במקרא האש היא כלי תיאופני, כלומר חלק מהתפאורה המלווה את התגלות האל. הסנה הבוער, עמוד האש שהולך לפני המחנה, ההר העשן במעמד הר סיני עליו ירד ה׳ באש וכו׳. האש מסמלת את הנוכחות האלוהית, או יותר נכון את הצורה היחידה שבה ניתן לתאר את הלא־מוחשי שהופך מוחשי. ואם בכל זאת אסור לתאר את הלא מוחשי, לפחות ישויות הביניים שיש לנו רשות כלשהיא לתאר אותם, מתוארים כאש. המרכבה האלוהית מתוארת כ״רכב האש וסוסי האש״, החיות רצוא ושוב כמראה הבזק, מראיהם תרשיש. הדמות שלהם היא פירוטכניקה של אופן בתוך אופן.
בספרים מקראיים מאוחרים יותר, ובעיקר בספרות האפוקליפטית, שבה מתוארים המלאכים בשמם, האש מוטמעת בהם, ואם לא בהם אז באיבריהם. אחד מהם הוא אוריאל, הנקרא מן הסתם על שם האש, האוּר. אוריאל מוזכר אמנם כמלאך, ככזה האמון על ״התבל ועל השאול״, אבל על פי החזון של חנוך ניתן להבין שאינו אלא ההתגלמות המוחשית הראשית של אלוהים, כלומר הישות הכי פחות לא מוחשית שיכולה להיות לו, או לחלופין, הדימוי המוחשי המופשט ביותר שיכול להנתן לו.
במונחים של חדרים פנימיים וסודות טמירין, אין אלא לדמות את האל כארמון רב מדורים, שכל מדור מקיף מדור אחר, ובשערו יושב משמר המונע גישה אל המלך, ורק יחידי הסגולה מותרים להכנס אל החדר הפנימי ביותר. ומאחר שכך, מהותו של מי שנכנס פנימה, הוא היותו מהמעגל הקרוב. ומי שמנהל את אותו המעגל נקרא ״שר הפנים״. זהו, כביכול אוריאל. במיסטיקה היהודית המלאך הזה נקרא מטטרון, והוא נחשב כמי שחנוך הפך אליו. בפועל, בספר חנוך, המלאך הזה מתואר כאוריאל – מי שמדריך את חנוך ומעביר אותו סיור מודרך בשמיים.
נחזור לסיפור הזה מיד. הנקודה היא שבמונחים של חדרים פנימיים וסודות טמירין, את דמות האל ניתן לדמות גם למבוך שבמרכזו אוצר. ועל האוצר שומר דרקון. חיה מפלצתית, סוג של מינוטאור, שהמפגש איתו מבעית וקטלני – אבל זה טבעו של מחזה לימינלי: הוד והדר, רתת וזיע, איום ונורא. מקום שאי אפשר לתאר, משום שגם ההגיון שם לא הגיוני ופרדוקסלי. אש וברד, שלג וקיטור. משהו שמצד אחד הוא איחוד הניגודים, ומצד שני הוא גם דו פרצופי, יכול להיות טוב ורע ביחד. או בקיצור: גם כאן יש שניות, גם טוב וגם רע, והגבול ביניהם דק וחמקמק. מהר מאוד נגיע למסקנה שאת אותה ה״אש״, או את ״האש והמים״ כניגוד, ניתן להציג באנלוגיה לרעל, או לחומר פסיכדלי, שגם הוא מתאפיין באותה השניות. זו הכוונה הסופית של הטקסט הזה. נגיע לכך מיד.
בספר חנוך א׳, בחזונו של חנוך, הוא עולה לשמיים. שם הוא רואה דמות של אש לוהטת שחיה בתוך בית המוקף בלשונות אש, ובנוי בדולח. האיש יושב על כסא שתחתיו נהרות אש, וסביבו כשמש זורח וכמראה כרובים. האיש מבשר לחנוך את עונשם של העירים, ולוקח אותו לסיור מודרך בגן עדן ובגיהנום. ושוב מתוארים נופי אש, הר שראשו מגיע השמיימה, מקום הסופה, שבקצהו המאורות והרעם, ובתחתיתו קשת אש, חיצי אש, חרב אש וברקים. מתואר צוק אש גדול, שראשו בגבעות אש. מראש הגבעות יורד נהר אש, שהאש נמשכת בו כמים. וכשהנהר מגיע אל סף הצוק הוא יורד כמפל אש, אל תהום עמוקה שעמודיה הם אש שמים, ובתוכם, עמודי אש היורדת לאין ערוך, לגובה ולעומק. המפל הזה נדמה כשמים, אבל התהום כל כך עמוקה שהקרקע ״לא מוסדה״, כלומר אי אפשר לראות אותה והיא נראית כאילו שלמטה אין שום דבר, כלומר רקיע מלמעלה ורקיע אינסופי מלמטה. ומה שהופך את הקרקעית לשמיים זה מה שנמצא בהם, שבעה כוכבים בוערים שמתגוללים באש.
האיש, שבהתחלה מתואר כ״מלאך״ מקבל בשלב כלשהוא שם – אוריאל. הוא מסביר למה הכוכבים נפלו, ומסביר שהם נענשו, וצפויים להשאר בתחתית ״עד הזמן אשר תתום חטאתם״. החטאה הזאת אנלוגית גם לחטא של העירים, שגם הם, ובראשם עזזאל, יושלכו לתהום וישהו שם עד יום הדין. מסתבר שאוריאל סיפר דברים ברוח זו לנח והנחה אותו כיצד להמלט מהמבול. המבול מתואר כמעשים של שני מלאכים, רפאל ומיכאל. שני המלאכים עושים מעשים דומים: משליכים את ראשי העירים לבור של אש. רפאל משליך את עזזאל אל ״דודאל״, כבשן ענק של אש, כלא אש, שנמצא בפתח המדבר. מיכאל לעומתו נלחם בשמחזאי ורעיו, ואוסר אותם ל״שבעים דור״, מתחת לגבעות העולם. במקום זה יובאו אל ״תחתיות האש, אל הצער ומהמאסר, והיו כלואים בו לעולם״.
המיתוס על מלחמתם של המלאכים בשדים (ה״תיאומכיה״), ובעיקר של מיכאל בדרקון, חוזר כחוט השני בספרות האפוקליפטית המאוחרת, בעיקר הנוצרית, כמו לדוגמה בחזון יוחנן. אך מקורו בספר חנוך. ואם רוצים ללכת יותר אחורה, אז בפרקים הראשונים של ספר בראשית בשברי רמזים. כולם, בסופו של דבר, יכולים לקבל פרשנות פסיכדלית שבה האש היא בעצם החומר הפסיכדלי שמהווה חרב פיפיות, ״להט חרב מתהפכת״, שביחד עם שגעון גדול ואימה מסוגלת גם לגלות סודות עליונים. בדיוק משום כך, משום שהאדם לא ראוי אל אותם הסודות, הוא גורש. וכמובן לא רק הוא. מי שמגורש מגן העדן הוא מי שהיתה לו גישה אל הידע הזה ולא השתמש בו בתבונה, או גרוע מזה, עשה בו שימוש לרעה. זה יכול להיות מלאך שנפל, זה יכול להיות דרקון ששמר על אוצר או נחש ששמר על עץ, זה יכול להיות אדם הראשון שחטא וצאצאיו. כולם נקברים, עד אשר ישכילו להתחפר החוצה ממעמקי האדמה, ואז להתאמץ ולטפס ולגשת אל הפסגה.
אוריאל מתואר באפוקריפה כמי שאוחז בחרב אש בכף ידו, או יותר נכון כמי ש״חרבו שלופה בידו״. אנחנו מכירים את הדימוי הזה מהתגלויות שונות בתנ״ך. יהושע נתקל במלאך כזה שהזדהה כשר צבא ה׳ בערבות יריחו מיד לאחר שבני ישראל אכלו מעבור הארץ. דוד נתקל במלאך כזה בגורן ארוונה. גדעון נתקבל במלאך שכזה שאמנם לא היתה לו חרב בידו, כי אם ״משענת״, אבל בסנצריו הזה היו נוכחות מצות, שברגע שהמשענת נגעה בהן עלו באש על הסלע. דן מרקור מקשר בין כל אלה לארגוט, שבימי הביניים נקרא ״האש הקדושה״, ואולי לא בכדי – גם הוא חומר פסיכדלי וחזיוני. אבל בכל מקרה שיהיה, סצנריו של אש וסלע, ומראות אלוהים, מוכרים לנו ממשה רבינו משתי התגלויות: הסנה הבוער בחורב, וקבלת הלוחות השניים בהר סיני, שזה בעצם אותו המקום, וקרה בו כמובן עוד דבר: מעמד הר סיני, שבו מוזכר ההר העשן שהאל מתגלה בו באש. גם אצל אליהו מתוארת תאופניה כזו באותו המקום.
אני מזכיר את סיפור הסנה הבוער מעוד סיבה. אוריאל נחשב כמי שהנחה את עזרא בספר ״חזון עזרא״. הספר מכיל 7 חזונות ואוריאל נזכר רק באחד מהם בשמו, אבל כאמור גם בספר חנוך אוריאל לא מכונה תמיד בשמו אלא לעיתים סתם כ״מלאך״. אוריאל נחשב בדרך כלל כמלאך מנחה, או יותר נכון כדמות שמתגלה לאנשים שמתנבאים ופוגשים, כביכול, את הנשגב. אז אם הם לא פוגשים את אלוהים בעצמו, שהרי אין אפשרות לתאר, גם לא בדמיון, איך אלוהים נראה או נשמע או נתפס באופן חושי – אם לא זאת, אז מצאו שם למי שמצליח להעביר את החכמה, והשם הוא אוריאל. בחזון השביעי שחותם את חזון עזרא אותו מלאך מצווה את עזרא לשתות משקה שצבעו ״כעין האש״, ולאחר ששתה אותו מתגלה לו תוכן התורה (״ועד אני שותה ליבי מביע בינה ובחזי גדלה חכמה ורוחי משמר זכרון״), אותה הוא כותב, פלוס שבעים ספרים גנוזים שתוכנם ייחשף רק לצדיקים הראויים לכך (״כי הם מקור הבינה ומעיין החכמה ונהר הדעת״).
החזיון הזה בנוי גם הוא באותו סצנריו. תחת האלון, מתגלה אליו המלאך מן הסנה, ומדבר אליו. הוא מזכיר לו את ההתגלות של משה, שגם היא היתה מן הסנה, כאילו כדי להקיש בין קבלת התורה על ידי משה, לקבלת התורה השניה על ידי עזרא. ההקבלה הזאת בין משה לעזרא ובין שני סיפורי הסנה חשובה משום שהיא כוללת דימויים של אש, אל נעלם שאין לו שם, ושתיית משקה ״אש״ שמסתבר כפסיכדלי, משל היה ההאומה. נדמה ששתי הפרשיות האלה נכתבו בהשפעה זורואסטרית, כך טוען ד״ר גד ברנע. זהו כביכול המקור הזורואסטרי של ההערצה לאש, עובדת היותה הסקרמנט המקודש לה, טקס שתיה של משנה תודעה.
בחלק מהמקומות מתואר אוריאל כהיבט אחר, תחת השם נוריאל, מלשון נוּר. במדרש ״עליית משה״ המופיע בקובץ המדרשים ״אגדות היהודים״ הוא מתואר כמלאך עצום־ממדים (שלוש מאות פרסאות גובהו), המלווה בחמישים רבבות מלאכים. מהותם של נוריאל ומחנהו ייחודית: הם עשויים מים ואש גם יחד (כזכור, שניוּת). את נוריאל ופמלייתו הם פוגשים ברקיע השני מבין שבעה בשמיים. ובכן, ״עליית משה״ גם היא סיור מודרך, שבו מנחה את משה מטטרון עצמו, שמתואר כ״שר הפנים״ ומזוהה בספר עם חנוך. ולא עם אוריאל. אוקיי, בסדר.
מלאכי האש והמים ברקיע השני הללו מפנים את פניהם תמיד אל השכינה ושרים לה שירה. מלאכים שכאלה קיימים למעשה כמעט בכל מדור. ברקיע הרביעי לדוגמה נמצא היכל אש, שעמודיו עשויים אש אדומה, קורותיו אש ירוקה, סיפו אש לבנה, לוחותיו וקרסיו אש בוערת, שעריו מאבני אודם, וצמרותיו מאבני אבן יקרה. וכולו מלא במלאכים מזמרים. מלאכים כאלה נמצאים גם ברקיע החמישי, שם פלג גופם התחתון עשוי שלג והעליון עשוי אש. אלה נקראים אישים. ברקיע השישי הם נקראים עירין וקדישין. וברקיע השביעי: חוץ ממלאכי החימה שעשויים אש שחורה ואדומה וביניהם סמאל עצמו, קיימים גם השרפים בעלי שש הכנפיים והחיות הנושאות את כיסא הכבוד, הלא הן הכרובים. וגם אחד, שר התורה והחכמה, המלמד את התורה בשבעים לשון. משה מבקש מתנה, והתורה ניתנת לו ונקראת על שמו. שמו של שר התורה והחכמה: זגזגאל.
מיהו זגזגאל? בספר חנוך העברי, כלומר חנוך ג׳, מתואר מלאך בשם ״כרוביאל״, שתכונותיו מקבילות לאלה של המלאכים המתוארים ברקיע השביעי בכללם: זועם, גוער, בוער ושורף – ובעיקר מנצח מעל למקהלה של כרובים מרננים, ועל שמם הוא גם נקרא.
קומתו "מלאה גחלים לוחשות". פיו ולשונו מתוארים כלפידים ואש אוכלת. פניו כאש בוערת, עיניו כברקים וניצוצות. חרבו כברק, חציו כלהבות, מגינו אש אוכלת. צווארו וסביבו מלא גחלי רתמים לוחשות. בימינו ושמאלו אש ולהבה בוערות, וברקים יוצאים מפניו. סוג של זאוס שכזה, שעל ראשו יש לו נזר כמו לוונדר וומן שמתפקד הן כסמל והן ככלי נשק לעת מצוא – ״ועטרת קדושה על ראשו, ועליה חקוק השם המפורש, וממנה יוצאות ברקים. וקשת השכינה בין כתפיו. חרבו כברק, ועל מתניו חצים כלהבות, ועל שריונו ומגינו אש אוכלת, ועל צווארו גחלי רתמים לוחשות, וסביבו כולו גחלי רתמים בוערות״.
ולמה נקרא שמו ״כרוביאל ה׳״? מפני שהוא ממונה על מרכבת הכרובים. והכרובים האדירים נתונים בידו. והוא מעטר הכתרים שעל ראשיהם, ומבריק את העטרות שעל קדקודם. ובקיצור: כרוביאל ״קושר כתרים לקונו״ משל היה הוא בעצמו מטטרון, ואילולא מודגש שמעליו ומעל פקודיו, קיימת ישות עליונה יותר המכונה "השוכן על הכרובים", היינו יכולים לטעות ולחשוב שהוא בעצמו האל (דבר שקרה לאלישע בן אבויה!).
אבל כרוביאל הוא רק מספר 2. הלא הוא אוריאל, כרוב בעצמו, ומי שבחרבו המתהפכת שומר על גן עדן מפני הדופקים בדלתותיו. doorman, שמחלק מחכמתו רק למי שנמצא ראוי, ורק ליראים מביניהם. יש כאן משחק מילים על הפועל ר.א.ה, ולכן כדאי שנדבר על חוש הראיה, ועל זה שרוב הטריפים הם ויזואליים. כדאי להזכיר שרוב המלאכים מוזכרים ככאלה שגופם מלא בעיניים. כולל סמאל מן הסתם. כולל, אגב, אוריאל עצמו. או יותר נכון בשמו האחר: שרפיאל.
חנוך העברי מציין את שרפיאל באופן דומה לאיך שכרוביאל נראה: תיאורו רווי דימויי אש ואור—ברקים, לפידים, ניצוצות, גחלי־אש, חשמל. גם לו יש ציץ ונזר לראשו, אבן ספיר גדולה שנמצאת על ראשו שבוהקת כזוהר השמים. גופו מלא עיניים ככוכבים הזרועים ברקיע, ולהן אין מספר ואין חקר. כל עין ככוכב נוגה, ואף יש מהן כ“האור הקטן” ויש מהן כ“האור הגדול”. מקרסוליו ועד ברכיו, ככוכבי ברק; מברכיו ועד ירכיו, ככוכב נוגה; מירכיו ועד מותניו, כלבנה; ממתניו ועד צווארו, כשמש; מצווארו ועד קדקדו, כ“אור הבלתי־נפסד”. הוא ממונה על השרפים הלוהטים ומלמדם שיר וקדושה. ולמה שמם נקרא שרפים? כי הם שורפים. עיקר פעולת האש של שרפיאל ושל פקודיו הוא שריפה יומיומית של לוחות הקטרוג של השטן, כדי למנוע הצגתם לפני ה’ בשעת הדין.
לאוריאל-נוריאל-שרפיאל-כרוביאל-מטטרון יש עוד שם, שמופיע ב״חזון אברהם״. ואולי בעצם שני שמות, כי כל דמות הנושאת את אחד מהם מאופיינת באטריבוטים שתוארו במקומות אחרים ככאלה של ״מלאך הפנים״. שני השמות האלה מייצגים למעשה שני פנים, וכאן אנו חוזרים אל משחק המילים, על הפועל פ.נ.ה. מלאך הפנים, שמתגלה למי שמגיע לפני ולפנים, נראה לו כדמות בעלת ארבע פנים ככתוב ביחזקאל א׳ ו׳. אחת הפנים הללו היא כרוב, אבל בעצם כל פן שכזה מייצג מידה אחרת, ומאחר שעל כל מידה מופקד מלאך, ארבע הפנים הללו הם ארבעה מלאכים, כארבעת המלאכים המקיפים את ה׳ – מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל, מלפני אוריאל ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל.
בחזון אברהם אמנם אין לכולם שמות, אבל לשניים מהם יש. חזון אברהם מתאר את בית הדין האלוהי ככזה שמכיל שני ספרים – ספר הצדקות שימין וספר החטאים שמשמאל. על כל אחד מהם ממונה מלאך, כזכור הם לא מצויינים בשמותיהם. מלאך נוסף, שלישי, שממונה על המאזניים ששוקלות את משקלם של כל אחד מהספרים נקרא ״דוקיאל״, והוא עורך את הדין. מולו יש קטגור, מלאך רביעי, בוער וחסר רחמים, האוחז באש בידו. למלאך זה יש ״כח על האש והוא מנסה את מעשי בני־האדם באש״, כלומר הוא עורך אורדאל, ״משפט האל״, באמצעות האש. המלאך שורף את המעשים. אם האש מכלה את מעשהו, הרי שמעשי אותו אדם נדחים, ואז מלאך הדין מיד תופס את האדם ונושא אותו אל מקום החוטאים, מקום עונש מר ביותר. אך אם האש אינה מכלה את המעשה, הרי זהו סימן שהמעשה ראוי, האדם נחשב צדיק, ומלאך הצדק מעלה אותו אל חלק הצדיקים.
המלאך הזועם ששולט באש נקרא פוריאל. חוץ מזה שמדובר בחרוז נחמד, ביוונית המילה לאש היא πῦρ. האות אופסילון ביוונית היא משהו בין חיריק לשורוק, כך שלפעמים היא u ולפעמים y. לפעמים ״פיר״, וכך כיום אנו הוגים אותה pyro, אך לפעמים גם פור. כמו בפורים. ומי יודע אם לא בגלל זה פור הוא גורל, כי מדובר בטקס ניחוש באש. האם המן בעצם מתואר כמאג המנחש באש? מסתבר שאכן בפרס היו מנחשים בהסתכלות בלהבות אש ותנודות העשן (Agathias 2.25. מתוך אנציקלופדיה אירניקה, ערך divination). תמר עילם-גינדין אמנם טוענת שמקור השם ״פורים״ הוא בחג הפרוורדיגאן שהוא חג הנשמות, שנחגג בערך באותו הזמן, אבל א׳ היא לא בטוחה, ו-ב׳ גם בחג זה משתמשים באש. אמנם לא לניחוש אלא כדי לקדם את פני הנשמות החוזרות לבתים, אמנם גם האטימולוגיה שהיא נותנת היא שונה. ועדיין. וחוץ מזה, האסוציאציה בין נשמה לנר ידועה, וגם ביהדות. ״נר ה׳ נשמת אדם״.
כמובן, הפרשנות הזאת לשמו של המלאך מלשון אש היא נסיבתית. השם פוריאל לא חוזר יותר מדי במקומות אחרים בספרות היהודית, למרות שיש מלאכי אש כמובן. העובדה שמשתמשים בשם יווני אומרת דרשני, מדוע לתת שם יווני למלאך יהודי, ולמה לא בעברית? הדבר כמובן יכול להעיד על התקופה או המקום שבהם נכתב הספר, וגם משחק לזכותו/חובתו של הסיפור, ש״דוקיאל״ גם הוא שם שניתן לטעון שהוא בהשפעה יוונית, שכן dikē זה ״דין״ או ״משפט״. יכול להיות שבסך הכל בגלל קהל היעד דובר היוונית, ניסו לתרגם את השמות העבריים המקוריים ליוונית, כדי להיות מובנים להם, אבל בעצם הכוונה היתה למשמעות העברית של שמותיהם. אוריאל או כל אחת מהווריאציות כמלאך האש יכולים להיות פוריאל, שגם מצלול שמו מרמז על כך. ומלאך הדין עשוי להיות פנואל, מי שמתואר בספר חנוך א׳ (פרק מ׳, ט׳) כמלאך ה״ממונה על התשובה והתוחלת לנוחלי חיי נצח״, כזו גם משמעות השם ״דוקיאל״. זו ההזדמנות לציין שבאותו הפסוק שבו דווח על פנואל בספר חנוך, מתוארים ארבעת המלאכים בשמותיהם, כשאת מקומו של אוריאל תופס פנואל, כלומר: מיכאל, רפאל, גבריאל ופנואל. באותו הספר במקום אחר מתוארים ארבעת המלאכים, אך במקום זה המלאך המשלים את הרביעיה של מיכאל, רפאל וגבריאל הוא דווקא אוריאל. אין מנוס מלזהות בין אוריאל לפנואל, כך שבעצם אוריאל הוא גם דוקיאל וגם פוריאל, ושמא כל ארבעת המלאכים אחד הם. חוץ מזה, ששמו של פנואל מרמז על המילה ״פנים״, גם על תפקידו של המלאך כ״מלאך פנים״ וגם מצד שני, כאמור, לתפקיד החזיוני.











