בתרבות היוונית הקדומה התקיים קשר מטאפורי עמוק בין תשוקה לדגים לבין תשוקה מינית, אשר בא לידי ביטוי בקומדיות, בדימויים ספרותיים, ובתפיסות החברתיות של התקופה. מאכלי ים, ובעיקר צדפות, תמנונים ודגים מסוימים, שימשו כמטאפורות לאיברי מין נשיים, והקישור בין זלילה בלתי מרוסנת לתאווה מינית היה נפוץ. הצריכה של דגים יקרים נתפסה כהתמכרות לחושים, והאופסופאגוס, דמותו של מכור לדגים, לא נחשב רק לגרגרן חסר שליטה אלא גם לאדם הנשלט על ידי תשוקותיו. במקרה הזה, המיניות.
על פי האגדה, המשורר היווני העתיק פילוקסנוס היה כזה. מסופר עליו שהוא ייחל לגרון ארוך כשל עגור, כדי שיוכל להאריך את זמן הבליעה שלו. גרסה אחרת של משאלה זו מופיעה אצל המשורר מאכּוֹן מהמאה ה-3 לפנה”ס, אשר טען כי פילוקסנוס איחל לעצמו גרון באורך של מטר ועשרים סנטימטרים, כדי שיוכל ליהנות מאוכל ושתייה בעת ובעונה אחת. תאוות האכילה שלו הייתה קטלנית, ובסופו של דבר הוא הביא במו ידיו למותו כאשר זלל תמנון ענק. לפני שסיים את ארוחתו, החל לגסוס. כשהוזעק רופא למיטתו, קיבל את גורלו בכניעות סטואית—כל ענייניו היו מסודרים, יצירת חייו הושלמה, ובקשתו האחרונה הייתה לבלוע את הביס האחרון של התמנון, כדי שיוכל לקחת אותו עמו לעולם הבא.
האם הביקורת כלפיו היא על תאוות הדגים שלו? מן הסתם לא. הביקורת עליו היא שאין לו מתינות, ערך עליון בפילוסופיה היוונית. המתינות היתה ערך בעיקר מפני שניגודה, נהנתנות חסרת גבולות, חוסר שליטה עצמית, נחשב כמאיים על הסדר החברתי. גרגרנות נחשבה כתכונה מאוסה ומושחתת, ולכן מסוכן. אדם גרגרן הוא אדם נפעל וסביל, ולכן גם חסר שיפוט ומחשבה עצמאית, שהינן גורם מרסן. פיתוי גשמי באופן כללי הוא כביכול כלי הנשק של החומר נגד הרוח בת החורין. התפיסה הזאת מן הסתם השתמרה גם בדתות המונותאיסטיות המאוחרות יותר. אז נכון שהשתמשו בדוגמה ״מהוגנת״ ותדירה כמו התמכרות לאוכל, אבל מן הסתם כל דבר שיש בו תאווה ונהנתנות הוא הנמשל. ומהו אם לא גם מין.
אנו רואים קישור מתמיד בין דגים לנשים ולמיניות. אבל לא באופן ביקורתי. יש סיכוי שהביקורת השתמשה בדימויי דגים דווקא בגלל שהתרבות היוונית טיפחה את דימוי הגבר המאצ׳ו וכדייג בעל חכה פאלית. קורטיזנות, שהיו נשים עצמאיות שהתפרנסו ממערכות יחסים עם גברים עשירים, הושוו פעמים רבות לדגים, בדיוק כפי שדגים נמכרו בשוק. הדימוי הזה שיקף את תפיסת גופן של נשים כנכס הניתן לרכישה, והשפה ששימשה לתיאור נשים במקורות היווניים רוויה בדימויים מעולם הים. הדבר ניכר גם במחזה ״אודיסאוס״ של אנאקסנדרידס מתואר כיצד שוק הדגים אינו רק מקום מסחר, אלא גם זירה ליצירת מפגשים רומנטיים. דגים טריים ואיכותיים, במחזה, היו סמל לכוח פיתוי ולמעמד חברתי, והצלחתו של גבר בעולם הרומנטי נמדדה לעיתים לפי יכולתו להשיג דגים יקרים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה