במשך עשורים, התפיסה המדעית המקובלת גרסה כי ניהול אקטיבי של הטבע החל רק עם המהפכה החקלאית. אולם, מחקר פורץ דרך שפורסם בכתב העת היוקרתי Antiquity על ידי הארכיאולוג אקסל מיארום (Axel Mjærum) מאוניברסיטת אוסלו, טורף את הקלפים. המחקר חושף כי כבר לפני 7,000 שנה, ציידים-לקטים בהרי דרום נורווגיה העבירו באופן יזום דגים לאגמים הרריים שהיו ריקים מדגה בשל מחסומים טבעיים כמו מפלים. גילוין של מלכודות דגים מעץ מוכיח, לפי המחקר, שבני האדם צדו את הדגים במקומות נמוכים ונשאו אותם ידנית אל המקומות הגבוהים, מקומות שהם לא חיו בהם באופן טבעי, כדי שיהיה להם מקור מזון במקומות אלה, אליהם רצו להתפשט ולא היו יכולים בהעדר מקורות מזון.מה שנותן לדבר הזה אופי של מה שמכונה במחקר ״אימפריאליזם אקולוגי״ (מה שמזכיר את הפסוק ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים״)
האימפריאליזם האקולוגי מקורו בתאוריה של אלפרד קרוסבי שטען כי הצלחתן של הגירות אנושיות תלויה ב"מטען הביולוגי" (Portmanteau biota) שהן נושאות עמן. המהגר אינו מגיע לטריטוריה חדשה כדף חלק. הוא מביא עמו "מזוודה" אקולוגית הכוללת בעלי חיים, צמחים ומיקרואורגניזמים המעניקים לו תמיכה הדדית. קרוסבי ראה בכך כלי הישרדותי להפגת "טראומת העקירה". המהגרים מייצרים "נוף מועתק" (Transported Landscape), שכפול של סביבתם הישנה בתוך הטריטוריה הזרה.
המקרה הנורווגי מאפשר לנו להרחיב את התאוריה של קרוסבי אל המחוזות הרוחניים. אם נשתמש במושגיו של ויליאם רוברטסון סמית, הדת הקדומה לא הייתה עניין של אמונה מופשטת, אלא של "קומוניון", סעודה משותפת עם האל. סמית טען כי אכילת החיה המקודשת היא האקט המאחד את הקהילה עם ה"מאנה", הכוח האלוהי. עבור הציידים-לקטים של נורווגיה, שחייהם סבבו סביב המים, הדג לא היה רק חלבון, הוא היה האל. הוא היה הישות שמעניקה חיים, והאכילה שלו הייתה אקט פולחני של ספיחת כוחו אל תוך הגוף והקהילה.
מכאן, שהעברת הדגים לאגמים ההרריים לא הייתה רק פעולה לוגיסטית של "אספקת מזון", אלא נשיאה של "מטען ביולוגי-רוחני". המהגרים המזוליתיים נשאו את ה"אנתאוגנים" שלהם, במובן הרחב של חומרים המעוררים את האלוהות שבפנים, אל תוך השממה ההררית. בדיוק כפי שנוודים מאוחרים יותר נשאו סוסים שהיו האלים שלהם, או נוודים מוקדמים יותר נשאו זרעים של צמחים מקודשים. הציידים הללו נשאו את הדגים כדי להבטיח ש"רוח המקום" תנדוד יחד איתם. הם לא יכלו לחיות בנוף שאין בו את האל שלהם, ולכן הם "שתלו" אותו באגמים החדשים.
הדמיון לפסלי האלים-דגים שנמצאו באתר "לפנסקי ויר" (Lepenski Vir) בסרביה, מאותה תקופה בערך, מחזק את ההשערה כי דמות הדג הייתה מרכזית בעולם הרוחני של אירופה הקדומה. הפסלים ההיברידיים של אדם-דג מעידים על תפיסה שבה הגבול בין האנושי לאלוהי עובר דרך המים. בסקנדינביה הדיג שימש כפרקטיקה קוסמולוגית שבה קרסי העצם תיווכו טקסית בין עולם היבשה לאוקיינוס הקדום, מעבר לערכם התזונתי של הדגים, ובאותה התקופה זה היה המזון העיקרי. ככלל, יש עקרון בקומוניון שבו ״אתה אוכל את האלוהים שלך״, כלומר בכל סעודה שכזו יש צריכה מקודשת של המאנה מהייצוג האלוהי בתוך הגוף שלכם. אם פעם זה היה באמצעות אכילה של צמחים, בטח צמחים פסיכואקטיביים, כשהאנשים עברו לחיי נוודות והיו תלויים בחיות מרעה למחייתם, נולד מוסד הקורבן. זה ההגיון של רוברטסון סמית׳.
ביבליוגרפיה:
- Crosby, A. W. (1986). Ecological Imperialism: The Biological Expansion of Europe, 900-1900. Cambridge: Cambridge University Press.
- Smith, W. R. (1889). Lectures on the Religion of the Semites: The Fundamental Institutions. Edinburgh: Adam and Charles Black.
- Mansrud, Anja. "Untangling Social, Ritual and Cosmological Aspects of Fishhook Manufacture in the Middle Mesolithic of NE Skagerrak." International Journal of Nautical Archaeology 46, no. 1 (2017): 22–35.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה