• היסטוריה מחודשת: דגים, אמונה ואימפריאליזם אקולוגי פרהיסטורי

    היסטוריה מחודשת: דגים, אמונה ואימפריאליזם אקולוגי פרהיסטורי

    במשך עשורים, התפיסה המדעית המקובלת גרסה כי ניהול אקטיבי של הטבע החל רק עם המהפכה החקלאית. אולם, מחקר פורץ דרך שפורסם בכתב העת היוקרתי Antiquity על ידי הארכיאולוג אקסל מיארום (Axel Mjærum) מאוניברסיטת אוסלו, טורף את הקלפים. המחקר חושף כי כבר לפני 7,000 שנה, ציידים-לקטים בהרי דרום נורווגיה העבירו באופן יזום דגים לאגמים הרריים שהיו ריקים מדגה בשל מחסומים טבעיים כמו מפלים. גילוין של מלכודות דגים מעץ מוכיח, לפי המחקר, שבני האדם צדו את הדגים במקומות נמוכים ונשאו אותם ידנית אל המקומות הגבוהים, מקומות שהם לא חיו בהם באופן טבעי, כדי שיהיה להם מקור מזון במקומות אלה, אליהם רצו להתפשט ולא היו יכולים בהעדר מקורות מזון.מה שנותן לדבר הזה אופי של מה שמכונה במחקר ״אימפריאליזם אקולוגי״ (מה שמזכיר את הפסוק ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים״)

    האימפריאליזם האקולוגי מקורו בתאוריה של אלפרד קרוסבי שטען כי הצלחתן של הגירות אנושיות תלויה ב"מטען הביולוגי" (Portmanteau biota) שהן נושאות עמן. המהגר אינו מגיע לטריטוריה חדשה כדף חלק. הוא מביא עמו "מזוודה" אקולוגית הכוללת בעלי חיים, צמחים ומיקרואורגניזמים המעניקים לו תמיכה הדדית. קרוסבי ראה בכך כלי הישרדותי להפגת "טראומת העקירה". המהגרים מייצרים "נוף מועתק" (Transported Landscape), שכפול של סביבתם הישנה בתוך הטריטוריה הזרה.

    המקרה הנורווגי מאפשר לנו להרחיב את התאוריה של קרוסבי אל המחוזות הרוחניים. אם נשתמש במושגיו של ויליאם רוברטסון סמית, הדת הקדומה לא הייתה עניין של אמונה מופשטת, אלא של "קומוניון", סעודה משותפת עם האל. סמית טען כי אכילת החיה המקודשת היא האקט המאחד את הקהילה עם ה"מאנה", הכוח האלוהי. עבור הציידים-לקטים של נורווגיה, שחייהם סבבו סביב המים, הדג לא היה רק חלבון, הוא היה האל. הוא היה הישות שמעניקה חיים, והאכילה שלו הייתה אקט פולחני של ספיחת כוחו אל תוך הגוף והקהילה.

    מכאן, שהעברת הדגים לאגמים ההרריים לא הייתה רק פעולה לוגיסטית של "אספקת מזון", אלא נשיאה של "מטען ביולוגי-רוחני". המהגרים המזוליתיים נשאו את ה"אנתאוגנים" שלהם, במובן הרחב של חומרים המעוררים את האלוהות שבפנים, אל תוך השממה ההררית. בדיוק כפי שנוודים מאוחרים יותר נשאו סוסים שהיו האלים שלהם, או נוודים מוקדמים יותר נשאו זרעים של צמחים מקודשים. הציידים הללו נשאו את הדגים כדי להבטיח ש"רוח המקום" תנדוד יחד איתם. הם לא יכלו לחיות בנוף שאין בו את האל שלהם, ולכן הם "שתלו" אותו באגמים החדשים.

    הדמיון לפסלי האלים-דגים שנמצאו באתר "לפנסקי ויר" (Lepenski Vir) בסרביה, מאותה תקופה בערך, מחזק את ההשערה כי דמות הדג הייתה מרכזית בעולם הרוחני של אירופה הקדומה. הפסלים ההיברידיים של אדם-דג מעידים על תפיסה שבה הגבול בין האנושי לאלוהי עובר דרך המים. בסקנדינביה הדיג שימש כפרקטיקה קוסמולוגית שבה קרסי העצם תיווכו טקסית בין עולם היבשה לאוקיינוס הקדום, מעבר לערכם התזונתי של הדגים, ובאותה התקופה זה היה המזון העיקרי. ככלל, יש עקרון בקומוניון שבו ״אתה אוכל את האלוהים שלך״, כלומר בכל סעודה שכזו יש צריכה מקודשת של המאנה מהייצוג האלוהי בתוך הגוף שלכם. אם פעם זה היה באמצעות אכילה של צמחים, בטח צמחים פסיכואקטיביים, כשהאנשים עברו לחיי נוודות והיו תלויים בחיות מרעה למחייתם, נולד מוסד הקורבן. זה ההגיון של רוברטסון סמית׳.

    ביבליוגרפיה:

    • Crosby, A. W. (1986). Ecological Imperialism: The Biological Expansion of Europe, 900-1900. Cambridge: Cambridge University Press.
    • Smith, W. R. (1889). Lectures on the Religion of the Semites: The Fundamental Institutions. Edinburgh: Adam and Charles Black.
    • Mansrud, Anja. "Untangling Social, Ritual and Cosmological Aspects of Fishhook Manufacture in the Middle Mesolithic of NE Skagerrak." International Journal of Nautical Archaeology 46, no. 1 (2017): 22–35.

  • האנתאוגנים, הדת והמסד: מבט היסטורי-סוציולוגי

    האנתאוגנים, הדת והמסד: מבט היסטורי-סוציולוגי

    אחת מהמוטיבציות העיקרית של חקר האנתאוגנים להשתמש בגישת ״היסטוריה מלמטה״ או ״היסטוריה טוטאלית״ היא כדי למצוא ראיות לשימוש במשני תודעה המבוססות על שרידים אילמים של ה"רוב הדומם" ולא רק על טקסטים של האליטה. והדגש על ההתמקדות בשרידים שלא עברו את המסננת של האליטה הוא משום שהטענה העיקרית של חקר האנתאוגנים היא שהגישה השלילית כלפי משני תודעה באשר הם, נובעת מעמדה הדוחה שימוש בהם מאי אלו סיבות, שעיקרן מניעת חוויה ישירה עם הנשגב שאינה מתווכת באמצעות הממסד. דהיינו, לממסד יש מניע כלשהוא למנוע מההמונים לגיטימציה להשתמש בהם, יהיה אשר יהיה, בעוד שבתקופה שיש לכנותה ה״קדם-ממוסדת״, הדבר היה רצוי ומקובל.

    כשעוסקים בממסד, מדובר בממסד הדתי והחילוני כאחד. הממסד החילוני המודרני עונה מבחינה סוציולוגית להגדרה של ממסד אזרחי על פי הגותו של הסוציולוג רוברט בלה (Bellah) בהתאם לדוקטרינה של אמיל דורקהיים. ככלל, עמדתו של בלה היא שהדת היא חלק בלתי נפרד מהאבולוציה האנושית ומהדרך שבה בני אדם תופסים את המציאות ומארגנים את חייהם החברתיים. על אף ש״דת״ היא מושג מודרני, ושימוש בה בהקשרים היסטוריים עשוי להוות ״מלכודת סמנטית״, טוען בלה, כי נכון והכרחי להשתמש במונח זה גם עבור חברות פרה-היסטוריות ושבטיות, משום שדת מייצגת פונקציה אנושית אוניברסלית.

    בלה מגדיר דת כ"מערכת של צורות ופעולות סמליות המקשרות את האדם לתנאים האולטימטיביים של קיומו". חקר האנתאוגנים מותח את ההגדרה הזו, משום שהתנאים האולטימטיביים הללו, הם מצב תודעתי של התעלות רוחנית, דבר הנקרא ביוונית אנאבאסיס, קתרזיס או אקסטזיס.

    מבחינה היסטורית, ההנחה הבלתי ניתנת להוכחה של חקר האנתאוגנים, היא שהפעם הראשונה שהאדם הגיע למצב תודעתי שכזה היתה אחרי שגילה, אולי בטעות, אובייקט כלשהוא שמסוגל להביא אותו לחוויה שכזו. האופן שבו למד לשחזר חוויה שכזו הפך לריטואל, הדרך שלו להסביר את מה שחווה הפך למיתוס, ובאמצעות הריטואל הצליח שוב להתאחד עם המיתוס.

    בלה טוען כי עצם יכולת ההמשגה הזו היא מותר האדם מן החיה, משום שבעוד שהחיה יכולה רק ״לשאת באופן פסיבי״ את הסבל ומגבלות קיומו, האדם הדתי הצליח ולו לרגע להתעלות מעליהם ולשלוט בהם, וכך להשיג דרגה של חירות מול סביבתו שלא הייתה אפשרית קודם לכן. במילים אחרות, עצם קיומה של הדת הפשוטה ביותר מהווה קפיצת מדרגה אבולוציונית עבור האנושות.

    תאוריות נודעות לשמצה בתחום חקר האנתאוגנים, כגון תאוריית ״הקוף המסומם״ של טרנס מקנה, עדיין נחשבות כפסבדו-מדע או כ״מדע בולשיט״, על אף שאומרות דברים זהים, שלא בשפתו של בלה, וזו אולי דוגמה ייצוגית לדעות הקדומות הממוסדות כנגד חקר האנתאוגנים


  • הנבואה המשיחית בעידן הטכנולוגי: דת חדשה של טכנו-קפיטליזם

    הנבואה המשיחית בעידן הטכנולוגי: דת חדשה של טכנו-קפיטליזם

    התהליכים המתרחשים כיום בעמק הסיליקון ובצמרת הטכנולוגיה העולמית מרתקים אותי אישית מאוד, מפני שהם זולגים לדיון במשיחיות טכנולוגית. מרתקת ההבנה שמה שמתרחש כיום בעמק הסיליקון ובצמרת הטכנולוגיה העולמית אינו רק מאבק עסקי או פוליטי, אלא תנועה דתית חדשה לכל דבר ועניין, עם מבנה תיאולוגי שלם שלובש כסות טכנולוגית.

    התבניות הארכיטיפיות העתיקות של משיחיות לא נעלמו בעידן המודרני, הן בסך הכל הומרו ממושגים טרנסצנדנטיים מסורתיים אל עבר אופק טכנו-קפיטליסטי, שבו היכולת ההנדסית נתפסת ככוח הגואל היחיד אל מול מציאות אנושית פגומה. המטרה להגיע אל האסכטון, הבינה המלאכותית הכללית (AGI), שתשלוט בכל היבטי החיים. הנביאים של השאיפות המשיחיות הללו נתפסים, וגם תופסים את עצמם, בתור היחידים המחזיקים בגישה אל הידע הנסתר של המציאות, ועל כן כמי שנועדו להוביל את האנושות אל עבר אוטופיה דיגיטלית. תפיסתם העצמית מלווה פעמים רבות בסממנים מובהקים של אנטי-נומיאניזם משיחי, דהיינו, שלילת החוק והסדר הישן. ממש כפי שעשו זאת רבים וטובים בתנועות משיחיות, החל בישו וכלה בשבתאי צבי, שביטלו את תוקפו של הממסד הדתי בנימוק שהגאולה מחייבת חוקיות חדשה. כך מתבטא גם הבוז העמוק של עלית הטכנולוגיה כדוגמת פיטר תיל ואילון מאסק כלפי מוסדות דמוקרטיים, רגולציה ומנגנוני מדינה מסורתיים. מוסדות אלו נתפסים בעיניהם כארכאיים, ככאלו המעכבים את ההתקדמות האבולוציונית, וכטקסים מיושנים שיש לנפץ את כליהם כדי לאפשר לטכנולוגיה להביא את הישועה.

    מה האלטרנטיבה שלהם? כאן נכנס הטכנו-פסימיזם. הדרך של הנביאים האלה לשנות את העולם מבפנים היא לקדם גישה שבה חברות טכנולוגיה גדולות וחזקות למעשה מחליפות חלק מתפקידי המדינה, במיוחד במערכות ביטחון ומודיעין (שהרי הם לא יעילים, והטכנוקרטים כן). כך הם חוברים למי שמעוניין גם ככה להחליש את מוסדות המדינה. כל אחד מסיבותיו הוא, כמו לדוגמה ה"דיקטטורים החדשים", ה"ספין דיקטטורים" שמעוניינים לשלוט בסדר היום התקשורתי. זה WIN-WIN לשני הצדדים, השאיפה "להתייעל", להעביר סמכויות לגופים חיצוניים או למגזר הפרטי, מה שמייצר ניגוד עניינים בין טובת הציבור לבין אינטרסים שונים ומשונים, שבדרך כלל מחזקים אלה את אלה. כלומר, הנביאים הטכנוקרטים רואים בספין דיקטטורים "חמורו של משיח".

    על שיתוף הפעולה הזה מצביעה נילי לרנר. הנטיה של חברות כאלה לחתום על הסכמים עם חברות ממשלתיות שמשמשות כמתווכות את המציאות, באמצעות אספקת פתרונות מקצה לקצה, והכנסת מודלי שפה סגורים וריכוזיים, כדי להשיג שליטה כוללת בתעבורת המידע ובמאגרי המידע הממוסדים. במשטרים בעלי נטייה לסמכותנות, השליטה בבינה מלאכותית מאפשרת ריכוז כוח אדיר. אם הממשלה נשענת על פלטפורמות טכנולוגיות צרות כדי לנהל את המדינה, בעלי אותן פלטפורמות הופכים לשותפים בכירים בניהול המדינה, ללא מנגנוני הבקרה הדמוקרטיים הרגילים. כך הטכנוקרטים הללו משתתפים באופן הרסני בפגיעה בדמוקרטיה. דווקא הנטיה ל-local-first נחשבת מהבחינה הזאת לדרך להתחמק מהריכוזיות הזו, ולטענתה הוא חלק מהמאבק בהם, שוב, בהנחה שהמשיחיות שלהם היא משיחיות-שקר, בהנחה שהתגשמות הפתרון שלהם הוא דיסטופיה.

    בפוסט שפגשתי בפייסבוק, נילי לרנר מנתחת בחן רב את הרומן בין דובי פרנסס לנתניהו, כשריון אפשרי, ובפוסטים אחרים היא גם קושרת את החברות שלו לפרשיות ביון חמורות, כשאיש המפתח הוא מייסד החברה שפרנסס השקיע בה, שייסד בעבר את החברה שעמדה מאחורי הרוגלה הבעייתית פגסוס. לא רוצה להפוך את זה לדיון פוליטי, כי זו לא מטרתי. מטרתי היא לנצל כל אפשרות להסתכל על המציאות דרך משקפיים אסכטולוגיות והפריזמה של חקר (או הנדסת) תודעה. וזה מה שאני עושה.

    %

    וכדי להבין את הצד השני של המטבע – האנשים שמתמסרים מרצונם לעיצוב התודעה ולשליטה טכנולוגית – ניתן להיעזר בהגותו של ג'וליאן ג'יינס. ג'יינס תיאר בספרו משנת 1976, "The Origin of Consciousness in the Breakdown of the Bicameral Mind", את מבנה התודעה, על פי ההתפתחות האבולוציונית של המח. המח מורכב משתי אונות שמחוברות ב"גשר צר מאוד". הגשר כל כך צר, שאין לו "רוחב פס" מספיק גדול כדי להעביר מידע גדול כל כך כמו מחשבות אלא אם הוא משתמש במנגנון אבולוציוני שפיתח כדי להשתמש בו: השפה. דהיינו, האונה הימנית היא החלק ה"מחשב" והאונה השמאלית היא החלק ה"מבצע". הגשר עצבי שביניהם, הקומיסורה הקדמית, מכילה מספר מועט יחסית של נוירונים, כך שהיא מהווה מעין "צוואר בקבוק". מגבלה פיזיולוגית זו לא אפשרה העברה של תהליכי עיבוד גולמיים ומורכבים כפי שהם מצד אחד של המוח לצדו השני. כדי לצלוח את המעבר הצר הזה ביעילות, המוח נזקק לשיטת דחיסה, או ל"קוד", שיצמצם את המידע לצורה הניתנת לשידור מהיר. הקוד הזה הוא השפה, ההמיספרה הימנית תרגמה את תובנותיה לקוד שפתי של מילים מפורשות ומשפטים, ושידרה אותם דרך הגשר הצר כהזיות שמיעתיות (קולות מנחים) אל ההמיספרה השמאלית, שפענחה אותם כפקודות.

    האדם פירש את הקולות המנחים הללו כ"אלים", "גיבורים", "אבות", איך שנקרא לזה. הוא התרגל לציית לאותם הקולות האלה, כל עוד התודעה שלו היתה "דו קאמרית". כשביצע משימות מורכבות, הוא למעשה לא היה יכול לתפקד מבלי שהקולות האלה יזכירו לו מה מטרתו. לא היתה לאדם מודעות עצמית. הקול השפתי המהדהד, פקודתו של האל או המנהיג, הוא ששימר את הקשב ודחף את האדם להשלים את פעולתו.

    ולמה לא היה מסוגל לבצע בלעדיהן משימות מורכבות? כי דבר כזה היה גורם לו לסטרס. הסטרס נוצר בגלל מערכות מנוגדות שפועלות, או יותר נכון חוסר היכולת להחליט שמהווה מועקה, עם זאת ברגעים של סכנה האדרנלין עובד, וכך מצד אחד האדם לוחץ על דוושת הגז, ובה בעת גם על דוושת הברקס. והדיסוננס הזה מעורר אצלו אי נוחות שבמקרים קיצוניים עשויה להיות פוגענית. ניסויים בבעלי חיים הראו שמצבים "אברסיביים" כאלה יצרו אולקוס לחולדות. האדם רוצה להמנע מזה, ולכך בעצם נוצרה במשך האבולוציה הנטיה לצייתנות.

    לונג סטורי שורט, קרה מה שקרה והתודעה הדו-קאמרית קרסה, וכך נוצרה בעצם המודעות המודרנית שבה יש לאדם מחשבה עצמאית, יכולת רפלקסיה, יכולת סימולציה במרחב פנימי שמאפשר לו לחשוב ולתכנן כמה צעדים קדימה. נכון, מתח נפשי כתוצאה מאי ידיעה הוא אכן לא נח, אבל מי שמסוגל להתגבר הזה כי קיבל את מתנת הגנטיקה המתאימה לו להחליט גם במצבי לחץ, שרד. ומי שלא, לא. זה מה שנקרא "ברירה כיוונית אגרסיבית". קטסטרופה כלשהיא גרמה לאותו מנגנון ש"הכחיד" את כל מי שפעל על פי הקולות המצווים ולא מצא פתרון מהיר להנצל ממנה, ג'יינס סובר שמדובר שמשבר סוף תקופת הברונזה, ו"האדם הדו-קאמרי המקובע" מת במצבים של רעב ומלחמות, כשנשאר נאמן לאדמתו ועמו ולא פיתח מנגנונים יצירתיים של השרדות, כמו לדוגמה: להכנע, לשקר, לשבור טאבו של אוכל כדי להמנע מקריסה תזונתית, דברים כאלה.

    אבל כאמור מחשבה עצמאית היא לא הנטיה האבולוציונית. היא אמנם "סטיה אדפטיבית" שסייעה לאדם לשרוד והפכה לטבע, אבל השאריות האבולוציונית של חוסר נוחות בחשיבה עצמאית נשאר. ולכן בני אדם נוטים לדחות אותה, את "מצב חוסר הידיעה" כפי שג'יינס מכנה את זה. לאדם יש "נוסטלגיה למוחלט", למצבים שבהם יש החלטות אוטומטיות במצבים כאלה. זה מה שמסביר א. צייתנות, ב. קיצורי דרך והטיות קוגניטיביות, ג. חיפוש פתרונות קלים, עצלות, רשלנות, פתרונות זוכי פרס דרווין וכו'.

    אחד מהדברים הללו הוא משהו שהדת אימצה, סט של כלים שמסייעים לאדם להפיג את המתח האברסיבי ו"לחשוב במקומו", שצריך לעשות X במקרה Y. הדת גם חיפשה פתרונות לעורר את האלים משתיקתם ולדובב אותם לדבר, מתוך הנחה שהם יעזרו להחליט במצבים של חוסר ידיעה. כך הומצאו האותו משמיים, הניחוש. הדת המציאה בעיקר המצאה מהפכנית: ציות לאנשים כריזמטיים, כאלה שקיבלו את המתנה להיות משפיעים מספיק כדי שאנשים יתנו להם להחליט בעבורם. לפעמים המנהיגים האלה לקחו את זה לכיוונים לא רצויים, אבל יש לזה יסודות מוצקים בגנטיקה שלנו.

    ובעידן הנוכחי, כך גם הנטיה של האנשים להשתמש ב-AI במקום לחשוב בעצמנו. כי זה זמין, כי זה לא דורש מאמץ, כי כנראה שהוא יודע יותר מאיתנו. זה מה שמחבר אותנו מהצרכן אל היצרן. על זה כתבתי בפוסט אחר.
    ד"א הנוסטלגיה למוחלט היא גם הסיבה שאנשים נוהרים לחפש קיצורי דרך תודעתיים בדמות סמים משני תודעה. במקום להשיג את זה בעבודה קשה. באמצעות סמים משני תודעה הם יכולים להשיג את מה שטקסי הדיווינציה מאפשרים: לקבל תשובה מה"קולות הנעלמים".

    ג'יינס תיאר את התפתחות התודעה האנושית דרך המבנה הפיזיולוגי של המוח: שתי אונות המחוברות בגשר עצבי צר (הקומיסורה הקדמית). גשר זה מהווה צוואר בקבוק שאינו בעל רוחב פס מספיק להעברת תהליכי עיבוד מורכבים וגולמיים כפי שהם. כדי להתגבר על כך פיתח המוח את השפה כקוד דחיסה.


  • חוקן הטבק של המאיה: מסע מסוכן אל עולם הרוחות

    חוקן הטבק של המאיה: מסע מסוכן אל עולם הרוחות

    בני המאיה הקדומים לא הסתפקו רק בעישון טבק. הם לעסו אותו, שתו אותו כתה רפואי, ואף השתמשו בו ובצמחים פסיכואקטיביים אחרים בחוקנים טקסיים. השיטות הללו שימשו כדי לעורר הזיות חזקות ולתקשר עם אלים, ביניהם "אל הטבק".

    הראיות לפרקטיקה זו (של חוקן טבק) נשענות על שילוב של ממצאים ארכיאולוגיים ואמנותיים. באמנות המאיה תועדו סצנות שכרות שבהן מופיעים מזרקי חוקן עשויים מקרמיקה או מדלעת. דוגמה מובהקת לכך היא תבליט קיר (שמקורו ככל הנראה בקמפצ'ה, מקסיקו), המציג גברים הנושאים כדי משקה אלכוהולי המזוהים עם הפולקה (Pulque, או הגליף "chih" שמייצג אותו), כשעל הכדים מונחים מזרקי חוקן. החוקרים סבורים כי שילוב זה נועד להגביר דרמטית את עוצמת השכרות וההזיות. במערות פולחן שונות התגלו צינוריות עשויות מעצם. בדיקות מעבדה וניתוחים ארכיאולוגיים מעריכים כי צינוריות אלו שימשו כלי קיבול להחדרת אותם חומרים משני תודעה.

    מבחינה רפואית ופיזיולוגית, החדרת טבק לגוף באמצעות חוקן נחשבת לטכניקת הצריכה המסוכנת ביותר הקיימת, והיא מהווה סכנה קיצונית למנת יתר קטלנית. הסיבה המרכזית לעוצמת החוקן טמונה במנגנון הספיגה של הגוף: הניקוטין נספג בקלות וביעילות רבה דרך קרומים ריריים, כמו רירית הרקטום. בניגוד לשתיית מיצוי טבק, המפעילה את מנגנון ההגנה הטבעי של הגוף ומביאה להקאה מיידית של הרעלים, החוקן עוקף לחלוטין את מערכת העיכול העליונה ואת רפלקס ההקאה.

    החומר הפעיל מוצף ישירות ובמהירות אדירה לתוך מחזור הדם. ניקוטין הוא רעלן עצבי חזק במיוחד, טיפה או שתיים של ניקוטין טהור הן מנה קטלנית לאדם. בהתחשב בכך, מהלך ההרעלה היה מהיר וכלל הזעה, סחרחורות, רעידות, פרכוסים, ובשלביו הסופיים, שיתוק מערכת הנשימה ומוות בחנק. הסכנה התעצמה עוד יותר בשל העובדה שבני המאיה לא השתמשו בטבק העדין המוכר לנו כיום, אלא בזני בר פראיים ועוצמתיים כמו Nicotiana rustica, שבהם ריכוז הניקוטין בעלים מגיע לעד 20%, פי כמה וכמה מהטבק המודרני.

    מדוע, אם כן, בחרו בני המאיה לקחת סיכון כה קיצוני? התשובה טמונה בכך שהם ראו בטבק כהתגלמותו הפיזית של אחד האלים החשובים ביותר בפנתאון המאיה הקלאסי – "אל L הזקן" (Old God L). ציורי קיר שנחשפו בשוק של אתר קלקמול (Calakmul) אף מציגים דמות אלוהית המכונה ״איש הטבק״.

    מבחינה פולחנית, תופעות הלוואי הקשות של הרעלת הניקוטין לא נתפסו כנזק בריאותי, אלא כמטרה עצמה. הן סימלו את ״המוות השמאני״ והלידה מחדש. כדי לפרוץ את גבולות המציאות האנושית, השמאן נדרש להביא את גופו לקצה גבול היכולת הפיזיולוגית. אובדן ההכרה נתפס כפתח שדרכו הנשמה מתנתקת זמנית מהעולם הארצי ומשוטטת בעולם הרוחות.
    בנוסף, הפרקטיקה הזו מאתגרת את המושג המערבי של ״אכילה״. בעיני המאיה, הטבק תפקד כ״מזון רוחני״. מאחר שלפי האמונה לאלים אין מזון משלהם בעולם הרוחות, אך הם זקוקים להזנה, בני האדם החזיקו ב״מונופול״ על הטבק. צריכת הצמח בצורה האגרסיבית והעוצמתית של חוקן הייתה למעשה אקט דיפלומטי קוסמי: האדם הופך את גופו לצינור שדרכו מוזנים האלים הרעבים, ובתמורה, האלים מתגייסים לשמור על הקהילה האנושית בעולם הפיזי.

    שתי הערות: החוקרים משערים כי החוקנים הכילו קוקטייל של צמחים הלוצינוגניים רבי-עוצמה אחרים, כולל צמח הדטורה (Datura) הרעיל, אם כי זיהוי תכולתו המדויקת של הצמח הספציפי בממצאים הכימיים עדיין נמצא תחת דיון מחקרי. חוץ מזה, בקשר לפולקה המזוהה עם הגליף ״chih״, יש דמות שנקראת "mok chih", שמשמעותה "הפולקה של הדבורים"), והיא מאופיינת באלמנטים הקשורים לחרקים ודבורים. מכאן משערים שדבש שימש כתוספת למשקה הפולקה או שהיווה את רכיב ההתססה העיקרי שלו בתקופה הקלאסית, בדומה למשקה ה-Balche.

    לקריאה נוספת: Carter, Nicholas, and Mallory E. Matsumoto. "The Epigraphy of Ancient Maya Food and Drink." In Her Cup for Sweet Cacao: Food in Ancient Maya Society, edited by Traci Ardren, 87–118. Austin: University of Texas Press, 2020.


  • קולומבוס, גן העדן, והשפעת תפיסת הפרא האציל

    קולומבוס, גן העדן, והשפעת תפיסת הפרא האציל

    כריסטופר קולומבוס כתב ביומניו וכתביו מהמסע השלישי שלו (1498), שהיה משוכנע שמצא את גן העדן המקראי ביערות ונצואלה. קולומבוס נתקל בכמויות אדירות של מים מתוקים שנשפכו לאוקיינוס סמוך לחופי ונצואלה. הוא הסיק שזרם כה עצום יכול להגיע רק מאחד מארבעת הנהרות המקראיים (כמו הפישון או הגיחון) שיוצאים מגן עדן. הוא דיווח על יערות עבותים, אקלים מתון וצמחים בעלי סגולות ריפוי יוצאות דופן, שתאמו את הציפייה למצוא את "עץ החיים" וצמחי מרפא אלוהיים. למעשה, הוא מצא שם את כל מה שקרא במקורות המקראיים והקלאסיים על ה-Locus Amoenus המזוהה עם גן עדן. ההוד וההדר של המקום הזה הביאו אותו לפתח תיאוריה כאילו שכדור הארץ אינו עגול לגמרי אלא מעוצב בצורה של אגס, או שד של אישה, ושגן העדן נמצא בנקודה הגבוהה ביותר, ב"פטמה" של האגס. ככל שמפליגים דרומה כך מתקרבים אל בלוטות החלב שלה.

    סיפור טוב ויפה. אבל רוברט ווקס, פרופ׳ לגיאוגרפיה מאונ׳ קליפורניה סטייט ב-Fullerton, טוען בספרו ״The Ethnobotany of Eden״, שזה בעצם המקור המוטעה לתפיסה של האירופאים את העולם החדש. הדבר הזה גרם לזלזול במקומיים, ותפיסתם כ״פרא אציל״. הוא הציג אותם כחלק מהנוף ולא כסוכנים אקטיביים, בטח לא חדשנים, בטח לא כאלה שהידע שלהם ראוי לאיזה שהוא תגמול. כמובן שלא כאלה שיש לכבד אותם ולא להתייחס אל היער כאל משאב. גן העדן נתפס כ״מתנת טבע״ חופשיה לכל האנושות ולא כקניין רוחני של קהילה ספציפית, והביא לתופעה שמכונה כיום ״ביו-פיראטיות״, כלומר נישול של הבעלים המקוריים של הידע האתנובוטני מהזכויות הכלכליות והמוסריות שלהם. הזלזול הזה הביא למצב שבו הצעירים המקומיים, שרואים את הפער בין הדימוי המערבי הרומנטי לבין המציאות הקשה שלהם, נוטשים את היער ואת הידע הרפואי כדי לא להיחשב "פרימיטיביים", מה שמוביל להכחדה מהירה של ספריות ידע שלמות.

    Voeks, Robert A. The Ethnobotany of Eden: Rethinking the Jungle Medicine Narrative. Chicago: University of Chicago Press, 2018.


  • הכשרת פסיכדליה: חדירת טקסי איהואסקה לקהילה החרדית

    הכשרת פסיכדליה: חדירת טקסי איהואסקה לקהילה החרדית

    מאמר חדש שפורסם לאחרונה בשרת הפרה-פרינט למדעי הפסיכולוגיה PsyArXiv, תחת הכותרת "Koshering Psychedelics", שופך אור על תופעה חברתית ודתית יוצאת דופן: חדירתם של טקסי האיהואסקה אל לב המיינסטרים של העולם החרדי בישראל ובארצות הברית. המחקר נערך על ידי ד"ר יונתן (יוני) דוד, שסיים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בשנת 2024 וכיום עורך את מחקר הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטת אקסטר (Exeter) שבבריטניה. לצדו חתומים על המחקר ד"ר ליאור רוזמן מאוניברסיטת אקסטר וד"ר אביבה ברקוביץ'-אוחנה מאוניברסיטת חיפה.

    אחד הממצאים המרכזיים במחקר נוגע לאופן שבו הציפיות התרבותיות והאמונות הדתיות מעצבות את החוויה הפסיכדלית, תהליך המכונה "סוציאליזציה של ההזיות". על פי הדיווחים שנאספו, משתתפים חרדים אינם חווים את הטקס דרך סמלים אנימיסטיים או טבעיים כמקובל במערב, אלא דרך עולם המושגים היהודי. המשתתפים דיווחו על "פנומנולוגיה יהודית" עשירה, הכוללת חזיונות של בית המקדש, מפגשים עם דמויות מקראיות כגון האבות והאימהות, והתגלויות של צדיקים, ביניהם רבי נחמן מברסלב. עבור רבים מהם, החוויה נתפסת כנוכחות מוחשית של השכינה וכשיא של דבקות דתית.

    המחקר מפרט את האתגרים ההלכתיים המשמעותיים הכרוכים בשימוש באיהואסקה, ביניהם החשש מעבודה זרה בשל המקורות השמאניים של המשקה, וסוגיות של צניעות. נושא מרכזי שעלה הוא האיסור על שמיעת שירת נשים ("קול אישה"), כאשר כ-78% מהמשתתפים החרדים הביעו חשש מהפרת איסור זה במהלך הטקסים. כדי לגשר על פערים אלו, משתמשים החוקרים במונח "Koshering" (הכשרה), המושאל מעולם המושגים של הכשרת מזון או מכשירים טכולוגיים ("טלפון כשר"). תהליך זה אינו כולל בהכרח אישור רבני רשמי, אלא מורכב מסט של פעולות קהילתיות: החלפת השירים השמאניים בניגונים חסידיים, שימוש בפסוקי תפילה, והקפדה על הפרדה מגדרית בתוך המרחב הטקסי. כך מנוטרלים האלמנטים הזרים והחוויה הופכת למוכרת ומקובלת מבחינה דתית.

    נתיב נוסף המאפשר את קיום התופעה הוא ה"מדיקליזציה" של הטקס. המחקר מצביע על כך שהגדרת השימוש באיואסקה כטיפול רפואי – למשל עבור פוסט-טראומה, דיכאון או התמכרויות – מעניקה לו הגנה הלכתית. תחת הקטגוריה של "רפואה" ו"פיקוח נפש", הגבולות ההלכתיים הופכים גמישים יותר, מה שמאפשר למשתתפים לשלב את החוויה בחייהם מבלי להיתפס כמי שחורגים מהמסגרת הקהילתית.

    המחקר מדגיש כי חוויות אלו אינן מתרחשות בוואקום. הערך הדתי והרוחני של הפסיכדליה תלוי במידה רבה באינטגרציה שלהן בתוך הקשר תרבותי וקהילתי תומך. המחקר מראה כיצד הקהילה החרדית מצליחה לספוג כלים מודרניים וזרים ולצקת לתוכם תוכן מסורתי. ומראה כי גם בתוך מסגרות שמרניות נוקשות, ניתן למצוא דרכים יצירתיות להרחבת גבולות הרוח והאמונה.

    פרטי המחקר המלאים הוצגו על ידי ד"ר יוני דוד בכנס "דלתות התודעה" שהתקיים אתמול באוניברסיטת בר-אילן.

     

     

     

     


  • כמהין: תחליף פולחני לאופיום במזרח הקדום

    כמהין: תחליף פולחני לאופיום במזרח הקדום

    השימוש בחומרים משני תודעה לצרכים פולחניים היה תופעה נרחבת ומושרשת היטב בתרבויות המזרח הקרוב הקדום והאזור האגאי. במרכזן של פרקטיקות אלו עמד פרג האופיום, ששימש כאנתאוגן מרכזי לגישור בין העולם האנושי לאלוהי. הראיות לשימוש באופיום משתרעות על פני מרחב גיאוגרפי עצום, החל מאפגניסטן ועד לאי כרתים, שם התפתחה תרבות דתית עשירה סביב "אלת האופיום" – דמות פולחנית שכתרה עוטר בהלקטי פרג, עדות לחשיבותו של הצמח בהשראת מצבי אקסטזה וחזיונות. קפריסין שימשה כמרכז ייצור וייצוא מרכזי, ממנו הופץ האופיום ברחבי הים התיכון והמזרח הקרוב, לעיתים בתוך כדים ייעודיים שצורתם דמתה להלקט הפרג עצמו.

    עם זאת, למרות תפוצתו הרחבה, השגת האופיום לא תמיד הייתה פשוטה. באזורים מסוימים, במיוחד במערכות האקולוגיות הצחיחות של המזרח הקרוב, פרג האופיום אינו משגשג באופן טבעי, והסתמכות על יבוא הפכה אותו למוצר יקר וקשה להשגה. במקומות אלו, שבהם הגישה לאופיום הייתה מוגבלת מסיבות אקולוגיות או לוגיסטיות, פנו התרבויות המקומיות לחלופות זמינות יותר שצמחו בסביבתן הטבעית. החלופה הבולטת ביותר הייתה הכמהין המדברית (Tirmania ו-Terfezia), ששגשגה דווקא באותם תנאי יובש שבהם הפרג התקשה לשרוד.

    בעוד שביחס לאופיום קיימות ראיות חזותיות רבות באמנות, הראיות לשימוש הפולחני בכמהין הן בעיקר טקסטואליות, אך מרשימות לא פחות. ארכיוני העיר מארי חושפים התכתבויות ענפות המעידות על הזמנות דחופות של כמהין עבור חצר המלוכה. פקידים רמי דרג דיווחו על איסוף הכמהין מיד לאחר הגשמים והברקים, תופעה שנתפסה כבעלת משמעות מאגית ואלוהית. הטקסטים מצביעים על כך שהכמהין לא נועדו רק למאכל, אלא היו קשורות לפעילותם של נביאים, חוזים ואנשים שעסקו ב"דיבור אקסטטי" ובניחוש. דמויות אלו, שהיו בקיאות בתכונות הפרמקולוגיות של צמחי המדבר, השתמשו ככל הנראה בכמהין כדי להגיע למצבי התודעה הנדרשים לצורך קבלת מסרים אלוהיים.

    השילוב בין הממצאים הביוכימיים המודרניים, המצביעים על נוכחות חומרים פסיכואקטיביים בכמהין, לבין העדויות הטקסטואליות על מעמדן היוקרתי במארי, מחזק את ההשערה כי הכמהין המדברית מילאה את התפקיד הרוחני שמילא האופיום במקומות אחרים. מחקרים מודרניים מצאו כי מיני כמהין מסוימים מכילים אננדמיד, תרכובת קנבינואידית המפעילה את אותם קולטנים במוח שמושפעים מ-THC. ככל שהכמהין כהה יותר, כך סביר שרמת האננדמיד בו גבוהה יותר.

    מה הקשר בין כמהין לברקים? סופות ברקים גורמות לפירוק מולקולות חנקן באטמוספירה ושחרורן אל הקרקע יחד עם הגשם. פטריות הכמהין זקוקות לרמה גבוהה מאוד של תרכובות חנקן כדי להתחיל את תהליך ה"פריחה" שלהן, כלומר הוצאת גופי הרביה, הרגל והכובע. סופות ברקים מספקות את ה"דלק" הכימי הנחוץ לצמיחתן. מעבר להיבט הכימי, הגשמים המלווים את סופות הברקים מרככים את האדמה ומסייעים ליצירת סדקים קטנים ותלוליות מעל המקום שבו הכמהין צומחת. סימנים אלו מאפשרים ללקטים לזהות את הפטריות שנמצאות מתחת לפני השטח. הדבר הזה היה ידוע כבר בעת העתיקה.
    ההוכחות הטקסטואליות לשימוש בכמהין במארי (Mari) מגיעות מתוך ארכיון המלוכה, הכולל אלפי לוחות טין מתקופתם של המלכים יסמח-אדד וזימרי-לים. קארן פולינגר פוסטר, חוקרת בתחום הארכיאולוגיה והאמנות של המזרח הקרוב הקדום והאזור האגאי, שכיהנה כמרצה לאמנות המזרח הקרוב והאזור האגאי באוניברסיטת ייל (New Haven), פירטה שבעה מכתבים מרכזיים העוסקים בכמהין (המכונות באכדית kam’atum) במאמר שפורסם בכתב העת האקדמי Studies in Ancient Art and Civilization, בשנת 2023.

    במכתבים מסופר על פקיד בשם הדני-אילומה (Hadni-Ilumma) שכותב ממחוז קטונן (Qattunan) כדי לבשר למלך שהגשמים האחרונים חשפו שפע של כמהין. הוא שולח אותן למלך יחד עם שתי ביצי יען, שילוב המעיד על מעמדן כפריט יוקרה. מכתב נוסף מציין את זכירה-חמו (Zakira-Hammu), מושל קטונן, המדווח למלך כי שלח אנשים לאסוף כמהין בפאתי העיר. הוא מציין בנזיפה כי הלקטים הביאו לו בתחילה פטריות יער רגילות שנראות כמו כמהין, אך הוא הורה להם לצאת שוב ולהביא אך ורק כמהין אמיתיות, וכך עשו. פקיד בשם לאום (La’um) מדווח כי מיד לאחר הגשם הוא רכש כמהין שנאספו מעבר לנהר הפרת ושלח אותן בדחיפות ליסמח-אדד. מכתבים נוספים מפקידים כמו מוט-ביסיר, יקים-אדד וכיברי-דגן מאשרים את הגעתם של משלוחי כמהין לחצר המלוכה תוך הבטחת טריותן ואיכותן.

    הארכיונים מספקים מידע רב על פעילותם של נביאים, חוזים, מרפאים ואנשים שעסקו ב"דיבור אקסטטי" במארי. פוסטר מציינת כי דמויות אלו היו בקיאות ברוקחות ובסגולות של חומרים טבעיים (naturalia), מה שתומך בהשערה שהכמהין (המכילות אננדמיד) שימשו אותם להשגת מצבי תודעה משתנים.

    והנה סרטון נחמד של "טעמים של טיול" על הכמהין המדברית ועל איך מלקטים אותה. הפטריה קיימת בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. בחיפוש ברשת נתקלתי בטוענים שהפטריה לא פסיכואקטיבית למרות שיש בה אננדמיד, כי הריכוז שלו כל כך נמוך שהוא חסר אפקט. הוא כל כך חסר אפקט שאין עדות שהפטריה השתמשה בתכונה הזאת כדי למשוך בעלי חיים לצורך הפקת הנבגים שלה, כפי שעושות פטריות פסיכואקטיביות אחרות. מצד שני, לפי מה שמראה ניצן מ"טעמים של טיול", הדבר הזה לא נכון. בעלי החיים נמצאים במרדף אחרי הפטריות האלה, ו"נלחמים" עליהן פן בני האדם יקדימו אותם. נמצא שם צב, שידוע בתור חיה ש"צדה" צמחים פסיכואקטיביים כגון דודא ופרג. אבל בשונה ממה שניתן לחשוב, הצב לא מתמסטל. הכבד שלו מספיק חזק כדי לנטרל את הרעלים הצמחיים, והקולטנים שלו לא מושפעים מהם, כך שהוא לא מתמסטל ולא מורעל אלא רק חי בסביבתם. לכן, כנראה, הוא נחשב כסמל פריון. ביוון, אפרודיטה מוצגת כמי שרגלה נשענת על צב. במסופוטמיה הצב היה מזוהה עם אנקי, אל החכמה. הועילה לצב תכונת אריכות הימים שלו, והעובדה שהוא יצור שנחשב "כתוני" (קשור לאדמה ולמעמקיה)


  • קברים, מצבות וסמני דרך: פונקציות משולבות בעת העתיקה

    קברים, מצבות וסמני דרך: פונקציות משולבות בעת העתיקה

    מחקר ארכיאולוגי באתר לאס קפלאניאס (Las Capellanías) שבדרום-מערב חצי האי האיברי (מחוז הואלבה, ספרד), שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת Antiquityֿ, נועד להתמודד עם פולמוס אקדמי ארוך-שנים: מה הייתה פונקציית היסוד של מצבות האבן (Stelae) המעוטרות מתקופות הברונזה והברזל, האם הן שימשו כסמני קבורה למתים, כמונומנטים להנצחה, או כציוני דרך טריטוריאליים – ואולי ככולם גם יחד?

    מסקנות המחקר הוכיחו לראשונה בצורה אמפירית כי המצבות מילאו פונקציה רבת-מטרות בו-זמנית: הן שימשו כסמני קבורה עבור מתים, ובד בבד פעלו כציוני דרך וסמנים טריטוריאליים לאורך נתיב התנועה. הממצאים מעידים על קהילה מקושרת שהייתה שותפה פעילה ברשתות מסחר ענפות, אשר התבססו בין היתר על כרייה ואספקת מתכות מרוחקות.ֿ

    אי לכך ובהתאם לזאת מה שהיה פעם השערה, מבוסס יותר. הממצאים האמפיריים מספרד מדגימים כיצד קברים ומצבות מוקמו במכוון על אם הדרך על מנת לשמש כסמנים גיאוגרפיים לנוסעים. אם אתם זוכרים את הרצאותיו של ד"ר עוזי אבנר על פולחן המדבר, הוא טען שפרקטיקה זו שימשה ככלי ניווט מובהק במרחבים פתוחים וחסרי סימון טבעי בולט. המקדשים והמצבות שמוקמו בצמתי דרכים יצרו רשת תקשורת חזותית המכונה "אלומות שבילים", אשר תפקדה הלכה למעשה כמפה קדומה שאפשרה לנוודים לנווט במרחב. גם ביוון הקדומה, גלי אבנים (Cairns) שפעמים רבות הכילו קברים, נחשבו לסימני דרך תודעתיים ופיזיים.

    אפילו בתנ״ך אנו רואים את הדבר הזה קורה כמה פעמים. בספר שמואל א' (י', ב'), כאשר שמואל מנחה את שאול בדרכו, הוא מציין במפורש: ״בלכתך היום מעמי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל״. העובדה שקבר רחל משמש כאן כנקודת מפגש מוגדרת ומוסכמת, מעידה על כך שהקבר לא נתפס רק כאתר זיכרון משפחתי, אלא כנקודת ציון מרכזית ומוכרת על אם הדרך, המסייעת בהגדרת המסלול והמיקום המרחבי. בתיאור המסע של יעקב (בראשית ל"ה, י"ט-כ'), טורחים לציין בהערת אגב את המיקום המרכזי של קבורת רחל "בדרך אפרתה היא בית לחם", כאילו כדי להראות שכל מי שאיבד את דרכו אמור לדעת שהוא בדרך הנכונה אם הוא פוגש את המקום. כאשר עם ישראל יוצא לגלות ירמיהו טורח לציין ש״קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה״, דווקא משום שהם עברו בדרך מרכזית זו. בלי קשר, בסיפור המקראי על קבורת דבורה מינקת רבקה (בראשית ל"ה, ח'), אנו פוגשים פרקטיקה דומה של הנצחה באתרים בעלי משמעות סביבתית, ההופכים לצמתי התייחסות גיאוגרפיים.

    למה בנו קברים על צמתי דרכים? סוזן אלקוק מסבירה כי בניית קברים ליד גבולות ודרכים יצרה "נוף של זיכרון" ושימשה כ"מסגרת חומרית" (cadre matériel) שהגדירה את הבעלות של הקבוצה על השטח והעניקה לגיטימציה היסטורית לזכותה על המשאבים. בדומה לכך, ריצ'רד בראדלי טוען שמונומנטים פרהיסטוריים מוקמו אסטרטגית בנתיבי תנועה כדי לסמן טריטוריה, והשליטה באזור הושגה דרך הכוח הסמלי של הטקסים שהתרחשו בהם, אשר הכפיפו את העוברים והשבים לסמכות המקומית. משמעות הדבר, בהקשר הרחב יותר, הוא שקברים היוו תביעת בעלות על צמתי דרכים היסטוריות, ואולי היו תירוץ לגבות מיסי מעבר, או לפחות לדרוש שכל מי שרוצה להעניק שירותים לעוברי הדרך כולל שירותי הלנה ומזון יהיה רק מישהו שקיבל רשיון מאדוני המקום.

    אחד מהשירותים הללו היו ״שירותי תפילה״, מעבר לעובדה שמקדשים בדרך כלל שימשו גם אכסניה ומוקד סחר בדיוק לאותו סוג של אנשים. למה דווקא מקדשים? זה התחיל בקטן. בעולם העתיק, צמתי דרכים נחשבו למרחבים לימינליים ומסוכנים במיוחד, מפחד של כוחות עוינים נסתרים, שפוגעים בך ואף אחד לא יודע כי אף אחד לא עובר במקומות המרוחקים הללו ועד שמישהו יבוא כדי לעזור לך, אם ירצה בכלל, ייקח הרבה זמן ואתה עלול למות. מאותה הסיבה גם שודדי דרכים מצאו במקומות האלה כר פורה לפריחת עסקיהם. הם מכירים בדרך כלל את המקום טוב יותר מהעוברים, ויכולים לחמוק אחרי זממם. לפעמים השודדים היו מאותם שבטים של מורי הדרך, ומלוויהם החמושים שהעניקו הגנה, כך שהבטחת ההגנה היתה בעצם דמי חסות יותר מהגנה אמיתית. בכל מקרה, גלי האבנים שימשו לא רק כסמני דרך אלא גם כמקומות להתפלל לישויות אלוהיות ששומרות על עוברי הדרכים. וסיכוי שהאנשים שמתו שם, אבות השבט, עברו האלהה לאלים כאלה. דהיינו, רחל אמנו היתה לא יותר מאשר סוג של הקטה שכזו – גם אלת פוריות, גם אלת הגנה מאגית וגם ״שומרת סף״ (רחל אולי ״שונמכה״ בחזרה למעמד של בת תמותה, מטעמים מונותאיסטית)

    אלקוק מצדדת בזה ומדגישה כי הקבוצות שיצרו פולחן בקברים אלו "אילתרו" את מתיהן, העניקו לאתר מעמד קדוש, והפכו למעשה את המת לגיבור או אל מקומי המשמש מגן רשמי. גם מרטין נילסון טוען שזה היה מקור ההאלהה של הרמס, שהחל כ״דיימון״ דרכים ויש סיכוי שהוא בעצם גיבור מקומי שעבר האלהה, כמו אסקלפיוס ודיוניסוס.

    יש לציין שאת עקרון ההמצאה של זיכרון העבר כדי לבסס את הלגיטימציה של קבוצות לעצב את העבר לצרכיהן בהווה, לוקחת אלקוק מיאן אסמן, בציטוט שפותח את הספר שלה:

    Alcock, Susan E. Archaeologies of the Greek Past: Landscape, Monuments, and Memories. Cambridge: Cambridge University Press, 2002


  • כלבים נגד האנגאובר

    כלבים נגד האנגאובר

    באנגלית יש ביטוי שאומר שאם כלב חולה כלבת נשך אותך, עדיף לך להשתמש בפרווה שלו ("hair of the dog that bit you"). והמשמעות היא שצריך להשתמש באותו גורם שגרם לנזק כדי להקל על הכאב, בדיוק כפי ששיער הכלב שימש, כך אומרים, בימי הביניים, לטיפול בנשיכתו הפיזית. בדרך כלל אומרים את זה למי שיש לו האנגאובר, שישתה אלכוהול וזה יעביר לו את התחושה. המקור של זה מפליניוס הזקן, ב"היסטוריה נטורליס" (ספר 29, פרק 32) שם הוא מציע תרופות שונות לנשיכת כלב, שרובן קשורות לחלקים מגופו של הכלב עצמו, לפעמים מגופתו (זה פיקנטי, תבדקו). ספציפית בנוגע לפרווה, אז אפר העשוי מפרווה הלקוחה מאיזור הזנב של הכלב. הוא מסביר שכלבים מפחדים ממי שנושא קמע העשוי מחלקי כלב, בעיקר מהלב והלשון. בימי הביניים כאמור זו היתה פרקטיקה מקובלת, כנראה. אבל מסתבר שהמקור הוא לא פליניוס ולא ימי הביניים אלא מוקדם בהרבה מזה.

    טקסט מיתולוגי מאוגרית הידוע כ-KTU 1.114, מתאר משתה שערך בביתו אבי האלים הכנעני, אל. במהלך המשתה הוא שתה כמויות אדירות של יין עד שהגיע למצב של שכרות קשה, התמוטט ונפל בתוך הפרשותיו שלו. ענת ועשתורת יצאו לחפש לו תרופה כדי להקים אותו ממצבו המביש, ולבסוף הביאו לו תרופה, משהו שכולל דבר הנקרא šʿr klb שצריך למרוח ביחד עם שמן זית על המצח, הטבור והגרון כדי להירפא – דבר שאכן ריפא את אל.

    מה זה אומר šʿr klb? ההנחה היתה שמדובר בצמח מרפא כלשהוא, כמו לדוגמה קריאה שסוברת שיש לקרוא את זה ḫš ʿrk lbb, שמשמעותו "טימין שמניחים על הלב". ואולי מדובר בפרח ששמו קשור לכלבים, כמו לדוגמה הצמח "לשון כלב". אולי גם מה שפליניוס התכוון אליו בלשון של כלב הוא הצמח הזה… סילאס א. ורמיליה (Silas O. Vermilya), חוקר מאוניברסיטת סאות'רן מתודיסט, לעומתו מציע שהקריאה היא "שיער כלב" ושבעצם מדובר במרשם מאגי המשלב כלבים, משום זיקתם לאלת הריפוי. אלות ריפוי מסופוטמיות מרכזיות קושרו באופן מובהק לכלבים: האלה גולה (Gula) תוארה כמי שמוקפת בכלבים בעת ביצוע טקסי ריפוי ובמקדשיה נמצאו בתי קברות לכלבים, ואלות נוספות כגון נינטינוגה, ניניסינה ונינכראק תוארו אף הן כבעלות קשרים מיוחדים לכלבים.

    טקסטים רפואיים מסופוטמיים מעידים על שימוש מעשי בחלקי כלבים כגון טחול, צואה, ובאופן ספציפי שיער כלב, כמרכיבים מרכזיים בתרופות ובלחשים לטיפול בקדחת, מחלות ילדים, ולגירוש שדים וקללות – ואם לצרכים אלה, למה לא לצורך הרעלת אלכוהול, או כל חומר משכר אחר?

    מאחר שמדובר בשתיה במסגרת טקס המרזח הכנעני, יש כאלה (גרגוריו דל אולמו לטה, Gregorio del Olmo Lete) שטוענים שמאחר שכלב הוא פסיכופומפ, וטקס המרזח הוא בעצם טקס נקרומנטי של העלאה באוב, אז התרופה היא בעצם ריפוי דומה בדומה, כלומר ריפוי באמצעות אותו "טוטם" שנקשר לטקס בו נגרם הנזק


  • מים מקודשים ומרפא בעולם הרומי

    מים מקודשים ומרפא בעולם הרומי

    בעולם העתיק, המים לא שימשו רק לניקיון הגוף, אלא נתפסו כמרכיב מקודש הנובע ממקורות אלוהיים ונושא עמו הבטחה לריפוי. עבור הרומאים, מעיינות ומרחצאות היו מקומות שבהם אמונה דתית, מדע רפואי וארכיטקטורה נפגשו כדי להעניק מזור לחולים ולצליינים. מקיסרים ועד פשוטי עם, תרבות המים הרומית הקיפה את כל רחבי האימפריה והותירה מורשת של אתרי מרפא הפעילים בחלקם עד ימינו. הסרטון הזה מספר על כמה מאגרי מים מקודשים בעולם הרומי: ה-Lacus Iuturnae שבפורום הרומי שהחזיק אפילו בתקופה הנוצרית, מרחצאות הקיסרים בבאיה (Baiae), מעיינות המרפא בטוסקנה המקודשים לאל סטורנוס, מקדש אסקלפיוס בפרגמון ו"חמאם א-סאלחין" באלג'יריה, שנוסד בתקופת השושלת הפלאבית ומשמש ברצף עד היום!


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×