• ההיסטוריה הטבעית של הקנאביס

    ההיסטוריה הטבעית של הקנאביס

    חוסך אגורה לאגורה וארכוש בעזרת השם עותק מספרו החדש של ד״ר רוב דה סאל, ההיסטוריה הטבעית של הקנאביס. הוא כבר כתב בעברו ספרים שנחתו על מדף הספרים הוירטואלי שלי: ההיסטוריה הטבעית של היין, הבירה, המשקאות החריפים וכו׳. אז זו כנראה סריה על ההיבטים המדעיים של משני התודעה. רוב דסאל הוא ביולוג אבולוציוני ואנטומולוג (חוקר חרקים), גם חוקר וגם פופולריזטור של מדע – גנטיקה, אבולוציה, ביוכימיה, מדעי המח וכו׳. בכלל זה כתב כאמור את הספרים העוסקים במשני תודעה, אבל לא רק. הוא כתב גם ספרים על האבולוציה של המח, הבסיס הנוירולוגי לחוויה הדתית, על תפיסה של צבעים, חוויה חושית ואפילו ״תיאולוגיה אבולוציונית״, כלומר חשבון נפש פילוסופי על מקומו של האדם בטבע מבחינה אבולוציונית, לאיפה יכול להתקדם והאם הגיע אל תכלית קיומו.

    הספר הנוכחי, כמו כל ספריו, נועד לחקור את ״ההיסטוריה הטבעית״ של הדברים – כלומר, לא היסטוריה דרך ציוני דרך, או נראטיב סיבתי, אלא דרך העדשה האבולוציונית, הביולוגית, האקולוגית וכו׳ והיכן זה פגש את האדם במסע הזה. ברוב ספריו הוא נעזר באינפוט של הסמכות המדעית בתחומי האבולוציה של האדם של ד״ר איאן טטרסול, שניהם אוצרים במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בסטנרל פארק, מהמוזיאונים החשובים בעולם. לכן, יש לצפות לא סתם לספר היסטוריה על הקנאביס ותפקידו המעצב בתרבות האנושית. תרבות אולי יש כאן, אבל גם מבט מקיף מכיוונים לא טריוויאליים על הצמח. כגון: (על פי התקציר לפחות) יחסי גומלין בין פרוקי רגליים לקנאביס, אסטרטגיות רביה, התאמה אקולוגית וכו׳. כעת בקינדל, ״רק״ 106 ש״ח.


  • חרא קדוש

    חרא קדוש

    פרות הפכו לקדושות בהודו בגלל הפרשות הגוף הרב תכליתיות שלהן. פרה מסוגלת להפיק גם חלב, כמובן, גם שומן, גם בשר (למרות שבהודו לא אוכלים פרות), וגם שתן וצואה. דברים שקשורים לשלושת הדברים הראשונים מובנים – הם משמשים כמזון, אבל השניים האחרונים?

    כתבתי כאן כמה פעמים על התאוריה ועל פיה הצואה היא ראש וראשונה. על הצואה של פרות, גילו הקדמונים, צומחות פטריות פסילוסיב. אפשר לאכול אותן וגם לקבל חזיונות ולהפוך לבני אלמוות. אבל זה לא השימוש היחיד בצואה: לאחר ששורפים אותה, מפיקים אפר שנקרא Vibhuti, ומורחים אותו גם על הגוף, וגם על קירות מקדשים.
    בגוף יש 7 צ׳אקרות, כולל אחת חשובה מאוד, השישית, שנמצאת בראש (השביעית היא מעל לראש). בפוסטים קודמים כינינו אותה ״בינדו״. השם האמיתי שלה הוא ה״אג׳נה״, שמכוון כנגד המח, או ״העין השלישית״ – שאחראית על ההגיון, המחשבה ו״החכמה הנסתרת״. ההודים נוהגים לסמן אותה באמצעות מריחה של אבקה. מי מהם שמסמן אותה באמצעות נקודה קטנה, ה״בינדי״, ומי מהם, מהמתקדמים שמסמנים אותה בצורה של שלושה פסים על הראש.

    זהות החומר ממנו עשויה האבקה חשובה. האבקה נקראת ״קומקומה״, ובדרך כלל משתמשים בכורכום. סביר להניח שהכורכום הוא תחליף ״בריא״ יותר, או רעיל פחות, מורמיליון, כלומר כספית, שפעם היו מורחים – והסיבה שכספית, מי יודע, אולי בגלל האפקט הפסיכוטרופי שלה, כלומר, המשפיע על מצב הרוח, בדרך כלל לרעה… היו גם כאלה שהיו משלבים עופרת – גם הוא פסיכוטרופי. אבל המהדרין, כאמור, זהירים יותר. אז מה עושים כדי להוותר פסיכוטרופי, מבלי להיות רעיל? לשם כך המציאו את אבקת ה-Vibhuti. הם מכנים את זה Bhasma, שזו המילה בשפתם ל״אפר״, למרות שכשמערבים בו צמחי מרפא שונים, ניתן להבין שהדבר הזה הופך גם לריחני, ובטח אם צמחי המרפא הללו פסיכואקטיבים בפני עצמם, כי זו הרי מטרת האבקה – והעובדה שהדבר מעושן ומקוטר, אולי זו הסיבה שקוראים לקטורת גם ״בושם״. לא חשבתי על זה. אולי זו סתם אנקדוטה ומדרש שם. בכל מקרה, הדבר הזה נחשב בקרב מעריצי שיווה מטהר וסוג של סקרמנט משיחה שבו מושרה עליך רוח קדושה. שיווה, כזכור הוא רועה בקר. בפתח משכנו השמימי, שנמצא בהר קאילשה, ניצב ה״דורמן״, השור ננדי.

    באיורוודה יש תכשיר מיוחד בשם Panchagavya, שמשמש גם הוא לטיהור וריפוי ומורכב מ-5 התוצרים של הפרה. ומאחר שכאמור ההודים לא אוכלים פרות, אז מדובר רק ב-4 ההפרשות לעיל, ומיקס ביניהן: גבינה, חמאה (גהי), קקי, פיפי וחלב.לאכול, לשתות, למרוח, להתקלח בזה, וכל פעילות שאפשר לעשות עם זה – טוב לכל דבר שרק תחשבו עליו. מאמינים שיש לזה תכונות אנטי בקטריאליות, אנטי סרטניות, אנטי כמובן עין הרע. חרא במובן החיובי של המילה.

    צואה כמובן גם משמשת כדשן, כחומר גלם לבניה, לפיסול פסלים, לטיוח, כדבק, כמבודד טבעי, כחומר תבערה וכו׳. צואה היא רב תכליתית. ועל כן, הפרה קדושה. יש יוטיובר בשם פרווין מוהאן (Praveen Mohan‬) שמציין שההודים גם גילו שהצואה מבודדת מקרינה – כך שאולי גם היא שימשה כמסכת פנים מקרינת uv, למרות שהוא טוען שזה מסוגל אף לבודד מקרינה רדיואקטיבית. בקיצור, כיף.

    ידוע שהסומה היתה מיוצרת מתוצרים של הפרה. אנחנו יודעים על גבינה,על גהי, על חלב. אנחנו לא יודעים על קקי ופיפי, אבל לכו תדעו. יש לי תחושה שאין על מה לבסס אותה, שכמו שה״Bhasma״ היתה מתובלת בצמחים ארומטיים פסיכואקטיביים, הווה אומר, אולי, קנאביס, גם הסומה היתה כזו, ועל כן היתה מאותם המרכיבים. אבל כאמור, יש גם גבול לדמיון ולאינטרפולציה.

    קרדיט תמונת ״עוגות קקי״ cow pie, dung cake – האתר Organicbite (שימוש הוגן)


  • ההבהרה של פרופ׳ שנון על מטרת מחקרו

    מיד אחרי שפרופ׳ בני שנון פרסם את המחקר שלו ב-2008, התמלאו הכותרות בעיתונים בהתלהבויות של ״משה רבינו היה מסטול בהר סיני״. והדבר היה לצנינים בעיניו. הוא כתב לצורך כך מאמר דעה בגארדיאן ובו הבהיר: מונחים מתרבות הסמים המודרניים כמו ״טריפ״ או ״היי״ מסלפים את העבודה שלו, ומפספסים את הנקודה לחלוטין. אמנם הוא טען שיש היתכנות בוטנית וגאוגרפית לאנלוגיה של אייהווסקה במדבר סיני, אבל דיבור על זה בהקשרי פנאי, מחמיץ את מהותם הסקרמנטלית של האנתאוגנים. בחברות מסורתיות, השימוש בצמחים משני תודעה נעשה תמיד במסגרת טקסים דתיים קפדניים הדורשים הכנה והיטהרות, בדומה להכנות המתוארות בספר שמות לפני מעמד הר סיני. ״שימוש באלכוהול בקידוש או במיסה הנוצרית,לא הופך את המאמינים לאלכוהוליסטים״, וכך גם השימוש באנתאוגנים אינו "שימוש בסמים". שימוש בסמים הוא בעל קונוטציה שלילית, ומזלזל בסקרמנטים. אנשים לא השתמשו בחומרים הללו כדי להתעלות רוחנית, אלא אנשים בעלי שיעור קומה שהיו במעלה רוחנית גבוהה גם לפני כן, השתמשו בהם כדי להגביר את הרגישות והתובנה הרוחנית. ״כדי להביא את התורה, צריך להיות משה״, זה משפט נכון. ״כדי להביא את התורה, צריך סמים״, זה משפט לא נכון.


  • ממלכת יהודה נגד פולחן הרפאים הפסיכואקטיבי

    ממלכת יהודה נגד פולחן הרפאים הפסיכואקטיבי

    אתם בטוח מכירים את רוג׳ום אל הירי, גלגל רפאים, מונומנט מגליתי ענק בגולן. אבל האם ידעתם שקיימים מגליתים דמויי סטונהנדג׳ גם במקומות אחרים בעבר הירדן?

    ליד העיר מידבא יש אתר ארכיאולוגי מסתורי בשם מורייגאת (Murayghat) שמתוארך לתקופת הברונזה הקדומה, לפני כ-5,500 שנה. במקום נמצאו שרידים של יותר מ-95 דולמנים המזוהים עם מבני קבורה. הדולמנים מחולקים לשני גדלים עיקריים (2–3 מטרים או כ-4.5 מטרים) וממוקמים לאורך קווי המתאר של הטרסות הטבעיות. בסביבתם נמצאו מתחמים סגורים וסלעים חצובים, המצביעים על שימוש טקסי ולא מגורים. בהם נמצאו כלי חרס, כולל קערות קהילתיות גדולות ופריטים הקשורים לטקסים ומשתאות. קערות בקוטר של חצי מטר, בנפח של 25-27 ליטר וכו׳.

    מחקר שיצא לאחרונה, של סוזן קרנר, מנסה להבין מה פשר המבנים העתיקים הללו ומטרתם, ומגיע למסקנה שמדובר בתגובה של המקומיים לשינוייים פוליטיים שהביאו אותם ״להפגין נוכחות״ בצורה של טקסים המראים בעלות על הקרקע. טענת הבעלות הזו היתה בצורה של פולחן אבות. על פי הטענה, המקומיים הם צאצאים של אבות אגדיים, שבזכות קשר אינטימי איתם, ותקשורת מדי פעם, והעובדה שהם קבורים במקום הזה, יש להם קשר על טבעי מוכח למקום. מאחר שמדובר בהמוני צאצאים, שהתפצלו לשבטים ומעט התנתקו זה מזה, הקברים הללו שימשו מקומות כינוס קהילתיים והמפגשים בהם שימשו לארגון מחדש של הקהילה. כל קהילה היתה אמנם עצמאית, ולא היתה היררכיה מסודרת בינן, אבל היה להן זכרון משותף בדמות האבות. הדבר תרם למעט סדר חברתי, בעיקר בתקופה שבה החברה היתה שרויה במשבר בעקבות קריסת המערכת החברתית בסוף התקופה הכלכוליתית. כך היא טוענת.

    כן או לא, העובדה היא שמדובר בטקסי מתים שכללו שתיה פולחנית. הקשר עם האבות היה נקרומנטי, כלומר בעקבות השתיה וטקסים אחרים יכולים היו ראשי השבטים הללו לתקשר עם רוחות האבות ולקבל מהם הדרכה, לפתור סכסוכים וכו׳. המחקר כמובן לא מספק הוכחה. אבל לצורך כך אנו נעזרים בעדויות ארכיאולוגיות וטקסטואליות כדי להבין שמדובר בעצם בדפוס שאפיין את התקופה – ״פולחן הרפאים״. משמע, המונומנט שהמחקר מנסה להבין את משמעותו הוא חלק ממערך שלם של פולחנים עתיקים, שחלק מהעניין הוא שמי שתיעד אותם לא ידע עליהם הרבה, ורק הכיר אותם כמסורות ישנות. המדובר הוא על התיעוד בתקופת המקרא, 2000+ שנים אחרי זה, כשדבר היה בגדר מיתוס.

    בחברות הלבנט בתקופת הברונזה הקדומה, בהיעדר שלטון ריכוזי חזק, פולחני האבות והקבורה המונומנטלית שימשו כלי מרכזי לעיצוב זהות קהילתית, לביסוס לכידות חברתית ולתביעת בעלות על הקרקע. טקסים אלו לא היו רק ביטוי לאמונה דתית, אלא מנגנון סוציו-פוליטי חיוני שהגדיר את יחסי הכוח והשייכות במרחב.בטקסטים מאוגרית, יש עדות חיה על התופעה: היו מקיימים טקסים ומשתאות פולחניים שאליהם היו מזמינים את האבות הקדומים, אותם כינו ה-Rpum (רפאים). אותם רפאים מתוארים כאבות מלכותיים, גיבורי עידן קדום בעלי מעמד חצי-אלוהי. סעודה משותפת איתם היתה מפגש נימוסים, שבו מתבצעת חלופת מתנות עם ״האושפיזין״: המארחים נותנים להם מנחות, והאושפיזין לעומתם מביאים להם ברכות של פריון, ריפוי וברכה לקהילה ולממלכה. יש לציין את המילה ״ריפוי״, גם החומרים שאיתם ביצעו את התקשור היו חומרים שהתייחסו אליהם כתרופות, הידע המקצועי שנרכש בעקבות השימוש באותן תרופות, שימש בהמשך גם לריפוי קהילתי – נפשי וגופני, ומכאן גם שמם: תרפים. יש לציין שהתופעה היתה קיימת לא רק בלבנט, אלא בכל רחבי הים התיכון, ופולחנים כאלה, שבהם יש לאותן רוחות אבות מונומנטים של נוף מקודש, באמצעות אובייקטים ״כתוניים״ כמו אבני ענק, הרים, מעיינות או מערות, התקיימו. באותם מקומות זכו המקומיים למה שנקרא, על כן, therapeia. הדבר הזה הפך למרכזי בפולחן אלים כתוניים כאלה כמו אשמון הפניקי ומקבילו היווני אסקלפיוס.

    והפולחנים הללו לא היו רק במגליתים, כאמור, אלא במה שהציע הטבע. ועל פי ההשערה, באיזור ההר בעבר הירדן המערבי, גם היו מונומנטים כאלה סביבם התפתח פולחן כתוני שכזה. מקומות לדוגמה יכולים להיות המערות הקרסטיות העצומות בשפלת יהודה, כולל מערכת שלמה באיזור בית גוברין. חללים תת קרקעיים שנמצאים מעבר למחילות צרות, ששימשו אתרי קבורה כמו במערת המכפלה (ואפילו בהר הבית). או בורות מים עצומים כמו הבור בתל אל ג׳יב, גבעון הקדומה, ששימשו מאגרי מים ציבוריים אך שימשו גם כמקדשים. במקרא נקרא הדבר ״בריכת גבעון״. המשותף לכל הדברים הללו הוא היותם ״כתוניים״, ובעברית, מהעולם התחתון, מהשאול. המתים הקדושים והנערצים, היו ״שוכני השאול״, והטקסים שבמסגרתם התחברו אליהם היו במסגרת ירידה לשאול ועליה ממנו כשבידיך ברכה. בירידה לשאול היה הדורש אל המתים מגיע אל חווית סף מוות, כי מוות הוא המצב התודעתי המקודש שבו שרויים אותם האבות לנצח.

    העובדה שמדובר במונומנטים ענקיים, גרמה למהגרים למקום, שלא הכירו את הארץ, לנסות להסביר אותם. למען האמת, הם לא חייבים להיות מהגרים, כי גם בני המקום, בחלוף אלפי שנים של העברת מסורות בעל פה, שלא תמיד מותירה את הזכרון ההיסטורי נאמן, שכחו את הסיבה האמיתית שהמונומנטים הללו נבנו או הפכו לחשובים. בנסיון להסביר, ובהינתן הענקיות של המקומות, ייחסו את אותם הרפאים ל: א. הגיבורים האוטוכתוניים של אותה חלקת ארץ, ב. ענקים מסתוריים, בנויה הקדומים של הארץ.

    הדבר הזה העניק לגיטימציה לסמכות של שושלות שנחשבו צאצאיהם של אותם יצורים מיתיים, ועל כן זכאים לרשת את הטריטוריות שאליהם הן קשורות, ובעיקר את הזכות לרעות את שדותיהן, ליהנות ממחצביהן וממשאביהן, וכמובן לגבות מיסים מכל מי שרוצה לעבור בחבל הארץ הזה, קל וחומר שלגור בו. כלומר, הבעלות על הארץ הופכת להיות מרכיב כלכלי וסמכותי לכל דבר, והדבר הזה ישמש בהמשך כלי הנשק של אלה שרצו לערער עליה. מי אלה?

    היו אלה המלכים. עם שינוי המבנה החברתי בארץ כנען, מערי-ממלכה קטנות בעלות סמכות מבוזרת, לממלכות ריכוזיות שדורשות ריכוזיות כלכלית ובעיקר ריכוז פולחן. ובכל: א. אין לאף אחד את הסמכות לגבות דמי חסות משטחים שאמורים להיות בבעלות הממלכה. ב. הנאמנות אמורה להיות לממכלה ולא לשבט, ג. המשאבים אמורים לעלות כמס לממלכה, ד. המנחות הפולחניות אמורות להינתן למקדש של האל המרכזי ולא של אלים מקומיים (אותם הגיבורים). כך, פולחן הרפאים הפך להיות אויב, ובהתאם התקיימה פרופגנדה מלכותית כנגדם, וכנגד כל מה שייצגו. ובתוך כך, אותם הענקים שהיו לפני כן פלא ומופת, הפכו להיות מפלצות שלפי המיתוס המלכותי יש להשמיד ולהוריש. למעשה, כל ממלכה בסביבה שהצליחה לייצר סדר חברתי מסוים, נחשבה כמי ש״הורישה״ את אותם ענקים- יש שיקראו להם אימים, יש שיקראו להם זמזומים. גם ישראל הורישו אותם, כשמשה ניצח את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן. הבשן היה המקום בו היו אותם מגליתים מסתוריים, שלא ידעו איך להסביר אותם, אז הסבירו אותם כמשכנם של ענקים. והנה, מיטתו של עוג, ערש ברזל היא, ומוצגת לראווה ברבת עמון. מדובר אולי באבן בזלת ענקית, אבל העובדה שהעמונים הציגו אותה לראווה, מרמזת על כך שהם אפשרו לפולחן האבות להתקיים לצד הפולחן הלאומי. בממלכת יהודה סירבו להכיר בכך. הם דרשו להשמיד את שבעת העממים. וגם המיתוסים שלהם מרמזים על כך.

    מערת המכפלה, שהיתה קבר מיתי של גיבורים קדומים, הפכה לקברם של האבות והאמהות, ואף לקברם של אדם וחווה. ממלכת יהודה ניכסה את המקום לעצמה, ומתוך כך גם כפתה על מביאי המנחות להעניק אותן לאוצר, והדבר מתבטא בכך שהאב המייסד שלה, אברהם, לכאורה ״רכש״ באופן לגיטימי את חלקת הקבר. שם גם הומלך דוד, עד אשר העביר את ממלכתו לירושלים. ולמה היה צריך כך? מסתמן שפולחן המתים כל כך היה מושרש בחברון, עד שהיה צורך לפרום את הקשר של ממלכת יהודה אליה. ועל כך אומרת הגמר במסכת סוטה ל״ד עמ׳ ב׳, ״ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, משום דקברי בה שיכבי״- האדמה של חברון כל כך גרועה, שכל מה ניתן לעשות בה הוא להקצות אותה לקבורת מתים. חברון היה מרכז של ענקים, שם היו בני הענק, אחימן ששי ותלמי – על שמם נקרא המקום ״קריית ארבע״ (שלושה בנים ואבא).

    דוד המלך עצמו ניצח את גלית, שנחשב ״בן הרפה״. גלית היה מהעיר גת, שמסתבר שנמצאת במקום שנקרא ״מורשת גת״, מרשה, הסמוכה ל״בית גוברין״. מקום מלא במערות קרסטיות, במשך הזמן אפילו בנו שם עיר תת-קרקעית. גוברין, נטען, הוא השם הארמי ל״ענקים״. הסיבה שקראו למקום ״גת״, הוא מפני שבמשך הזמן המקומות הפכו לגתות ליצירת יין – שהיה נצרך בסעודות המרזח הללו.

    אבל המאבק הגדול ביותר של דוד היה בשאול. שאול עצמו הוא צאצא של יעיאל אבי גבעון, אשר שם אשתו מעכה. מעכה הוא שמה, או שמו, של כמה אנשים נוספים בתנ״ך שכולם קשורים בצורה זו או אחרת אל הרפאים: אכיש בן מעכה מלך גת, ואבשלום בן מעכה, בת מלך גשור (הי, גם לו קוראים תלמי כמו לבן הענק). גשור היא הממלכה ששכנה בגולן, באותו המקום בו שכן אותו גלגל רפאים שהוזכר. שאול עצמו, מי יודע, מדוע שמו מזכיר מאוד את ״העולם התחתון״, מוזכר כמי שהיה גבוה במיוחד, ״משכמו ומעלה״. כביכול הוא נלחם בפולחן הכתוני הזה, אך בצר לו, פנה דווקא הוא לבעלת האוב מעין דור, לבצע את הפולחן המקומי הותיק והמנואץ.

    מיכל בת דוד עצמה ניתנה לפלטי בן ליש, ששמו אולי מזכיר לנו את פלטי בן רפוא, נשיא בנימין. אחד מבני של בנימין נקרא בעצמו רפא. מיכל, יש להזכיר, היתה אמורה להנתן כפרס על ידי שאול למי שיהרוג את גלית הפלישתי. היא לא ניתנה לדוד אלא דווקא לפלטי – מי יודע מה מוצאו. ומי יודע אם אינו בעצם עדריאל המחולתי. ספר שמואל ב׳ כ״א טוען שזה היה שמו, ולו ולמיכל נולדו חמישה בנים. למרות שבמקום אחר כתוב שדווקא מרב, בתו האחרת של שאול, נישאה לו. לא ברור.

    חמשת הבנים הללו, בכל אופן, ניתנו לגבעונים שהרגו אותם. דוד נאלץ להסגיר אותם לגבעונים, כדי לכפר על החטא הנורא שעשה שאול, כשהפר את שבועת יהושע. הגבוענים הרי רימו את בני ישראל, שנשבעו לא להרוג אותם, ועל כן נותרו בחיים כשואבי מים וחוטבי עצים – אותם חומרי הגלם ששימשו לצורך מפעל המים בבריכת גבעון. אבל בגבעון גרה גם משפחת שאול. שאול עצמו היה הרי צאצא של אבי גבעון.

    בגבעון היה גם במשך תקופה מסויימת המשכן, טרם הועבר על ידי שלמה לירושלים. המקדש עבר לשם אחרי ששאול הרג את כהני נוב, ושדד לכאורה את מקדשם. הוא הרג אותם משום שהם אירחו את דוד בברחו מפני שאול, וכשגילו שמדובר בדוד לא רק שלא הסגירו אותו אלא גם נתנו לו את חרב גלית! שימו לב שכששאול ביקש לרדוף את דוד, מיכל מילטה אותו בעד החלון, ושפה במקומו במיטה את התרפים, ועל כך נזף שאול בה ״למה רימיתיני״. ואז הלך שאול לשמואל לרמה, ואמרו לו שדוד נמצא עם להקת הנביאים, אך השליחים ששלח שאול כדי לקחת אותו משם התמסטלו פעם אחר פעם עד שלשאול נמאס והוא הלך בעצמו לקחת את שאול – או-אז התמסטל בעצמו, נפל ערום כל הלילה, ועל כך נאמר ״הגם שאול בנביאים״. כלומר, יש כאן רפרנס מפורש לסמים ול״תרפים״.

    יש לזכור דבר נוסף ולא פחות חשוב: פרשת המרגלים, שם יהושע הידוע משבועת הגבעונים, וכלב שנחשב לאבי שושלת דוד בן ישי שהיה ״איש אפרתי״, שניהם היו מיחידים ששרדו את עצת המרגלים, אחד מהם הוא כאמור פלטי בן רפוא. אותם המרגלים עלו בנגב עד חברון ושם ראו את בני הענק, והוסיפו וכרתו זמורה ואשכול ענבים ענק – דבר המרפרר לגתות היין שבמערות המרזח, וכמובן לכך שמדובר באשכול עצום מימדים. ובאופן כללי כל מה שיש בארץ ישראל, הבהילו את בני ישראל והמסו את לבבם, הוא ענק.

    אלה ועוד כל מיני שברי סיפורים שרומזים בין השיטים לכך שבעצם כל המלחמה של התורה, ושל בית דוד, נגד פולחן הרפאים היה בסך הכל עניין פוליטי – לא דתי. המאבק נגד פולחן הרפאים היה מפני שבמסגרת הפולחן השתמשו במשני תודעה על מנת להתחבר ולתקשר עם רוחות האבות. ואגב, זה לא אומר שהדבר הזה בפני עצמו, שימוש באנתאוגנים, פסול. זה רק אומר שכשמדובר בפולחן שאינו פולחן יהוה לבדו, זה מגונה. הכהן הגדול עצמו היה הרי משתמש בחומרים הללו בבואו להתייחד בקודש הקודשים. קודש הקודשים, סוברים הארכיאולוגים, נמצא ב״בור הרוחות״ שתחת כיפת הסלע. מדובר בעצם במערת קבורה כנענית שמטרתה היתה זהה לפולחן הקדם-יהודאי במערת המכפלה: פולחן אבות. גם את המקום הזה, גורן ארוונה, כפי שעשה אברהם אבינו במערת המכפלה, קנה האב האולטימטיבי של יהודה בכסף מלא – כאילו כדי לתת לגיטימציה לניכוס הפולחני של המקום.

    %

    למה לבנות את המונומנטים שלך מלכתחילה ענקיים?

    ההסבר שניתן במחקר: אתה מעצב "נוף אנתרופוגני" כתגובה למשבר. אם אתה זה שקובע את הנוף, אתה הבעלים של הקרקע. בניה משמעותה ניכוס הקרקע. בניה של מבני ענק משמעותה ניכוס הקרקע בריבוע. בבנייתם כמונומנטים ענקיים, המבנים הפכו לעוגן חזותי עבור הפולקלור אודות הרפאים-הענקים. לאורך הזמן, כשהצאצאים שלך רואים מונומנט שבקצה זכרונם מסיפורי אבותיהם מסמל את הקשר שלהם לטריטוריה, כל מה שהם זוכרים הוא שבזכות המונומנט הזה יש להם טענה לחזקה על הקרקע. והטקסים הנשנים במקומות האלה, יש להם תפקיד בחיזוק הזכרון הקולקטיבי.

    מה הבעיה של משטרים ריכוזיים עם פולחנים טריטוריאליים מקומיים?

    באנלוגיה, פולחני אבות הם כמו מועדונים שכונתיים. שכונה בעלת אופי, שלא מקבל את מרותה של העיר הגדולה. המועדון נותן לגיטימציה לבעלי הבית המקומיים על בסיס העובדה שהקמע שלהם נמצא בשכונה. תושבי שכונת התקווה יאהדו את בני יהודה ולא את מכבי תל אביב, כי המועדון מסמל בעבורם יותר מסתם קבוצת כדורגל, זוהי גאווה תימנית שמסומלת באריה של יהודה (סמלם של בני תימן). אבל תעזבו כדורגל. אנחנו בתקופה של סמכות מבוזרת, לכל כפר יש את המנהיג שלו, כל עיר היא מדינה בפני עצמה, והמלך רוצה לאחד את כולם תחת ממלכה, ולגרום לתושבי הממלכה כולה לקבל את סמכותו. כמועדון שכונתי, הצאצאים מחשיבים את דעתם יותר מאשר דעתו של מישהו מבחוץ, משום שאבותיו קבורים בחצר המועדון, וסמכותם גדולה יותר מהסמכות של המלך. הדרך של המלך לנטרל את הכח הלוקאלי היא על ידי הבניה של דימוי קרימינלי של הסמכות המקומית. בצורה זו המועדונים יהפכו "לא רלוונטיים", כי הם משרתים את העולם התחתון (הי, כפל לשון), בעוד שמשטרת הצדק, ידו הארוכה של המלך, תגאל אותם. באופן זה, העולם התחתון, הופך ל"קני מידה ותהומות" המנוהל על ידי פושעים או ענקים, הרפאים. נטרול הרפאים הוא הריסת מבניהם (הבמות) וביטול הלגיטימציה שלהם, או לחלופין השתלטות עוינת על המבנים האלה, המקדשים האלה, במקרה שהפולקלור חזק מדי.


  • השתחוויה כירידה למצב פסיבי ביחסי מין אנאליים

    השתחוויה כירידה למצב פסיבי ביחסי מין אנאליים

    הזרע האנושי כהפרשת גוף הוא דימוי לשיקוי פסיכדלי, אבל הוא גם אנלוגי לנוזלים היורדים מהשמיים ומפרים את האדמה. כשמדובר בחורף, זה הגשם. הגשם מסמל את מעגל השנה, בין יום שוויון ליום שווין. ביום השוויון הסתווי היום מתחיל להתקצר, והלילה הופך לרובה של היממה. ביום השוויון האביבי, היום מתחיל להתארך והופך לרובה של היממה. מאחר שאנחנו מדברים על ניגוד בין יום לבין לילה, החורף מקביל ללילה, כשאין שמש, וכשיש יותר לחות, והקיץ מקביל ליום, כשיש שמש. המעבר בין הלילה לבין היום, השחר, מסמל לא רק את הזריחה אלא בעיקר את הרגע שבו מתגלה הטל על הקרקע. מכאן: הגשם אינו אלא אנלוגיה לטל.

    ואכן, הטל לא פוסק כל השנה. למעשה, דווקא בקיץ הטל מופיע הרבה יותר, משום שבחורף התנאים האקלימיים לפעמים מביאים לכך שהטל לא ניכר: כשיש עננות, כשיש רוחות, כשיש קור – האוויר הלח לא יתעבה וטל לא יווצר. הוא צריך את השמיים הבהירים, את היום החם שיאפשר קרקע קרה במשך הלילה, ודווקא אז נוצר הטל. הטל, הוא למעשה ה״גשם״ של הקיץ, ומאחר שהגשם הוא הגשם של החורף, אנו רואים רציפות לאורך השנה, אך מחזוריות על פני הימים, את אותה מחזוריות שסומלה כשהחורף הפך ללילה, אך הפעם כפי שהיא: במעבר מהלילה ליום, בשחר, מתגלה הטל. הטל, לפיכך, הוא המפרה.

    הטל נוצר כאשר אדי מים באוויר מתעבים על משטחים שהטמפרטורה שלהם יורדת מתחת לנקודת הטל. כל משטח קר מספיק יאסוף טל, הצמחים אך גם הקרקע, בעיקר אם פני הקרקע חשופים לשמיים וקרירים בלילה. באזורים יבשים, הטל הוא אפילו מקור מים משמעותי לקרקע, והוא הלכה למעשה מפרה. הוא מעלה את הלחות בשכבת הקרקע העליונה, משפר את תנאי הנביטה, ומונע ייבוש מוחלט של אדמות חוליות. המטאפורה על ההפריה מבוססת על פיזיקה. הטל נחשב כזרע האלוהי, והאדמה ככלי הקיבול.

    האדמה נמצאת למטה, והשמיים למעלה, כך שבעצם יש לנו כאן דימוי של בני זוג ששוכבים בתנוחה מיסיונרית שבה הגבר המפרה למעלה והאישה המופרה למטה, וזה יהיה המודל שישמש, באופן כללי, את המחשבה הפרימיטיבית ביחסי מין – חוץ מכמובן כשיש תנוחות אחרות. וכפי שכולנו יודעים, הן קיימות. לדוגמה: דוגי סטייל, שהיא מין תנוחת כריעה והשפלה. והמונח השפלה לא סתם קשור ביחסי שליטה ונמצא בהם בשימוש. כי יש כאן פוליטיקה של המינים: זה שנמצא למטה הוא בדרך כלל הנשלט, זה שנמצא למעלה הוא השולט. ובדוגי, זה המושפל (במובן שמשפיל מבטו וכורע) הוא הנשלט, וזה המשפיל הוא השולט.

    בנקודה זו אנחנו לא נוגעים רק בפוליטיקה של המינים, כי למעשה משחקי שליטה הם תופעה אוניברסלית שבה הכנוע משפיל את עצמו בפני השליט. לתנוחה הזו קוראים למעשה השתחוויה. והמשתחווה באופן כללי הוא הפסיבי והכנוע, שמצפה לפעולה אקטיבית מיטיבה של מי שהוא שח וקד בפניו. הוא ״משתחווה אפיים ארצה״, דווקא מפני שהאף שלו נוגע בארץ. אבל אף במשמעות המקראית הוא לא רק חוטם, אלא החלק הקדמי של הפנים, לעיתים אפילו כל הפנים. כשיש לך ״חרון אף״, לא רק האף שלך כועס, אלא הפנים כולם. או יותר נכון, המצח כחלק מהפנים הוא מין ״אף שני״, ולכן להשתחוות ״אפיים״ זה להצמיד גם את האף וגם את המצח – לנשק ממש את הקרקע: פנים אל פנים. ומה קורה אז? העפר מהקרקע, ובעיקר כשהוא לח, נדבק אל המצח, וכשהאדם קם מהתנוחה ההשתחוותית הוא מגלה פתאום ״אפר על ראשו״.

    אנו רואים בתנ״ך שלעפר יש כמה הוראות, אבל כולן קשורות לאחד משני רגעים: הרגע של הלידה והרגע של המוות, או לפחות הרגע של ההשפלה. כבן תמותה אתה גם ככה אפס, אבל אתה יכול להפוך לאפס גם אם לא תמות פיזית. כשאתה מבוטל, ונרמס, הורגים את הכבוד שלך. עפר הוא אמנם סמל של פריון, אבל גם של ביטול, אפסיות עד כדי איון. ואולי שני הדברים הללו כרוכים האחד בשני, לפחות כשמסתכלים על תנוחת ה״דוגי״, כשבה את/ה גם מופרה, וגם מושפל.

    השניות הזו של לידה ומוות מתבטאת היטב גם בדימוי שבו אדם נוצר מן העפר ואל העפר ישוב. העפר מזכיר את השבריריות של האדם, את פגיעותו ואת קוטנו מול מה שגדול ממנו. אברהם אומר “ואנוכי עפר ואפר”. איוב מתאר את עצמו “לאפר אשכב”. כשאתה משתחווה אתה הופך לעפר בעצמך, וכשאתה בא מן העפר וחוזר אל העפר, הכוונה היא לא רק שבתחילת ימיך אמא שלך הוציאה אותך מהבטן וכל הדם שלה נשפך על האדמה, ואם המיילדת לא היתה תופסת אותך גם אתה היית נופל על האדמה. והכוונה לא רק לכך שאחרי שתמות יקברו אותך ויחזירו אותך אל אותו הבור החפור, כשעפר מכסה אותך. הכוונה היא יותר, שנולדת בתנוחה של עובר, כלומר כפוף ומשתחווה, כשאמא שלך בעצמה היא בתנוחת כריעה – ואתה תמיד צריך לזכור את יום מותך, ״ממנטו מורי״, כי בסופו של יום אתה עדיין כאין וכאפס, בטח אל מול מי שגדול ממך, שמולו כל ההוויה שלך היא התבטלות והשתחוויה, וכדאי שתזכור את זה.

    השתחוויה עמוקה נתפסת כמחווה של כניעה, יראה והכרה ביחסי כוח. אנחנו רואים זאת בטקסים דתיים מול אל או כוח עליון, בחצרות מלוכה, או במפגשים חברתיים שבהם ההיררכיה מוגדרת היטב. הגוף מתכופף, ובכך מבטא את הסדר, החברתי או הקוסמי. המפגש של העפר והטל הוא אותו הסדר, כשאתה מפגיש ביניהם, אתה למעשה מתחבר עם הסדר הזה או מקיים אותו. ביוון העתיקה ההשתחוויה הזו נקרא ״פרוסקינזיס״, והיא סימלה הרבה יותר מיחסי כח, כי מי שהשתחוו לפניו, השליט ההלניסטי, היה כמעט אל חי. היוונים שאפו לראות עצמם כאזרחים חופשיים ולכן ראו במחווה זו מעשה משפיל, והעובדה שהוא מקובל אצל ברברים, הפכה את הברברים ליצורים שפלים. אכן, אצל כל מי שאינו יווני, ועל כן ברברי, מנהג ההשתחוויה בפני סמכות היה מקובל, והמלך היה נחשב כממלא מקומו של האל וכשומר הסדר הקוסמי.

    ביוון העתיקה גם יחסי המין היו בעצם משחקי שליטה, ומי שהיה פסיבי, ובעיקר מי שהיה בצד הנחדר בתנוחת הדוגי, בדרך כלל סימל את זה שנמוך יותר בהיררכיה. גברים נחדרים נחשבו מבחינה זו לנשים, molles. הפסיבי, כאמור, הוא הכנוע והמבוטל.

    המעניין הוא שלא בתרבויות מערביות העמדה הפסיבית לא נחשבה תמיד ככנועה כי גם כפסיבי יש לך שליטה בנעשה. למעשה, גם האקטיבי אינו שליט יחיד, ובטח לא בלעדי. יש לו, ל״אדון״, תלות ב״עבד״, וללא ה״עבד״ הוא לא יכול להקרא ״אדון״ – אני משתמש בכוונה בטרמינולוגיה של הגל, כדי לומר במילים פשוטות: השולט שולט רק אם הנשלט נשלט, ולנשלט יש את הזכות לקרוא עליו תיגר, בין אם הוא מסרב להכנע, ובין אם ״שולט על הקצב״, כי לטנגו צריך תמיד שניים. הנשלט שולט בשולט על ידי שהוא נשלט על ידיו. השולט נשלט על ידי הנשלט, כי הנשלט בסופו של דבר הוא זה שצריך לקבל את המרות, ובמעשה קבלת המרות יש גם היבט אקטיבי.

    במילים אחרות ופשוטות יותר, רוצים אנו לומר, ברגע שאדם משתחווה ויורד לעמדת דוגי, הוא לא משפיל את עצמו אלא יותר מכין את הקרקע להיות בעמדת נחדר, ו״לקבל את השפע האלוהי״. ה״חדירה האלוהית״ לא יכולה להתבצע בלי שלפין האלוהי יש לאן לפלוט את הזרע שלו – ובכך בעצם הצהרת השליטה של המשתחווה הכנוע. חווית ההתגלות, יחסי המין המטאפוריים בין המגלה למתגלה, אינם אלא דינמיקה של סאדו-מאזו בין ה״סאב״ ל״דום״, כשבהם שני הצדדים משחקים במהלך אותו האקט את שני הצדדים. בעגה של ה-BDSM קוראים לזה ״סוויץ׳״. זה לא הופך אמנם את המשתחווה ל״ורסטילי״, שמסוגללהיות גם חודר וגם נחדר. הוא עדיין נחדר בלעדית, אבל בפועל הוא גם דום וגם סאב בו זמנית.

    אך מאחר שאנו מדברים כאן על חוויה פסיכדלית, ועל ההשתחוויה כהידמות לכלב. זה לא רק בגלל שאתה בעצם מידמה לכלבה שמקבלת מאחורה, ואגב, גם בתורה התנוחה הזאת קרויה כך, שנאמר ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלוהיך״ – הקדשים נקראו במזרח, ככלל, ״כלבים״, על שם התנוחה שבה קיימו את יחסי המין שלהם, וגברים מסוגלים רק בדוגי. אבל כאמור, לא רק בגלל זה. כלב הוא זה שמשתחווה, בעיקר כשהוא יורד למצב של שתיית מים, ואם תרצו להגג ברטוריקה פסיכדלית אז אם ההשתחוויה כדוגי אנלוגית לשתיית משקה פסיכדלי, אז זה בעצם ״מצב 2״, אתה כורע ומשתווה ״כאשר ילוק הכלב״. כולנו מכירים את מבחן הקבלה לצבא גדעון.

    בפוסט קודם דיברנו על כך שחלק מהאנלוגיה של הזרע לטל היא בגלל הברק שלהם, ולאנלוגיה הזאת נכנסת גם אבן חן, ובעיקר בצורה שלה כפנינה שבוקעת מתוך צדפה שהיא מין איבר מין נשי. ביוונית ״מרגריטרי״ (μαργαριτάρι), ובעברית ״מרגלית״. המרגלית נחשבה כתוצר פלאי של זרע אלוהי, כביכול, אל הצדפה. הצדפה נפתחת בלילה בזמן ירח מלא, ומקבלת את אור הירח, שהוא ״זרע הדרקון״. הצדפה היא ״ביצת הירח״, והמרגלית למעשה בוקעת ממנה. כלומר, מכאן, שחציבת אבני חן באופן כללי, ובעיקר הרגע הזה שבו אתה חורץ את הסלע ומפיק מתוכו את אבני החן – מה שנקרא groove, הוא אותה ״ההזרעה״, יצירת המרגלית. זו ההתגלות, ולמעשה אותה החוויה שקולה לעור פיזי רב שאתה משיג כתוצאה מרוב הזהב והיהלומים שאתה משיג כחוצב.

    וכאן נגיע למדרש החביב בטקסט הזוהרי על משחק המילים בין המרגלא, המרגלית, לבין הפסוק ״ותגל מרגלותיו ותשכב״ בספר רות, המתאר את הצורה שבה רות ניסתה לפתות את בועז, כשניגשה חרש בשעת לילה אל המקום שבו ישן, הרימה את השמיכה, ונשכבה תחתיה, כדי לרמוז לו ״שיפרוש כנפיו עליה״. בועז מתעורר, נחרד, ורות צריכה להסביר לו במפורש את כוונתה, עד אשר ייעתר.

    תיקוני זוהר, נ׳ עמ׳ ב׳ כותב, בתרגום חופשי לעברית:

    "באותו זמן נחשב הדבר כאילו העולם נברא, והאורות מסודרים כראוי... באותו זמן הנשמה שהייתה דחוקה בין הרגליים, זהו שכתוב: “ותגל מרגלותיו ותשכב” – הנשמה חוזרת אל הלב, שהוא בדמות ירושלים. באותו זמן הלב רואה: “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”. הלב שומע, כי העבודה והכרובים חוזרים לבית המקדש, ככתוב: “וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים”. כל העננים (שהם רומי רבתי ורומי זעירא) המכסים על התפילות – נסתלקים, והעיניים מאירות, שהן בית ראשון ובית שני, שבהם עולות התפילות. כשישראל מלוכלכים בטינופם של שאר העמים, הנשמה, שהיא השכינה, אומרת: “אל תראוני שאני שחרחרת”, ובתפילה נופלת, ככתוב: “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”. וכשהיא נופלת ושוכבת לעפר בין הרגליים, וכבר ביארו זאת בעניין: “ותגל מרגלותיו ותשכב”, היא מתפללת לקב״ה שיקים אותה מן העפר. זהו שכתוב: “ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה”. באותו זמן: “ויחרד האיש וילפת”, זהו “ה׳ איש מלחמה”. מהו “וילפת”? כמו שנאמר: “ילפתו ארחות דרכם”. באותו זמן יבוא הקב״ה ויאמר לה: “ליני הלילה והיה בבקר” – “ליני הלילה” שהוא השמאל, ו“בבוקר” הוא רחמי הימין, שמשם מאיר האור, ככתוב: “הבקר אור”. אם יגאל אותך “טוב” -יגאל; כלומר, אם ישראל יעשו מעשים טובים כדי להעלות אותך מבין הרגליים כראוי – ייגאלו על ידי ישראל העליון, שהוא בעלך, והוא “טוב”. ואם לא יעשו מעשים טובים - “וגאלתיך אנוכי”..."

    כלומר. כל האקט האירוטי הזה, שהוא הכנה ליחסי מין, מקביל לבריאת העולם. ובמסגרת זו העולם משפיל עצמו לרמה של תוהו ובוהו, דווקא על מנת להברא. כך בעצם האישה (או הנחדר, לצורך העניין) משפילה עצמה לתנוחת דוגי, דווקא על מנת להיחדר. זו המהות של הגלות של עם ישראל, כל הירידה הזאת היתה על מנת שתהיה לשם עליה, הגאולה השלמה של ישראל. רות במקרה הזה מסמלת את השכינה, והצורה שבה היא מגלה את מרגלותיו, היא בעצמו משחק מילים לא רק על מרגלית אלא גם על גילוי, כלומר היא מכינה את עצמה לחדירה, והופכת בעצמה לכלי קיבול לקבלת השפע האלוהי. כלומר, כל הכניעה וההשפלה אינן אלא מנגנון שער לקראת ייזום ההיירוגמיה, הזיווג העליון. הדבר קורה באמצע הלילה, ובועז דוחה את ביצוע יחסי המין הללו (שכמובן לא מדווחים במפורש) עד שיעלה הבוקר, כלומר לשחר עצמו, הרגע שבו יעלה האור, והטל יפגוש את העפר. אגב, המדרש ממשיך וטוען שבדיוק משום כך צריך להתפלל את תפילת שמונה-עשרה בהנץ, כי 18 ברכות שהן ״חי״ הן כנגד מה שאמר בועז ״חי ה׳ שכבי עד בוקר״, כש״חי״ הכוונה לקדוש ברוך שהוא עצמו ״חי עולמים״. ואכן, כפי שכבר הדגים יהודה ליבס, במרכזו של פולחן השחר היהודי, עומד באמת אותו המיתוס על התרנגול שמעיר את בני הזוג ה׳ ו״איילת השחר״ שאינה אלא השכינה, לקיום הזיווג הקדוש ופליטת הזרע המקודש בדיוק באותו ״הנץ״.

    אסכם ואומר: הסקרמנט של אותם מיסטיקנים פסיכונאוטים שביצעו ״תרגולים״ שונים על מנת להגיע לאקסטזה נבואית, כלל השתחוויה שהיא בעצם הכנה גופנית לסימולציה של חדירה אלוהית. הדבר הזה השתמר בין השאר באיסלם, שם הוא נקרא ״סוג׳וד״, שמשמעותו קיום ה״איסלם״ – איסלם, מילולית, הוא ״כניעה״, התמסרות ל״חדירה האלוהית״. אבל, מסתבר, הסקרמנט הזה היה רק חצי מהטקס. מי שמפשפש היטב בכתובים בתנ״ך, מוצא שלטקס הזה היה גם חצי שני, שכלל מגע פיזי של הטל בעפר – או של הזרע באדמה, גם הוא באמצעות סימולציה והכנה גופנית. הווה אומר: אוננות ושפיכת הזרע לאדמה, בצורה כזו שהוא ייספג בעפר. ועל כך – בהמשך.


  • פריצת הדרך של בני שנון וקושיה אחת

    פריצת הדרך של בני שנון וקושיה אחת

    מחקרו של פרופ׳ בני שנון, ״Biblical Entheogens: A Speculative Hypothesis״ פורסם בכתב העת ״Time and Mind״. כתב עת חדש, מדובר היה בגליון הראשון שלו. כתב העת נוסד כדי להוות במה לתחום נישתי, חריג, גבולי, ולא ממש מיינסטרימי – נסיון להרכיב את החיבור בין מדעי הרוח הקלאסיים עם מחקר התודעה, ״ולהציע נקודות מבט חדשות וגישות חדשות לנוף, למונומנטים, לאנשים ולתרבות. תוך עיסוק בהיבטים קוגניטיביים של דיסציפלינות קשורות-הדדית כגון ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, שיכולות לעצב את הבנתנו לגבי אתרים ארכאולוגיים, נופים ותפיסות עולם״

    כתב העת היה אמנם כתב עת שעומד בסטנדרטים אקדמיים, כולל כמובן ביקורת עמיתים, אבל העורכים שלו היו דמויות שנויות במחלוקת – לא בגלל אמינותם אלא בגלל תחומי העניין שלהם, הגישה שלהם והמסקנות מפליגות הלכת שלהם: כריסטופר טילי היה מהארכיאולוגיים המובילים שביקש להתחשב בפנומנולוגיה בחקר הארכיאולוגיה. כלומר, במקום לחקור ״מה קרה כאן״, הוא צידד בגישה של ״כיצד חוו האנשים שהיו כאן את מה שקרה כאן״: הוא עמד מאחורי מושגים כגון פסיכוגאוגרפיה ונוף מקודש. הדבר היה בלתי מקובל על הארכיאולוגיים כי הוא בעצם לא היה אובייקטיבי על פי ההגדרה המדעית. טילי ביקש להכניס גם את הפרשנות של הארכיאולוג למחקר, ולהשליך אותה על הקדמונים, לפעמים אף לכפות אותה. בצורה זו, לא היה ניתן להפריך את הטענה הזו, כי היא לא היתה פוזיטיבית.

    העורך השני, פול דוורו, כלל לא היה אקדמאי. אפילו לא דוקטור. הוא פעל מחוץ לאקדמיה, וקידם תאוריות שנחשבו על גבול הפסבדו-מדע. הוא אמנם עבד על פי המתודה המדעית, כך שחוקרים יכולים היו להעריך אותו, אבל המסקנות שלו היו ספקטולטיביות, כך שרק מחוץ לאקדמיה הוא יכול היה לקדם אותן. תאוריות לדוגמה: הרעיון שקיימת פסיכואקוסטיקה מקודשת באתרים ניאוליתיים, באופן כזה שהתהודה שהארכיטקטורה שלהם יצרה, גרמה לתופעות נפשיות וטראנס בקרב הנוכחים בהם, או ״קווי ליי״, שלכאורה היו קווי אנרגיה שבמקומות שבהם עוברים, ידעו הקדמונים שיש פוטנציאל לתופעות חריגות שיש לפרש אותן כקדושות. אפילו בלי להסביר מה בעייתי, מובן מה בעייתי בלייחס לקדמונים טכנולוגיות בדיוניות, או מתקדמות בהרבה ממה שאנו מכירים. אבל כנראה שאפשר להבין מהר מאוד כיצד מאמר כמו זה ששנון כתב יכול היה לקבל חיבוק חם דווקא בכתב עת כזה. והוא קיבל. ולא רק חיבוק, אלא גם כותרות בינלאומיות. יש המייחסים את הצלחת כתב העת, דווקא לאותה תשומת לב שקיבל המאמר הספציפי הזה – וכן-או-לא, זה לא משנה את העובדה שבעקבות ההנחות ששנון מראש תיאר אותן כספקולציות, אנחנו נמצאים כאן כיום ומנסים לאשש אותן, ודומות להן.

    שנון הגיע כמדען-כוכב בתחום הפנומנולוגיה של החוויה הפסיכדלית, כשכמה שנים לפני כן כתב ספר מוערך על הפנומנולוגיה של האייהווסקה. אבל משהו בדימוייים שעלו אצל המרואיינים שלו, ואצלו עצמו כשפן הניסויים של עצמו, הביא אותו להניח שקיימים דפוסים אוניברסליים חוצי תרבויות בחוויה של ה-DMT. ומאחר שקווים כאלה ניתן לזהות גם בתנ״ך, סבר, אולי גם בתנ״ך השתמשו ב-DMT. אבל מאיפה היה להם DMT? כאן הגיע למסקנה שיש לחפש בפלורה המדברית חומרים שמכילים אותו. והוא מצא. אבל מאחר שכמו באייהווסקה ה-DMT לא יכול לפעול שלא בנוכחות מעכבי מונואמין אוקסידאז, משום שהוא מפורק במערכת העיכול על ידי האנזימים הללו, היה עליו למצוא עוד מרכיב שיסייע לגוף למנוע את הפעולה שלהם ובכך לסייע ל-DMT לעבור את מחסום הדם-מח. גם חומר כזה הוא מצא. ולפיכך, משיש לנו מתכון, אנחנו רק צריכים להוכיח שמישהו הכיר אותו והשתמש בו. באמצעות פעלולים פרשניים, הוא הגיע למסקנה שאכן הדבר היה, אך הוצפן, ובכל זאת היה ידוע למתי מעט, והוא נעזר בפרשנויות נועזות כדי להצדיק את זה.

    אחת מהפרשנויות הללו היא של רבינו בחיי בן אשר, מקובל בן המאה ה-13, שהושפע מקבלתו של הרמב״ן. וכך כתב שנון: “רבנו בחיי כותב שהמזונות הטהורים ביותר נבראו בראשית הבריאה כדי לאפשר השגת ידע עליון. הוא קושר זאת במפורש לעץ הדעת המקראי, ומוסיף שידע עליון זה יכול להירכש גם באמצעות שימוש בסמים וברפואות שהיו זמינים בזמנו. גם המן נשא תכונות כאלה”

    הציטוט הזה שימש אחר כך מגוון של כותבים שציטטו את שנון, לנפנף בפרשנות של רבינו בחיי, כדי לטעון שהמסורת הפסיכואקטיבית הועברה בירושה ובחצאי רמזים ושרדה עד לעומק ימי הביניים. יש רק בעיה אחת, הטענה שעל פיה פרי עץ הדעת היה סם פסיכואקטיבי, ורבינו בחיי טוען זאת, אינה ציטוט מדויק. לא זו אף זו, פרופ׳ שנון לא ציין במפורש היכן זה נאמר, וגם הדגיש שמי שהציג בפניו את פרשנות רבינו בחיי ביקש ששמו לא יופיע במאמר. אז יכול להיות שלא חיפשתי כמו שצריך, אבל יכול להיות שאני גם צודק. ניסיתי בכל מאודי למצוא את הקישור המפורש בין המן לעץ הדעת אצל רבינו בחיי ולא הצלחתי, הדבר הכי קרוב שמצאתי ולדעתי אם כך זהו הציטוט, הוא הפרשנות על שמות פרק ט״ז, הפרק שבו הוא מדבר על המן. וכך כותב רבינו בחיי:

    ״ותמצא בכאן, בפרשת המן, ה' פעמים ׳מן׳, כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים ׳אור׳, וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון. ודרשו (ביומא ע״ה עמ׳ ב׳): ׳לחם אבירים אכל איש׳, לחם שמלאכי השרת אוכלים, דברי ר׳ עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל, טעית, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם? והלא נאמר ׳לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי׳, אלא ׳לחם אבירים׳, לחם שנבלע באברים, ומזה דרשו רז"ל ׳מחספס׳ בגימטריא רמ"ח אברים, ומכאן שלא היו צריכין לנקביהם שהרי מזונם היה נבלע ברמ"ח אברים שלהם שהיו אוכלים. וכן דרשו רז"ל עוד בפסוק ׳עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' בכל האותות אשר עשיתי בקרבו׳, מהו ׳בקרבו׳? בבני מעים שלהם שהיו אוכלים ולא היו מוציאים כלום.

    והרמב"ן ז"ל כתב כי כוונת המדרש הזה לר' עקיבא ולרבי ישמעאל הוא ידוע כי קיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכמו שדרשו רז"ל ׳ואתה מחיה את כולם׳, אתה מחיה לכלם, ועליו נאמר ׳ומתוק האור׳, שישיגו בו טוב טעם.

    ולפי מדרשו של רבי עקיבא, היו אנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד, ולכך תפש אותו רבי ישמעאל, לפי שקיום מלאכי השרת הוא באור העליון עצמו ורבי עקיבא היה משים קיום בדבר המתגשם מתולדות האור הנקרא לחם מן השמים, ולדבריו לא היה הפרש בין מזון אנשי המן ובין מזון מלאכי השרת, הכל אחד, ואין הדבר כן. ודע כי מעת שהשיגו ישראל לזיו השכינה על הים מאותה השעה נתעלה נפשם להדבק בתולדותיו שהוא המן והיו ראויים להנתן להם המזון הזה במדבר, ע"כ כוונת הרב עם קצת לשונו. וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופני, קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת ה׳ יתברך, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים, ואולי כי גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים… ואין ספק כי אלה הם מאכלים דקים וזכים מחדדים השכל כמן ויותר ממנו שהרי באותו זמן יהיה שפע החכמה שנאמר ׳כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים׳״

    כלומר, לפי מדרשו של ר' עקיבא, גם אנשי המן (בני ישראל) וגם מלאכי השרת ניזונו מאותו דבר, המן. כלומר, המן לא היה רק מזון לגוף, אלא מזון אלוהי ממש, כמו שזוכים לו המלאכים. ר' ישמעאל חולק על כך וסובר שמזונם של מלאכים שונה במהותו, כי הם מתקיימים ישירות מן האור העליון, ולא ממשהו גשמי. רבינו בחיי תומך בדעתו של ר׳ ישמעאל וטוען שהמן הוא אוכל גשמי, אך עם זאת, יש בו מקור רוחני מ״תולדות האור העליון״. איך זה יכול להיות? הוא אומר, שישנם מאכלים גשמיים שהם כאלה. הוא לא מציין במפורש סמים, אבל ניתן להבין על דרך המשל. הוא נותן דוגמאות של חיות פלאיות שהקדוש ברוך הוא עתיד להכין מהן את סעודת הצדיקים לעתיד לבוא. גם בעלי חיים אלו, ״שאינם נפסדים״, הם "תולדות האור העליון". לכאורה, מי שישכיל להגיע להשגה שכלית עליונה, יזכה לאכול מאותם המאכלים. והסיבה שהם מתוארים כבעלי חיים, היא משום שיש בהם משהו שיעלה אותם מלהיות סתם ״צמחים״, יש בהם כח חיות. זו הסיבה שגם״אדני השדה״, שהם בעצם צמח, נחשב כבעל חיים. יש הקושרים אותו לדודאים, ויש גם הקושרים אותו לבעל החיים ״ידוע״, שעם עצם מעצמותיו משתמשים לצורך תקשור עם עולם המתים (דהיינו: חווית סף מוות).

    אך כאן אני שואל: חלק מהנס המתואר אצל ר׳ ישמעאל הוא שהאוכל ״נטמע באיברים״ ולא צריכים לנקביהם. אבל הדבר בכלל לא נכון עבור אלה המשתמשים באנתאוגנים – לא בדודאים וקל וחומר לא בדמוי-אייהווסקה. בשני המקרים וכמובן ברבים אחרים, אחת מתופעות הלוואי המיידיות היא שהם דווקא כן ״נזקקים לנקביהם״, ובטורבו. שלשולים, כאבי בטן, הקאות והתכווצויות הן תופעות לוואי שדווקא במקרה של הדודאים (לפי אשר טענתי בעבר) מציין התנ״ך ש״כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״. מדוע אם כן, רבינו בחיי בעקבותיו של ר׳ ישמעאל טוענים בדיוק הפוך? איני יודע, והדבר מפיל את כל הדרשה. או שמא זוהי חלק מההצפנה? ולמה בעצם שיקודדו את זה?

    (תשובה אפשרית: ההפרשות המוגברות מתקיימות דווקא בשימוש מזדמן, באנשים רגילים עם תזונה שגרתית, אולם יתכן שבצריכה מתמשכת אדם צורך פחות ופחות מזון גשמי רגיל ובסוף התהליך נגמל ממנו לגמרי בדיוק כמו תזונת פראנה, שזו תופעה קיימת וידועה. בקיצור בתהליך ובחניכה וביחידי סגולה מגיעים למצב שבו אין אכילה ושתיה ואין הפרשות. אחרי הכל מדובר בסרוטונין ובקולטני סרוטונין שמפתחים סבילות)


  • האבולוציה של ציד הראשים והשימוש המלווה בחומרים פסיכואקטיביים

    האבולוציה של ציד הראשים והשימוש המלווה בחומרים פסיכואקטיביים

    חוקרים מאונ׳ ורשה חשפו ב-2022 את העדות הקדומה ביותר לשימוש בצמחים משני-תודעה בדרום פרו. במחקר נותחו דגימות שיער מ-22 מומיות, מהן ארבע ״ראשי גביע״ (trophy heads, כלומר ראש אנושי שהוסב לכוס), שתוארכו בין 100 לפנה״ס ל-1476 לספירה. באמצעות בדיקות כימיות מתקדמות התגלו עקבות של קוקאין (מצמח הקוקה), מסקלין (מקקטוס סן פדרו) והרמין והרמלין (מהצמח Banisteriopsis caapi, המרכיב המרכזי באיוואסקה). ממצאים אלה מצביעים על שימוש בטקסים דתיים וריפוי רוחני עוד מתקופת נאסקה המוקדמת, מאות שנים לפני האינקה.

    הצמחים אינם ילידיים לחוף הפסיפי, ולכן נדרש מסחר נרחב שחצה את הרי האנדים. לאורך השנים ניכר שינוי היסטורי: בתקופה המאוחרת ירד השימוש באיוואסקה ובמסקלין, בעוד שצריכת הקוקה נעשתה נפוצה במיוחד לאחר כיבוש האזור בידי אימפריית ווארי במאה השמינית לספירה. כשהחומרים היו נדירים, נעשה בהם שימוש בעיקר בטקסים שמאניים, שכללו גם קורבנות אדם. כשהתרבה מצאי הקוקה, הוא הפך נפוץ כל כך, שהיו יכולים להשתמש בו גם לצרכים פחות ״מיוחדים״, ולכן הוא נמצא בכמויות גדולות יותר בקברים – כולל של ילדים, שמן הסתם לא צרכו קוקה בחייהם.

    ובעניין קורבנות אדם: אחד הממצאים המיוחדים הוא ראש גביע של ילד שבו נמצאו רמות גבוהות של מסקלין, מה שמרמז כי ניתנו חומרים פסיכואקטיביים לקורבנות כדי “שילכו בשמחה אל האלים”. השפעתם נוגדת הדיכאון של החומרים עשויה הייתה להקל על תחושת הפחד והכאב בטקסים דתיים אלה.

    %

    ראשי הגביע היו משהו ששותים ממנו שנעשה מראש של קורבן אדם קודם. ולאותו אדם נותנים סמים לפני שמקריבים אותו. ניתן להבין שחלק מהכוסות עוצבו מראשים של לוחמים (של אויבים) שנהרגו בקרבות, ולא שהומתו במסגרת טקס. והחלק הקורבני היה פשוט שתיה מהראש, והנחה שלו בקבר. מכאן שבעצם מדובר בשני סוגים של ראשים: קורבנות שהוכנו לפני הטקס והוקרבו, ולוחמים שראשיהים נערפו והוסבו לכוסות. והמעבר היה לאורך הזמן מקורבנות למונומנטים.

    באמזונס קיימת תופעה של "ציד ראשים" , כשבחלק מהמקרים לא מדובר בלוחמים "שלך", אלא בלוחמים שהרגת. לכן, אי אפשר להסיק את זהות הקורבנות, כל עוד גם הלוחמים גדלו באותו איזור ואכלו אותו הדבר. סוברים שמדובר בראשים של אויבים, כשלא מצאו בשערות הראש צמחים פסיכואקטיביים, אך יכול להיות שהעדר החומרים נובע מתת-ספיגה של החומרים או שהם מלכתחילה היו חלשים. באיקונוגרפיה שבמקום צוירו צמחים הצומחים מתוך גביעים כאלה (בה מקרה של קורבן). בקבורות נתגלו הראשים מונחים מעל לעלי קוקה ותירס, אז סביר שהאמינו שיש להם תכונות פריון.


  • האם ישו באמת משח אנשים בקנאביס?

    האם ישו באמת משח אנשים בקנאביס?

    כריס בנט טען את זה, אבל לא הביא את אותם טיעונים שאני מביא כאן. אני מניח שזה כי מחקריו של יהודה ליבס לא תורגמו לאנגלית, או כי אני לא יודע. אני מזכיר כמובן את בנט, בהמשך, אבל בקצרה ביותר. ובניגוד אליו, אני לא טוען שהקנאביס אכן שימש את ישו. אני יותר טוען, שאת הקישור לקנאביס עשו תלמידיו המיסיונרים שהמירו את דתם של העממים ההודו-אירופיים במרכז אסיה, והתלהבו מכך שהם משתמשים באנתאוגן קסמים ש״עושה הרבה שכל״.

    הספר האפוקריפי "חזון האמגושים" (Revelation of the Magi) הוא חיבור נוצרי מוקדם מהמאה השלישית לספירה, המתחזה לעדותם האישית של האמגושים שביקרו את ישו לאחר לידתו, ונשאו מתנות זהב, לבונה ומור – על פי הכתוב בבשורה על פי מתי.

    האמגושים מתוארים בספר כמלכים וכחכמים. משמעות שמם: ״מאגי״, המתפללים בדומיה. הם חיים בארץ שיר, הנמצאת בקצה המזרחי של העולם, על שפת האוקיינוס הגדול. הם צאצאיו של שת בנו של אדם הראשון. אדם מסר לשת ספר מצוות שהכיל הוראות לצאצאיו באשר לפולחנם והציפיה לכוכב שיבשר על הולדתו של האל בדמות אדם. הוא סיפר כי הכוכב הזה נגלה אליו בגן עדן מעל עץ החיים לפני שחטא, אך נעלם ממנו משום ששמע לנחש. הוא הזהיר אותו לבל ישמע לנחש, ובמקום זה שיתפלל ויצפה לשיבת הכוכב, ויחנך את בניו לעשות כן עד אשר אלוהים ישמע לתפילתם.

    האמגושים נהגו לטהר את עצמם ב-25 בכל חודש במעיין קדוש, וביום הראשון של החודש היו עולים להר קדוש, "הר הניצחונות" (Charaxio), ומתפללים בשתיקה. ביום השלישי, הם היו נכנסים ל"מערת האוצרות והסודות הנסתרים" שבה שמורים ספרי שת ואוצרות המיועדים להופעת הכוכב. לאחר סיום הטקסים, היו מלמדים את בני עמם את סודותיהם, והמסורת היתה מועברת מדור לדור.

    יום אחד הופיע הכוכב בדיוק כשעלו להר. הכוכב יורד מהשמים, נכנס למערה, ולבש דמות אנושית קטנה וצנועה. הדמות הודיעה כי נשלחה מאת האל כדי להושיע את האנושות, והורתה להם ללכת בעקבות הכוכב למקום שנקרא ״בית לחם״. בעקבות הכוכב הם פצחו במסע, שהפך מהיר וקל משום שהוא יישר הרים והזיז גבעות, ובקפיצת הדרך הגיעו חיש מהר לבית לחם, רגע לפני שישו נולד. בבית לחם מצאו מערה, שבה הכוכב הפך לתינוק זוהר, בירך אותם וציווה עליהם להיות עדים לבשורה.

    כשיצאו מהמערה, יוסף ומרים נבהלו, נדמה להם היה שהאמגושים גנבו את הילד. האמגושים הרגיעו אותם, התינוק אולי נראה שנמצא איתם, אך בגופו נותר בביתו. התינוק בירך את אמו ואמר לה שמשימתו, אכן, לגאול את האנושות. הוא משחרר את האמגושים לדרכם, והם, בהובלת הכוכב עושים את המסע המופלא חזרה לארצם. שם סיפרו לתושבי ארצם את קורותיהם והתגלותם, וחילקו להם מהמזון שקיבלו מהכוכב. מי שאכל, ראה בחזונותיו את חיי המשיח, והדבר גרם לרובם להתנצר.

    בהמשך, תומאס הקדוש הגיע לארץ שיר וביצע נפלאות. האמגושים זיהו בו את מי שהילד הזכיר, שכן ב״מעשי תומאס״ הוא מתואר כתאומו של ישו, לכן נקרא יהודה דידימוס תאומא, התאום. הם ביקשו ממנו שיטביל אותם, הוא לקח אותם למעיין, משח אותם והטביל אותם. או-אז הופיע המשיח שוב בדמות התינוק, נתן להם לחם, הכריז שהסודות העתיקים הושלמו, ועלה השמיימה.

    תומאס עצמו נשלח להודו. ״מעשי תומאס״ עוסק בצורה שבה המיר את דתו של מלך הודו לנצרות. כחלק ממעשי הניסים שהוא עושה, הוא משתמש בשמנים העשויים מצמח בשם ״צמח החסד״. השמנים מביאים לכך שהאור יורד עם הנמשח, עיניו נפתחות והוא רואה דברים נסתרים, ונשמתו מתמלאה מנוחה וריח טוב. או בקיצור: טרנספורמציה תודעתית.

    יש לציין כי הספר ״מעשי תומאס״ במקורו נכתב בסורית, כך על פי השוואה לאוצר המילים של ספר גנוסטי אחר ״המנון הפנינה״ שחלקים ממנו לכאורה שולבו בספר. במשך הזמן הוא נערך כמה פעמים, וגם תורגם ליוונית – תרגומים שהשמיטו ממנו קטעים בעלי תוכן בעייתי, על מנת להכשיר אותו ולהתאים אותו לעקרונות האורתודוכסיים. בסופו של דבר ההשמטות נכשלו, והספר לא נכלל בקאנון. בין השאר מפני שהוא כולל תכנים שנתפסו ככפרניים, כגון דוקטיזם ואנקרטיזם. ומשום כך גם הספר הוכרז כפסבדו-אפיגרפי, בעל תכנים לא נאמנים לדברי השליחים ולפיכך לא נכתבו על ידיהם. האנקרטיטים היו זרם גנוסטי שדגל בפרישות מינית וב״שליטה עצמית״, לפיכך גם נישואים אסורים – בניגוד לעמדת הכנסיה, שעל פיה נישואים הוא סקרמנט מקודש.

    על פי הגנוסטיקנים הללו, האיחוד המיני לא אמור להיות בפועל, אלא באופן סמלי ורוחני. מין הוא הנאה חומרית ומשחיתה, האיחוד המיני אמור להיות במסגרת עשיה רוחנית שיוזמת זיווג קדוש בין רוח הקודש לאלוהות, ונקראת ״חדר הכלולות״ (bridal chamber – משהו שמזכיר במעט את ה״זווגא דמלכא ומטרוניתא"). ״חדר הכלולות״ הוא סקרמנט גנוסטי ידוע, והתפרסם בעיקר בקרב הגנוסטיקנים הוולנטיניים, אצלם נחשב כסקרמנט הראשי. הסקרמנט הזה נעשה בנוכחות משני תודעה, ולפי הניתן להבין מ״מעשי תומאס״ הוא נעשה באמצעות שמן קדוש, שבמריחתו נאמרת התפילה ״בואי אם רחמנית, בואי אם שבעת הבתים, בואי שיתוף הזכר, בואי את שחושפת את הסודות הנסתרים…״. כך, למעשה, הזיווג הקדוש הוא חוויה פסיכדלית.

    העובדה שמדובר בגישה המתאימה למסורת הטנטרית, שם ביקשו להעלות את אנרגיית הקונדליני שלא באמצעות מין, ובנוכחות של קנאביס – ביחד עם הנוסח המתאר את הניחוח ב״חדר הכלולות״ כניחוח ״עלה הודי״, גורמת לכריס בנט לזהות את ״צמח החסד״ כקנאביס. נחמד. ובכל מקרה, מדובר כאן בשימוש באנתאוגן.

    נשוב ל״חזון האמגושים״. כאמור, מדובר בבני שת, החיים בארץ בשם שיר. נשאלת השאלה, איפה היא ארץ זו. איפה למעשה אותו ״הר הנצחונות״? גי סטרומזה בספרו ״זרע אחר״ נדרש לשאלה זו, ולא מקבל תשובה ברורה. לפי המחקר שלו, אין בסיס לזיהוי של ארץ זו עם סין שנקראת Seres, ונראה שמדובר בארץ סמלית.

    המיתוס על כתבי קודש נבואיים שהוטמנו על ידי בני שת הוא מיתוס ותיק, שהיה קיים עוד בזמנו של יוסף בן מתתיהו. ב״קדמוניות היהודים״ (1.71) הוא מזכיר את מצבות האבן שהוצבו על ידי בני שת. הוא קורא למקום בו הוצבו Seiris, שזה יכול להיות ״שיריס״, או ״שעיריס״, מלשון הר שעיר, ארצם של ״בני קדם״. על שלמה המלך כתוב ״ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם״. לפני מות אברהם, נאמר שהוא נתן לבני הפלגשים מתנות, ״וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם״. כך, אנו רואים, שהמיתוס על חכמת בני קדם וה״מתנות״ שלהם, קיים היה עוד בתורה עצמה.

    אך מה הקשר לשת? ובכן, בנבואת בלעם נאמר: ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". ״כל בני שת״ מקבילים למואב, אדום ושעיר – בני קדם. יש להזכיר כי בן בני רעואל בן עשו יש אדם בשם ״זרח״, אחד מאלופיו הוא זרח. אחד ממלכי אדום לפני מלוך מלך בישראל נקרא יובב בן זרח. בנו של יהודה מתמר כלתו נקרא זרח, שעל פיו דברי הימים נקראו בניו ״זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע״ – בדיוק כפי שנקראו חכמי קדם ששלמה גבר עליהם בחכמתם, ״ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול״. ואמר רב בגמרא, בבא בתרא ט״ו עמ׳ א׳, ״איתן האזרחי זה הוא אברהם״. מכל אלה אנו רואים קשר בין שעיר ובני השפחות, ובין כולם לכוכב הזורח. כאילו שברבות הימים, אותו הכוכב יגרום לאותם ניצוצות אבודים שיצאו מהשורש הקדוש של אברהם, לשוב לכור מחצבתם ולהודות במשיחיותו של זרע יעקב. המיתוס הזה עובר כחוט השני לכל אורך התנ״ך.

    מה שמתואר בנבואה זו של בלעם הוא שבאחרית הימים יקום מנהיג עתידי מזרע יעקב, שבפועלו הוא ״דרך כוכב״, ימחץ את אויביו ויאביד את שעיר. לא ברור מהו ״דרך כוכב״, והיו שפירשו את זה פשוט כמי שיזרח כפי שה׳ זרח משעיר (וישוב מבצרה ״חמוץ בגדים״). נבואה זו על המשיח הדהדה בקרב היהודים, עד מצב שבו רבי עקיבא הכריז על מנהיג המרד כעל ״בר כוכבא״ משום אותו כוכב. אבל לא רק הוא. מסתבר שכמה דורות לפניו, היסוד המשיחי הזה התעורר בקרב הנוצרים הראשונים שזיהו את המשיח עם ישו. הכוכב מזוהה עם ״כוכב בית לחם״ שהוביל את האמגושים לעלות ולקבל את פני ישו.

    הסיפור על האמגושים וארץ שיר מופיע אמנם ב״בשורה הקופטית אל המצריים״ שנמצאה בנאג חמאדי. אך המיתוס הזה היה מוכר עוד לפני כן, כששולב בספר ההיסטוריה שנמצא במנזר זוקנין הסורי, ״כרוניקת זוקנין״. העובדה שבשובם של האמגושים לארצם הם הביאו מזון שקיבלו מהכוכב, שאכילתו גרמה לחזיונות המשיח, והעובדה שתומאס הקדוש נזכר כמי שביקר בארץ זו והמיר דתם לנצרות – הופכת את שני האזכורים של האנתאוגנים למקושרים עם המסורת הסורית. העובדה שגם הקדושים הסורים המקובלים על האורתודוכסיה (אפרם, לדוגמה) הטיפו לפרישות מינית, מביאה אותנו להניח שהמרחק בינם לבין גנוסטיקה היה כמלוא נימא. כאילו, כדי לרמוז, שהנצרות הנסטוריאנית שסברה שלישו יש שני טבעים נפרדים לגמרי, האנושי והאלוהי, שיסודה בנצרות הסורית – היתה למעשה פשרה של התפיסה ״המאמצת״, שעל פיה ישו היה אדם רגיל שבעקבות חווית התגלות הפך לאלוהי ו״אומץ״ על ידי האל, ונלקח השמיימה כמו חנוך ואליהו. סוג של בודהה כזה. או סאדהו. מישהו שהגיע אל הנירוונה, ונגאל.

    זה לא אומר שנצרות היא דת מזרחית. זה רק אומר, שכפי שהסאדהו השתמשו בקנאביס, אולי גם הנוצרים הקדומים עשו כך, כשאת מסורת זו שימרו הגנוסטיקנים. ואולי הם הודרו לא בגלל רעיונותיהם הכפרניים אלא דווקא בגלל השימוש שלהם במשני תודעה.

    בבודהיזם יש שלושה מרכיבי יסוד שבהם המתרגל הבודהיסט מבקש להיתמך בדרכו אל ההארה, שנקראים ״ראטנה״: אבני חן. כדאי לזכור את הטרמינולוגיה הזו ולו בשל הצלבה עם מחקרו של יהודה ליבס, ״פולחן השחר״. פולחן השחר, טוען ליבס, יש בו יסוד מקודש גם כשהוא משמש לעבודה זרה. ליבס מציג אותו בעצם כנסיון של מיסטיקנים-אלכימאים הידועים בשם הקוד ״בני קדם״ לחפש בהרים בסוף העולם רמזים אסטרונומיים כלשהם על מנת למצוא זהב, אבני חן ומרגליות. ההרים האלה נקראים מצד אחד ״טורי נהירו״ אך מצד שני ״טורי חשוכא״, וממוקמים ב״אררט״.

    לא ברור היכן אררט, והוא מוזכר מפני שמקושר למקום בו נחה התיבה לאחר המבול, אך נראה שמדובר במקום שבו שכנו ״שערי אלכסנדר״, מקום שנחשב כקצה העולם המיושב, כקצה הציווילזציה שכל מי שבעברם השני הוא ״האחר״, הברברי – אולי הסקיתים. באגדות אלכסנדר מסופר על ביקורה של מלכת האמזונות תלסטריס, שיש לראות בה כבת דמותה של מלכת שבא הבאה לבקר את שלמה המלך. הסיבה שמלכת שבא מוזכרת היא כי גם היא הביאה לשלמה המלך ״מתנות״, ״גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה״. כדאי להתעכב על הבשמים. מסופר במדרש ששלמה נתן למלכת שבא ״את כל חפצה אשר שאלה״, ומה בעצם שאלה? היא ביקשה לקיים איתו יחסי מין, ואכן קיימה, ובשכר יחסי המין האלה נולד נבוכדנאצר בסופו של דבר, שהחריב לעתיד את בית המקדש שבנה שלמה.

    גם על תלסטריס מסופר שביקשה מאלכסנדר את אותו הדבר, בעבור שיוולד להם צאצא, שאם יהיה בן יישאר אצל אלכסנדר ואם בת, יישאר אצלה. פלוטארכוס מפקפק באגדה זו וטוען שייתכן שמאחורי האגדה מסתתרת הצעתו של מלך סקיתי את בתו כאישה לאלכסנדר. ובכל מקרה, על האגדה על האמזונות במקורה התפתחה מתיאור הלוחמות הסקיתיות. כך, בעצם נוכל לקשר בין אלה שנמצאים מעבר לשערי אלכסנדר, לברברים פראיים אך חכמים, הלא הם הסקיתים.

    על פי התרגום הארמי לאיוב א׳ ט״ו ״ותיפול שבא״, ״ונפלת בתכיף לילית מלכת זמרגד״, מזוהה מלכת שבא עם לילית מלכת השדים, ששכנה בתדמור שבמדבר. אבל על אילו הרי חושך מדובר? ועל איזה מדבר מדובר?

    על הררי קדם נאמר ״ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה״. כלומר, יש איזו שהיא זיקה בין הררי קדם לבין האל השוכן בסנה, והשאלה היא מן הסתם מהו הסנה. בכל מקרה, מעבר לאותם הררי קדם, על פי המיתוס שמתאר ליבס, קיימת מין מפת אוצר, או מפה אסטרולוגית שבאמצעות פענוח שלה ניתן למצוא כוכב ולנווט דרכו אל מקום האוצר. הר זה נמצא במזרח הרחוק, יהיה אשר יהיה – אררט, תדמור, או אולי פשוט הרי פמיר, חבל בדחשאן, הסמוך לסין, שם חוצבים את אבן הספיר, זו שממנה עשוי כסא הכבוד: הלאפיס לזולי. משם, או מעבר אליהם, גם הגיעו במקור הסקיתים – מחוז שינג׳יאנג. מחוז זה, שגובל במערבו בהרי פמיר, היה מקום מושבם של שבט הסאקה, הגלגול המקורי של הסקיתים, שנקרא בידי סטרבון ״טוכארים״.

    העממים הללו ישבו בכל מרכז אסיה – מקום המוקף ברכסי הרים עצומים, שמקיפים ״איזורי שפל״, שבשל החומה המקיפה אותם הופכים למדבריות צל-גשם. לפי ההנחות המדעיות, האיזורים שכיום הם מדבריים, היו לפני כ-4000 שנה פחות צחיחים, ואפשרו קיום של קנאביס כצמח בר, על אף שנדמה שבתקופה זו החלו לביית אותו. ומי שביית אותו הם אותם האנשים, שמסתמן בתקופה זו הפכו לראשונה ליושבי קבע. כיום האיזור הזה מחבר בין כמה רצועות מדבריות, שמתפרשות עד למדבר גובי במזרח. אך בעיקרן מדובר בשני אגנים: אגן טורפאן המזרחי, שבחלקו נמצא מתחת לפני הים, ואגן טארים המערבי, מין רמה מדברית שיושבת ממזרח להרי פמיר. שני האגנים האלה וסביבותיהם שימשו כתשתית שהפכה בהמשך לדרך המשי. גם אם הקנאביס לא בוית באותם האיזורים, או שהביות נכשל, העממים הללו היו במקורם נוודים. הם נדדו באופן עונתי מכאן לשם, והדבר חייב אותם גם לטפס על ההרים סביב. מדרום נמצאים הרי קונלון, השער הצפוני לרמת טיבט, מקור הקנאביס.

    בסוף שנות ה-80, נתגלו באגן מדברי זה, מומיות בנות 3000 שנה, שנשמרו בצורה מושלמת, בשל תנאי יובש קיצוני, מלח, קור וחוסר לחות. לא התבצע בהן תהליך חניטה מלאכותי כפי שמוכר במצרים. למומיות הללו היו תווי פנים הודו-אירופיים, והם תוארכו לראשית האלף השני לפנה״ס, למרות שחלקן גם מאוחרים בהרבה עד למאות הראשונות לפנה״ס. סביב חלקם נמצא קנאביס, בחלק מהמקרים בשקים ארוזים. הארכיאולוגים סוברים שמדובר בשמאנים, והקנאביס הוא ״אספקה״ לעולם הבא. בקבר אחד נמצא סל עור עם כ-800 גרם של עלים, גבעולים וזרעים של קנאביס, ולצדו נמצאה קערה עם שאריות קנאביס. בקבר אחר באגן טורפאן נמצאו שרידי גופת גבר שנקבר ביחד עם 13 צמחי קנאביס שלמים, ששימשו כמין תכריכים. צפונה משם, בעוד קולוניה סקיתית בגבול הרי אלטאי, מקום שנקרא פאזיריק, נמצאו אוהלי הוט-בוקס של קנאביס.

    הסקיתים אהבו כל כך קנאביס שהחליטו לביית אותו. הם השתמשו בו בפולחן, מן הסתם כי גילו את תכונותיו הפסיכואקטיביות. כ״צמח מפתח״, הם הביאו אותו לכל מקום אליו נדדו. וכאמור, טרם התיישבו, גם ככה הם היו נודדים, ובגלל שניתן היה למצוא קנאביס רק במקומות אליהם ומהם הגיעו, קנאביס היה בכליהם – זו תחילתה של דרך המשי, ועל נתיב זה התפשט גם הקנאביס. אבל לא רק קנאביס התפשט שם. גם טכנולוגיות נוספות עברו על הציר הזה: חרושת מתכת, האוכף, וכמובן אבני חן. חלק מהעניין של לטפס על הרים ולנדוד היה גם לפרוץ את חומת אגן טארים – גם למזרח, למרות שבאיזור ההוא נמצאים ככלל ההרים הגבוהים בעולם, כמו הרי קארקוראם (פסגות שמגיעות לגובה דומה להימלאיה). כדי לחצוב אבנים השתמשו במתכות, ולמעשה מבחינה אטימולוגית שמם של הסקיתים מבוסס על השורש ההודו אירופי *skewd‑ שמשמעותו לחתוך או לפצל. הסקיתים הם גם מקורה של המילה חרמש, Scythe. ועם הכלים הללו השתמשו למגוון צרכים: קציר, חציבה וגם גזיזה. למעשה, כלי המתכת הללו ״גאלו״ את האנושות מהצורך להשתמש באבנים געשיות.

    בשפות הודו אירופיות האותיות sk או sch התמזגו לכדי ש׳, כמו לדוגמה בגרמנית scheren, שהפכה באנגלית ל- shear. אם אנו ממירים את הצירוף הזו ל-ש׳ וממזגים את ה-ס׳ וה-ק׳… הדבר עשוי לגרום לנו להבין ש״בני שת״, הכוונה לסקיתים.

    הטוכארים נחשבו כמי ששלטו על הסחר בנתיב דרך המשי וקישרו בין מזרח ומערב. במאה הראשונה לספירה מסופר עליהם שאימצו את הדת הבודהיסטית. מצד שני, מרקו פולו דיווח כי בקאשגאר, בירת אגן טארים, יש מרכז של נצרות נסטוריאנית. מצד שלישי, המניכאים שנדחקו במערב על ידי הנצרות, ובהמשך האיסלם, התמקדו במזרח והפיצו את תורתם באיזור זה. ההצלחה הגדולה שלהם היתה במאה השמינית כאשר שליט העם האוגורי (שחי כיום בשינג׳נג) המיר את דתו למניכאיות. שלושת הדברים האלה הופכים את האיזור הזה למין כור היתוך של מסורות שלפי מה שתיארנו לעיל, היווה כר פורה לתפיסות של הארה פילוסופית שמצדדת בהתעלות רוחנית מתווכת באנתאוגנים. לכאורה, הדת הסקיתית היתה היתה ידידותית מאוד למסר שעבר בנצרות הגנוסטית. אלה מהם, הסגפנים, שהתפשטו דרומה והפכו לאינדו-סקיתים (שהקימו ממלכות במאות הראשונות לפני הספירה בהודו), הפכו לבודהיסטים, כי הסגפנות דיברה אליהם. למעשה, יש הסוברים שבודהה עצמו היה סקיתי. הוא היה בנו של מלך משבט השאקיה, Śākya, שם שמקורו כביכול ב“סקיתים”. אולי משום כך, אלה שלא רצו ללכת אחרי מסורות זרות התקרבו לדת בן עמם. בהמשך, כשהאורתודוכסיה דחקה את הגנוסטיקה, המניכאים אימצו עקרונות קצת יותר מקובלים, והתקרבו לנצרות הסורית הנסטוריאנית.

    לסיכום: באמצעות להטוטים מיתולוגיים, היסטוריים ואנתרופולוגיים חיברנו בין עמים עתיקים, פולחנים גנוסטיים, וסמים פסיכואקטיביים כמתווכים בין האדם והאלוהות. השמן המופק מתוצרי הקנאביס, המזוהה כ"צמח החסד", ששימש את הסקיתים הקדומים, הפך בהמשך לסקרמנט נוצרי בתיווך המיסיונרים שנדדו למזרח. מיסיונרים אלה ניסו לקשר בין ישו עצמו לבין מסורת הקנאביס, באמצעות האמגושים, והטענה שתומאס הקדוש השתמש באותן פרקטיקות של ישו – משיחה ככלי טרנספורמטיבי לתודעה. ארץ שיר האגדית, שמסתבר שאכן היתה בסין, אזור הרי פמיר ואגן טארים – הפכה בבת אחת למזוהה עם המיתוס היהודי הקדום על בני הפילגשים בארץ קדם, מקום שבו גם נמצאים אבני החן מהן נבנה כביכול כסא הכבוד וגם מולדתו של הצמח ממנו רקחו את שמן המשחה. כל אלה, נקשרו אל שת כנראה דווקא משום שעץ החיים זוהה עם אותו הקנאביס, ושת היה הבן היחיד שהיה נאמן לתורתו של אדם מלא החרטה לאחר שחטא.


  • ״סמים מקודשים״

    ״סמים מקודשים״

    גרי ליידרמן הוא פרופסור למדעי הדתות באוניברסיטת אמורי באטלנטה וחוקר בשנים האחרונות את הדת האמריקאית, והיחס שלה לסוגיות דתיות שונות דרך הפריזמה של התרבות הפופולרית. הוא מחזיק בדעה שהדת חודרת גם לתרבות הפופולרית והיומיומית, ומתבטאת בכל היבטי החיים. והוא בוחן כיצד. הפעם הוא עוסק ביחס של אותה דת אמריקאית לסמים וצריכתם. ולשם כך הוא מוציא את הספר ״Sacred Drugs: How Psychoactive Substances Mix with Religious Life״.

    אתם בטח זוכרים את הפוסטים מהשבועות הקודמים שלי, על איך שדיברתי על הצורה שבה בעצם הכנסיה באמצעות הקולוניאליזם הפכה ״צמחים מקודשים״ לסתם ״סמים״, ועל האופן שבו בעצם האפקט הביוכימי של אותם הסמים עבר מדיקליזציה. מרגע שהקסם התפוגג, הם הפכו ל״תרופות״ שאם רוצים להשתמש בהם חייבים לעבור אצל נציג הממסד. אתה כבר לא הולך לשמאן, או למדריך רוחני, אלא לביורוקרט. ומה שאתה מקבל הוא לא טרנספורמציה דתית, אלא תכנות של התודעה שלך. כי השיח סביב הסמים הוא כבר לא עליהם כעל ״סקרמנטים״, אלא הוא שיח של שליטה, מוסר ומשמעת. על הדבר הזה בדיוק מדבר הספר. אם חיפשתם לקרוא את זה בצורה אקדמית ומקיפה, זה הספר בשבילכם.

    ליידרמן מתחיל את הספר בלהראות כיצד בעצם המונחים ״סם״ ו״דת״ לא היו נבדלים בתרבויות הקלאסיות. משני תודעה היו כלי ביד הדת לחרוג מהתודעה הרגילה ולחוות התעלות והתגלות. באיזה שהוא שלב הם הופרדו בידי הממסד, והסמים הפכו לכאלה שיש בהם שימוש בידורי בעוד הדת היא מה שהשימוש בו אינו בידורי אלא ריטואלי. למרות שאם חופרים עמוק עמוק, מסתבר שהחלוקה הדיכוטומית הזו אינה מדוייקת כלל ועיקר. ליידרמן מראה איך, בשלל צורות.

    מאחר שבתרבויות הקדומות, משומר ומצרים ועד אמריקה הפרה־קולומביאנית, החוויה הדתית עצמה הייתה “מסוממת” ומטרתה היתה להשיג את האקסטזה – העקרון הוא שמדובר היה במצב ״טבעי״, שעבר ניוון והכחשה, ובשלב כלשהוא התרחשה התעוררות ו״רנסנס״. וגם ליידרמן מדבר על זה במונחים כאלה. לכן בעצם הוא רואה את התרבות הפופולרית כמין שיבה אל המצב הטבעי,כמין מחאה כנגד הדיכוי התודעתי של התרבות המערבית. התרבות הפופולרית היא ״גואלת״, כביכול. גם כאן יש רטוריקה דתית.

    הגאולה מתבטאת בעצם בהסרת התיווך לחוויה הטרנספורמטיבית. לכאורה, בתרבויות הקדומות, הסמים היו מתווכים עם האלוהי. השיח של השליטה היה בעצם הדרך של הממסד להפקיע מההמונים את הזכות לחוות קדושה ישירה. מה שהתרבות הפופולרית עושה היא בעצם לנסות להשיב לעם את הקשר הבלתי אמצעי הזה. ליידרמן מראה כיצד טקסים מקובלים, יומיומיים ולעיתים בנאליים, עושים את זה. למעשה, אם מסתכלים על זה מבחינה אנתרופולוגיית, בכלים שמגדירים מהי דת, נראה כאילו שהאופן שבו התרבות הפופולרית מתייחס לסמים היא באופן דתי. מספיק לנתח כיצד פרסום של משני תודעה, אפילו המקובלים יותר כמו אלכוהול וקפה, משתמש ברטוריקה של ״השראה״, ״הארה״, ״חופש״ וכו׳.

    דת, במובן הזה, כוללת טקסים, סמלים, חוויות התעלות קולקטיביות וחוויות של ״קומוניטס״, אם להשתמש בהגדרה של ויקטור טרנר. טקס במובן של פעולה חוזרת המגדירה את הגבול בין sacred לבין profane. בכל טקס ישנו מדיום, מתווך בין האדם לבין ״מימד אחר״, המדיום הזה הוא לרוב סם, אבל בתרבות הפופולרית הוא בעצם אותו המדיום שמרשל מקלוהן דיבר עליו – כלומר, לא רק חומר שמשנה את התודעה בצורה ביולוגית, אלא כל סטינג שדרכו האדם מיועד לעבור את החוויה הטרנספורמטיבית הזו. הדברים הללו נעשים בדרך כלל בתוך קהילה, בין אם מדובר בפסטיבל מוסיקה, ובין אם מדובר בשידור חי בטלוויזיה, אבל הרעיון הוא שכולם עושים את זה ביחד, וכולם נוטלים חלק במעשה. מסתמא, הספר אמור לעסוק בסמים, ולכן עיקר הפוקוס הוא לגבי טקסים הקשורים לטרנספורמציה תודעתית מתווכת באמצעות ביוכימיה. ועדיין, התהליך הזה מוגדר מבחינה אנתרופולוגית כ״חזרה אל הקסם״ (re-enchantment), בדיוק כפי שהיה בטקסים דתיים קדומים.

    בשורה התחתונה: הספר מביא את הרעיון שסמים פסיכואקטיביים הם חלק מהתשתית של החיים הרוחניים, באופן כללי וגן בעידן המודרני. בעידן המודרני היו כמה גלים של התעוררות שהיו מופרדים ביניהם בתקופות חושך משניות של מלחמה בסמים, אבל הדינמיקה היא כזו שתקופות כאלה עוברות ואז נוצר מיני-רנסנס חדש. נכון לעכשיו אנחנו נמצאים ברנסנס השני, או במה שהוא מכנה ״תקופת התעוררות פסיכדלית״. בתקופת ההתעוררות הזו מתגלה ביתר שאת ההבנה של מהי דת ומהי חוויה רוחנית, ומתגלה כיצד הדברים האלה הם בעצם תכנות של התודעה, והשאלה היא מי צריך להיות ראש צוות הפיתוח ומי אחראי על הדיפלוימנט. האם זה תהיה אתה או אנשים שיחשבו במקומך, האם זה יהיה האח הקטן (אתה) או האח הגדול (הממסד). ממליץ בתוקף.


  • הטל והעפר כדימויים פסיכדליים (ומיניים!)

    הטל והעפר כדימויים פסיכדליים (ומיניים!)

    משקאות משכרים ברחבי העולם העתיק התאפיינו בצבע בהיר, צהבהב-בז׳ עד ירקרק-חום. לעיתים לבן לגמרי. הבירה, שהיתה סוג של דיסה עכורה, היתה בצבע זהוב-חלבי. הסומה מתוארת כחום-בהיר (babhru),בצבע הזריחה (aruna – אפרפר/אדמדם), וירקרק-צהבהב (hari). יין האורז המזרח אסייתי הוא צהבהב-לבן-אפור, ומסתבר שגם בדרום אמריקה הצ׳יצ׳ה והפוזול מהתירס הם בגוונים כאלה.

    אני מזכיר את האנקדוטה הזו כי נוזל בצבע לבן (וציינתי את זה בפוסטים קודמים) הוא אנלוגי לשני נוזלי גוף, זרע וחלב אם. כששותים את המשקה האלכוהולי, שותים לכאורה את הזרע, ויונקים את החלב. יש עוד נוזל גוף אנלוגי, רוק. ומן הסתם כששותים את המשקה, שותים את הרוק של האל שבדברו נברא העולם. אבל אנחנו נתרכז בקינק.

    היו כאלה שחשבו על הדבר הזה בצורה סמלית, לאכול את זרעו של האל, ולשתות את החלב של האלה. היו שלקחו את זה מעט יותר מילולית: זו היתה ההצדקה התאולוגית לשתיה של חלב או לפחות להערצה של חיות המספקות חלב. בהודו חלב נחשב אוכל טהור במיוחד (Sattva), שמועיל לרוח החיים – לכן גם פרות המספקות חלב הן נערצות במיוחד. בחברות אחרות שבהן הסוס היה החיה המבוייתת הנפוצה, כמו לדוגמה, בערבות אסיה, היו שותים חלב סוסים, ובעיקר חלב סוסים מותסס, בעצמו משקה משכר.

    אבל לשתות חלב זה לא מספיק מילולי. היו גם כאלה שלקחו את זה מילולית: לשתות זרע, ולשתות חלב. כן, היו גם כאלה שגם שתו חלב אם, והיו גם כאלה ששתו זרע. היו שהשתמשו בהם בתור קמע המגן מעין הרע, והדבר הזה גם קשור לעקרון של ריפוי דומה בדומה, שהרי עין הרע מייבשת את נוזלי החיים, אז אם משתמשים בנוזלים הללו, השדים נבהלים. היו שהשתמשו בהם כי יש להם סגולות רפואיות כמשחה לעור או כרפואת עיניים. אבל היו גם כאלה ששתו את זה סתם כדי לחקות את האלים, המפרים את עצמם, ואם אפשר להפיק הפרשה ואז לצרוך אותה שוב – מה טוב. היו גם כאלה שבהעדר נוזלי גוף, או סתם כי הדבר מביך או מגעיל מדי, השתמשו בתחליפים סמליים, כמו קמעות של איברי מין, אבל זה כמו לשים פוסטר של פמלה אנדרסון במקום לסמלץ את עצמך עם פמלה אנדרסון. אתם מבינים.

    שלושת הנוזלים האלה – זרע, חלב ורוק – כמתת אל וכמקור החיים, היו בעיקר אנלוגיים לטל. גם הוא נתפס בימי קדם כמקור שמיימי של שפע אלוהי המפרה את הקרקע. הוא שקוף, בוהק ומבריק – ובעיקר, הוא נשפך על הקרקע. כמו נסך בטקסי פריון שנשפך על האדמה, וכמו מה שהגבר עושה בחדרי חדרים או מאחורי השיחים, כשהוא רוצה להסתיר את עובדת היותו מענג את עצמו ו״משחת זרע ארצה״. הדוגמה הכי מיידית שיש לנו לזיקה בין טל לבין מזון שמיימי הוא המן, ״ וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו״. המן, אגב, היה כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש. ומדוע הדבש קשור לכאן?

    חקרו קדמונינו ומצאו כי על קצוות הצמחים עם שחר ניתן למצוא לא רק טל אלא גם נוזל מתקתק המכונה לפיכך ״טל דבש״, נוזל דביק שמפרישות כנימות שונות על חלקי הצמח שעליו הן נמצאות. למעשה גם הדבש עצמו הוא הפרשה שכזו מחרק, וגם הוא עצמו פסיכואקטיבי במידה שהוא מותסס – זהו התמד. החרקים עצמם נחשבו יצורים אלוהיים, שלא ברור כיצד הם נוצרים, אולי מעצמם, אולי מהמוות (מגופות), אולי מהטל עצמו, כדמעותיהם של האלים.

    אבל המתיקות הזו של הטל ושל הדבש, כנראה שהיתה גם מסיבה אחרת ואינטואטיבית הרבה יותר: הטעם של הזרע הוא מתקתק. אמנם עם הכלכלה המודרנית העתירה בנתרן ובשומנים, טעמו של הזרע הפך להיות מעט יותר חמצמץ או מריר, אבל בימי קדם לא היו לאנשים את הפריווילגיות הללו, והם הסתפקו במועט, בכלכלה יותר בסיסית שהיתה דלה בשומנים ובחלבון מן החי, ועתירה בסיבים. תזונה שומנית או עתירת חלבון מן החי יוצרת תוצרי לוואי גופריתיים או אמיניים, שמשפיעים עם הטעם והריח של הזרע. לעומת זאת, תזונה בסיסית ״ים תיכונית״, מאזנת את רמת החומציות ומפחיתה תרכובות לא נדיפות בעלות ריח לא נעים. מה שנותר הוא בעיקר הפרוקטוז, שנותן לזרע את טעמו.

    אציין כי האנלוגיה בין זרע, טל ומשקה האלמוות מופיע גם בבודהיזם הסיני, הטל נחשב מים קדושים בעלי כוח ריפוי ואלמוות ונקרא ״טל מתוק״ 甘露. ביחד עם הטל, נופלות מן השמים ביצי הצפרדע, המכונה “התרנגולת השמימית” (天雞). ארס קרפדות נחשב כתרופה מסורתית בסין כנגד סרטן, והם גם היו מודעים לתכונות הפסיכואקטיביות שלהן. הארס הזה בעצמו נחשב כהפרשת גוף אנלוגית לטל, וכבר ראינו כיצד ארס הנחש גם הוא נחשב כך.

    בפולקלור הסיני מסופר על קרפדה תלת־רגלית (chanchu), חיה מיתולוגית ירחית שגנבה את שיקוי האלמוות וברחה לירח. הקרפדה נחשבה גם חומר אלכימי פלאי (肉芝, rouzhi) המעניק חיי נצח, ובלילות היא מפרישה פנינה קסומה המסוגלת להחיות מתים. על מאסטרים דאואיסטים שהיו מחפשים חיי אלמוות מסופר היה שהיו בולעים קרפדות זהובות. נותר לנו לדמיין שהכוונה לליקוק צפרדעים. אבל בלי קשר, הקרפדות חיות על הלוטוס, ויושבות בצורה כפופה. 蟾 (צ׳אן) פירושו "קרפדה" בסינית, אבל מצד שני פירושו גם ״קשירה״ או ״ליפוף״, והדבר רומז למנהג הסיני של קשירת הרגליים לנשים. רגליים שהיו קשורות קיבלו צורה של לוטוס (金莲), בעצמו סמל פריון. הצורה הזו הזכירה את ״תנועת הקרפדה״. נשים בעלות “רגלי לוטוס” נחשבו בשירה הסינית המאוחרת כמי ש“צועדות בגן הטל” .

    הנשים בתרבות הסינית נמשלו כפרחים, והמילה המתארת פרחים באופן כללי היא פאוניה (牡丹 – מודאן). בין אם מדובר בפרח הפאוניה עצמו, ובין אם בפרח אחר, מסופר על אישה בשם ״באי מודאן״, הפרח הלבן, שהזמינה את המלומד הדאואיסטי בן האלמוות לו דונג בין (כלומר, זה שהשיג את הדאו ויצר את הגלולה המוזהבת) לתחרות של אהבים. הדו-קרב נמשך כל הלילה – אך לבסוף היא ניצחה אותו… בעזרת דגדוג. דגדוג הוא שפה נקיה לאורגזמה, אבל אל תטעו לחשוב שהיא גרמה לו לגמור. אדרבה, מדגישים כי כמסורת הטנטרה הדאואיסטית הוא לא שפך את זרעו, כדי לשמור על אנרגיית ה"יאנג" שלו. לו דונג בין היה ידוע בחיבתו ליין, והוא למעשה חלק ממסורת שלמה על נזירים שיכורים שאינם אלא דמויות קדושות שאינן כבולות לנורמות חברתיות, והשתמשו באלכוהול כדי להתמזג עם הדאו, וכשער לאקסטזה רוחנית. בכמה סיפורים מתוארים מצבים שבהם הוא שתה יין עד כדי שכרון, אך דווקא אז ביצע מעשי חסד או קסם, למשל, הצלת רוחות או בני אדם, ריפוי, או התגלות מיסטית. ובאופן כללי, בדאואיזם יין נחשב כסמל לאש הפנימית 內火 המטהרת את הגוף. מי ששולט ביין ולא נכנע לו, הצליח להשתלט על התשוקה והחומר.

    מה שמיוחד בפאוניה, הוא שהפרחים שלה נסגרים בלילה או כשמזג האוויר מעונן, ונפתחים שוב עם בוא האור או השמש. למעשה, יש כמה טקטיקות שמזרזות את פתיחת הפרח, וכולן קשורות ללחות ובעיקר ללחות מתונה. או בקיצור: טל, ובעיקר הרגע אחרי שהשמש זורחת ומחממת את הניצן, ואז הטל מתייבש ויוצר תנאים תרמיים מתאימים. או בקיצור: שחר. אכן במיתולוגיה היוונית הטל נוצר מדמעותיה של אלת השחר, אאוס.

    אבל אני לא רוצה להתרחק מנושאנו, הזרע. הפאוניה בצורתה מזכירה את איבר המין הנשי, ואולי פרח באשר הוא, שעלי הכותרת שלו נסגרים ונפתחים. הדבר נמשל, לפחות בתרבות הסינית, לנערה שכבודה בת מלך פנימה, עד אשר היא מגיעה לבשלות מינית ומעניקה מחסדיה, ומגלה את ערוותה (ואז חרקים יכולים להאביק אותה). הלחות אינה אלא הזרע, ואולי מפני שבתרבויות קדומות דווקא השחר נחשב כרגע שבו האינטימיות הזוגית מרקיעה שחקים.

    דוגמאות לכך: במסורות טנטרה מוקדמות (כגון ה-Kaula ו-Vāmācāra), השעות שבין לפני השחר ועד הזריחה נחשבו לרגעים שבהם ה“שאקטי”, האנרגיה הנשית הקוסמית, פעילה במיוחד. לכן, לעיתים יחסי מין טנטריים נערכו בזמן זה כדי “ללכוד” את האנרגיה של המעבר הלילי. זהו גם זמן שמוגדר כ“Brahma Muhurta” ביוגה, כשעה וחצי לפני הזריחה, הנחשב מתאים למדיטציה, תפילה, ולעיתים גם לטקסים של איחוד מיני־רוחני. בקבלה, רגע לפני עלות השחר, התרנגול השמיימי קורא ומעורר את איילת השחר להתייחד עם האל ולבצע את הזיווג העליון. ואומרת הגמר במסכת ברכות (ג׳ עמ׳ א׳), ״אשמורת שלישית – תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". הלא היא יניקת החלב מצד אחד, והזרקת הזרע השמיימי אל בין עלי הכותרת הנשיים, מצד שני.

    הזרע כמו גם הטל הוא שקוף, בוהק ומבריק. כמו יהלום. או פנינה. ואכן, הצדפה גם היא מתוארת כסמל לאבר המין הנשי. המיתוס מתאר כיצד נוצרת הפנינה (או בעברית, על פי היוונית, ״המרגלית״): הצדפה, שואפת לתוכה את טל השמיים ואת קרני השמש, הירח והכוכבים, ומתוך כך נוצרת הפנינה, ללא מגע זכר. כלומר, רביית בתולין. אמנם צדפות לעיתין משנות את מינן (״הרמפרודיטיות״), אבל בפועל הרביה שלהן אינה לא מינית, וגם לא רביית בתולין. הפריה חייבת להיעשות, והרעיון הוא שהרביה של צדפות היא ״בלתי נראית״, כלומר היא הפריה חיצונית. הצדפה נחשבה כסמלה של אפרודיטה (כלומר, ונוס). אפרודיטה נולדה מתוך צדפה, או יותר נכון מתוך סלע שנבצע לשניים, וממנו יצאה כאישה בוגרת. הדימוי הזה של אובייקט כמוס בתוך משהו שנפתח, והעובדה שהפנינה נדמית כסוג של זרע שנתקשה והקריש, הופך את יצירתה למין עיבור, והשליה שלה כמין הולדה.

    אחד מהספרים היותר מדהימים שבספרייתי הוא ״פולחן השחר״ מאת יהודה ליבס, המתאר את יחס הזוהר לעבודה זרה, כך שלכאורה בפולחן עצמו אין שום דבר רע, והבעיה היחידה בעבודה הזרה היא שהאל הנערץ אינו ה׳. פולחן השחר המתואר הוא בעצם פולחן אסטרונומי-אלכימי שבו חכמי הדת אינם אלא מדענים קדומים שמחפשים זהב ואבני חן באמצעות מעקב אחרי השמש והכוכבים. כלומר, באמצעות ״נקודין דשמשא״ הם מחפשים ״אבנין קדישין״, שאינן אלא מטאפורה למציאת ״אבן החכמים״, תובנה עליונה של ידע קדוש שאינה אלא ההתגלות עצמה, ״אלה דמרגלא דנהיר״ (הוא ״אור הגנוז״ הנחשף דרך האספקלריה המאירה). ומי שעושה זאת ופולש לטריטוריה האלוהית, השאלה היא בשם איזה אלוהים עשה את זה, ואם לא עשה את זה בשם אלוהי האמת, הרי הוא כמסיג גבול ומשול ללוציפר המלאך שנפל, הידוע בשמו ״הילל בן שחר״, שנפל ממעלתו ככוכב הנופל מן השמים, כמו ״אסטרפי״ (ברק, ביוונית) או ״אסטרוס״ (כוכב, ביוונית – שני אלה כפי שכתוב בבשורה של לוקס י׳ 9 , ״נופל כברק מן השמים״). שני אלה הם הייצוגים של שני האלים העומדים בראש הפנתאון האלילי, האל האב שהברק חקוק על שריונו, והאלה האם שהכוכב חקוק על עטרתה. לכאורה, המיתוס המונותאיסטי של הזוהר בא להתפלמס עם עבודת האלילים, למרות שבקריאה חתרנית של ליבס (למרות שהוא אומר זאת מפורשות בפרק המבוא) ניתן להבין שבעצם כל הדתות חולקות אמת אחת, philisophia perennis, ושכולן בבסיסן הן מטאפורה סקסואלית, ש״אף על הצדיק להתנסות בניסיון [זה]… שלכשלון בו יש גם טעם של עבודה זרה, אך צדיק אמיתי גם לכאן נכנס בשלום ויוצא בשלום.

    כלומר, יש כאן יסוד שהיינו מכנים כ״שבתאי״, שבו תפקידו של הצדיק הוא ״להפך הרע ולהעלות אותו לקדושה: התורה היא מין כללי בטיחות לעבודה מול חשמל חשוף, שאכן יש להקפיד עליהם, חוץ מאותו חשמלאי-על שמסוגל לעסוק בו בידיים חשופות. התורה היא מין כללי בטיחות לצוללן ביוב, שחייב להצטייד בציוד מתאים כדי שיוכל לשאת את הגזים הרעילים בבור הספיגה, אך הצדיק מסוגל להסתדר גם בלעדיו, כמו סופר מריו שקופץ בעיניים פקוחות לבורות הביוב ומחלץ משם יהלומים, אבני חן, מטבעות ופטריות פסיכדליות. כי הצדיק הוא ליקווידטור שמציל את העולם מקרינה, מנקה את הכור בצ׳רנוביל מהנשורת הגרעינית, ופותח את השערים על מנת לרוקן את המים הכבדים ולמנוע פיצוץ קטלני. למרות שמדובר במשימה שהיא מוות בטוח, הליקווידטור הזה שורד את המשימה וזוכה בעיטור הגבוה ביותר, גיבור ברית המועצות!

    מה שאני מנסה לומר כשאני מדבר על ״שבתאות״ הוא שחלק מה"אתוס" של חכמי הדת (דאואיסטים, יוגים וכו') הוא ללכת לקיצון ולהסתכן בכוונה, כדי להוכיח שאתה מסוגל להתמודד בהצלחה עם הסכנה בשל מעלותיך הרוחניות.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×