התהליכים המתרחשים כיום בעמק הסיליקון ובצמרת הטכנולוגיה העולמית מרתקים אותי אישית מאוד, מפני שהם זולגים לדיון במשיחיות טכנולוגית. מרתקת ההבנה שמה שמתרחש כיום בעמק הסיליקון ובצמרת הטכנולוגיה העולמית אינו רק מאבק עסקי או פוליטי, אלא תנועה דתית חדשה לכל דבר ועניין, עם מבנה תיאולוגי שלם שלובש כסות טכנולוגית.
התבניות הארכיטיפיות העתיקות של משיחיות לא נעלמו בעידן המודרני, הן בסך הכל הומרו ממושגים טרנסצנדנטיים מסורתיים אל עבר אופק טכנו-קפיטליסטי, שבו היכולת ההנדסית נתפסת ככוח הגואל היחיד אל מול מציאות אנושית פגומה. המטרה להגיע אל האסכטון, הבינה המלאכותית הכללית (AGI), שתשלוט בכל היבטי החיים. הנביאים של השאיפות המשיחיות הללו נתפסים, וגם תופסים את עצמם, בתור היחידים המחזיקים בגישה אל הידע הנסתר של המציאות, ועל כן כמי שנועדו להוביל את האנושות אל עבר אוטופיה דיגיטלית. תפיסתם העצמית מלווה פעמים רבות בסממנים מובהקים של אנטי-נומיאניזם משיחי, דהיינו, שלילת החוק והסדר הישן. ממש כפי שעשו זאת רבים וטובים בתנועות משיחיות, החל בישו וכלה בשבתאי צבי, שביטלו את תוקפו של הממסד הדתי בנימוק שהגאולה מחייבת חוקיות חדשה. כך מתבטא גם הבוז העמוק של עלית הטכנולוגיה כדוגמת פיטר תיל ואילון מאסק כלפי מוסדות דמוקרטיים, רגולציה ומנגנוני מדינה מסורתיים. מוסדות אלו נתפסים בעיניהם כארכאיים, ככאלו המעכבים את ההתקדמות האבולוציונית, וכטקסים מיושנים שיש לנפץ את כליהם כדי לאפשר לטכנולוגיה להביא את הישועה.
מה האלטרנטיבה שלהם? כאן נכנס הטכנו-פסימיזם. הדרך של הנביאים האלה לשנות את העולם מבפנים היא לקדם גישה שבה חברות טכנולוגיה גדולות וחזקות למעשה מחליפות חלק מתפקידי המדינה, במיוחד במערכות ביטחון ומודיעין (שהרי הם לא יעילים, והטכנוקרטים כן). כך הם חוברים למי שמעוניין גם ככה להחליש את מוסדות המדינה. כל אחד מסיבותיו הוא, כמו לדוגמה ה"דיקטטורים החדשים", ה"ספין דיקטטורים" שמעוניינים לשלוט בסדר היום התקשורתי. זה WIN-WIN לשני הצדדים, השאיפה "להתייעל", להעביר סמכויות לגופים חיצוניים או למגזר הפרטי, מה שמייצר ניגוד עניינים בין טובת הציבור לבין אינטרסים שונים ומשונים, שבדרך כלל מחזקים אלה את אלה. כלומר, הנביאים הטכנוקרטים רואים בספין דיקטטורים "חמורו של משיח".
על שיתוף הפעולה הזה מצביעה נילי לרנר. הנטיה של חברות כאלה לחתום על הסכמים עם חברות ממשלתיות שמשמשות כמתווכות את המציאות, באמצעות אספקת פתרונות מקצה לקצה, והכנסת מודלי שפה סגורים וריכוזיים, כדי להשיג שליטה כוללת בתעבורת המידע ובמאגרי המידע הממוסדים. במשטרים בעלי נטייה לסמכותנות, השליטה בבינה מלאכותית מאפשרת ריכוז כוח אדיר. אם הממשלה נשענת על פלטפורמות טכנולוגיות צרות כדי לנהל את המדינה, בעלי אותן פלטפורמות הופכים לשותפים בכירים בניהול המדינה, ללא מנגנוני הבקרה הדמוקרטיים הרגילים. כך הטכנוקרטים הללו משתתפים באופן הרסני בפגיעה בדמוקרטיה. דווקא הנטיה ל-local-first נחשבת מהבחינה הזאת לדרך להתחמק מהריכוזיות הזו, ולטענתה הוא חלק מהמאבק בהם, שוב, בהנחה שהמשיחיות שלהם היא משיחיות-שקר, בהנחה שהתגשמות הפתרון שלהם הוא דיסטופיה.
בפוסט שפגשתי בפייסבוק, נילי לרנר מנתחת בחן רב את הרומן בין דובי פרנסס לנתניהו, כשריון אפשרי, ובפוסטים אחרים היא גם קושרת את החברות שלו לפרשיות ביון חמורות, כשאיש המפתח הוא מייסד החברה שפרנסס השקיע בה, שייסד בעבר את החברה שעמדה מאחורי הרוגלה הבעייתית פגסוס. לא רוצה להפוך את זה לדיון פוליטי, כי זו לא מטרתי. מטרתי היא לנצל כל אפשרות להסתכל על המציאות דרך משקפיים אסכטולוגיות והפריזמה של חקר (או הנדסת) תודעה. וזה מה שאני עושה.
%
וכדי להבין את הצד השני של המטבע – האנשים שמתמסרים מרצונם לעיצוב התודעה ולשליטה טכנולוגית – ניתן להיעזר בהגותו של ג'וליאן ג'יינס. ג'יינס תיאר בספרו משנת 1976, "The Origin of Consciousness in the Breakdown of the Bicameral Mind", את מבנה התודעה, על פי ההתפתחות האבולוציונית של המח. המח מורכב משתי אונות שמחוברות ב"גשר צר מאוד". הגשר כל כך צר, שאין לו "רוחב פס" מספיק גדול כדי להעביר מידע גדול כל כך כמו מחשבות אלא אם הוא משתמש במנגנון אבולוציוני שפיתח כדי להשתמש בו: השפה. דהיינו, האונה הימנית היא החלק ה"מחשב" והאונה השמאלית היא החלק ה"מבצע". הגשר עצבי שביניהם, הקומיסורה הקדמית, מכילה מספר מועט יחסית של נוירונים, כך שהיא מהווה מעין "צוואר בקבוק". מגבלה פיזיולוגית זו לא אפשרה העברה של תהליכי עיבוד גולמיים ומורכבים כפי שהם מצד אחד של המוח לצדו השני. כדי לצלוח את המעבר הצר הזה ביעילות, המוח נזקק לשיטת דחיסה, או ל"קוד", שיצמצם את המידע לצורה הניתנת לשידור מהיר. הקוד הזה הוא השפה, ההמיספרה הימנית תרגמה את תובנותיה לקוד שפתי של מילים מפורשות ומשפטים, ושידרה אותם דרך הגשר הצר כהזיות שמיעתיות (קולות מנחים) אל ההמיספרה השמאלית, שפענחה אותם כפקודות.
האדם פירש את הקולות המנחים הללו כ"אלים", "גיבורים", "אבות", איך שנקרא לזה. הוא התרגל לציית לאותם הקולות האלה, כל עוד התודעה שלו היתה "דו קאמרית". כשביצע משימות מורכבות, הוא למעשה לא היה יכול לתפקד מבלי שהקולות האלה יזכירו לו מה מטרתו. לא היתה לאדם מודעות עצמית. הקול השפתי המהדהד, פקודתו של האל או המנהיג, הוא ששימר את הקשב ודחף את האדם להשלים את פעולתו.
ולמה לא היה מסוגל לבצע בלעדיהן משימות מורכבות? כי דבר כזה היה גורם לו לסטרס. הסטרס נוצר בגלל מערכות מנוגדות שפועלות, או יותר נכון חוסר היכולת להחליט שמהווה מועקה, עם זאת ברגעים של סכנה האדרנלין עובד, וכך מצד אחד האדם לוחץ על דוושת הגז, ובה בעת גם על דוושת הברקס. והדיסוננס הזה מעורר אצלו אי נוחות שבמקרים קיצוניים עשויה להיות פוגענית. ניסויים בבעלי חיים הראו שמצבים "אברסיביים" כאלה יצרו אולקוס לחולדות. האדם רוצה להמנע מזה, ולכך בעצם נוצרה במשך האבולוציה הנטיה לצייתנות.
לונג סטורי שורט, קרה מה שקרה והתודעה הדו-קאמרית קרסה, וכך נוצרה בעצם המודעות המודרנית שבה יש לאדם מחשבה עצמאית, יכולת רפלקסיה, יכולת סימולציה במרחב פנימי שמאפשר לו לחשוב ולתכנן כמה צעדים קדימה. נכון, מתח נפשי כתוצאה מאי ידיעה הוא אכן לא נח, אבל מי שמסוגל להתגבר הזה כי קיבל את מתנת הגנטיקה המתאימה לו להחליט גם במצבי לחץ, שרד. ומי שלא, לא. זה מה שנקרא "ברירה כיוונית אגרסיבית". קטסטרופה כלשהיא גרמה לאותו מנגנון ש"הכחיד" את כל מי שפעל על פי הקולות המצווים ולא מצא פתרון מהיר להנצל ממנה, ג'יינס סובר שמדובר שמשבר סוף תקופת הברונזה, ו"האדם הדו-קאמרי המקובע" מת במצבים של רעב ומלחמות, כשנשאר נאמן לאדמתו ועמו ולא פיתח מנגנונים יצירתיים של השרדות, כמו לדוגמה: להכנע, לשקר, לשבור טאבו של אוכל כדי להמנע מקריסה תזונתית, דברים כאלה.
אבל כאמור מחשבה עצמאית היא לא הנטיה האבולוציונית. היא אמנם "סטיה אדפטיבית" שסייעה לאדם לשרוד והפכה לטבע, אבל השאריות האבולוציונית של חוסר נוחות בחשיבה עצמאית נשאר. ולכן בני אדם נוטים לדחות אותה, את "מצב חוסר הידיעה" כפי שג'יינס מכנה את זה. לאדם יש "נוסטלגיה למוחלט", למצבים שבהם יש החלטות אוטומטיות במצבים כאלה. זה מה שמסביר א. צייתנות, ב. קיצורי דרך והטיות קוגניטיביות, ג. חיפוש פתרונות קלים, עצלות, רשלנות, פתרונות זוכי פרס דרווין וכו'.
אחד מהדברים הללו הוא משהו שהדת אימצה, סט של כלים שמסייעים לאדם להפיג את המתח האברסיבי ו"לחשוב במקומו", שצריך לעשות X במקרה Y. הדת גם חיפשה פתרונות לעורר את האלים משתיקתם ולדובב אותם לדבר, מתוך הנחה שהם יעזרו להחליט במצבים של חוסר ידיעה. כך הומצאו האותו משמיים, הניחוש. הדת המציאה בעיקר המצאה מהפכנית: ציות לאנשים כריזמטיים, כאלה שקיבלו את המתנה להיות משפיעים מספיק כדי שאנשים יתנו להם להחליט בעבורם. לפעמים המנהיגים האלה לקחו את זה לכיוונים לא רצויים, אבל יש לזה יסודות מוצקים בגנטיקה שלנו.
ובעידן הנוכחי, כך גם הנטיה של האנשים להשתמש ב-AI במקום לחשוב בעצמנו. כי זה זמין, כי זה לא דורש מאמץ, כי כנראה שהוא יודע יותר מאיתנו. זה מה שמחבר אותנו מהצרכן אל היצרן. על זה כתבתי בפוסט אחר.
ד"א הנוסטלגיה למוחלט היא גם הסיבה שאנשים נוהרים לחפש קיצורי דרך תודעתיים בדמות סמים משני תודעה. במקום להשיג את זה בעבודה קשה. באמצעות סמים משני תודעה הם יכולים להשיג את מה שטקסי הדיווינציה מאפשרים: לקבל תשובה מה"קולות הנעלמים".
ג'יינס תיאר את התפתחות התודעה האנושית דרך המבנה הפיזיולוגי של המוח: שתי אונות המחוברות בגשר עצבי צר (הקומיסורה הקדמית). גשר זה מהווה צוואר בקבוק שאינו בעל רוחב פס מספיק להעברת תהליכי עיבוד מורכבים וגולמיים כפי שהם. כדי להתגבר על כך פיתח המוח את השפה כקוד דחיסה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה