החכמה ונהר הדעת״).

    החזיון הזה בנוי גם הוא באותו סצנריו. תחת האלון, מתגלה אליו המלאך מן הסנה, ומדבר אליו. הוא מזכיר לו את ההתגלות של משה, שגם היא היתה מן הסנה, כאילו כדי להקיש בין קבלת התורה על ידי משה, לקבלת התורה השניה על ידי עזרא. ההקבלה הזאת בין משה לעזרא ובין שני סיפורי הסנה חשובה משום שהיא כוללת דימויים של אש, אל נעלם שאין לו שם, ושתיית משקה ״אש״ שמסתבר כפסיכדלי, משל היה ההאומה. נדמה ששתי הפרשיות האלה נכתבו בהשפעה זורואסטרית, כך טוען ד״ר גד ברנע. זהו כביכול המקור הזורואסטרי של ההערצה לאש, עובדת היותה הסקרמנט המקודש לה, טקס שתיה של משנה תודעה.

    בחלק מהמקומות מתואר אוריאל כהיבט אחר, תחת השם נוריאל, מלשון נוּר. במדרש ״עליית משה״ המופיע בקובץ המדרשים ״אגדות היהודים״ הוא מתואר כמלאך עצום־ממדים (שלוש מאות פרסאות גובהו), המלווה בחמישים רבבות מלאכים. מהותם של נוריאל ומחנהו ייחודית: הם עשויים מים ואש גם יחד (כזכור, שניוּת). את נוריאל ופמלייתו הם פוגשים ברקיע השני מבין שבעה בשמיים. ובכן, ״עליית משה״ גם היא סיור מודרך, שבו מנחה את משה מטטרון עצמו, שמתואר כ״שר הפנים״ ומזוהה בספר עם חנוך. ולא עם אוריאל. אוקיי, בסדר.

    מלאכי האש והמים ברקיע השני הללו מפנים את פניהם תמיד אל השכינה ושרים לה שירה. מלאכים שכאלה קיימים למעשה כמעט בכל מדור. ברקיע הרביעי לדוגמה נמצא היכל אש, שעמודיו עשויים אש אדומה, קורותיו אש ירוקה, סיפו אש לבנה, לוחותיו וקרסיו אש בוערת, שעריו מאבני אודם, וצמרותיו מאבני אבן יקרה. וכולו מלא במלאכים מזמרים. מלאכים כאלה נמצאים גם ברקיע החמישי, שם פלג גופם התחתון עשוי שלג והעליון עשוי אש. אלה נקראים אישים. ברקיע השישי הם נקראים עירין וקדישין. וברקיע השביעי: חוץ ממלאכי החימה שעשויים אש שחורה ואדומה וביניהם סמאל עצמו, קיימים גם השרפים בעלי שש הכנפיים והחיות הנושאות את כיסא הכבוד, הלא הן הכרובים. וגם אחד, שר התורה והחכמה, המלמד את התורה בשבעים לשון. משה מבקש מתנה, והתורה ניתנת לו ונקראת על שמו. שמו של שר התורה והחכמה: זגזגאל.

    מיהו זגזגאל? בספר חנוך העברי, כלומר חנוך ג׳, מתואר מלאך בשם ״כרוביאל״, שתכונותיו מקבילות לאלה של המלאכים המתוארים ברקיע השביעי בכללם: זועם, גוער, בוער ושורף – ובעיקר מנצח מעל למקהלה של כרובים מרננים, ועל שמם הוא גם נקרא.

    קומתו "מלאה גחלים לוחשות". פיו ולשונו מתוארים כלפידים ואש אוכלת. פניו כאש בוערת, עיניו כברקים וניצוצות. חרבו כברק, חציו כלהבות, מגינו אש אוכלת. צווארו וסביבו מלא גחלי רתמים לוחשות. בימינו ושמאלו אש ולהבה בוערות, וברקים יוצאים מפניו. סוג של זאוס שכזה, שעל ראשו יש לו נזר כמו לוונדר וומן שמתפקד הן כסמל והן ככלי נשק לעת מצוא – ״ועטרת קדושה על ראשו, ועליה חקוק השם המפורש, וממנה יוצאות ברקים. וקשת השכינה בין כתפיו. חרבו כברק, ועל מתניו חצים כלהבות, ועל שריונו ומגינו אש אוכלת, ועל צווארו גחלי רתמים לוחשות, וסביבו כולו גחלי רתמים בוערות״.

    ולמה נקרא שמו ״כרוביאל ה׳״? מפני שהוא ממונה על מרכבת הכרובים. והכרובים האדירים נתונים בידו. והוא מעטר הכתרים שעל ראשיהם, ומבריק את העטרות שעל קדקודם. ובקיצור: כרוביאל ״קושר כתרים לקונו״ משל היה הוא בעצמו מטטרון, ואילולא מודגש שמעליו ומעל פקודיו, קיימת ישות עליונה יותר המכונה "השוכן על הכרובים", היינו יכולים לטעות ולחשוב שהוא בעצמו האל (דבר שקרה לאלישע בן אבויה!).

    אבל כרוביאל הוא רק מספר 2. הלא הוא אוריאל, כרוב בעצמו, ומי שבחרבו המתהפכת שומר על גן עדן מפני הדופקים בדלתותיו. doorman, שמחלק מחכמתו רק למי שנמצא ראוי, ורק ליראים מביניהם. יש כאן משחק מילים על הפועל ר.א.ה, ולכן כדאי שנדבר על חוש הראיה, ועל זה שרוב הטריפים הם ויזואליים. כדאי להזכיר שרוב המלאכים מוזכרים ככאלה שגופם מלא בעיניים. כולל סמאל מן הסתם. כולל, אגב, אוריאל עצמו. או יותר נכון בשמו האחר: שרפיאל.

    חנוך העברי מציין את שרפיאל באופן דומה לאיך שכרוביאל נראה: תיאורו רווי דימויי אש ואור—ברקים, לפידים, ניצוצות, גחלי־אש, חשמל. גם לו יש ציץ ונזר לראשו, אבן ספיר גדולה שנמצאת על ראשו שבוהקת כזוהר השמים. גופו מלא עיניים ככוכבים הזרועים ברקיע, ולהן אין מספר ואין חקר. כל עין ככוכב נוגה, ואף יש מהן כ“האור הקטן” ויש מהן כ“האור הגדול”. מקרסוליו ועד ברכיו, ככוכבי ברק; מברכיו ועד ירכיו, ככוכב נוגה; מירכיו ועד מותניו, כלבנה; ממתניו ועד צווארו, כשמש; מצווארו ועד קדקדו, כ“אור הבלתי־נפסד”. הוא ממונה על השרפים הלוהטים ומלמדם שיר וקדושה. ולמה שמם נקרא שרפים? כי הם שורפים. עיקר פעולת האש של שרפיאל ושל פקודיו הוא שריפה יומיומית של לוחות הקטרוג של השטן, כדי למנוע הצגתם לפני ה’ בשעת הדין.

    לאוריאל-נוריאל-שרפיאל-כרוביאל-מטטרון יש עוד שם, שמופיע ב״חזון אברהם״. ואולי בעצם שני שמות, כי כל דמות הנושאת את אחד מהם מאופיינת באטריבוטים שתוארו במקומות אחרים ככאלה של ״מלאך הפנים״. שני השמות האלה מייצגים למעשה שני פנים, וכאן אנו חוזרים אל משחק המילים, על הפועל פ.נ.ה. מלאך הפנים, שמתגלה למי שמגיע לפני ולפנים, נראה לו כדמות בעלת ארבע פנים ככתוב ביחזקאל א׳ ו׳. אחת הפנים הללו היא כרוב, אבל בעצם כל פן שכזה מייצג מידה אחרת, ומאחר שעל כל מידה מופקד מלאך, ארבע הפנים הללו הם ארבעה מלאכים, כארבעת המלאכים המקיפים את ה׳ – מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל, מלפני אוריאל ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל.

    בחזון אברהם אמנם אין לכולם שמות, אבל לשניים מהם יש. חזון אברהם מתאר את בית הדין האלוהי ככזה שמכיל שני ספרים – ספר הצדקות שימין וספר החטאים שמשמאל. על כל אחד מהם ממונה מלאך, כזכור הם לא מצויינים בשמותיהם. מלאך נוסף, שלישי, שממונה על המאזניים ששוקלות את משקלם של כל אחד מהספרים נקרא ״דוקיאל״, והוא עורך את הדין. מולו יש קטגור, מלאך רביעי, בוער וחסר רחמים, האוחז באש בידו. למלאך זה יש ״כח על האש והוא מנסה את מעשי בני־האדם באש״, כלומר הוא עורך אורדאל, ״משפט האל״, באמצעות האש. המלאך שורף את המעשים. אם האש מכלה את מעשהו, הרי שמעשי אותו אדם נדחים, ואז מלאך הדין מיד תופס את האדם ונושא אותו אל מקום החוטאים, מקום עונש מר ביותר. אך אם האש אינה מכלה את המעשה, הרי זהו סימן שהמעשה ראוי, האדם נחשב צדיק, ומלאך הצדק מעלה אותו אל חלק הצדיקים.

    המלאך הזועם ששולט באש נקרא פוריאל. חוץ מזה שמדובר בחרוז נחמד, ביוונית המילה לאש היא πῦρ. האות אופסילון ביוונית היא משהו בין חיריק לשורוק, כך שלפעמים היא u ולפעמים y. לפעמים ״פיר״, וכך כיום אנו הוגים אותה pyro, אך לפעמים גם פור. כמו בפורים. ומי יודע אם לא בגלל זה פור הוא גורל, כי מדובר בטקס ניחוש באש. האם המן בעצם מתואר כמאג המנחש באש? מסתבר שאכן בפרס היו מנחשים בהסתכלות בלהבות אש ותנודות העשן (Agathias 2.25. מתוך אנציקלופדיה אירניקה, ערך divination). תמר עילם-גינדין אמנם טוענת שמקור השם ״פורים״ הוא בחג הפרוורדיגאן שהוא חג הנשמות, שנחגג בערך באותו הזמן, אבל א׳ היא לא בטוחה, ו-ב׳ גם בחג זה משתמשים באש. אמנם לא לניחוש אלא כדי לקדם את פני הנשמות החוזרות לבתים, אמנם גם האטימולוגיה שהיא נותנת היא שונה. ועדיין. וחוץ מזה, האסוציאציה בין נשמה לנר ידועה, וגם ביהדות. ״נר ה׳ נשמת אדם״.

    כמובן, הפרשנות הזאת לשמו של המלאך מלשון אש היא נסיבתית. השם פוריאל לא חוזר יותר מדי במקומות אחרים בספרות היהודית, למרות שיש מלאכי אש כמובן. העובדה שמשתמשים בשם יווני אומרת דרשני, מדוע לתת שם יווני למלאך יהודי, ולמה לא בעברית? הדבר כמובן יכול להעיד על התקופה או המקום שבהם נכתב הספר, וגם משחק לזכותו/חובתו של הסיפור, ש״דוקיאל״ גם הוא שם שניתן לטעון שהוא בהשפעה יוונית, שכן dikē זה ״דין״ או ״משפט״. יכול להיות שבסך הכל בגלל קהל היעד דובר היוונית, ניסו לתרגם את השמות העבריים המקוריים ליוונית, כדי להיות מובנים להם, אבל בעצם הכוונה היתה למשמעות העברית של שמותיהם. אוריאל או כל אחת מהווריאציות כמלאך האש יכולים להיות פוריאל, שגם מצלול שמו מרמז על כך. ומלאך הדין עשוי להיות פנואל, מי שמתואר בספר חנוך א׳ (פרק מ׳, ט׳) כמלאך ה״ממונה על התשובה והתוחלת לנוחלי חיי נצח״, כזו גם משמעות השם ״דוקיאל״. זו ההזדמנות לציין שבאותו הפסוק שבו דווח על פנואל בספר חנוך, מתוארים ארבעת המלאכים בשמותיהם, כשאת מקומו של אוריאל תופס פנואל, כלומר: מיכאל, רפאל, גבריאל ופנואל. באותו הספר במקום אחר מתוארים ארבעת המלאכים, אך במקום זה המלאך המשלים את הרביעיה של מיכאל, רפאל וגבריאל הוא דווקא אוריאל. אין מנוס מלזהות בין אוריאל לפנואל, כך שבעצם אוריאל הוא גם דוקיאל וגם פוריאל, ושמא כל ארבעת המלאכים אחד הם. חוץ מזה, ששמו של פנואל מרמז על המילה ״פנים״, גם על תפקידו של המלאך כ״מלאך פנים״ וגם מצד שני, כאמור, לתפקיד החזיוני.


  • המלחמה בסמים דרך הפריזמה של מדעי הדתות

    המלחמה בסמים דרך הפריזמה של מדעי הדתות

    הדת היא מכשיר להכנסת סדר לעולם, גם בתופעות שנראה שחורגות מן הסדר הטבעי. הדת נוצרת סביב חוויית פליאה והתגלות (רודולף אוטו הגדיר את זה כ״נומינוזיות״) שמקודדת לפרוטוקול (“ריטואל”) ולאידאולוגיה (“מיתוס”). פסל, חפץ או צמח מקודש משמשים כלי־תיווך טכנולוגי להשגת ההתגלות. ממילא, מי שמחזיק בכלי – מחזיק ב”אל”. האל אינו אלא טכנולוגיה של התגלות, טכנולוגיה באשר היא, הינה מנגנון התגלות.

    את המנגנון הזה מחזיקים כהנים, מדענים-קוסמים – ״ממסד דתי״. הם גם אמונים לחקור אותו, גם לשכלל אותו, וגם לעבד אותו להמונים. מה שבעצם מתבטא כשליטה (ידע הוא כח). ברגע שאתה רוצה שליטה, אתה גונב את הידע. אתה משתלט על המונופול של הממסד הדתי הזה. כך נולד מושג שנקרא godnapping. אם אתה רוצה לשלוט, אם אתה רוצה להביע עליונות, אתה גונב את האל ומעביר את ה״מנגנון״ לידי המנצח. שלילת הכלי מבעלות היריב, מייצרת כריזמה וכח ומעבירה את הלגיטימציה הדתית לידי הסמכות – מי שמפקח על גוף הידע.

    החטיפה לא חייבת להיות של ״גוף ידע״. חטיפה באשר היא, שהיא החזקה בכח ב״מנגנון״, היא הפגנת בעלות וסמכות. באנתרופולוגיה מתועדות חטיפות מקודשות שונות, כשהמפורסמת בהם היא חטיפת הכלות – נוהג שקיים עד היום בחברות שונות. אם אתה חוטף כלה, אתה בעצם מנכס אותה אליה ומוציא אותה, את מנגנון ההמשכיות הביולוגית, מחזקת אביה.

    העדויות הקדומות ביותר לחטיפת אלים מגיעות ממסופוטמיה של האלף השני והראשון לפנה״ס. בבבל ואשור: פסלי אלים שימשו יעד מרכזי במסעות צבאיים. ההיגיון: הפסל נתפס כמקום־שכינה של האל, והעברתו סימלה שלילת ההגנה האלוהית מהעיר. החזרת פסל נחשבה לאקט פיוס ולחידוש הסדר. בממלכה הניאו־אשורית נרשמה נטייה לא לציין שמות האלים שנחטפו בכתובות – צעד שנראה כניסיון להפחית את הסכנה התיאולוגית ולהימנע מהזמנת נקמה אלוהית. מכתבי קאטנה מהמאה ה־18 לפנה״ס מצביעים על שימוש בחטיפת אלים ככלי אסטרטגי ליצירת בריתות ולחיזוק שליטה באזורים ספריים. כבר בשלב זה ניכרת דינמיקה כפולה: חטיפה כענישה והשפלה, ומנגד – החזרה מבוקרת כאקט של חסד מלכותי.

    ביוון ההלניסטית היה חידוש נוסף בחטיפת האלים. כיבושים היו מלווים בהעברת פסלי אלים, אבל הפעם נעשה תהליך של רה־קונטקסטואליזציה, פסלים זרים נתפסים פחות ככוחות אלוהיים חיים ויותר כחפצי אמנות. הרומאים הרחיבו את התופעה. הם בנו את תודעתם האימפריאלית על ניכוס אלים זרים: אלוהויות מקומיות נלקחו והוכנסו לפנתאון הרומי. לפעמים הייתה זו חטיפה פיזית, לפעמים ייבוא רצוני של האל כמחזק למדינה. כלומר החטיפה לא היתה רק שלילת כוח, אלא ניכוס כחלק מאימפריאליזם דתי.

    הרומאים גם לא השיבו את האלוהים. לפחות לא אחרי שהחריבו את ירושלים וחטפו את כלי המקדש. אולי זה כי לא הספיקו, אבל זה היה תקדים. ״אלוהי היהודים״ הופשט מכוחו והפך לשריד נצחון, שלא ברור אם עדיין נמצא כיום (סוברים שבמרתפי הותיקן), אבל לפחות הונצח בשער טיטוס.

    הנצרות המשיכה את חטיפת האלים, לפעמים כרה-קונסטרוקטואליזציה, כשמקדשים פגאניים הוסבו לכנסיות ו״סווגו מחדש״, כמו למשל איה סופיה, או כשמיתוסים שונים קיבלו פרשנות או שיפוץ נוצרי. לפעמים גם אלים הפכו לקדושים נוצריים. אבל לפעמים הנוצרים נהגו בהשמדה מוחלטת, כלומר חטיפה בלי רצון להשיב, שהתבטא באיקונוקלאזם. גם המוסלמים נהגו ככה בהמשך.

    בעת החדשה ובעידן הקולוניאלי, אמנם פרקטיקות כאלה נמשכו, אבל היה שכלול נוסף: צמחים מקודשים שהיה להם אפקט ממריץ או ממכר, הפכו לסחורות. כך בעצם נעשה דה-קונטסטואליזציה, הוצאה של הצמח משימושי התרבותי והדתי והפיכתו למוצר פנאי. למעשה, מחיקת המשמעות המקורית היתה איקונוקלאזם סמנטי, שבו מחקו את המשמעות הרוחנית של הצמחים הללו והפכו אותם לאובייקט חילוני, או במקרה הטוב, רפואי קר ויבש.

    חשבתם שזה אחד מפגעי הקולוניאליזם? המערב המשיך לעשות את זה גם אחרי שהקולוניאליזם נגמר. הוא עושה את זה לפיוטה, לקרפדות מדבר סונורה, לאייהווסקה. ואתם חושבים שזה מפגע של הקפיטליזם? לא רק הקפיטליסטים המערביים עושים את זה. למעשה, מי שבעיקר עושה את זה הם לא המערבים, אלא דווקא תושבי הקולוניות לשעבר – הן באמריקה, הן בדרום מזרח אסיה, והן המוסלמים, שהפכו את הסחר בסמים לכלי אנטי מערבי, שבאמצעותו הם רוצים לסמם את המערב בדיוק כפי שהבריטים ניסו לסמם את הסינים במאה ה-19 באמצעות האופיום.

    ובעקבות האופיום הוציאו את האופיום מהחוק, אז עכשיו בעקבות הסמים שמפיצים הלא-מערביים, הוציאו את שאר הסמים מהחוק. וכך אנו מגלים שההוצאה מהחוק אינה בהכרח מאבק ב״עבודת אלילים״, כי כל עוד ניתן להפיק תועלת מאותה עבודת האלילים אז ״מלבינים אותה״. ורק כשההלבנה חוזרת כמו בומרנג, או-אז הופכים אותה ל״עבודת אלילים״, גם אם מי שמפיץ את הסחורה הזו הוא נוצרי טוב. ואם הוא מוסלמי אז זה יותר טוב, כי אפשר תמיד להציג אותו ככופר. בדיוק כפי שהציגו את מי שהכירו למערביים את הקנאביס כ״כופרים״, ואת החשיש ככלי בשירות השטן, החשישיים.


  • העדות המוקדמת ביותר לייצור הצבע הכחול, לפני 34000 שנה

    העדות המוקדמת ביותר לייצור הצבע הכחול, לפני 34000 שנה

    שרידי איסטיס הצבעים נמצאו על כלי אבן במערת Dzudzuana בגיאורגיה. המערה נחפרה בלתחילת שנות האלפיים בפרוייקט גיאורגי-אמריקאי-ישראלי שהונחה על ידי פרופ׳ אנה בלפר-כהן מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף פעולה עם טנגיס משוויליאני, מוזיאון המדינה של גאורגיה ועופר בר-יוסף מאוניברסיטת הרווארד (שבינתיים הלך לעולמו לפני 5 שנים). הצוות חקר אז את הגעת ההומו-ספיינס לאיזור בתקופה הפליאוליתית העליונה (לפני 34000 שנה, הוא לא חקר את הממצאים מבחינה ארכיאובוטנית. מה שקרה בשנים העאחרונות הוא שהממצאים מהחפירה של אז עברו ניתוח מיקרוסקופי וכימי שנערך על ידי פרופ׳ לורה לנגו מאונ׳ ונציה, במימון משרד החוץ האיטלקי.

    מאיסטיס הצבעים מפיקים צבע כחול, ואכן נמצאו שרידים של הפיגמנט אינדיגוטין שמופק מעליו. הממצאים שעליהם נמצאו שרידי הצמח הם חלוקי נחל לא מעובדים, ששימשו לטחינה וכתישה. סוג כלים זה מוכר מאותה התקופה לשימוש בעיבוד מזון צמחי, לרוב. והשאלה היא למה לטחון איסטיס, צמח לא אכיל. כדי לבדוק שלא מדובר בטעות או בזיהום של צבע מודרני, בדקו שוב והפריכו את האפשרות. שימוש באבני טחינה מוכר גם לצורך ייצור פיגמנטים פרימיטיביים מאוכרה, אבל היא מניבה צבעים שלמדע היה ידוע שניתן היה להשיג באותה התקופה, וכחול אינו ביניהם. האם זו הוכחה שניסו להפיק כבר אז את הפיגמנט, עשרות אלפי שנים לפני העדות הראשונה להפקת הצבע הכחול (בתקופה הניאוליתית)?

    קודם כל לא. לא ברור בכלל אם התוצר שימש לצביעה. אין שום ראיה. גם לא ברור לשם מה היו צריכים אז צבע, ואם לאדם היתה תפיסה אסתטית באותה התקופה. אם כבר לצבוע, בתקופות מאוחרות בהרבה, עוד לפני שצבעו בגדים או פסלים, השתמשו בפיגמנטים לצביעת גוף. האם לצורך זה, תרבותי, השתמשו באיסטיס? לא ברור. העובדה היא שיש לצמח גם סגולות רפואיות, אנטי דלקתיות ואנטי מיקרוביאליות, אז אולי למטרות רפואיות? בינתיים אין תשובה, הדבר היחיד שבטוח הוא שלצורך הפקת אינדיגוטין מאיסטיס יש להעביר את החומר הנטחן כמה מניפולציות כימיות. מה שמקבלים מטחינה של עלי האיסטיס הן ״קדם תרכובות״, וכדי שיווצר פיגמנט יש לחמצן ולהתסיס אותם. אם נמצא החומר הזה, כנראה שהדברים האלה לא קרו במקרה אלא באופן מכוון, וזה מעיד על כך שהידע הטכנולוגי היה קיים כבר בתקופה זו, כאמור עשרות אלפי שנים לפני הידוע לנו עד כה.


  • הקוקה ומקומו בתרבויות האנדים

    הקוקה ומקומו בתרבויות האנדים

    לפני שמספרים על הקוקה, יש להזכיר: קוקאין הוא אולי חומר שגורם לאופוריה, גירוי עצבי ודיכוי תאבון, אבל קוקאין זה לא קוקה, ולעיסת קוקה אינה מביאה לתופעות אלה. לעיסת קוקה מביאה להמרצה עדינה, בערך כמו שכוס קפה או סיגריה עושים. והשתמשו בזה בעיקר כדי לקבל בוסט של אנרגיה וצלילות מחשבה, ולהפחתת תחושות רעב, צמא ועייפות. אנריקה מאייר מאונ׳ ייל תיאר זאת כך: ״במונחים של עוצמה וסכנה, השימוש בקוקה שונה מהשימוש בקוקאין כמו תחבורה בחמור לעומת תחבורה במטוס״.

    ושלא יובן לא נכון, האינדיאנים למדו איך לבצע מניפולציה כימית עדינה כדי לתגבר את החוויה, אבל גם תמריץ שכזה נחשב עדין. הקוקאין משתחרר מהקוקה רק בנוכחות חומרים אלקליים, כלומר מלחים שמתקבלים לאחר שריפות, אפר של חומרים שונים, בעיקר צמחיים. בחומר אלקלי שכזה שנקרא llipt’a, משתמשים בדרך כלל כשלועסים את הקוקה כדי להגביר את הפרשת החומר הזה, בדרך כלל בשילוב עם ממתיקים שמעט מעדנים את הטעם וגורמים לצריכה להיות קצת יותר נעימה.

    למה הם היו צריכים בכלל את ההרגל הזה? הסביבה ההררית הגבוהה של האנדים היא קרה, דלת חמצן ובעלת קרינה על־סגולה עזה. מדובר בסביבה מהמאתגרות ביותר מבחינה פיזיולוגית שאליהן הסתגל האדם. חיים מעל 3,500 מטרים קשים אפילו למי שמורגל לחיות בגבהים כאלה, לא כל שכן למי שלא, וסובל מצרות כמו מחלת גבהים וכדומה. הקהילה שצרכה ביותר את הקוקה היא זו של חקלאי תפוחי האדמה ורועי הלאמות, שחיו בגבהים האלה. הגבהים הללו לא מאפשרים לצמחיה רבה לשגשג בה בגלל הכפור, מלבד לצמחים עמידים במיוחד כמו קינואה, ואחרים שצומחים מתחת לאדמה (תפוחי אדמה). המישורים ההרריים הצחיחים לא מכילים צמחיה רבה מלבד עשבים נמוכים ודלים, ורק חיות שהותאמו לתנאים הקשים במובנים של צמר ושכבת שומן עבה, יוכלו לרעות שם. בקיצור, תנאי המחיה הלא קלים, מתישים בפני עצמם, ועל כן נדרשים ״עזרים״. הבעיה היא שהקוקה לא מסוגל לגדול בתנאים האלה, ולכן יש צורך לייבא אותו. הדבר הזה מסביר גם את מערכת המסחר המפותחת באנדים, וגם את המעמד המיוחד שהיה לקוקה באותם האיזורים – מתת האלים, שכל מה שקשור אליו מקודש באופן אינהרנטי.

    תנאי המחיה הקשים והעובדה שהאדמה לא ידידותית כלפי חקלאות הפכה את אלת הפריון (פאצ׳אמאמה) לפטרונית כל מה שיסייע במחיה שם: תפוחי האדמה נחשבו לילדיה, הלאמות נחשבו כייצוגים פיגורטיביים שלה, והקוקה נחשב כדרך לתקשר איתה. מנחות קוקה ניתנו לה. שמאנים, שנטלו כמויות גדולות יותר ממנה, היו משתמשים בעליה כדי לנחש ולהטיל גורלות, ולתקשר עימה ועם ישויות קרובות אליה, רוחות ההרים.

    מן הסתם כחלק מהיותה אלת פריון, יש גם את עניין המין. אני מניח שהם שמו לב שהקוקה ידידותית מאוד למין, למרות שמהעיון הקצרצר בספרות לא דיברו על כך. מה שכן דיברו עליו הוא שהלאמות נחשבו בהשפעה נוצרית כדמויות מפלציות בסגנון לילית,והן קושרו לגילוי עריות ולנישואי קרובים – כנראה כחלק מהמסורת להפוך אלות פריון לשדות פתייניות. והדבר החשוב יותר, האלה הזאת הפכה לישות שנקראת ״מאמא קוקה״ (או ״קוקומאמה״) שנחשבה כמי שמעניקה את מתת הקוקה לאנושות.

    המיתוס המקורי מדבר על כך שמדובר בהתגלמות של אשתו המתה של שליט האינקה, סינצ׳י רוקה. לאחר מותה, הורה סינצ’י רוקה לבנות לה וואקה (huaca – אתר מקודש) ולבצע בה קורבנות קבועים של דם וצ’יצ’ה. במקום צמח לפתע שיח, והוא נחשב לגילוי הראשון של צמח הקוקה. השליט החזיק את עלי הקוקה בפיו כדי להרגיש קרוב לאשתו. מהפירות שצמחו נזרעו מטעים, והעלים שימשו ללעיסה, בעיקר על ידי השליט ובני לוויתו. כך הונצח זכרה והפולחן התרחב בקרב האצולה, בעוד שהשימוש בצמח היה אסור לעם הפשוט.

    זהו סיפור יפה שמסביר מעט על הסוציולוגיה המוקדמת של הקוקה, שאכן היה צמח ששמור לכהנים ולאצולה. אבל בתקופה הספרדית הוא עבר חילון, והתפשט גם בקרב פשוטי העם. יש הסוברים שזה בגלל שהוא הפך להיות צמח שהוא חלק מהזהות האתנית של האינדיאנים, בתקופה של דיכוי קולוניאלי. בכל מקרה, הכנסיה דאגה לזהם את מורשתה של ״מאמא קוקה״ והציגה אותה כזונה נימפומנית שעקב יחסי אהבים רבים נקרעה לשניים בידי מאהביה, מגופה צמח שיח הקוקה, וכך הפכה מהיבט של בשר ויצר לצמח מקודש. עם זאת ההיבט שלו כאפרודיזיאק נשמר גם בדימוי זה, שכן ההסבר הסוציולוגי הוא שבטקס לעיסת הקוקה העממי, משתתפים רק גברים. מצד שני, הגברים האלה מורשים להשתתף בטקס רק בתנאי אחד, שהם סיפקו מינית את נשותיהם. באתיקה הקתולית, מין אמנם נחשב מגונה, אבל אם כבר מין, אז לפחות שיקיימו את מצווה ״עונה״.

    כאמור, טקס לעיסת הקוקה הפך למרכיב בזהות של האינדיאנים בתקופה הקולוניאלית, שבו המוני העם גם כן משתתפים. אם כי, ברור שמדובר ברידוד של טקס עתיק ואקסקלוסיבי הרבה יותר. עם זאת, קווי המתאר כנראה נותרו בעיניהם. במרכזו של הטקס יש שאיפה לאיחוד עם שלוש הישויות הקוסמיות: אלת הפוריות (פאצ׳המאמה), הנוף המקודש (Tirakuna) ורוחות השבט (Ayllu) שמגולמות באבות הקדמונים. ביחד עם פניות הנימוס מצרפים גם תפילה קטנה ומשאלה, שכנראה היתה טקס מאגי בזמן שמי שערך אותו היה שמאן ולא סתם אפנדי.

    הפרטים הטכניים של הטקס כוללים בחירה וסידור של שלושה עלים יפים מן הצרור של עלי הקוקה, שמן הסתם מייצגים את אותו השילוש הקדוש (פעם: הישויות הקוסמיות, במהדורה הנוצרית, ישו ושני הוריו – מריה הקדושה והאל האב). הצרור נקרא k’intu. לפני שמכניסים אותה בפה נושפים עליו אוויר בצמוד לתפילה, שאיפה שנקראת phukuy. הלעיסה עצמה נקראת hallpay, וכזכור נעשית בנוכחות אפר צמחים.

    מה שקורה מאחורי הקלעים הוא שהעלים עצמם מתפקדים כמשדר שמאפנן את המסרים שמבקש האדם לשלוח כאנרגיה חיונית שנקראת sami. כל מי שמשתתף בטקס הזה תורם להתאבכות הגלית של המסר המקודש, כשעלי הקוקה מתפקדים בעצם כסוג של לחם הקודש במיסה, אם נצמד בחזרה לדימוי הנוצרי. טקס המיסה מטבעו הוא קהילתי, כשמנחה הטקס הוא הכומר. במקור מדובר היה כנראה במפגש בין שמאן לבין פרנסי הקהילה, כשהנשיפה היא חלק מהסקרמנט שבו מעבירים את המאנה מהשבט אותו הם מייצגים אל הקוקה – סוג של מה שעושים עם השעיר לעזאזל ביום כיפור בבית המקדש. במסגרת זו היו השמאנים מקיימים טקסי תקשור שמבררים על גורל הקהילה, משל היתה זו כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ומחכה שהלשון של הזהורית תהפוך ללבנה. הטקס הזה שנקרא qhaway, היה בעצם פריסה של מפה בשם unkhuña, ואז זריקה של עלי הקוקה ונסיון לפרש את התוצאה על פי הכיוון והצד עליהם נפלו. או בקיצור: דיווינציה.

    אנקדוטה נעימה לסיום. הספרדים גילו שפועלי הכפיה האינדיאנים נעזרים בקוקה כדי לחדש את כוחותיהם ולעמוד בתנאי העבודה הקשים במכרות ובמטעים. הם גילו שמדובר בתרופת פלא שהשפעתה, כפי שנאמר לעיל, דומה לקפה, והבינו שהם יכולים לייבא את זה לאירופה ולעשות כסף. וכך עשו. וכפי שהיו בתי קפה, שאליהם היו נוהרים אנשים כדי לקבל תמריץ ולהסתמם, כך קרה גם עם הקוקאין, ובעיקר לאחר שהוא בודד במעבדה באמצע המאה ה-19. כמובן שלא היו בתי קוקה, אבל כן היו פאבים יוקרתיים, והיה מי שהמציא קוקטילים ששילבו משקאות חריפים המחוזקים במילה האחרונה בתחום הקסם: תרופת הפלא, הקוקאין. הידוע מכולם היה Vin Mariani – קוקטיל שהוא למעשה תערובת של יין ותמצית עלי קוקה. כל המי ומי התלהבו והיללו אותו.

    אבל הבעיה היא שהוא היה אלכוהולי, ובאמריקה התגברה התנועה נגד אלכוהול. מה עושים? מחפשים תחליף, ומשתמשים בסוכר. ג’ון סטית’ פמברטון מג’ורג’יה חיקה את משקה מריאני, אך נאלץ להחליף את היין בסירופ סוכר ב-1886. המשקה נטול האלכוהול, שהכיל קוקאין, זכה לשם "קוקה-קולה – משקה המתינות". באיזה שהוא שלב בתחילת המאה ה-20 פתאום הבינו את הסכנה ההתמכרותית של הקוקאין וליהגו על כך שטוב יהיה אם יוציאו אותו מהחוק ויתירו אותו רק במסגרת שימוש מבוקר וממסדי. אז הקוקה הוצא מהמתכון של קוקה-קולה. אבל האלמנט הממכר נשאר שם: סוכר שממכר פי 8 מקוקאין.

    ביבליוגרפיה:
    Catherine J. Allen – The Hold Life Has Coca and Cultural Identity in an Andean Community (1988)
    Amy Sue Biondich, Jeremy David Joslin – Coca: The History and Medical Significance of an Ancient Andean Tradition (2016)
    Paul Richard Steele, Catherine J. Allen – handbook of inca mythology (2004)
    Coca in Every Day Life: An Exploration of the Life, Culture, and Beliefs of Indigenous Andeans through Traditional Coca Practices


  • המשמעות הרוחנית של הטבק בקרב האינדיאנים

    המשמעות הרוחנית של הטבק בקרב האינדיאנים

    הטבק (Nicotiana) הוא אחד הצמחים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על שימוש בו כבר לפני אלפי שנים, ותפוצה על כל יבשת אמריקה, מה שמראה גם על סחר, גם על נדידה וגם על מעבר מסורות. משערים שהתרבות של הטבק החל כבר לפני 8000 שנה, ובכל מקרה, מה שברור הוא שעד לפני 500 שנה, הוא לא היה ידוע ב״עולם הישן״.

    ויש לדייק, כי מחוץ לעולם הישן הוא היה ידוע גם באוסטרליה, כנראה. בקרב האבוריג׳ינים קיימת מין תערובת בשם pituri שעשויה מזן מקומי של ניקוטינה. השימוש בה אמנם מתועד רק מהמאה ה-18, אבל מסתמן שמדובר בשימוש עתיק בו בקרב האבוריג׳ינים והוא מושרש בתרבותם. החוקרים לא יודעים אם היה קשר בין התרבויות הפסיפיות, ומשערים שהשימוש בשני הצדדים של האוקיינוס התפתח באופן בלתי תלוי. בכל מקרה, כאמור, השימוש מתועד לראשונה רק מ-1770, ובעקבות החשיפה הוא דעך מאוד, בין השאר בגלל התחליף הזול וה״חילוני״ שלו, הסיגריות.

    שני המינים העיקריים של הטבק המתורבת הם, Nicotiana rustica ו־Nicotiana tabacum, עליו מבוסס הטבק המסחרי. בסוג Nicotiana ישנם שישים מינים: 60% מקורם בדרום אמריקה, 25% באוסטרליה והאוקיינוס השקט הדרומי, ו־15% בצפון אמריקה. כך, ניתן להניח שהמסלול של הטבק היה מדרום לצפון.

    לא ברור מה מקורו של הזן ממנו תורבת הטבק, אך יש המשערים שיש משהו במיתולוגיה שך בני המאיה. בני המאיה הם קבוצת עממים, שקיימו ציוויליזציה מתקדמת במרכז אמריקה ואחד ממנהגיהם הבולטים היה עישון טבק. רוב הכתבים שלהם נכחדו מלבד, כתבים של בני שבט אחד, בני הקיצ׳ה מגוואטמלה, שממסורתם נשתמר הפופול ווך, וממנו בעצם אפשר להסיק ולבנות תילי תילים. בני הקיצ׳ה משייכים את הטבק לטוהיל, אל האש, המקושר עם העשן המיתמר מהר הגעש. אנו נשים לב להרבה אסוציאציות של תופעות טבע לעישון, וזו הראשית מהם – הרי געש. לפי הכתוב בפופול ווך, בני הקיצ׳ה קיבלו את אלוהותו של טוהיל בעת איסוף השבטים במקום מוצאתם המיתי ״טולאן״. איפה זה טולאן? כל שבט מאיה טוען שזה במקום אחר, בין אם במקסיקו או בהונדורס. בעקרון, זה יכול להיות בכל מקום באמריקה המרכזית.

    מסופר שטוהיל דרש קורבן דם בתמורה לאש. ואת הדם היה יונק כמו שתינוק יונק משדי אימו. יש הרואים בכך דימוי לשאיפת הטבק, כשהאש והדם אינם אלא דימוי לעישון, מטאפורה לטבק. יש כאלה שרואים בכך הצדקה לקורבן אדם, הכנסיה לדוגמה שבגלל זה אסרה את הטבק וראתה בו נגע (למעשה עד היום, בתואנות רפואיות). העובדה היא שהעמים נדרשו במשך שנים להביא קורבן אש, שהתפרש כקורבן טבק, ואפילו מין קורבן ביכורים, שבו היבול הראשון של הטבק ניתן במתנה לאלים, או לא כמתנה אלא כ״גמול״ בעבור מתנת האש, והרי האלים לא נותנים סתם מתנות.

    בשביל שיהיה יבול טבק, ויבול ראוי, צריך שדות טובים ופוריים, ולכן אדמות מניבות היו מוקד לחיכוך בין עמים. עמים שכבשו את האדמות הללו נקראים בהיסטוריה של הקיצ׳ה, נקראים ״גנבי האש״. בזמן שהם גנבו את אותן האדמות, מתואר כיצד האש ״כבתה״.

    הר הגעש ״טקפה״ (Tecapa) נמצא באל סלוודור. אל סלוודור היא ארץ שמלאה בהרי געש, מה אם כן מיוחד בהר הזה? ראשית, המילה ״טקפה״ קשורה לשורש שפירושו ״לשאוב״ או ״לשאוף״, קונוטציה טבקית מובהקת. שנית, לפי מסורת בני הקיצ׳ה, מדובר במקום משכנו של האל חקאוויץ (qʼaqʼawitz) שפירוש שמו בשפות בני המאיה הוא ״הר האש״, וגם ״ההר הראשון״. משמע, זהו בעצם הזיהוי שלהם לאותו ״טולאן״. האל הזה לעיתים נחשב כשותפו של טוהיל ולעיתים מוחלף איתו, כחלק משילוש אלים המזוהים האחד עם השני.

    לכאורה, מורדות ההר הזה הם אותם השדות הפוריים של הטבק, האדמה המקודשת המקושרת לאותו אל. לאורך ההיסטוריה, בני הקיצ׳ה נאבקו מול שבטים אחרים על שליטה באזור זה ולעיתים ידם לא היתה על העליונה. בימים שכאלה, הם נאלצו לנהל משא ומתן מביש ולהשיג זרעים דרך שליחים. הם ניסו לגדל את הזרעים האלה בטריטוריות שלהם, ללא הצלחה. תיאורים אלה מסבירים מדוע האש ״כבתה״.

    בכל מקרה, כמובן, הטבק הוא לא רק נחלתם של בני הקיצ׳ה. עממים אחרים ראו בו צמח קדוש ועשו בו שימושים פולחניים וחברתיים (וכמובן רפואיים). לדוגמה, בני ה-Winnebago בצפון ארה״ב מאמינים שהטבק הוא צמח ״בורא הארץ״ יצר על מנת לבני האדם להגיש בקשות לרוחות ולקבל ברכה. הטבק שולב בטקסים, בפולקלור ובאמנות. דמויות של אלים תוארו כמעשנות, לעיתים תוארו ״אלי להבה״ שבראשם שובצו סיגרים. בחלק מהמקרים, הטבק נחשב כהתגלמות של אלים. אצל האצטקים הוא נחשב כגלגול של אלת הפריון צ'יוואקואהואטל. בפופול ווך יש סצנה מיתולוגית שבה גיבורי־עליליה נדרשים לשמור על סיגריהם דולקים במהלך מבחן בעולם התחתון

    בתרבויות האלה היה רווח השימוש בהלוצינוגנים, אבל בשונה מצמחים הזייתיים אחרים, שלעיתים לא היה קל להשיג, לא קל להכין, וגם כשהכינו היו מלוות להזיות בדרך כלל תופעות גופניות קשות וסיוטיות, לא היה כך הדבר עם הטבק. היו לו השפעות צפויות, קצרות־טווח יחסית ולא מסכנות חיים, שאיפשרו מגוון רחב של שימושים. ולכן הוא הועדף. נכון, חיפשו הזיות, והטבק נתן רק הרגשה טובה, אז לפעמים שילבו אותו עם חומרים אחרים.

    הטבק שימש בעיקר לרפואה, למרות שבחברות מסורתיות אין הבדל גדול מדי בין רפואה לבין דת, ובדרך כלל הגוף והנפש נתפשים כחלק ממכלול הוליסטי. לכן בעצם מי שהשתמש בזה היו השמאנים, שהם לא סתם כהני דת אלא יותר הילרים ומתקשרים. השמאנים היו נושפים עשן על החולים כדי לאתר ליקויים גופניים, "לרכך" את העור לצורך הוצאת חפצים זרים או לגרש ישויות רעות. השימושים הרב תכליתיים של הטבק היו רבים. הוא שימש גם כמשכך כאבים, לטיפול בכאבי שיניים ואוזניים, וכן לריפוי מחלות שונות, מחום ועד פצעים.

    מה מקור העישון? יש הסוברים שהעישון התפתח ממנהג קדום של שריפת קטורת בטקסים דתיים וחילוניים. שמאנים הבעירו ענפים, שרפים ועלים ריחניים (כולל טבק), ושאיפת העשן גרמה לתחושות נעימות. ברגע שהם הבינו שזה עושה נעים, הם אמרו לעצמם: למה לא לעשן פומית? אז עשו את זה. מכאן התפתחו הצורות המוכרות של עישון – במקטרות, סיגרים וסיגריות.

    עד כמה העישון עתיק? מלבד זרעים שנמצאו ומתארכים אותם לאלפי שנים (וזרעים לא מעידים על עישון אלא על תירבות), יש את העדויות המתבקשות – האביזרים שעימם עישנו את הטבק. הזרעים הקדומים ביותר שסוהו כניקוטינה מתוארכים לבין 2500 ל־1800 לפנה״ס. במקטרות זוהו שרידי ניקוטין בשנים שבין 500 ל־300 לפנה״ס. אבל כמובן שנמצאו גם מקטרות ללא שרידי ניקוטין, מוקדמות בהרבה לכך.

    העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שלפני 3000 שנה הופיעו מקטרות אבן צינוריות המעידות על עישון. בהמשך התפתחו גם מקטרות מחרס. מקטרות צינוריות הן גופים מוארכים בעלי קצה רחב וקצה צר. בערך ב-200 לספירה נכנסו לשימוש מקטרות פלטפורמה, שכללו פלטפורמה שטוחה, עם קערה גלילית במרכז, בניצב לפלטפורמה. מתקופה זו נמצאו מקטרות מעוטרות ומעוצבות בצורה של עופות דורסים, זאבים, דובים וזוחלים. מהמאה ה־11 ועד המאה ה־16 לספירה הפכו מקטרות ה״מרפק״ לנפוצות ביותר, שנראות כמו המקטרות שאנו מכירים כיום.

    המקטרת הפכה לסמל מובהק במנהג ה־calumet ritual – טקס שלום ובריתות בקרב עמים ילידים בצפון אמריקה. העברת המקטרת בין המשתתפים סימלה התחייבות הדדית, והעשן נחשב כמתווך אל הרוחות והאלים. בכך הפכה המקטרת לאובייקט פוליטי, רוחני וחברתי מהמעלה הראשונה.

    בתחילה, מניחים כי העישון בוצע על ידי אנשים רמי דרג. יכול להיות שלפני שניתנה רשות לממסד החילוני הוא היה רק בשימוש של בני הממסד הדתי. מתי הוא הפך להיות בשימוש פשוטי העם? סוברים שבעקבות השפע ותלאות הדרך, שבהן היו זקוקים לממריצים, נסדקה חומת ההדרה, וגם שאר שכבות החברה יכלו להשתמש בטבק. לא ידוע אם זה כי הסמכות הדתית נפגעה, וכנראה שלא.

    אחת האנקדוטות שהכי אהבתי בסקירת הספרות הקצרה שעשיתי על הטבק, היא מפי שמאן בשם רפאל צ’נצ’ארי משבט השאווי באמזונס. רפאל הלז מסביר כי לשאווי יש מושג של "אם" או "נשמה" לכל צמח בעל עוצמה, ״מורה רוחני״. לטבק יש נשמה כפולה: צד מועיל וצד מזיק, הן תרופה והן נזק, כנראה מאגיה פוגענית. השמאן יכול להחליט עם איזה צד הוא רוצה להתחבר, והדרך שלו לעשות את זה היא באמצעות שימוש בזנים מסוימים, בשלבי נביטה מסויימת, ובהכנה מסויימת. החומרים הם אלה שקובעים את איכותו הרוחנית של הטבק, והם נשלטים בדרך כלל על ידי יצורים שומרים, אותן ״אמהות״ – רוחות יערות וטפילים ניזונים מהצמח. הטפיל הזה הוא זחל Manduca sexta, ״כנימת עש הטבק״, שביכולתה לנטרל ניקוטין ולנצל אותו כהגנה מפני טורפים. האויב הטבעי של התולעת, אגב, היא הצרעה. את זה לא מספר רפאל, אלא אני, ששמתי לב שאחד מהייצוגים הפיגורטיביים של האל חקאוויץ הוא צרעה. למה? אולי כי היא שומרת על הטבק מאותו העש, שנחשב מזיק. מדוע אם כך העש הזה נחשב כיצור השומר על הטבק? אין לי דרך לאמת את זה, אבל אולי משום שאם משתמשים בטבק שנפגע על ידיו, הטבק פחות מסוכן (אין לי מושג).

    ביבליוגרפיה:
    Jordan Goodman – Tobacco in History: The Cultures of Dependence – 1st Edition (1993)
    Jordan Goodman – Tobacco in History and Culture, An Encyclopedia (2005)
    Eric Burns – The Smoke of the Gods: A Social History of Tobacco (2006)
    Jeremy Narby – Plant Teachers (2021)
    Fred Gill – The Case for Tobacco as First Domesticated Plant (2012)


  • יציאת מצרים על רקע נופי ואדי פיראן

    יציאת מצרים על רקע נופי ואדי פיראן

    סדרת ההרצאות של ד״ר עוזי אבנר שנסתיימה זה עתה "המדבר, ראשיתו של עם ישראל" (באתר meteg.co.il), מלבד סנגוריה לגישה המקסימליסטית [שטוענת שלמסופר במקרא יש גרעין היסטורי, גם אם הוא לא מדויק ולרוב הוא גם מאחד מספר גרעינים היסטוריים לכדי אחד], היא גם בוחנת את הגישות השונות באשר למיקומו של הר סיני המקראי. ישנן הרבה גישות וברובן יש חורים. בגישה אחת יש פחות חורים ולכן אבנר נוטה לצדד בה: ואדי פיראן הסמוך לג׳בל מוסא, המקום בו נמצא כיום מנזר סנטה קתרינה.

    הזיהוי של המקום אמנם הוא מסורת נוצרית, שעל פיה הלנה אימו של קונסטנטינוס הגדול, הקיסר הרומי שהפך את הנצרות לדת מדינה, ויש שמטילים ספק בזיהויים שלה, וטוענים שהם התקבלו בעיקר בגלל ההייפ, ושיש בהם המון יסודות אגדיים, כמו לדוגמה זיהוי ״הצלב האמיתי״. ובכל זאת, מהניתוח של אבנר יש הרבה הגיון בלזהות דווקא את המקום עם הר סיני.

    בוועדת השמות של מדינת ישראל בשנות החמישים אמנם זיהו את מדבר פארן עם מקום כלשהוא בערבה, אבל האמת היא שיש בסיס לחשוב שמדובר בוואדי פיראן שבדרום סיני. לפי סקרים, מוסא הוא גיבור מקומי של השבט הדומיננטי באיזור, ובני שבטי האיזור עדיין משמרים מסורות הקשורות אליו, גם אם עברו מניפולציה כלשהיא (לנצרות או לאיסלם).

    על פי עדויות ארכיאולוגיות מכנסיות נבטיות ששימרו מסורות קדם-נבטיות, שם האלוהים ״אהיו״ (כלומר יהו/יהוה), השתמר במקום לפחות עד המאה השלישית לספירה. הוא מופיע בכתובות במקום, ולמעשה בכל רחבי סיני. נראה שהוא היה אל אזורי של שבטים מדבריים, ובעיקר פטרונם של כורי המתכת שנפוצו באתרים שונים שם. בין השבטים האלה היו ה״שסו״, שנחשבים בתור שוכני מדבר דמויי בדואים של היום. ה״שסו״ לא היו יהודים, כלומר במובן של צאצאי שבט יהודה, אם היה בכלל שבט כזה, אלא נוודים שבנסיבות אלה או אחרים נדדו למקומות שונים, רחוקים מיישוב וקרובים ליישוב. במסגרת נדודיהם, הם כרתו ברית עם חקלאים שוכני ספר המדבר, ומעמדם הפוליטי הביא אותם לעמדת השפעה. ההשפעה הזאת היה בעיקר ברמה פולחנית, והביטוי העיקרי שלה הוא העמדה שלאל אין ייצוג מופשט.

    אבנר הראה בהרצאתו ב״מקדש התודעה״, שייצוג של האל הוא פיתוח מאוחר יותר, עירוני. ככלל, מקדשים באיזורים מיושבים שאליהם עולים לרגל, הם התפתחות מאוחרת. בתחילה הם שכנו בספר המדבר, והאנשים בארץ הנושבת היו יורדים (או שמא עולים) אל המדבר, באופן עונתי, כשהמקדשים היו מונומנטים שבהם היו מקיימים טקסי פוריות – אולי מונומנטים בצורת רגליים שאדם זרטל כינה ״גלגלים״, כי היו מסודרים בצורה של חצי גורן או גורן שלמה. אולי בגלל שהמבנים הללו, שסימלו בתים, היו מעוגלים, היו נוהגים להקיף אותם בצורה טקסית, אולי בריקודים, ועל כן יש את ההקבלה ״רגלים״-״פעמים״. היו עולים באופן מחזורי, אחת לזמן מסוים, כדי לבצע את ריקוד ה״פעמים״, וכל עליה כזו לרגל היתה נקראת ״פעם״. השערות רבות.

    בכל מקרה, המצבות שהיו במקדים הללו היו ייצוגים לא פיגורטיביים. כלומר אבנים לא מעובדות, שייצגו את התפיסה המדברית שפסל ותמונה אינם ייצוגים אותנטיים של האל הבלתי נתפס. התפיסה הזאת השתרשה בפולחן היהודאי, שהסתבר כפולחן כלאיים של שבטים ״פלאחים״ בספר המדבר, עם שבטים נודדים שהסתפחו אליהם, והתנ״ך עצמו מעיד ששבטים שכאלה חיו בשכנות עם היהודים: הקיני, הקנזי והקדמוני.

    למה הבריתות הללו נוצרו? עוזי אבנר לא נדרש לכך. כנראה שמדובר בתהליך ארוך של מדבור של אזורים פנימיים יותר במדבר, שאפשרו חיים בשלב מוקדם, אך בשלב מאוחר יותר דחקו את השבטים פנימה יותר לארץ, עד לחיכוך בלתי נמנע עם התושבים באיזורים הנושקים לאיזור הצחיח למחצה שבהם התאפשרה חקלאות. החיכוך הזה היה לעיתים מאבקים בין רועים לחקלאים, שגם הם משתקפים בתנ״ך, אך בסופו של דבר יצא תרבות כלאיים שזוהי תוצאתה. השבטים הנוודים בדרום הר חברון, הפכו להיות ישות אתנית זהה לשבטים החקלאיים בהרי יהודה. שבטים אחרים שלא הסתפחו לקונפדרציה הזו נחשבו אויבים, גם אם הם חיו באותו איזור: העמלקים, המואבים, העמונים, האדומים וכו׳. מאבקים מתמידים עם השבטים הללו מתוארים גם כן בתנ״ך.

    ואדי פיראן הוא נווה מדבר בו שדרות תמרים של אלפי דקלים. בנוסף באיזור יש המון נביעות מים, זה גם מה שמאפשר את קיום התמרים. למרות שכיום בשל שאיבת יתר, כבר לא נותרו המון מים. תוואי הואדי מוביל לג'בל מוסא, הנחל בעצם מנקז את ההרים הגבוהים בדרום סיני. חלק מהפלורה של האיזור היא עצי שיטה, שמן הסתם שימשו לבניה (וגם של המשכן). דיודורוס סיקולוס מתאר את הפולחן שהיה במקום והיה עתיק כבר בזמנו וכולל גם ״כתובות בשפה לא מוכרת״ (כנראה בכתב הפרוטו-סינאי). נהוג לזהות את המקום עם רפידים, למרות שלא מעט תחנות של בני ישראל במדבר מתוארים כעינות מים ושדרות דקלים, כמו לדוגמה מי מרה, המקום שאליו הגיעו אחרי שעברו את ים סוף, ולא מצאו מים שלושה ימים. מיד אחרי שמשה המתיק להם את המים (ולא משנה כיצד) הם הגיע לאילים: מקום בו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים.

    מה קרה אחר כך? נדלג רגע על התחנה ב״מדבר סין״, המקום בו החל לרדת המן, ונעבור מיד לרפידים. גם שם לא היו לעם מים,וגם שם, כמו במי מרה, משה עשה מג׳יק ופתאום היו להם מים. ואז: העמלקים הגיעו להלחם איתם. מה פתאום ומדוע?

    נכון להיום מתגוררים באיזור של ואדי פיראן שבט שעומד על זכותו הבלעדית להיות מורה דרך באיזור. האיזור לא ניתן למעבר ללא מורה דרך, וגם אם היה ניתן, הם, בתור היחידים שמכירים את המקום, מתעקשים שמי שעובר שם ישלם להם ״חסות״ בדמות הוראת הדרך. מי שמנסה לערער על הסדר, מוצא את עצמו נלחם בהם. אנחנו מכירים את זה בתור השבטים האיסלמיסטיים הסוררים שסוחרים בסמים, ומפרנסים את סניף סיני של דאע״ש. בפועל, את השבטים הללו פחות מעניין איסלם סלפי, ויותר מעניין כסף ומקורות מחיה. ובמדבר כמו במדבר, מקורות מחיה זה בעיקר מים ומרעה, חקלאות כמובן אם אפשר אבל לא תמיד אפשר. כל מקום שבו יש מעט ירוק, הוא מקום שניתן להשתלט עליו, ובמאה האחרונה כשמדברים על ״ירוק״, אתם בדיוק יודעים למה הכוונה (סמים). בכל מקרה, ההשתלטות של השבטים הללו על נווה המדבר הזה, היא חלק מהעניין. המקום הפך למקודש, דווקא כי יש בו מקורות מים. שבט שידו היתה על העליונה, ישלוט בהם, וישמר את המסורות המקומיות,לא כי הן כל כך היטיבו איתו, אלא כי חלק מתפיסת הבעלות על מקום כלשהוא, היא גם תפיסת בעלות על המיתוסים המקומיים (לאורך ההיסטוריה ניתן לראות לא מעט הוכחות לכך. יוונים שהשתלטו על מיתוסים הודיים, מצריים וכו׳).

    זו, לכן, הסיבה שעמלק נלחם בבני ישראל. העמלקים היו סוג של שוסים, והמלחמות במדבר היו בעיקר על הזכות להיות מורי הדרך של האנשים הזקוקים לשירותיהם. הבורחים ממצרים היו צריכים הדרכה, והעמלקים דרשו שהשכר שהם נותנים יהיה עבורם (כזכור, הם יצאו עם המון כלי כסף, כלי זהב ושמלות). מי שקיבל בפועל את השכר הזה היו הקינים, בני עמו של יתרו. העמלקים לא אהבו את זה. והאמת היא שגם אילולא הקינים, העמלקים שראו בבני ישראל כמשיגי גבול, ראו לעצמם זכות לבזוז את רכושו של כל מי שיעבור בו, אלא אם כן ישלם להם את דמי החסות. הדבר הזה נקרא ״חמס״: לכפות על מישהו לקבל שירותים בשכר.


  • ההיסטוריה המוקדמת של הפרג

    ההיסטוריה המוקדמת של הפרג

    פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא מין מבוית. אין לו מקבילת בר. כלומר, בני־אדם הם שיצרו אותו – בין אם בהכלאה, סלקציה או עידוד מוטציות. הוא נחשב לאחד המינים החקלאיים הראשונים שעברו תהליך של “הנדסה גנטית פרימיטיבית”, בדומה לחיטה, לשעורה ולקוקה.

    רוב הבוטנאים מסכימים שהקרוב ביותר אליו הוא פרג ננסי ים־תיכוני, Papaver setigerum, הנפוץ במערב הים התיכון (ספרד, דרום צרפת, צפון אפריקה). גם בו יש מעט אלקלואידים, אך בכמות זעומה שאינה מספקת לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי. מכאן ההנחה שגידול שיטתי וביות ממושך הם אלו שגרמו לעלייה החדה בתכולת המורפין וליצירת P. somniferum.

    שתי הדעות המרכזיות על מקום הביות הן מערב הים התיכון והמזרח הקרוב, או יותר נכון אנטוליה. הדעה שסוברת שמדובר במערב הים התיכון מבוססת על תפוצת Papaver setigerum באזור זה לאורך אלפי שנים. ממצאים ארכאולוגיים אותרו בבריטניה (Raunds), בספרד (מערת Murciélagos) ובאיטליה (La Marmotta). יש הטוענים כי הפרג בוית תחילה כצמח שמן ומזון (זרעים, שמן), ורק אחר־כך התגלו סגולותיו האופיאטיות, ״בטעות״.

    הדעה שסוברת שמדובר באנטוליה מתבססת על כך שבאיזור זה נמצאו התנאים הראשונים לחקלאות. קווי מסחר מוקדמים ממסופוטמיה ומצרים מלמדים כי כבר סביב 3400 לפנה״ס השומרים הכירו את “צמח השמחה”, שמזוהה כאופיום. בנוסף, תנאי האקלים במצרים ובאנטוליה התאימו במיוחד ל- Papaver somniferum, והעדויות המאוחרות (תבאי, מצרים) מצביעות על זן חזק מאוד (Thebaicum).

    מאחר שעדיין אין הכרעה, יכול להית שהיה ביות כפול. כלומר, ניסויים בלתי־תלויים בשני מוקדים – כמו שקרה עם חיטה ואורז. הארכאובוטניקה מצביעה על כך שכבר בנאולית המאוחר (סביבות 5000–4000 לפנה״ס) גודלו פרגים במקביל הן באגן המערבי של הים התיכון והן סביב אנטוליה.

    ההיסטוריה הקדומה ביותר המספרת על האופיום מתחילה בתקופה הניאוליתית המוקדמת. הממצא הראשון הרלוונטי הוא פרג הקרניים (Glacium flavum), עדיין לא חומר פסיכואקטיבי. החומר הפעיל בפרג זה הוא הגלאוצין. הוא נמצא בדרום בקעת הירדן, ומתוארך ללפני 8,000–10,000 שנה. משערים שהוא שימש לניסויים מוקדמים בהקלה על כאב ושיעול, על אף תופעות לוואי חריפות.

    במקביל, התפשטות הנאוליתית הגיעה לאירופה. בספרד (Gavà, אתר Can Tintorer), בקבורה במכרות ירקן קדומים, נמצא שלד עם תרמיל פרג תחוב בשן פגועה ושרידי צריכה כרונית בעצמות. זהו הממצא הראשון לשימוש אופיאטי אנלגטי־נרקוטי.

    בין 5700 ל־4900 לפנה״ס מופיעה תרבות ה־LBK (Linearbandkeramik) בצפון־מערב אירופה (שוויץ). עדויות ברורות לגידול פרג נמצאו ביישוביהם, שם שימש האופיום ככל הנראה הן לשימוש רפואי (כאבי שיניים, כאבי לידה, מחלות פרקים) והן כמקור תזונתי (זרעים ושמן). היישובים נראו לכאורה שלווים, אך הארכאולוגיה מגלה שיעורי אלימות וטבח קשים (טלהיים, הרציים). ייתכן שהאופיום שימש גם לצרכים טקסיים של שיכחת כאב וטראומה, אולי אפילו כחלק מהכנה לקרבות פנימיים.

    ב־La Marmotta, כפר נאוליתי מתחת לאגם ברצ’יאנו ליד רומא (5700–5200 לפנה״ס), נמצאו סירות עץ ארוכות וכלים המעידים על מסחר ים־תיכוני, כמו גם זרעי פרג אופיום. היישוב מייצג קהילה מתקדמת שהביאה איתה זרעים ובעלי חיים, ומכאן שהתפשטות הפרג נעשתה כחלק מגל ההתרחבות החקלאי־תרבותי מן הלבנט דרך הים התיכון.

    בבריטניה, ממצאי Raunds (3800–3600 לפנה״ס) הם העדות הקדומה לפרג – מין לא מקומי שיובא דרך נתיבי מסחר. מאוחר יותר, באתר Wilsford Shaft סמוך לסטונהנג’, נמצאו זרעי פרג לצד שכרון שחור (Hyoscyamus niger), שנלקח בדרך כלל ביחד עם האופיום, כשהאופיום מאלחש ומרגיע את כאבי הראש והבחילות – מפתה אמנם לחשוב שזה לשימוש פסיכואקטיבי, אבל עדיין הנדמה שזה לשימוש רפואי, ואם כך, זו עדות מספיקה לידע פרמקולוגי פרה־מדעי באיזור זה, כאמור גם במקום שבו הצמחים הללו לא מקומיים.

    בספרד, במערת Murciélagos (“מערת העטלפים”), נמצאו קבורות מ־4000 לפנה״ס עם קפסולות פרג בשקי קש לצד פרחים, קונכיות ואבני חן. הקבורה המפוארת מעידה על מעמד גבוה ושימוש טקסי־רוחני בפרג – הן לשיכוך כאבי גסיסה והן כהכנה למסע שלאחר המוות.בהמשך, נמצאו גם בעמקי הריין והרון כלי חרס עם שרידי פרג, מה שמרמז על שימוש דומה.

    בסביבות 3000 לפנה״ס מיוחס לשומרים המונח “צמח השמחה”, שמסיוחס לאופיום. עם זאת, מחקר עדכני מערער על כך, וטוען שהכוונה אולי ל”מלפפון שמחה”. אין מונח שומרי חד־משמעי לאופיום. לכן, בעוד שהמערב הנאוליתי והברונזה המוקדמת עסקו בו, במזרח הקרוב יש חוסר ודאות.

    בתרבות המינואית (2000–1400 לפנה״ס), נמצאו כלי lekythoi עם ציורים המדמים תרמילי פרג חרוצים. נמצא פסלון “אלת הפרג” (1300–1250 לפנה״ס) בעיני עצומות ומבט אקסטטי, עם סיכות בצורת תרמילי פרג – עדות לשימוש אקסטטי־פולחני. לצד זאת נמצאו צינורות חרס לחימום הגומי – אולי לשימוש קולקטיבי בטקסים. לצד זה, כלי חימום חרס שנראה כמתקן משותף לאידוי האופיום.

    ביוון המיקנית נמצאו סיכות ברונזה עם ראשים בצורת תרמיל, וטבעת זהב המתארת אלת פריון אוחזת שלושה תרמילי פרג – סמלים של עושר, בריאות ופוריות. בקפריסין, בעיר כיתיון, נתגלתה מקטרת שנהב (1300 לפנה״ס) עם דמות האל המצרי בס – אל ביתי, לידה ומוזיקה – המעיד על קשר בין פולחן פוריות ועישון אופיום.

    בממלכה החדשה במצרים (1600–1100 לפנה״ס), תנאי האקלים אפשרו גידול זן Papaver somniferum מקומי – “האופיום התבאי” (Thebaicum). ממצאים כוללים עגילים ושרשראות בצורת תרמילים בקברי פרעונים, כלי פיאנס בצורת קפסולה, וכמובן פפירוס אברס (1550 לפנה״ס), הממליץ על מתן אופיום לתינוקות כדי להרגיע את בכיים. ויש גם עדויות שלפעמים תינוקות קיבלו מנת יתר, כמו כדים בצורת פרג בקברי הילדים. פפירוס אברס מעיד על שימוש בפרג כתרופת פלא לטיפול במחלות שונות, החל מכאבי ראש וכלה בעצירות. לטיפול בכאבי ראש נכתש הפרג יחד עם כוסברה וצמחים נוספים. לעצירות הומלץ לשלב גבעולי פרג עם שמן קיק, תמרים ובירה. האופיום שימש גם כחומר לחיזוק הגוף (met), בדומה לתוספי תזונה בני זמננו.

    במצרים השתמשו בזה לצורך כפול – גם רפואי אבל גם דתי. השתמשו באופיום גם במסגרת מריחות של שמנים מקודשים, אמבטיות טקסיות, קמעות וכתובות מיסטיות על הגוף. והשימוש הזה כנראה התפשט ליוון. הומרוס מדבר באודיסיאה על ה״נפנתה״ nepenthe, סם השכחה, או הקהיית האבל. המתכון ניתן להלנה מטרויה על ידי מלכה מצרית בשם Polydamna. מאוחר יותר, יש עדויות על מטבעות יווניים ורומיים שנשאו דימויי פרג. במיתולוגיה הרומית, סומנוס (אל השינה) מתואר עם פרג, וקֵרֵס (אלת הפריון) השתמשה בו לשיכוך כאב.

    כמובן, באותה התקופה החלה הרפואה המדעית שדגלה בכך שהצמחים הללו הם בעלי סגולות רפואיות ולא בהכרח דתיות. היפוקרטס, דיוסקורידס, פליניוס וכו׳ כתבו כולם על האופיום ועל תכונותיו משככות הכאב ולעיתים אף הממכרות. על גלנוס מסופר שנתן לקיסר מרשם אופיום, שגרמו לו לתסמינים של תלות, ועל כן היה צורך לתת לו את התרופה הזו לאורך זמן.

    מקורות:

    • Thomas M. Santella – Opium (2006)
    • John H. Halpern – Opium (2019)
    • Lucy Inglis – Milk of Paradise (2018)

  • מקומו של התמד בהיסטוריה הדתית של אירופה

    התמד הוא המשקה האלכוהולי העתיק ביותר הידוע, מהאלף ה־7 לפנה״ס. את התמד מכינים מדבש, והם תוצרים של הדבורה. התכונות המשכרות שלו הפכו אותו לקדוש, ועם או בלי קשר גם הדבורה נחשבה מקודשת (סמל לטוהר וכח חיים).

    יש הסוברים שראשית הכוורנות טמונה בכך שהאדם ביקש לא להסתמך רק על ״ציד דבש״ בטבע, אלא על טיפוח עצמאי של כוורות לצורך רדיית הדבש, כבר באלף השלישי-רביעי לפנה״ס. לא היה לו ברור בדיוק מה גורם, אבל הניסוי והטעיה הביאו לכך שבתרבויות בנות המקום ההתססה הפכה לחלק מן התרבות הקולינרית – הכנת ליקרים ומשקאות אחרים שבטוחים יותר לשתיה ממי נהרות מזוהמים. הקדמונים לא הבינו מהי תסיסה, וכיצד חיידקים הופכים סוכר לאלכוהול. הם רק הבינו שקורה הקסם הזה שבו מי הדבש הופכים למשכרים, כך שהמעמד הקדוש של הדברים האלה היה הסבר מדעי-אטיולוגי.

    האטיולוגיה הזו הביאה להתפתחות של מיתוסים, לדוגמה: הנימפה מליסה, האכילה את זאוס בדבש כשהסתירה אותו במערה מאימת אביו. כך, הכוהנות והנביאות נקראו “מליסות”, דווקא כי במסגרת הפולחן הגיעו למצבי תודעה גבוהים. באמנות המינואית הופיעו דימויים של דבורים ופרחים כסמלים אלוהיים, ולעיתים אף תוארו אלים ואלות בדמות דבורה. השמאן בטסילי נאג׳ר, שטרנס מקנה טען שגופו מעוטר בפטריות, הוא בעצם בעל פני דבורה.

    התמד נחשב כ”דם האלים“, “מים חיים“ או מתנת האלים – כאמור, כי לא ידעו איך להסביר מה שקורה כשתסיסה הופכת משקה למשכר. ולפעמים לא מתנה, לא משהו שעבר מהאלים לאדם באופן יזום, אלא משהו שעדיין שייך להם, ואולי לפיכך כשאנו צורכים אותו ומתקרבים אליהם אנחנו ״מועלים״. כך נולד מיתוס הגניבה מהאלים. הגניבה האלוהית שהעניקה לאדם ידע נסתר מוכרת כמובן גם מפרומתאוס, כמובן. אבל אצל היוונים הגניבה היתה אש. בתרבויות אחרות הדבר הזה הרבה יותר מפורש כשכר (על אף, שכמו שאתם יודעים, ״מי אש״ זה שם קוד למשקה משכר. עזרא החיצוני מתאר את המשקה שניתן לעזרא ככזה שנראה כעין האש, מסיבה זו: משקה פסיכדלי מקודש, שתחת השפעתו נתגלו לו תכניהם של 94 ספרים.

    אז אש זה שיכר. ואנו רואים במיתולוגיה הנורדית את אודין, שגנב את "שיכר השירה" מידי ענקים – משקה מיסטי שהעניק לשותיו השראה פואטית, חכמה ויכולת נבואית. בהודו סופר על הנקטר שהוסתר בהר או בשמים, ונחטף על ידי עיט (גארודה) או אל (אינדרה) או אפילו אלים ברבים (האשווינים) כדי להעניקו לבני האדם. ברגע שבני האדם יטמיעו את הנקטר הזה בקרבם, יהפכו לאלוהים עצמם ״והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע״, ״ואכל וחי לעולם״.

    הטמעת הנוזל האלוהי בגוף נחשבה לאיחוד עם האל עצמו. מכאן עלתה השאלה: למי מותר להפוך לאל? אצל הקלטים, המלך ששתה תמד בטקס הכתרתו זכה בלגיטימציה אלוהית לשלטונו. לוחמים שתו באולמות שתייה לפני קרב כדי לזכות בשכרון קרב ובכוח אלוהי. כשהרבה לוחמים שותים את זה, ומתחברים כישות אחת, יש ביניהם גם ברית גורל, התמד היה גורם מאחד.

    וכמו כל דבר שקשור בשינוי תודעה, כך גם טקסי מתים: בתרבויות נאוליתיות כמו ה- corded ware וה- bell beaker מתוארים טקסי קבורה עם כלים שהכילו תמד ושיכר. למעשה, ה- beaker הוא אותו הכלי שבו אחסנו אותם, ועל שמו נקראת התרבות. נדמה שהנוהג הזה נשאר עד ימי הביניים, בחפירות ממזרח אירופה נמצאו קברים מוקדמים המיוחסים לסלאבים ובהם כלי חרס ועץ עם שרידי דבש ותסיסה. ב"הכרוניקה הראשית" (Primary Chronicle, חיבור סלאבי מהמאה ה־12), מתוארים מקרים שבהם בישלו כמויות עצומות של תמד לטקסי לוויה ולזכר המתים. לדוגמה: אולגה, נסיכת קייב, דרשה להכין כמויות עצומות של תמד כאשר באה לקיים טקס קבורה לבעלה.

    כאמור, הטמעה של האלוהי בתוכך היא כעין טקס של קימה לתחיה, שבו ברגע שאתה שותה את המשקה המשכר אתה נכנס לפורטל שמעביר אותך לעולם המתים בעודך בחיים ועולה השמימה משל היית חנוך או אליהו. ומהטוב הזה לא יאה שרק אתה תהנה, ברגע שגילית את הטוב הזה, וכמה הוא נחמד להשכיל ותאווה לעיניים, תרוץ להגיד ולתת גם לאנשי שלומך. אני מתבל בכוונה את הדימוי הזה עם תאורים מסיפור החטא בגן העדן, דווקא כדי לרמוז שפרי עץ הדעת היה החוויה הפסיכדלית, ובעצם בטקס המיסה הנוצרי שעושים בדיוק את הדבר המתואר כאן, בעצם מתקנים את החטא הקדמון ואוכלים מפרי ״עץ הדעת החדש״, דמו של ישו – כך על פי התאולוגיה הנוצרית. ובכן, זו בדיוק הסיבה לכך שעל ולדימיר נסיך קייב, לאחר שהמיר את דתו לנצרות ב-988, מסופר שארגן משתה עם מאות קדירות תמד שחולקו לעם כחלק מהחגיגה והפולחן. סביר להניח שהסיפור הזו מתובל ברטוריקה נוצרית: ניסיון "להסיט" את תאוות התמד ואת הקשר העתיק שלו לטקסי חיים־מוות סלאביים – אל תוך מסגרת חדשה של חיי קהילה ופולחן נוצריים.


  • מה עושים אם מעריצים הר מקודש? מעצבים את הראש שלך בצורה שלו

    מה עושים אם מעריצים הר מקודש? מעצבים את הראש שלך בצורה שלו

    מנהג עיוות הגולגולת (Artificial Cranial Deformation), שבו הורים עיצבו בכוונה את ראשי ילדיהם מאז תקופות פרה־היסטוריות. הפעולה נעשתה באמצעות קשירה או הידוק בין לוחות, כדי ליצור צורות שונות – שטוחות, עגולות, חרוטיות. יש עדויות קדומות לכך בקרב הומו ספיינס לפני כ־13,000 שנה באוסטרליה, ואף נטען כי ייתכן שהמנהג התקיים כבר בקרב ניאנדרטלים לפני כ־45,000 שנה. המנהג מופיע בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה. בפרו, כבר מהאלף הרביעי לפנה"ס נחשבה מצח משופע לתכונה רצויה, ובתרבות הפראקס (800 לפנה"ס – 100 לספירה) נמצאו גולגולות מוארכות שגרמו אף להשוואות פופולריות לדימויי חוצנים מודרניים.

    הספר החדש של האנתרופולוג מתיו ולסקו, The Mountain Embodied, מתאר את מנהגי עיוות הגולגולת בעמק קולקה שבהרי האנדים (1100–1450). בני הקולאגואס עיצבו את ראשיהם בצורה מאורכת וצרה, ואילו בני הקוואנאס הרחיבו והשטיחו את הראש. שתי הצורות חיקו במכוון את קווי המתאר של ההרים המקודשים בעיני הקבוצות – הקולאגואס עיצבו לכבוד הר הגעש קולאגואטה, והקוואנאס לכבוד ההר המושלג גואלכאגואלכה. כך נוצרה זיקה דתית־תרבותית עמוקה בין גוף האדם לנוף הקדוש.

    ולסקו מציע להבין את התופעה לא רק כסימן אתני או חברתי (כמו קשירת הרגליים אצל הסיניות), אלא כביטוי עמוק של תפיסת האישיות והזהות באנדים: בהרים ובחפצים קדושים ייחסו אישיות חיה, כמי שמשתתפים במארג החברתי. במובן זה, עיצוב הראש שימש לא רק לסימון "אנחנו מול אחרים", אלא גם כהתחברות מהותית לעולם הקדוש.

    במחקרו מ־2018 על 213 שלדים מקולאגואה מצא ולסקו שנשים ובנות שעברו עיוות גולגולת חיו חיי נוחות יחסית, עם גישה למזון מגוון ופחות סימני אלימות. במאה ה־15 האינקה סיפחו את העמק אך לא אימצו את המנהג, אם כי התירו אותו לתושבים המקומיים. הספרדים, לעומת זאת, אסרו עליו במאה ה־16 בצווים רשמיים. ולסקו מדגיש כי אין ראיות לכך שהמנהג גרם לנזק נוירולוגי. (מקור)


  • חשיבות הריח בתרבות הפניקית

    מחקר חדש של חוקרים מאונ׳ טיבינגן, שניתח בקבוקוני שמן פניקיים שנמצאו בעיר מוציה (Motya) בסיציליה, מהמאות ה־8–6 לפנה"ס, מעלה שהמהגרים הפניקיים שימרו את זהותם כפניקיים באמצעות שמנים ארומטיים, דבר שהיה מעוגן בתרבותם ודתם. ״תרבות הריח״ הזו היתה חלק מהזהות הפניקית, ולכל מקום שהם הלכו, היה חשוב להם לשמר אותה. למה? שאלה טובה.

    המחקר עונה שהדבר הזה גילם את הידע הבוטני, את טכנולוגיות הייצור, את קשרי המסחר ואת תחושת "הבית" הפיניקי. אני לא יודע לשם מה צריך לשמר ״תחושת בית״. אני כן יודע למה צריך לשמר ידע בוטני ולהפגין את השייכות לאנשים שמחזיקים בטכנולוגיות ייצור מתקדמות – זו הרי מהותו של ״חפץ העדות״, כך שמהבחינה הזו אין ספק שתרבות הריח הזו נשמרה בעיקר משום שהיא סימלה ייחוד דתי.

    מסתבר שהריח שימש מרכיב מרכזי בדת הפניקית. איקונוגרפיה של אלים פניקיים תמיד שילבה שריפת בשמים. הריח נתפס בתרבות זו כדרך לתקשר עם האלוהות וזה נעשה בשלל דרכים: שריפת קטורת, משיחת שמנים ריחניים על הגוף או על פסלים וניסוך נוזלים (libation). הדברים נעשו גם בטקסי מתים, ובעצם בכל מעמד שבו יש ממשק אפשרי בין מימד החיים לבין המימד שמעבר: ריח טוב נחשב כפורטל לאותו המימד. כלומר, ריח הוא לא רק עניין אסתטי כמו שפה סנסורית של פולחן.

    בין השמנים הארומטיים שנמצאו: שרף אורן ושרף של אלת המסטיק. את שני השרפים האלה מכירים גם במסגרת החניטה במצרים. באתרים פניקיים אחרים (אך לא במוציה) נמצא גם שרף מור, כמו לדוגמה קרתגו – עוד חיזוק להנחה שמדובר בשימוש פולחני, וכנראה בטקסי מתים.

    נמצאו עקבות כלליים של ליפידים צמחיים, עשירים בחומרים בלתי רוויים, שמקורם יכול להיות בפרחים, פירות, עלים או זרעים – חלקם מקומיים, חלקם מיובאים. שמנים נפוצים ששימשו כנשאים לחומרים ריחניים: זית, שקדים, שומשום. חומרים כאלה שימשו גם לצרכים יומיומיים, לבישום עצמי, לרפואה, לבישול, במסגרת טקסים חברתיים וכו׳.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×