• המיילדת כמייצגת את החכמה

    המיילדות נחשבו לחכמות לאורך ההיסטוריה בשל תפקידן הקריטי בתהליך הלידה, שדרש לא רק הבנה פיזיולוגית עמוקה, אלא גם תובנות רגשיות, רוחניות וחברתיות. הן מילאו תפקיד מרכזי בקהילות פרהיסטוריות ועתיקות, בהן הידע שהחזיקו היה ייחודי, נדיר, והכרחי להישרדות האנושות. בתקופה שבה לידה הייתה תהליך מלא בסיכונים, המיילדות היו לא רק מטפלות אלא גם מדריכות, מנהיגות רוחניות ומתווכות בין העולם הפיזי לעולמות הרוח. דימוי זה של המיילדת התרחב מעבר לתפקידה הפיזי, והפך אותה לסמל לחכמה ולהארה רוחנית. המיילדות נחשבו חכמות גם מפני שהיה להן ידע מעשי וחכמה אמפירית, אך גם היתרון של ההתנסות שלא יכול להיות לגברים. בשונה מגברים, שלא יכולים ללדת, נשים התנסו במיילדות גם כמטפל וגם כמטופל, ולכן מסוגלות לעבור את החוויה גם כאובייקט וגם כסובייקט. היתרון הזה הפך אותן לחסרות תחליף, ועל כן בחברות לא פטריאכליות הקנה להן גם מעמד.

    בחברות קדם מדעיות, שבהן יש תמותה מרובה בלידה וגם תמותת יולדות, המקצוע שילב גם לחשים וקמעות הגנה מפני מזיקים בעיקר מפני שהחוויה של הלידה נחשבה כחוויה גבולית שבין חיים ומוות, שבה הסיכוי של לחיות לבין הסיכוי של למות הוא פחות או יותר שווה, ודווקא כישוריה של המיילדת מסוגל להטות את הכף לכיוון החיים – המיילדת היא נותנת חיים. הלידה נחשבה כמעבר בין עולמות. האישה כבר נדונה לעבור לעולם המתים, וכעת יש לה סיכוי שווה להשאר בעולם המתים ולשוב לעולם החיים. הדבר שקול לחיה חסרת הגנה שחיה על הקצה בעולם הטבע הפראי שבו היא יכולה להיות ניצודה. חיית הטרף מסוגלת להפתיע אותה מהאוויר, או ממארב. היא מסוגלת להכיש אותה או להמם אותה, היא מסוגלת להסוות את עצמה ולשלוח את לשונה החדה באופן מדויק ומהיר, ואם אתה מתנגד אז גם להפריש מעורה רעל. חווית הלידה הפכה למעשה לאנלוגיה של הגנה מציד של חיות טרף, עופות דורסים, נחשים וצפרדעים ועל כן אנו רואים אלות פריון שמהוות את פטרונות היולדות כבעלות דמויות של חיות אלה.

    הכלים שבהם השתמשו מיילדות היו עזרים לשיכוך כאבים, הרפיה ואנסתזיה שבימים כתיקונם יכולים לשמש הן כסמי מרפא והן כסמים בעלי תועלת כמחוללי חוויה דתית או להבדיל כרעל. כלומר, המיילדת נחשבה כמי שמשגיחה על אותה חיה ניצודה ומונעת ממנה להטרף, ואם כבר חיית הטרף תקפה והפעילה עליה את הארס או הרעל שלה, היא מתעלת את ההשפעות של הסם הזה ממוות לחיים. זו סיבה נוספת שחיות נטרפות כמו כבשים ופרות נחשבו כסמלי פריון. ולחלופין, זו הסיבה שחיות שאסטרטגיית הרביה שלהן היא הטלת המוני ביצים במחזור רביה, מתוך הסתמכות על זה שחלק מהן יצליח לשרוד, הפכו גם הן לסמלי פריון. במקרה, מדובר על צפרדעים שזו אסטרטגיית הרביה שלהן, של אלפי ביצים במחזור. למרות שגם נחשים מטילים עשרות של ביצים.

    אני מעוניין לא לעסוק ביחס האמביוולטי לרעלנות כאנלוגיה לשינוי תודעה, חרב פיפיות שמצד אחד מביאה להארה ומצד שני לטירוף. אני מעוניין להתייחס דווקא לאנלוגיה אחרת מפורסמת של סוקרטס בדיאלוג האפלטוני תיאיטטוס. סוקרטס היה בנה של מיילדת לפי עדותו למרות שלא ברור אם הוא לא משלב את הפרט הביוגרפי הזה לצורך האנלוגיה. סוקרטס משתמש בדימוי המיילדת כדי להסביר את תפקידו כמורה וכפילוסוף. הוא מתאר את עצמו כ״מיילדת של רעיונות״ שתפקידה לעזור לאחרים ״ללדת״ את מחשבותיהם ותובנותיהם ותוך בדיקת רעיונותיהם לוודא אם הם ״תינוקות חיים״ או ״פנטומים כוזבים״. החכמה לפיכך היא גילוי פנימי שנדרש ליווי והכוונה אך לא כפיה חיצונית: “אין בי חוכמה משלי. איני מוליד רעיונות, אלא רק מסייע לאחרים ללדת אותם… עלינו לבדוק את פרי מחשבתנו מכל זווית, כדי לוודא שלא נרומה על ידי דמיון חסר חיים. אלו המבקשים את חברתי חווים כאב כמו אישה יולדת… אומנותי יכולה להביא כאב או להקל עליו”

    המיילדת היא מדריך המאפשר לאישה לעבור את הלידה בשלום למרות הכאב והקושי, אבל מי שיולד בסופו של דבר היא האישה עצמה. האחריות על הרעיונות ועל תקפותם נותרת בידי התלמיד, בדומה לכך שהאחריות ללידה נותרת בידי היולדת. המיילדת היא המנחה אל ההבנה מבלי להכתיב את התשובות. מי שמבין בסופו של דבר הוא התלמיד עצמו לאחר שההדרכה שקיבל מאפשרת לו בעצמו להסיר את הלוט מן האספקלריא כדי להחשף אל האור. מי שחושף את האספקלריא המאירה הוא התלמיד. המיילד הוא החונך, והנחלת החכמה היא כעין מיסטריה.

    זו אשר גם תיאר אפלטון את המיסטריה באלאוסיס בדיאלוג ״פיידון״:

    ״אבל על היופי, אני חוזר ואומר שראינו אותה שם, זורחת בחברת הצורות השמימיות; וכשהגענו לכאן, אנו מוצאים אותה גם כן, זורחת בבהירות דרך הפתח הברור ביותר של החושים. כי הראייה היא החודרת ביותר מבין חושינו הגופניים; אך לא בזכותה ניתן לראות את החוכמה. לו היה ליופי דימוי נראה לעין, הוא היה משכר אותנו ביופיו, וכך גם הרעיונות האחרים, לו היו להם מקבילות נראות, היו יפים באותה מידה. אך זהו יתרונו של היופי, שהוא גם היפה ביותר וגם הנתפס ביותר לראייה. כעת, מי שלא חווה חניכה מחודשת או מי שהשחית את טוהר נשמתו, אינו עולה בקלות מעולם זה כדי לראות את היופי האמיתי בעולם האחר; הוא מסתכל רק על המקבילה הארצית של היופי, ובמקום להתרשם ביראה ממראיה, הוא נסחף לתשוקה, וכמו חיה גסה רץ כדי להינות ולהוליד. הוא מקיים קשר עם תאווה ואינו מפחד או מתבייש במרדף אחר הנאה המפרה את חוקי הטבע. אבל זה שזכה לאחרונה לחניכה ושצפה בפאר הגדול בעולם האחר, נדהם כשהוא רואה מישהו בעל פנים או צורה אלוהיים, שהם הביטוי של היופי האלוהי; תחילה, רעד עובר בו, ושוב גוברת עליו היראה הישנה; ואז, כשהוא מביט בפני אהובו כאל צלם אלוהי, הוא מכבד אותו, ואם לא היה חושש להיתפס כמשוגע, היה מקריב לו קורבן כאילו היה זה דימוי של אלוהים. ואז, בעודו מביט בו, ישנה תגובה פנימית, והרעד הופך לחום ולהזעה יוצאי דופן. כי כשהוא מקבל את ניחוח היופי דרך עיניו, כנפיו נרטבות והוא מתחמם. ובזמן שהוא מתחמם, החלקים מהם צמחו הכנפיים, שהיו עד כה סגורים ונוקשים ומנעו מהכנפיים להתפתח, נמסים, וכשנשמתו מקבלת הזנה, קצות הכנפיים מתחילים להתנפח ולצמוח משורשן כלפי מעלה; והצמיחה מתפשטת לאורך כל הנשמה – כי פעם כולה הייתה מכונפת.״


  • ההיבט של הגאולה הרוחנית לא היה קיים תמיד במיסטריות באלאוסיס

    ההיבט של הגאולה הרוחנית לא היה קיים תמיד במיסטריות באלאוסיס. הן החלו כפולחני פריון וכטקסי מעבר ורק בהשפעה פילוסופית הפכו לטקסי חניכה רוחנית.

    אני כותב רפרט על המושג היווני ״סוטריה״, ובמסגרת זו הספר שאני מתעמק בו הוא ספרה של תיאודורה סוק-פונג ג׳ים מאונ׳ נוטינגהם, ״Saviour Gods and Soteria in Ancient Greece״ (2022), בו היא מתעמקת במשמעות התואר הזה שניתן לאלים ״מושיעים״, והיה מרכזי בפולחן שלהם, ואיך שהוא התגלגל מאוחר יותר אל הנצרות, אבל בצורה מעוותת. וזו הנקודה שלה, ה״ישועה״ במובן היווני המקורי היתה ישועה ארצית, הצלה מצרה לא רוחנית. היוונים הוקירו גם גיבורים ומאוחר יותר מצביאים, שהצילו ערים מצרות ארציות, כך גם בתקופה ההלניסטית. אבל משום שהשליטים ההלניסטיים דימו את עצמם לאלים, ובגלל שבתנ״ך עצמו המשיח מתואר ביחד עם הנהגתו הצבאית, כישות דתית, שהצטרפות אליו מובילה לגאולה שאינה רק ארצית אלא ובעיקר רוחנית – בנצרות הפך ישו, עבור מי שמאמין במשיחיותו, ל״סוטר״. סוק-פונג ג׳ים טוענת שלא כך היה אמור להיות.

    הספר יצא ב-2022. מאמר שיצא לפניו, ב-2017, מתמקד בשאלה מה היתה משמעות ה״סוטריה״, ה״גאולה״ במיסטריות ובעיקר במיסטריה של אלאוסיס, ״‘Salvation’ (Soteria) and Ancient Mystery Cults״. היא באה להוכיח שבמיסטריות לא התייחסו אל ה״סוטריה״ במובן האסכטולוגי שלה, או במובן רוחני כלשהוא אחר, אלא רק במובן ארצי, של הצלה ורווחה בהווה, ולא בעתיד.

    ״מסתורי אלוסיס, שנחשבו למבטיחי חיים מבורכים לאחר המוות, המחישו אמונה זו, אם כי המונח סוטריה לא הוזכר במפורש בתיאורים המאוחרים. מסתורי סמותרקיה ודיניסוס גם הדגישו את רעיון הגאולה, אך בהקשר ארצי יותר, עם התמקדות בהצלה מסכנות מיידיות ולא בהבטחות אסכטולוגיות. בכתבי אפלטון, רעיון הגאולה קיבל מימד פילוסופי, תוך הדגשת התנהגות מוסרית במהלך החיים. לעומת זאת, כתות המסתורין טיפלו בעיקר בדאגות ארציות״… “עבור יחידים, סוטריה יכולה הייתה להתייחס לבריאות טובה, הימלטות ממוות, שגשוג חומרי, מסע בטוח או לידה חלקה. עבור קהילות, היא עשויה הייתה לסמל ניצחון צבאי, שחרור משלטון חיצוני, חופש מאי-שקט אזרחי, ריפוי ממגפות ואסונות טבע. בכל המצבים הללו, סוטריה עסקה בעזרה מעשית, הגנה, הצלה ורווחה בעולם הזה ולא בעולם הבא”.

    מיכאיל קוסמופולוס מאונ׳ מיזורי-סנט לואיס, מוסיף בספרו ״Bronze Age Eleusis and the Origins of the Eleusinian Mysteries״ על ההיסטוריה של המיסטריה באלאוסיס על פי המחקר הארכיאולוגי ומגיע למסקנה שעד המאה השביעית לפנה״ס בכלל לא היה באלאוסיס מימד של מסתורין, או מימד של חניכה וגאולה. המקום התחיל כפולחן פוריות מקומי, ״כבר במאה ה-15 לפנה”ס, נערכו במקום קורבנות שריפה של בעלי חיים במסגרת מצומצמת ששימשה את קבוצת האליטה שגרה במתחם. טקסים אלו נועדו לחזק את הקשרים בין חברי הקבוצה״. בתקופות הפוסט-פלסיאלית והפרוטו-גיאומטרית המקום הפך לאתר של זכרון תרבותי, והפולחן שינה את אופיו והפך מפולחן שעיקרו פולחן פוריות, לפולחן מתים. רק במאה השביעית, כנראה בהשפעה אורפית ששינתה את היחס למוות, נוסף המימד הסוטריולוגי. קוסמופולוס נותן את הקרדיט לטענה זו לכריסטיאן סורבינו-אינווד (Sourvinou-Inwood).

    העדויות הראשונות להיבט הסוטריולוגי מופיע רק בתקופה הזאת של סוף המאה השביעית ותחילת השישית. כותב הנאומים אנדוקידס שאמנם חי במאה החמישית, מייחס לסולון חוק הנוגע להסדרת הפולחן באלאוסיס כמיסטריה, כלומר תחילת המאה השישית. ההמנון ההומרי לדמטר נכתב גם כן בתקופה זו ומדבר על תקווה לחיים טובים יותר לאחר המוות.

    ״התהליכים שהובילו לשינוי זה ניתנים להסבר על ידי התנאים החברתיים-פוליטיים המשתנים של התקופה הארכאית המוקדמת, במיוחד פיתוח הפוליס והופעת האינדיבידואליזם. החרדה שנגרמה מהאי-יציבות הפוליטית באתונה, בשילוב עם הגברת המודעות לייחודיות ולהפרדה של הפרט, הייתה גורם מרכזי לשינוי בגישה למוות. הגישה ההומרית לנשמה כישות חסרת מודעות וריקה החלה להתחלף בתפיסה של הנשמה כישות נצחית הראויה לחיים טובים יותר לאחר המוות״

    מה הקשר בין פריון לבין עולם המתים וקבורה? קוסמופולוס מסביר שלפחות על פי מודל אחד, יש לראות בדרך הגידול של התבואה ואחסנת הזרעים לקראת העונה הבאה כמין מוות של התבואה עם סיום מחזור חיי הדגן, ואחסון של הזרעים במאגרים תת קרקעיים כמין קבורה שלהם. העובדה שהזרעים בעונה הבאה עדיין פוריים, ומניבים פירות הופכת לקימה לתחיה. במובן הזה התבואה נחשבה כהתגלמות של אם, והזרע הקבור אך העדיין פורה נחשב כהתגלמות של האם.

    ״תיאוריות קיימות לגבי התפתחות מקומית של פולחן אלואיסיס מעוצבות על ידי שני מודלים אנתרופולוגיים. שני המודלים מתבססים על הקשר האלוהי בין עולם המתים לעולם התבואה, ומחשיבים את דמטר ופרספונה כהתפתחות היסטוריות של אלוהויות פרהיסטוריות הקשורות לחקלאות

    המודל הראשון מסביר את מחזור המוות והצמיחה מחדש של הצמחייה במונחים של מיתוסים על מותו ותחייתו של אל חקלאות. זהו מודל אבולוציוני הטוען כי עם התקדמות הציוויליזציה, נוסף רכיב גאולי מתקדם יותר לטקסים פרימיטיביים שהתמקדו בפעולות חקלאיות בסיסיות. במודל זה נמתחים קווים מקבילים בין דמטר/פרספונה לבין דמויות כמו “אם התבואה” או “בת התבואה” שנערצות בצפון אירופה ובמקומות אחרים בעולם. במובן זה, סיפור חטיפתה של פרספונה עשוי לשמש אלגוריה טבעית להרס התבואה. כמו כן, הירידה שלה לעולם התחתון פורשה כקשורה לאחסון זרעי הדגנים במחסנים תת-קרקעיים. המעבר מהצמיחה המחודשת של הדגן לציפייה לחיים חדשים אחרי הקבר איננו קשה לדמיין.

    המודל השני גם הוא רואה במסתורין של אלואיסיס התפתחות של טקסים פרהיסטוריים שמטרתם להבטיח שפע של יבול, אך הוא שונה בכך שהוא מקשר אותם לטקסי חניכה שבטיים המציינים או מנציחים מעברים בשלבי החיים החשובים של הפרט או הקהילה. טקסי מעבר אלו מאופיינים באלמנט מגביל, שכן הם מתמקדים בקבוצות מסוימות (בדרך כלל לפי מגדר, מצב חברתי או גיל). כמה מהחגים היווניים, כמו תסמופוריה לנשים ותסיה לגברים, עשויים היו להתפתח מטקסי חניכה שבטיים. האלמנט המגביל של טקסי חניכה שבטיים אלו מתאים לאופי המגביל של המסתורין, בכך שגישה אליהם הייתה אפשרית רק למי שעבר חניכה״


  • לשם מה לצוד דגים בלתי אכילים והקשר האפשרי למקורות הוודו

    מחקר חדש של איזבל הולנד לולביץ׳ מאונ׳ פן סטייט תוהה: מדוע אספו אנשי קלוסה בדרום-מערב פלורידה כמויות גדולות של דגי בורפיש רעילים (Burrfish, סוג של אבו נפחא, בן דוד של הפוגו. שרידים שנמצאו ב-Mound Key מעידים על ייצור ייעודי, שכן הם נמצאו ללא הקוצים שהוסרו), ולאיזה צורך, אם הם רעילים ואי אפשר לאכול אותם? ואולי בדיוק למטרות אלה, לא של אוכל, הם שימשו: אולי לשימוש פולחני, אולי לשימוש מעשי, רפואי או צבאי, אולי זה בעצם סמל סטטוס? לא ברור, אבל מסקרן. בעיקר השימוש הפולחני לכאורה שהם עשו בן, שזה כמובן משהו שלא ברור כשמש. הרעילות הגבוהה של הדגים הללו עשויה להתאים לשימושים טקסיים הקשורים לשינוי תודעה או לטקסי מעבר. בהקשר החברתי-תרבותי של הקלוסה, פולחן היה חלק מרכזי במוסדות החברתיים, ולכן ייתכן שהדגים היו קשורים לפולחן או לטקסים רוחניים. מצד שני, מי שמע על אדם שהתמסטל מטטרודוטוקסין? מצד שלישי, האם טקסים פסיכואקטיבים הם רק טקסי סטלה או גם טקסי דיבוק?

    טטרודוטוקסין הוא רעלן עצבי (Neurotoxin) חזק ביותר. הוא פועל על ידי חסימת תעלות נתרן בתאים עצביים, מה שמונע את הפוטנציאל החשמלי הדרוש להעברת אותות עצביים. חסימת תעלות הנתרן גורמת לשיתוק שרירים, כולל שרירי נשימה, מה שעלול להוביל למוות במקרה של מינון יתר. אין הוכחות חותכות לכך שלטטרודוטוקסין יש השפעות פסיכוטרופיות ישירות (השפעה על מצב הרוח, התודעה או התפיסה). עם זאת: ישנם דיווחים בתרבויות מסוימות על שימוש בטטרודוטוקסין כחלק מטקסים רוחניים או פולחניים, ככל הנראה במינונים נמוכים מאוד שגורמים לאפקטים פסיכולוגיים עקיפים, כמו תחושת ניתוק, שיתוק זמני או אובדן שליטה על הגוף. שימוש כזה זוהה בהקשרים פולחניים, כמו בווודו בהאיטי, שבו תועד טטרודוטוקסין כמרכיב אפשרי ב”אבקת זומבים”, והדבר אושש במאמר שפורסם ב-1989 על ידי C. Benedek ו-L. Rivier מהמכון לרפואה משפטית, מעבדת הטוקסיקולוגיה האנליטית, אוניברסיטת לוזאן (Université de Lausann) שבשוויץ.


  • למה במערות בישראל אין ציורי קיר?

    מאמר מערכת בגליון החדש של כתב העת של העמותה הישראלית לפרהיסטוריה – Israel Prehistoric Society (ברוכים הבאים לפייסבוק) מאת פרופ׳ רן ברקאי ושות׳, חוקר את השאלה מדוע לא נמצאו בישראל (ובלבנט בכלל) ציורי מערות ופסלונים פיגורטיביים מהתקופה הפלאוליתית העליונה, בעוד שבאירופה התרבות האוריניאקית יצרה אמנות מערות מרשימה באותה תקופה?

    ההשערה שהם מציעים היא: מאחר שבעלי החיים הגדולים, המגה-פאונה, נכחדו באזור לפני הגעת הומו סאפיינס. בניגוד לאירופה, שבה בעלי חיים אלו התקיימו ונכחדו מול עיניהם של בני התרבות האוריניאקית, בלבנט לא נוצר משבר דומה שדרש טקסים שמאניים, ולכן לא התעורר הצורך באמנות פיגורטיבית.

    המגה-פאונה (פילים, קרנפים) נכחדה בלבנט כבר לפני כ-400,000 שנה, הרבה לפני הגעת הומו סאפיינס, בעוד שבאירופה בעלי חיים אלו התקיימו עד לסוף התקופה האוריניאקית. אך באירופה גם התקיים משבר אקלים באותה התקופה, בעוד שבלבנט תנאי האקלים היו מתונים יותר. לכן גם לא קרתה דרמה, ולא היו צריכים להזכר בשום דבר טוב שהיה ואינו, ולא היה צורך לחזק שום דבר שהולך ונעלם. האמנות הפיגורטיבית שבציורי המערות קשורה, ככל הנראה, לניסיון להתמודד עם אובדן החיות הללו, שההומו ספיאנס היה תלוי בהם כמזון ומקור לשומן.

    פורסם גם ב-ynet.


  • סמים שימשו בטקסים דתיים, אבל רק כאמצעי, לא כתכלית

    צ׳ארלס סטאנג מהארוורד דיוויניטי סקול מוציא מאמר שבו הוא בוחן את מקומם של הפסיכדלים בתרגולים הרוחניים שבים התיכון הקדום. הנקודה העיקרית שסטאנג בא לשלול הוא שהקדמונים לא התמקדו בפסיכדלים כדי להגיע לחוויות טרנסצנדנטליות. לא רק, אלא גם. את הגישה שעל פיה רק, או יותר נכון שהחומרים הפסיכדליים היו ייחודיים בכך שאפשרו להגיע למצבים שדרכים אחרותלא היו יכולות, הוא מכנה ״psychedelic exceptionalism״. המונח מתאר תפיסה לפיה חומרים פסיכדליים הם כלי ייחודי, יוצא דופן, ולעיתים עליון, לטרנסצנדנציה, טרנספורמציה ושינוי תודעה, בהשוואה לשיטות אחרות. סטאנג מבקר את הגישה הזו במאמרו וטוען: פסיכדליים אינם הדרך היחידה או העיקרית לשינוי תודעה. לרוב הם רק ”זרז” כחלק ממערך רחב של פרקטיקות הכוללות מוזיקה, תנועה, מיתולוגיה, והתכווננות תרבותית. העמדת הפסיכדליים כיוצאי דופן מתעלמת מהמורכבות ומהמגוון של פרקטיקות טרנסצנדנטיות ורוחניות, הן בעולם העתיק והן כיום.

    לטענת סטאנג, את הגישה של ״הייחודיות הפסיכדלית״ מייצג בריאן מוררסקו בספרו ״The Immortality Key: The Secret History of the Religion with No Name״. מוררסקו טוען שהפסיכדליים, כמו הארגוט בשיקוי הקיקאון, היוו רכיב מרכזי בטקסי המיסטריות של אלוסיס ובפרקטיקות רוחניות אחרות. מבחינתו הדבר היה גם מרכזי באוכריסטיה הנוצרית, ורק הממסד השקיט והשכיח את זה. סטאנג מזהה את מוררסקו כחלק מגל שלם שמנסה לשאוב לגיטימציה מהעבר, תוך הצגת הפסיכדליים ככלי עליון או ייחודי לשינוי תודעה. והדבר לא נכון. לא רק כי הוא מחוזק בראיות עקיפות, אלא כי הוא מתעלם מהמסגרת התרבותית המורכבת שסבבה את העניין, ומתמקד רק במרכיב אחד וכמעט עצמאי. המחקר לא תומך בכך, לטענתו. והוא מביא ראייה ממחקרים בתולדות הדת וממחקרים במדעי המח.

    במדעי המח התחום נקרא נוירופנומנולוגיה, שחוקרת דרכים שונות להגיע למצבים של שינוי תודעה. הדבר כמובן אפשרי לא רק באמצעים נרקוטיים, אלא בשלל שיטות שמסוגלות להביא את המח לאותו המצב, שניתן לזהות באמצעים של מיפוי, והם שקולים. בעיקר הוא מביא את גישת ה-5E, שטוענת שתודעה נוצרת כתוצאה של חמישה פרמטרים שמתחילים באות E. בהם פרמטרים חיצוניים כמו סט וסטינג, וכן חברתיים, תרבותיים וטכנולוגיים. כזו היתה המציאות לטענתו גם בעבר.

    בנוסף, הוא מציין שני מחקרים שטוענים דברים ברוח זו: יוליה אוסטינובה, מדגימה בספריה Caves and the Ancient Greek Mind ו-Divine Mania, כיצד היוונים הקדומים השתמשו במגוון טכניקות להשגת מצבים משתנים בתודעה: ירידה למערות, שאיפת אדים, מוזיקה, תנועה וכו׳. לא רק סמים. אוסטינובה מתארת את יוון העתיקה כתרבות “רב-פאזית” (polyphasic) שהעריכה מצבים משתנים, בניגוד לתרבויות “חד-פאזיות” (monophasic) כמו רומא הרפובליקנית, שנטו להדחיק חוויות כאלה.

    כמו כן מצטט סטאנג את ווטר הנגרף שבספרו Hermetic Spirituality and the Historical Imagination: Altered States of Knowledge in Late Antiquity (2022), בוחן כיצד הגנוסטיקנים ההרמטיים הגיעו באמצעות מצבי תודעה משתנית לחוויה טרנסצנדנטלית, ומראה כיצד הדבר לא היה רק באמצעות סמים וגם כשכן, לא שמו אותם במוקד אלא רק השתמשו בהם כזרז. כמו לדוגמה קטורת ה-kuphi, שאמנם סייע להגיע למצבים של חלום, אך הקטורת לא פעלה לבדה. היא שולבה בטכניקות נוספות, כמו נשימה מבוקרת, מדיטציה, התכווננות מנטלית, שינון טקסטים פילוסופיים וכו׳ אשר יחד יצרו את ההכנה הרוחנית הנדרשת. אנו רואים שהדברים האלה שימשו גם בתורות רוחניים מאוחרות יותר, כמו לדוגמה סופיזם. אז זה לא שפתאום ברגע מסוים קרה משהו והתמקדות בחומרים משני תודעה הסתיימה כך פתאום, אלא תמיד היה מגוון רחב של טכניקות ששימוש בסמים היתה רק אחת מהן, אם לא רק דבר שמלווה אותן ולא משהו כשלעצמו.


  • גן העדן הפסיכדלי

    איוון פ. בנט, רופא מאינדיאנפוליס, פרסם בגליון ה-64 של ה-Journal of the Indiana State Medical Association שהיה הגליון הראשון של 1971, בין ינואר ליוני, מאמר שבו, אולי לראשונה, הוא משווה בין סיפור החטא הקדמון לשימוש בסמים פסיכדליים. הוא לא ממש בעד השימוש בסמים, הוא טוען שמשתמשים בסמים הם ״נכים רגשית״, שנכנעים לשעמום ולסקרנות ולתשוקה שלהם לברוח מהעולם החיצוני ומהאנשים סביבם, ״הסמים משמשים כתחליף לאנשים, מאפשרים למשתמשים להתכנס לעולמם הפרטי, ולברוח מתחושות של תסכול, אומללות, חוסר פופולריות ואי-רצויות״. רוצים ״להביע אי שביעות רצון ממה שהחיים העניקו להם״ ולא מסוגלים להציב את הגבול לפני שהשימוש בסמים הופך לשימוש ברעה, כזה שמגיע לשימוש מופרז עד כדי פגיעה בבריאותו או בתפקודו של האדם.

    בנט גם מנסה להמעיט בהיקף הבעיה, או אולי להפריז בו, כשהוא מציב סטטיסטיקות – 10% מהמקרים בסמים מובילים לשימוש מופרז. מבחינתו, האכילה מהפרי האסור הזה משתווה לחטא קדמון. שזה אופייני לתקופה, אבל הקטע הוא שהגעתי למאמר הזה לא בגלל שהוא נגד שימוש בסמים, אלא ההפך, הוא מצוטט כמקור מוקדם להשוואה בין שימוש בסמים לחטא גן העדן. הוא מובא בהקשר של סיפור אנכי ונינחורסג, מהמיתולוגיה השומרית. החוקרים רואים בכך מקור לסיפור גן עדן, אבל במהדורה השומרית ההקשר רחב יותר.

    במהדורה השומרית מדובר על כך שאנכי אל החכמה אונס את צאצאיותיו, שהן גבירות הצמחיה והפוריות, לפי פרשנותו Thorkild Jacobsen, יש אפילו רפרנס לקנים – קני סוף או כל סוג אחר של קנה, ובסופו של דבר נולד גבירת האריגה. Raymond C. Van Leeuwen טוען שהאריגה היא פולחנית, ומרפררת לתפקידן של הנשים במקדשי אלות הפוריות. גם בתנ״ך יש רפרנס כזה. בספר שמות ל״ה מדובר על כך ש״כל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה״. בחיבור נוסף, ״אנכי וסידור העולם״ יש סיפור על איננה (או יותר נכון ״גולה״) שמתלוננת בפני אאה (שהוא אנכי) שהיא לא קיבלה מספיק סמכויות ותפקידים, היא מוחה על כך שהיא נזנחה לעומת אלות אחרות. אנכי מנסה להרגיע אותה בכך שמעניק לה תפקידים וסמכויות נוספים, ומלמד אותה במסגרת זו את סוד האריגה וסוד האמנות הרפואית, כלומר, את ההרבליזם השימושי, ולפי יעקובסן הכוונה לאמנות הקסם. או בקיצור: קנאביס שיכול לשמש גם כאריג וגם כסם, מרפא או פסיכדלי. אכן, איננה, בשמה האחר, אישתר, נאמר עליה שנשים היו אורגות לה ״קונאבו״. אבל זה לעניין אחר.

    בהמשך של הסיפור על אנכי ונינחורסג מתואר שכתוצאה מאונס אלת האריגה, נוצרו כאבי צער לידת הבנים, שלא היו לפני כן, ולפיכך נינחורסג ביצעה גרידה ושתלה את הנפל באדמה, ממנו נבטו 8 צמחים, שאנכי הרעב אכל אותם. נינחורסג כעסה וקיללה אותו שכל צמח יפגע באיבר אחר שלו, ואכן אנכי סבל ב-8 איבריו. האלים ביקשו לפייס אותה, והיא ריפאה אותו והסירה את הקללה. כתוצאה מכך יצרה ״אנטידוט״, או שמא יצרה אלת ריפוי במקום הקללה. כך נולדו 8 אלות שונות, אחת מהן היא נינקסי (“אלת השיקויים”), שייצגה את הריפוי הקשור לפיו של אנכי. להיינו, הריפוי כתוצאה מהטמעה פומית של עשבי מרפא – בירה, או כל משקה פסיכדלי אחר.

    המאמר שעושה את ההקשר בין הפרשנות הפסיכדלית של סיור גן עדן השומרי לבין המאמר של בנט, הוא של אנה מריה רוסו מאונ׳ בואנוס איירס, שהופיע בתחילת 2024 בגליון השישי של כתב העת Qeios (שאלוהים יודע מה הוא).

    להלן פתיחת המאמר של בנט מ-1971, המצורף כאן:

    פעם, בארץ רחוקה, חיו גבר ואישה שאהבו זה את זה מאוד. הם חיו בגן ולא היה עליהם לעשות דבר מלבד לטפח את דגני השדה ולאכול את הפירות. הותר להם לאכול מפירות כל העצים שבגן, פרט לעץ החיים ולעץ הדעת טוב ורע. הנחש, שהיה חכם ומלא תחבולות, ידע שלא יוכל להשפיע על אדם עצמו, ולכן פנה לחווה, חברתו הקרובה שבה בטח.

    כדי לשכנע את חווה, טען הנחש שהשניים יכולים להפוך להיות כמו אלוהים עצמו, להיות אדוני הבריאה, ולרכוש את היכולת ליצור ולהשמיד. הוא עורר את סקרנותה של חווה, אך מכיוון שעדיין היססה לגבי בטיחות הפרי, אכל הנחש ממנו בעצמו. מכיוון שהוא לא מת, כפי שאדם הזהיר אותה, הסיקה חווה שאדם שיקר לה. לכן, גם היא אכלה מהפרי של עץ הדעת טוב ורע. הפרי היה סם מעורר תודעה!

    בסיפור הזה, הממוקם בגן עדן, נכנס דמות שלישית – השטן בדמות הנחש – “המשדל” הראשון בהיסטוריה. חווה הייתה הראשונה שניסתה באופן תמים חומר משנה תודעה!

    אדם וחווה היו ה”היפים” הראשונים, משתמשי הסמים הראשונים, ומהם לא השתנה דבר.


  • ההיסטוריה הפסיכדלית של המורמוניזם

    המאמר The Entheogenic Origins of Mormonism: A Working Hypothesis פורסם בשנת 2019 ב-Journal of Psychedelic Studies. זהו מאמר פורץ דרך המציג השערה על השימוש האפשרי באנתאוגנים במורמוניזם המוקדם, במיוחד תחת הנהגתו של ג’וזף סמית’. רוברט טי. בקסטד, אחד מכותבי המאמר, הציג כבר ב-2007 טענה דומה בהרצאה שכותרתה Restoration and the Sacred Mushroom בכנס Sunstone Symposium. בשנת 2017, ברייס בלאנקנייגל וקודי נוקוני הציגו בכנס נוסף את המאמר Revelation Through Hallucination, שהרחיב על רעיונות אלו והתמקד בקשרים בין שימוש פסיכדלי להתגלויות הדתיות של ג’וזף סמית’.

    המאמר ב-2019 היה בעצם שיתוף פעולה של שלושתם,שהיה הפעם הראשונה שהדבר הזה הוצג בצורה שיטתית ואקדמית המשלבת תיעודים היסטוריים, עדויות חזיוניות ותיאוריות אנתרופולוגיות. מי שעזר להם עם האנתרופולוגיה והפנומנולוגיה של הפסיכדלים היה ד”ר מייקל וינקלמן, פרופ׳ לשעבר באונ׳ אריזונה ואחד מהחוקרים הבולטים בתחום האנתרופולוגיה הרפואית והתודעה ב״גל החדש של הפסיכדליה״. אם אתם מכירים את התאוריה על כך ששמאניזם חוצה תרבויות הוא המרכיב הבסיסי של הדת, ושהפילוסופים המוקדמים ונביאי ישראל היו בעצם שמאנים במסווה של חכמי דת – אתם מכירים את מייקל ווינקלמן. כבר בתחילת שנות התשעים הוא פרסם מאמרים פורצי דרך בנדון,כמו לדוגמה ״Shamans, Priests and Witches: A Cross-cultural Study of Magico-religious Practitioners״.

    הטענה העיקרית במאמר היתה שג’וזף סמית’ השתמש באנתאוגנים (חומרים פסיכדליים) כחלק מהטקסים הדתיים של המורמוניזם המוקדם, כדי לעודד חוויות רוחניות חזיוניות בקרב מאמיניו. שימוש בחומרים פסיכדליים היה נפוץ בתרבות הרפואה העממית של המאה ה-19, במיוחד באזורים שבהם התגוררו המורמונים המוקדמים. החומרים כוללים את דטורה (Datura) ופטריות פסילוציבין, שהיו זמינים באזורי ההתיישבות המורמונית. למשפחת סמית’ היה רקע בשימוש ברפואת צמחים ובפרקטיקות מאגיות. אמה סמית’, אשתו של ג’וזף, ידועה בשימוש ברכיבים כמו דטורה ו”משחות מרפא”. נכדיהם של בני הזוג דיווחו על שימוש במשקאות רפואיים פסיכואקטיביים, כולל בירה עם ג’ינסנג ולובליה.

    על פי תיאורים אלה ועל פי תיאוריו של ג׳וזף סמית׳ עצמו ניתן להעמיד את החזיונות מרכזיים בדוקטרינה המורמונית, כמו ההתגלות על שלוש דרגות התהילה (כמתואר בדוקטרינה ובריתות 76), ככאלה שנכתבו תחת השפעת סמים. סימפטומים פיזיים ותיאורים של החוויות הללו דומים להשפעות של חומרים פסיכדליים כפי שמופיעים בדיווחים אחרים של התנסויות חזיוניות דתיות וברפואה הפסיכדלית.גם סיפורים שונים מההיסטוריה המוקדמת של המורמוניזם, כמו לדוגמה חנוכת המקדש המורמוני בקירטלנד אוהיו, בה דיווחו כ-500 משתתפים על חזיונות מלאכים, ועל פי עדויות היסטוריות ניתן להסיק שהיין בטקסים האלה היה מועשר בדטורה. כל התאוריות הללו מסתמכות על עדויות עקיפות ותאוריות משיקות בתחומי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה והדת, אבל עדיין הן עושות שכל, בעיקר כשמסתכלים על הרפואה האלטרנטיבית במאה ה-19 והקשר שלה לדת, ועל תאוריות מקבילות שצצות כפטריות לאחר הגשם בנושא חוויות חזיוניות בהיסטוריה של הדת.

    כולנו מכירים את הספיריטואליזם לדוגמה, שהאמין בריפוי באמצעים על טבעיים. התנועה האדוונטיסטית קידמה שימוש בצמחי מרפא לצרכי רפואה. הנוצרים ככלל האמינו שריפוי הוא חלק מאמונה בניסים, ניסים הם דברים שלא יכולים להיות מוסברים בעזרת גופי המדע הרלוונטיים לאותו הזמן, ובאותו הזמן לא באמת ידעו להסביר את הבוטניקה של הצמחים הללו, ועל כן התייחסו אל הסייד-אפקטס שלהם כאל ניסים. מעבר לכך, המאה ה-19 התאפיינה בעיקר באיזורים הכפריים שבהם באו במגע כלשהוא עם הילידים, בסוג של סינקרטיזם – האינדיאנים שילבו את הנצרות בפולחניהם, והפכו את הדת שלהם לסוג של נצרות הנוקטת בטקסים הילידיים (אנו מכירים היטב את כנסיית הפיוטה). ומצד שני, האירופאים באיזורים הכפריים קיבלו מושג כלשהוא על רפואת צמחים מקומית, כולל אפקטים משני תודעה על ידי צמחים שהיו בשימוש האינדיאנים.

    הדבר הזה טוב ויפה, חוץ מדבר אחד. המורמוניזם הוא אחד מהזרמים המתנגדים ביותר לשימוש בסמים ובתרופות בכלל באופן לא מפוקח ומוסמך. חוויות חזוניות באופן כללי אינן מקובלות במסגרת הערכים המורמוניים, הדוגלים באורח חיים מוסרי ובריא מבחינה גופנית ונפשית כאחד. “דבר החוכמה” (Word of Wisdom) הוא מדריך תזונתי ורוחני שהוצג על ידי ג’וזף סמית’ בשנת 1833, ומהווה חלק מהתגלויותיו, כפי שמתועד בספר המורמוני דוקטרינה ובריתות (פרק 89). זהו קוד מוסרי-תזונתי המנחה את חברי הכנסייה לשמור על גופם ונפשם בריאים. במסגרת זו אסור לצרוך אלכוהול, טבק, קפה ותה כי הם מזיקים גופנית ונפשית. במקום זה יש לצרוך חומרים בריאים כמו דגנים מלאים, פירות וירקות ומעט בשר באופן מתון. גוף האדם הוא מקדש שיש לכבד אותו ולשמור עליו. שמירה נעשית בכלים מסורתיים של רפואה מונעת, פעילות גופנית, שליטה עצמית וכמובן מבנה קהילתי המטפח את אלה.

    ג׳וזף סמית׳ עצמו! הוא ולא שרף! איך אנו מסבירים את זה? אז קודם כל, בכלל לא בטוח שזה סמית׳ עצמו ובתקופה המדוברת. חוקרים של המורמוניזם מאתגרים את הקביעה הזאת, ש"הדוקטרינה והדיברות" נכתבה כמקשה אחת בפרק זמן אחד, ויותר נוטים להאמין שמדובר באוסף שלוקט לאורך המאה ה-19, ויד עורך נגעה בו. המאמר מסכים עם זה, וטוען שבעצם לאחר מותו (הרצחו) של ג׳וזף סמית׳ המורמוניזם עבר שינוי. אפשר לקרוא לזה רפורמה ואפשר להסתכל על זה בצורה פשוטה יותר, בזמן חייו של סמית׳, סמית׳ היה המופע העיקרי. כדי לעשות נפשות לדת החדשה, הוא השתתף באופן פעיל בטקסים והסמים היו ״צ׳יטים״ – בין אם המשתתפים ידעו עליהם ובין אם לא. כך הוא הביא את המשתתפים לחוויות רוחניות עוצמתיות. עם מותו, מתה גם הכריזמה שלו, וגם התרגולים. היורשים שלו ובראשם בריגהם יאנג לא הצליחו לשחזר את זה. אולי לא ידעו, אולי לא רצו. אבל העובדה היא שהאתגרים עימם התמודדו המורמונים חייבו את המנהיגים לעדן את עצמם במעט. יאנג הדגיש מבנה קהילתי חזק וחוקים מחמירים יותר, תוך התמקדות בשמירה על המשכיות הדת ולא בהשגת חוויות רוחניות יוצאות דופן. ומאחר שחוויות רוחניות יוצאות דופן (שהן גם ככה שערוריתיות ומעוררות דחיה מצד הציבור השמרן) הן כבר לא הדגש, העניין נשכח או מושכח.

    בתקופה זו גם התפתחו ובעיקר התמסדו עקרונות ״דבר החוכמה״. האם במקור הוא היה כזה פסקני כנגד שימוש בחומרים משני תודעה? אי אפשר לדעת. לא ברור בכלל אם ידעו אילו חומרים גורמים לחוויה הדתית הזו, ומה מהותם, וכמובן איזה שימוש ניתן לעשות בהם. סמים באותו מובן של המאה ה-20 לא היו קיימים אז, בטח לא במהדורה סינתטית וטהורה. ומאחר שכך, מן הסתם יש להרחיק אנשים לא מיומנים מחומרים ששימוש לא מבוקר בהם הוא מסוכן. שוב אנו רואים את עניין הסמכות כמרכיב חשוב בגישה אל האנתאוגנים. ג׳וזף סמית׳ פיתח מומחיות כהרבליסט או כמי שקשור להרבליסטים שגילו את הגביע הקדוש. יורשיו, כנראה, לא.

    אבל עם או בלי קשר לבטיחות של השימוש בחומרים הללו, עמדת הציבור היתה באותה התקופה ששימוש במשני תודעה ובטח בהקשר דתי הם מאגיה או עבודה זרה, והדבר הזה עורר חשדנות כלפי הדת החדשה, ומן הסתם גם מהומות. בטח כשהמורמונים דוחים את סמכותה של הכנסיה וטוענים שהיא חורגת מהדוקטרינה המקורית של ישו. זה גלש לאלימות כפי שהכרזות כאלה גורמות בדרך כלל. על רקע זה גם נרצח סמית׳. על רקע זה המורמונים נאלצו לגלות כמה פעמים כשבכל פעם העוינות כלפיהם עוקבת אחריהם, לפחות עד לשלב שבו הם מתמתנים ואפילו לא כופים את מנהגיהם (כמו הפוליגמיה) אלא מקבלים את חוקי הריבון האמריקאי. הנה, אנחנו רואים שדתות יכולים להשתנות ולהפוך ל״סטרייטיות״. כך גם קרה עם הסמים, אולי.

    בלאנקנייגל הפך מאז למנחה פודקאסטים פופולרים עויני מורמונים כמו Naked Mormonism ו-Glass Box. נוקוני חיבר ספר שלם בן 500 עמודים בנושא בשם The Psychedelic History of Mormonism, Magic and Drugs. שניהם המשיכו לפרסם מאמרים ולהשתתף בכנסים כגון Sunstone Symposium, כנס שנתי העוסק בחקר המורמוניזם. ביחד עם ברנדון קרוקט, איש פודקאסטים נוסף בתחום ביקורת המורמוניזם הפיק נוקוני סרט דוקומנטרי קצר בן 40 דקות שיצא לאחרונה בשם EntheoMagus, העוסק בנושא ומהווה פרק נוסף בחקר האנתאוגנים בנצרות.


  • הצבע הסגול בפולחן יוון העתיקה

    צבע הסגול היה סממן מובהק של עושר, יוקרה, ומעמד חברתי ביוון העתיקה. הוא שימש כסמל למעמד אלוהי וכוהני. בבגדים סגולים נעשה שימוש לציון מעמדם של כוהנים כמתווכים בין האלים לבני האדם. כהני דמטר באפסוס לבשו בגדים סגולים, כחלק ממנהגי הפולחן. כהני דיוניסוס בסקפסיס נדרשו ללבוש chitōn סגול. כהני ניקה וזאוס אלסאיוס בקוס הונחו ללבוש בגדים סגולים ובעת זהב בתוך המקדש, בתהלוכה ובקורבן. כך גם כהן זאוס סוסיפוליס במגנזי, אנאקסנור, לפי סטארבון. כהני הרקלס בטארסוס לבשו בגדים סגולים-לבנים, לפי אתנאוס. כמובן, כהני אלואסיס, על פי Pseudo-Lysias מהמאה ה-4 לפנה”ס, לבשו בגדים סגולים.

    המעניין הוא שבאלאוסיס מצוין שהכהנים לבשו phoinikides, ומסתבר שכינויים כאלה של phoenix, וגם hyakinthos, מציינים סגול שמופק מהצומח (hyakinthos – כמו יקינתון), שנחשב צבע ״פושט״. שימו אריג שמסגול ממקור צמחי באקונומיקה ותראו שהוא לא מחזיק מעמד ודוהה. לעומת זאת, שימו סגול ממקור ימי ותראו שהצבע עמיד. לכן הוא נחשב יקר יותר, כי סגול מן הצומח היה ״מזויף״, או חד פעמי, ולכן מי שהלך איתו נחשב כמי שלא היה יכול להרשות לעצמו מוצר יקר יותר – על כן הסגול נקשר לעושר והפך לסמל סטטוס. זה בערך כמו אלה שקונים טלפונים זולים מייצור סיני כיום לעומת אייפון.

    אבל רוב הסגול שהיה בשימוש במקדשים מודגש שהיה דווקא מן החי. או יותר נכון, ברשימות המלאי של מקדשים יווניים, תועדו בגדים סגולים כמנחות מקודשות. לדוגמה, במקדשים כמו הפרתנון וסאמוס תועדו בגדים עם שוליים סגולים או בגדים סגולים לגמרי, halourgos או porphyreos. שני הכינויים האלה מרמזים שמקורם בים. הלואורגוס פירושו המילולי ״מלאכת ים״. פורפיראוס משמעותו תוצר של ״הדג הסגול״. עדות נוספת לכך שהסגול הוא מהים אפשר למצאו במחזה אגממנון של אייסכילוס, שם אייסכילוס מתאר ים שמפיק צבע סגול עשיר, יקר ערך וטרי תמיד (אגממנון 957–960).

    לא זו אף זו, אייסכילוס שם בפיו של אגממנון את הטענה ועל פיה רק אלים זכאים לכבוד בגדים רקומים משובחים, ולא בני אדם (שורות 921–926). בגדים רקומים ובגדים סגולים מוצגים כמותרות שעלולות לעורר קנאה אצל האלים (946–947). האלים והגיבורים מתוארים כמי שלובשים סגול. אתנה לבשה גלימה רקומה עשירה שהדגישה את מעמדה האלוהי (איליאדה VIII.385–389). אודיסאוס לבש גלימה סגולה עם סיכת זהב (אודיסיאה XIX.226), שהדגישה את מעמדו החברתי הגבוה. מאוחר יותר בתקופה ההלניסטית, המלכים התהדרו בלבוש סגול. אפסוס, כמרכז להפקת סגול באסיה הקטנה, נחשבה כמקום בו הסגול היה אות כבוד. סטראבון (XIV.1.3) מספר כי צאצאיו של אנדרוקלוס, מייסד אפסוס המיתולוגי, זכו בפריבילגיה ללבוש גלימות סגולות ולהתמקם במקומות כבוד במשחקים.

    במיסטריות ובמקדשים הסגול היה כה מובדל עבור הפולחן, שהמשתתפים נדרשו ללבוש בגדים פשוטים ולבנים שסימלו ניקיון וצניעות כלפי האלים. תקנות לבוש רבות אסרו על מתפללים לבישת בגדים סגולים, תכשיטי זהב או בגדים צבועים, מתוך רצון למנוע יוהרה והבלטת עושר אישי. ענווה וצניעות היו מרכזיות לחוויה הפולחנית ולסדר החברתי ביוון העתיקה. בגדים סגולים ורקומים נחשבו כאמור לחוסר יראה כלפי האלים. תקנות לבוש פולחני התמקדו בעיקר בנשים, שכן צניעותן נתפסה כחיונית לשמירה על כבודן. עם זאת, התקנות לא הוגבלו לנשים בלבד, והחילו קודים דומים גם על מתפללים גברים.

    העובדה שבקורינתוס ודלוס נמצאו קונכיות של חלזונות באתרים מקודשים, לעיתים כשהן שלמות ולא שבורות, מרמזת כי הדברים הללו שימשו כמנחה בעלת ערך סמלי ולא כחומר גלם בלבד. כך גם במקדש פריסטרי בקפריסין, שם נמצאו כמויות גדולות של צדפות trunculus. מסתמן שהקונכיות הללו שימשו כסמלים נגד עין הרע, מה שנקרא אפוטרופאיים. אך יכול להיות שהביאו אותם כי היה יקר מדי להביא אריגים צבועים, אז פשוט הביאו קונכיה שמסמלת את החלזון, כי הצבע יקר מדי. מנחה סמלית שבאה כחלופה לדבר האמיתי נקראת בלטינית “חלק מייצג שלם” (pars pro toto). במקרה הזה הצדפה סימלה את הצבע הסגול ואת כוחו הפולחני. אנו מכירים את זה מליל הסדר לדוגמה, כשיש את ה״סימנים״ של פסח, מצה ומרור. וגם הביצה שמסמלת את קורבן החגיגה. סיכוי סביר שגם הקטורת ועשרוני הסולת שנלוו לקורבנות, או לחלופין שרידי הקנאביס שנמצאו בתל ערד, היו כאלה, כי הם סימלו פולחן פסיכואקטיבי בעוד שבפועל לא היה בחומרים די בשביל לעורר חוויה כזו, או שלא באמת רצו לחשוף את הפולחן הזה מעבר למעטה הסודיות.

    מקורות:

    Cecilie Brøns – Sacred colours: purple textiles in Greek sanctuaries in the second half of the 1st millennium BC. in Treasures from the Sea, Sea Silk & Shellfish Purple Dye in Antiquity. Edited by Hedvig Landenius Enegren and Francesco Meo. Oxbow Books, 2017

    Aynur-Michèle-Sara Karatas – Greek cults and their sacred laws on dress-codes: The laws of Greek sanctuaries for clothing, colour, and penalties against misbehaviour. Revue des Études Anciennes (2020) 122-2 pp. 445-488


  • התחיה המחודשת של השמאניזם הקוריאני

    שמאנים קוריאנים, המכונים מו (무) בקוריאנית או מודאנג (무당), הם נציגי מסורת רוחנית עתיקה, המבוססת על תקשורת עם ישויות עליונות, רוחות ואבות קדמונים. המסורת הרוחנית הזו נקראת מוסוק (무속), והיא חלק מרכזי בתרבות ובפולקלור הקוריאני. תפקידם המרכזי הוא לקיים טקסים שנקראים קוט (굿), שמטרתם לקדם את רווחת הפרט והחברה. שמאנים יכולים להיות גם גברים וגם נשים, למרות שהרוב הן נשים המכונות מאנשין (만신).

    המונח מו קשור לשורש הסיני וו (巫), שמייצג שמאנים בסין, אך עם הבדלים מהותיים. בעוד שהוו הסיני היסטורית היה חלק ממסגרת טקסית ומדינית, המו הקוריאני התפתח לתוך תרבות שבה השמאניזם היה לעיתים מרדני, תוך התנגדות להשפעות פוליטיות ודתיות ממוסדות כמו הקונפוציאניזם. המו הקוריאני, בניגוד לשמאניזם סיני ממוסד, שומר על קשר עמוק עם ריטואלים אינטואיטיביים ורוחניים, הכוללים ריקוד, שירה וטראנס. הוא גם מעוגן בתרבות המקומית ונשען על מסורות, אמונות עממיות ומיתוסים ייחודיים לקוריאה. בעוד שהוו מדגיש פולחנים שקשורים לשלטון ולאלים מרכזיים, ה”מוסוק” מתמקד באינטראקציות אישיות עם רוחות מקומיות ופתרון בעיות יומיומיות של יחידים.

    כאמור, טקס הקוט הוא הליבה של השמאניזם הקוריאני. הטקס הזה עמוס חושית ורגשית. המודאנג נכנסת למצב טראנס ומבצעת איחוז (possession), שבו רוחות מדברות דרכה. במהלך הטקס, המשתתפים עוקבים אחר תהליכים דרמטיים הכוללים שירה, ריקוד, מנחות (כמו בשר, פירות, ואלכוהול), ומפגשים עם רוחות אלים ורוחות אבות. הטקס כולל תלבושות צבעוניות, ציורים, פסלים, קטורות וכו׳, וגם חוויות פאקיריות מרהיבות שנועדו להעצים את החוויה. מצד שני הטקס הזה הוא לא טקס שבו הצופה הוא פסיבי, והשמאניות מעודדות את הקהל להשתתף בו, לשאול שאלות ולהפוך את כל העניין לאינטראקטיבי. מטרותיו של הטקס מגוונות אך ברובן נועדו להסיר קללות ומזל רע, לפייס רוחות מתים, להביא שגשוג והצלחה ולרפא היבטים של גוף-נפש.

    בשנים האחרונות, השמאניזם זוכה לתחייה מחודשת, במיוחד בקרב צעירים בקוריאה. השמאנים הפכו לדמויות פופולריות בפלטפורמות כמו יוטיוב וטיקטוק, בהם הם מספקים ייעוץ רוחני, חיזוי עתידות ותוכן בידורי. יש אפילו שמאנית כמו זו שבסרטון שמפעילה ערוץ עם מאות אלפי עוקבים. הסיבות שהוא זוכה לתחיה מחודשת מגוונות, הן בשל חיפוש רוחני ניו אייג׳י והעובדה שהצעירים לא מרגישים שהם מקבלים מענה מהדת הממוסדת, הן בשל חיפוש הזהות התרבותית הקוריאנית בתקופה של אמריקניזציה, והן ובעיקר בשל קצב החיים וריבוי החרדות הקיומיות בעולם המתועש שבו חיים כיום. שמאן הוא מין פסיכולוג, רק עם טוויסט מסורתי, לאומני ולעיתים גם ״פופי״. מגוון סרטים ותוכניות משלבים שמאנים בין דמויותיהם והופכים את העניין, אם לא לקולי, אז לפחות לקיים ומיוצג. הסדרה האחרונה שהוסיפה את השמאן לארגז הכלים שלה היא ״משחקי הדיונון״ בעונה השניה שהושקה לאחרונה. לא שאני עוקב, אבל דמות 044 היא שמאנית.

    מסתבר שפרופ׳ ליאורה צרפתי מאוניברסיטת תל אביב כתבה ספר על הנושא לפני כמה שנים.


  • הנחש כסמל של יוגה ושינוי תודעה

    במיתולוגיה ההודית, יש מיתוס מרכזי שמתאר את החיפוש אחר נקטר האלמוות, האמריטה. הנקטר הזה הוא מה שהאלים מחפשים, וממנו הם ניזונים. כשהם שותים אותו הם מקבלים גישה לידע עליון. בעקבות קללה שהוטלה על אינדרה מלך האלים, הדוות(הטובים) איבדו מכוחן והיו זקוקות לתוצרת של אמריטה כדי לקבל אותו בחזרה. לא היתה להם ברירה, והאל וישנו המליץ להם לשתף פעולה עם אויביהם האסורות (הרעים) למאמץ משותף כדי שהשיקוי יופק. חומרי הגלם היו האוקיינוס הקוסמי, ובעיקר החלק ממנו שנקרא ״אוקיינוס החלב״. כדי להפיק את האמרטה היה צריך לחבוץ את החלב, כלומר לערבב את החלב חזק על מנת להפריד את השכבה השומנית מהחלב. התהליך משול לרעידת אדמה.

    האוקיינוס הקוסמי הוא מקום משכנו של וישנו. מהאוקיינוס הקוסמי יורד הגנגס, הגנגס למעשה נוצר מן הזעה של וישנו. וישנו שוכב על הנחש ״ששה״ בתנוחת יוגה-נידרה וחולם על העולם. העולם הוא החלום של וישנו. לששה ראשים רבים, שיוצרים מעל לוישנו חופה. מעל לחופה הזאת קיים העולם. ששה נמצא במצב של קיום על נשימתי, מצב שבו הוא מתרגל פראנאיאמה ולא נושם. באמצעות זו הוא שולט בנשמה, אנרגיית החיים, בפראנה שלו. מי שמצליח לא לנשום משחרר מהגוף ומגיעים לשחרור רוחני. וישנו נחשב כמי שמתרגל את הפראנאיאמה ובכל מחזור נשימה שלו הוא בורא את העולם. מאחר שאנו חיים בעולם שבו יש קיום אחד, ניתן להבין כאילו שהעולם נברא רק פעם אחת ולפיכך גם וישנו אינו נושם. כאשר ששה יוצא מהאיזון היוגי ונושם, העולם מזדעזע. שוב אנו רואים את משל רעידת האדמה.

    בלי קשר, מי שמכיר את הנחשים מתוך התבוננות שם לב שנחשים יכולים לעכב את הנשימה לפרקי זמן ארוכים, במיוחד כאשר הם שומרים על אנרגיה, כמו במנוחה או בהמתנה לטרף. הם כל כך מתמחים בנשימה שהם מסוגלים לנשום אפילו בזמן שהם משקיעים בטרף, וזה בדרך כלל הרבה זמן הם יכולים להזיז את קנה הנשימה קדימה בזמן בליעה. חלק מהנחשים מסוגלים גם לצלול כי הם מסוגלים להחזיק את נשימתם הרבה זמן. חלק מהם מסוגלים לנשום בדרכים אלטרנטיביות, לא דרך קנה הנשימה אלא ב״נשימה עורית״.

    רעידת האדמה מן הסתם היא שלב הכרחי, כי אי אפשר שלא לנשום. ולכן אין מנוס מהכאוס. התפקיד של הנחש הוא לאזן את הכאוס הזה. כך גם תפקידו של וישנו, לאזן בין הסדר לכאוס ולשמור על הקיום. הסדר מסמל את אי הנשימה והשחרור הרוחני, הכאוס מסמל את הנשימה ואי השחרור הרוחני. כשאתה מתרגל פראנאיאמה בין שאיפה לנשימה אתה מסמל מחזוריות. ככלל, נחש מסמל מחזוריות והתחדשות – הוא גם משיל את עורו.

    לפיכך שימשו הנחשים כיצורים קוסמיים. בהינדואיזם הם נקראו נאגות. ששה הוא נאגה. מנהיג הנאגות נקרא ואסוקי. כאן אנו חוזרים לסיפור חביצת האוקיינוס. כאמור, וישנו המליץ להפיק את האמריטה מאוקיינוס החלב. לצורך כך הוא התגלם כצב, שייצב את המחבצת ותמך במוט הערבוב. המוט היה ההר מנדרה – הר שסוברים שקיים במדינת ביהר בסמוך לגנגס. ואסוקי התנדב לשמש כחבל איתו סובבו את המחבצת. הנחש נכרך סביב ההר, ושתי הסיעות – האסורות והדוות – התחרו ביניהןם במשיכת החבל. בכל פעם שצד זה או צד זה גבר, ההר הסתובב והאוקיינוס נחבץ. שוב, משל רעידת האדמה.

    במהלך חיבוץ האוקיינוסים קרו תקלות כלשהן שאיימו להשמיד את העולם והאלים נרתמו להציל אותו. התקלה השניה והפחות חשובה היא שאחרי שהאמריטה היה מוכן, האסורות חמדו אותו. וישנו התחפש לאישה יפהפיה בשם מוהיני ופיתה את האסורות לתת לה את האמריטה, היא לקחה אותה ונתנה רק לדוות. אך אסורה בשם ראהו התחזה לדווה וניסה לשתות את האמריטה. כדי שאמריטה לא יגיע לאסורה, מוהיני, כלומר התגלמותו של וישנו, כרתה את ראשו.

    אבל תקלה לא פחות גדולה היתה הראשונה. במשך הכנת האמריטה (והפקת 14 האוצרות ממנו) נפלט נוזל רעיל, ״האלאהאלה״, שיקוי מוות ורעל חזק מאוד שאיים להשמיד את הבריאה. הוא פלט אדים רעילים, ושתי קבוצות האלים, הדוות והאסורות, כמעט נחנקו למוות. הרעל מן הסתם בא לרפרר אל ארס הנחשים, יש בהם גם צד אפל. הוא בא מן הסתם גם כדי לסמל את הצד המר של אובדן הנשימה, המוות. הוא בא גם לסמל את הצד האפל של שינוי התודעה, השגעון. בכל מקרה, הוא איים על העולם ורק התערבותו של שיווה הצילה את המצב. שיווה בלע את הנוזל, והציל את העולם. כתוצאה מכך צווארו הפך לכחול, והוא זכה לכינוי נילקנתה (“בעל הצוואר הכחול”).

    יש לציין שבחלק מכתבי הקודש, הסומה עצמה נקראת אמריטה ולכן זה אמנם לא מוצהר אבל הכוונה בכל הידע העליון ומשקה האלים, היא שינוי תודעה. לא יודעים כיצד מכינים את הסומה, אבל מה שברור הוא שהוא כלל ריסוק של צמח כלשהוא, הפקת מיץ מהעיסה שנוצרה, מיצוי במים והוספת חלב וחמאה ״מובהקת״, מזוקקת, שנקראת ghee ואפילו לא צריכה קירור מרוב ריכוז השומן שיש בה. דהיינו, כדי ליצור את החמאה הזאת צריך לעבד אותה בעיבוד ארוך ומורכב, בהתחלה חמאה, ואז התכתה, הפרדת הקצף והקפאתו בחזרה. תהליך ארוך ומוקפד.

    עם או בלי קשר, במרכז הודו, בתרבות הטלוגית, מתקיים חג שנתי שנקרא ״נגולה צ׳וויטי״ שבמסגרתו נשים צמות וסוגדות לאל הנחש, באמצעות טקס שבמסגרתו מעניקים מנחות לנחשים – חלב ופירות יבשים. החג נערך במשך כמה ימים כשאחד מהם מוקדש לנגה מיוחד, אשטנג, קוברה בעלת שמונה ראשים. מסבירים שהיום הספציפי הזה הוא אותו היום בו שתה שיווה את ה״האלאהאלה״ כדי להציל את היקום.

    פעילי זכויות בעלי החיים לא אוהבים את זה. א׳ נחשים לא יכולים לעכל חלב. את הנחשים הללו מרעיבים עד שיסכימו לשתות את החלב. ב' קוסמי הנחשים שוברים את ניביהם, תופרים את הפה שלהם ומשאירים רק חור בקדמת הפה כדי שהנחשים יוכלו לנשום. ג' בלי קשר, חלב הוא תוצר של תעשיה שמנצלת פרות. והי, פרות קדושות.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×