• היעל כסמל פוריות

    היעל כסמל פוריות

    מאמר חדש שפורסם בכתב העת L’Antropologie בוחן את תפקיד היעל ומשמעותו הסמלית בתרבויות המזרח הקדום בדגש על תרבויות אירן. הם לא מחדשים יותר מדי, כי ידוע שיעל ומשפחת הפריים בכלל היו סמלי פריון וקושרו הן לאלים גברים שסימלו את האון המיני והכח הפיזי, והן לאלות נשים שסימלו את הפוריות, השפע ומחזוריות הזמן. מה שהם כן מביאים אלה עדויות מפורטות על אמנות לאורך 10,000 השנים האחרונות, שמראה רצף סמלי לאורך אלפי שנים ומתפרש על פני כל ״העולם הישן״.

    הסמליות של היעל בפריון נובעת בראש ובראשונה מהתבוננות ישירה בחייו: היעלים מתרבים בעונה חורפית קבועה, שבה הזכרים נלחמים ביניהם על הזכות להפרות את הנקבות באמצעות קרניהם. התנהגות זו הפכה בולטת לעין והתקשרה אצל האדם הקדום למחזוריות ולפוריות – מבחינת מחזוריות, ההתקבצות החורפית של עדרי היעלים יצרה סימן עונתי ברור; עבור חברות קדומות, זוהי הייתה "שפת טבע" שמסמנת חילופי עונות. בנוסף, הקרניים שלו נדמו לסהר, בכך נוצר דימוי ישיר בין חיי היעל לבין מחזורי הירח, הזמן והפריון הנשי. החיים של היעלים בהרים גרם להם להקשר אל השמיים והכוכבים, על שמם נקראו קבוצות כוכבים (גדי) ודמותו נקשרה ל״מדידת זמן קוסמית״ ולפיכך לגרמי השמיים.

    סמליות פיגורטיבית של פריון, לא חסרות דוגמאות. ובכל זאת, עוד מתקופות מוקדמות (פליאולית עליו) מתוארות אלות פריון כמוקפות ביעלים. בחלק מהמקרים הוולווה שלהן מוצגת כקרן, גם בייצוגים מאוחרים יותר כמו לדוגמה של האלה איננה במסופוטמיה. מהיהדות אנו מכירים את דימוי רחמה של האיילה כמסמלת את השכינה, שאינה אלא גלגול של אלת פריון. עיטורים על קדרות באירן הניאוליתית מראים קווים מנקודת הבטן של היעל לקרקע – כסמל לגשם ולפריון. כמובן, אלי הפריון הגבריים מסומלים כאלים מקורננים (ולמען האמת גם אלות), כשאיבר מינם בצורה של הסמל הפאלי, קרן. אנכי לדוגמה מתואר ככזה (חותם גליל אכדי, 2200 לפנה״ס), ואם לא היינו מבינים, אז תיש יושב תחתיו כשמים זורמים מגופו ומדמים את זרעו, שמגולם במי הפרת והחדקל.

    סמליות פיגורטיבית של זמן אנו רואים גם כן מתקופות מוקדמות: בצרפת ובספרד נמצאו ״שרביטים״ הנקראים bâton percé, כלים מוארכים העשויים מקרני אייל, עצמות או שנהב, שבקצהם חור עגול ורבים מהם היו מעוטרים. כבר בשנות השבעים נטען על ידי הארכיאולוג האמאיקאי אלכסנדר מרשק בספרו ״The Roots of Civilization״ שהחריטות והחריצים שעל חלק מהמקלות הללו לא היו דקורטיביים בלבד, אלא היו מערכות סימון, ובפרט לוחות שנה ירחיים המציינים את חלוף הזמן. בצלמית ונוס מלוסל, גם כן מצרפת מאותן התקופות, מתוארת אישה עבת בשר (סמל פריון) המחזיקה קרן עם 13 חריטות, גם הן נחשבות במחקר כייצוג של 13 חודשי ירח. עוזי אבנר טוען שבאמנות פרה-היסטורית, חרותות סלע בנגב, מתוארים יעלים כסימני גשם ומערכות כוכבים. זו גם הסיבה שהיעל הזכר שנחשב ככח מפרה, זוהה עם האל המביא גשם. גם באתרים ניאוליתיים מאירן מופיעים יעלים על קדרות לצד שמש, כוכבים, צלבים ונקודות עגולות – כנראה מאותן סיבות שהציע עוזי אבנר, היעל כחיה הררית קרובה לשמיים.

    לצערי, ועל אף שד״ר עוזי אבנר אישר לאחר הרצאתו ב״מקדש התודעה״ את הזיקה בין היעל לנחש, ואת תפיסתו של היעל כחסין לארס נחשים, אין במאמר כל אזכור לכך שיעל נתפס גם כסמל לשינוי תודעה. ובכל זאת. רק מתבקש שסמל פריון, וכזה שקשור לתפיסת הזמן, יהיה קשור גם למצבי תודעה גבוהים שבהם הזמן מתפוגג והופך לנצח, והפריון התודעתי עובד בטורבו.


  • החוף כמקום לימינלי

    החוף כנקודת המפגש שבין הים והיבשה נחשב תמיד כמקום לימינלי, וסימל אי נוחות, סכנה ומוות. החוף הוא המקום הראשון שבו תוקף הצונאמי, החוף הוא כמובן המקום הראשון שבו פושטים הפיראטים, או כוחות אויב אחרים – שני דברים שמסמלים את הסכנה והמוות. בחופים היו ממוקמים בתי קברות, כולל גם קברים ריקים של אנשים שגופותיהם לא נמצאו, כי טבעו בים. מקדשים שבהם היו מעלים באוב, היו מוקמים בדרך כלל בחופים ובעיקר בצוקים המשקיפים על החוף, מוקדשים בדרך כלל לאלי שאול או אלים אחרים שמסמלים את המעבר לעולם החיים והמתים. אלים אלה גם מתוארים כמי שמתגלים ליד החוף. מעתה אמור: ראית מישהו שמרכז את פעילותו בחוף? חשוד שיש לו אישיו כלשהוא עם מצבים לימינליים ופולחן מתים, ובמילים אחרות: חוויות משנות תודעה. ועכשיו השאלה שלי, מה לגבי ציידי חלזונות ויצרני ארגמן?


  • מדוע אסור לפסול על הסף את התאוריה האנתאוגנית?

    מדוע אסור לפסול על הסף את התאוריה האנתאוגנית?

    לקראת ההרצאה שלי מחר בנושא ההיסטוריה הדתית של הארגוט, אני רוצה לענות על שאלה שסביר שישאלו אותי: הרי אין ראיות מוצקות, וכנראה גם לא יכולות להיות ראיות מוצקות, לכך שארגוט שימש בפולחנים דתיים. מה גורם עדיין למחקר לקחת ברצינות את ההשערה הזאת ולא לזרוק אותה מכל המדרגות?

    ובכן, כדי לחשוב “אולי זה כן קרה”, אפשר להישען על כמה רמזים שמתחברים יחד לתמונה סבירה—כמו פאזל עם חלקים חסרים, אבל עם מספיק קצוות שמתאימים: ראשית כל, וזה גם הטיעון הניצח של אלברט הופמן במקור: אנחנו יודעים שפטריית הארגוט מכילה חומרים שמשנים תודעה, ושעקרונית אפשר לעבד אותה כך שתהיה פחות רעילה ועדיין פעילה – הדבר אפשרי מבחינה כימית ואי אפשר לומר שידע כזה לא היה בטווח האפשרות של הידע בעת העתיקה, בעיקר משום שמדובר בטכניקה מפתיעה בפשטותה: חימום ארגוט במים מעורבים בחומר בסיסי, או אפר פחם, תוך המנעות מהגעה למצב רתיחה. מאחר שזה בסיסי, והקדמונים הגיעו לתובנות פי כמה מסובכות מזה, מוקדם בהרבה מתקופת הברונזה, זו לא הוכחה, אבל זה גם לא מוכיח שלא.

    כמובן, יש מספיק ראיות לשימוש באנתאוגנים בתרבויות אחרות, גם בזמנים מוקדמים יותר, וגם בתקופות מקבילות. זו שוב לא הוכחה, אבל מאחר שמדובר בדפוס אנתרופולוגי, תוך הנחה שמדובר בחלק מהחוויה האנושית, גם מבחינה ״פסיכוגנטית״, כלומר משהו בגן האנושי גורם לאדם ״לחפש את האנתאוגן״ – הסברה ״אינה מוזרה״ ולכן אפשרית.

    קיימת גם קורלציה בין תקופות שמתוארות התפרצויות של תופעות לוואי מהרעלת ארגוט, לבין דיווחים על חוויות חזיוניות. זו לא הוכחה, אבל זה פתח להשערה, וכשיש כל כך הרבה פתחים,זה בעיקר אומר שיש כאן דרישה להפרכה. ובמדע, היפותזה תקפה אם היא ניתנת להפרכה, ובעיקר כשהיא דורשת הפרכה וניתנת לאישוש.

    אך מאחר שאלה אינן הוכחות, כנראה שההוכחה הכי טובה היא ״הוכחה מן ההעדר״. תחשבו על מתכון עוגיות סודי שעובר במשפחה: אם כולם נשבעו לא לספר, לא תמצא מחברת פתוחה עם המתכון. זה הרעיון כאן: לפעמים דווקא זה שאין לנו מסמך ברור או ממצאים שנותרו (ואגב, נטען שיש: במאס קסטלאר דה פונטוס) —הוא עצמו רמז, כי בטקסים סודיים מצופה שלא יישארו הוכחות. זו לא הוכחה מושלמת, אבל זה מסביר למה אנחנו מוצאים רק שברי רמזים.

    כאמור, מדובר בטקסי מסתורין: טקסים עם שבועות סוד וענישה למי שחושף. לכן לא כתבו הכול, או שכתבו ברמזים, מיתוסים, ושפה של “יודעי ח״ן” (סיפורים, סמלים, ריקודים), כדי שרק החניכים יבינו. הם גם לא היו מסוגלים לתאר, כך שגם אם נורא רצו, התיאורים שלהם היו אניגמטיים. וגם לא היו להם הכלים להסביר, מלבד ההסבר הידוע של ״על טבעי״ או ״אלוהי״. אנו לוקחים כמובן מאליו ש״להפוך לבן אלמוות״ זה שם קוד לחווית סף מוות, הרי היא כחוויה פסיכדלית, בעיקר של חומר רעיל מתלכתחילה שיש סיכוי קיים שתיקח ממנו מנת יתר ותמות. ואכן היו שמתו. כי הם הולכים על הקצה (וגם היום הולכים על הקצה, כשזה לא מוסדר חוקית).

    בכל מקרה, החומרים הללו אורגניים, אפילו סופר אורגניים, כלומר מתקלקלים ומתפרקים. אחרי אלפי שנים קשה למצוא שאריות כימיות. מהמעט שאפשר, כאמור, כבר מצאו והוכיחו. אבל לפעמים בגלל הטיה תרבותית או אינטלקטואלית, אם לא מחפשים, לא מוצאים. החוקרים לא חשבו בכלל לחפש שאריות ארגוט ולכן לא מצאו. החוקרים לא חשבו בכלל לחפש שאריות של קנאביס על המקדש בתל ערד, אז לא חיפשו. עד שהחליטו שכן, וגם אז לא ציפו למצוא את זה, ואכן חשבו פעמיים שמדובר בשגאיה. רק בדיקות חוזרות ונשנות של דבורי נמדר, כפי שסיפר ערן אריה בעונה הקודמת של ״מקדש התודעה״, הוכיחה מעבר לכל ספק. אבל למה היה צריך לחזור ולחפש, לחזור ולאמת? בגלל אותה הטיה. אולי עכשיו, כשכבר יודעים שניתן למצוא, יתחילו לחפש יותר.

    ואם קשה למצוא, וגם לא תמיד חיפשו, כל מה שנשאר הוא לחפש רמזים ולמצוא פרשנויות. ציורים, פסלים, טקסטים וכו׳ נותנים “שברי רמזים”, שהן ראיות עקיפות ונגועות גם מהצד השני בהטיה נגדית. מי שיחפש – ימצא, מי שרוצה לפרש כל דבר כרמיזה מינית ולתת קונוטציה לכל פסיק, ימצא. כך גם עם סמים.

    השורה התחתונה היא: בגלל שהנושא הזה היה קונטרוברסלי כל כך ממש עד לאחרונה, אנשים השתדלו לא לדבר על זה גם כשהיה מקום לדבר על זה. כי מי שדיר על זה, הוקע. מי שדיבר על זה, המנגנון המרסן שלו פעל עוד לפני שהרעיון עלה, כדי להניא את החוקר מלהעלות סברות שלא התיישרו עם הבון טון המדעי. או איך שקרא לזה קאנט, תרדמת דוגמטית. החוויה הדתית באמצעות בוסטרים היא דוגמה של ממסד שמתייג כעברייני שימוש בצמחים פסיכואקטיביים. מהדוגמה הזו התנערו, כשהתברר שהצמחים הללו יש בהם תועלת. ואם תועלת ב״זמן החילוני״, אם להדרש לדימוי של מירצ׳ה אליאדה, מדוע לא גם ב״זמן הדתי״?


  • אנתאוגנים כ״צמחי מפתח״ ו״צמחי סף״

    אנתאוגנים כ״צמחי מפתח״ ו״צמחי סף״

    הפולחן הדתי התפתח למעשה מתוך הערצה לטכנולוגיה. האדם גילה שהוא מסוגל לשלוט על כוחות הטבע, ומה שחסר לו היה היכולת לעשות זאת לפי דרישה. באמצעות ניסוי וטעייה נוצרו הצלחות, והפעולות הפכו למעין מופעי קסמים. במקור, המאגיה נתפסה כמעט כקרקס: אנשי השבט צפו בה כקהל, והכהן – ה״פרפורמר״ – שילב אותם במופע. הוא ביקש מתנדבים, ביצע את ה״קסם״ מולם ולעיתים עליהם, והקהל חווה תחושות פליאה. כך הפך הפולחן לאטרקציה המרכזית של הקהילה.

    עם הזמן גם שבטים אחרים ביקשו להשתתף במופעים הללו, וכשנוצר מיצוי, חיפשו אטרקציות חדשות. מכאן נולדו בריתות בין־שבטיות סביב פולחן משותף. ה״קוסמים״ – כלומר הכוהנים – המשיכו לחפש קסמים חדשים, וזה הפך למנוע של מחקר וגילוי. ככל שהצליחו להדהים יותר את הקהל, כך עלה מעמדם. כל שבט העדיף כמובן את הכהן שלו, ושמר את הסודות המקצועיים "במשפחה". הדבר יצר גם ריגול בין־שבטי ואף שוד: במלחמות, השבט המנצח היה "גונב" את אלוהי היריב – תופעה שניתן לכנותה Godnapping.

    אבל החיים לא היו מופע בלבד. ל״קסמים״ היה גם שימוש מעשי: המאגיה שימשה לשיפור תנאי המחיה. ההבחנה הייתה פשוטה – מה שתורם לחיים נתפס כטוב, ומה שמזיק – כרע. לכן, אמצעי ששימש לתועלת בתחומים רבים נעשה חשוב יותר – ומכאן גם קדוש יותר. שלושה תחומים נחשבו כ״משולש הוליסטי של בריאות״: גוף, נפש ואדמה. אמצעי שתורם לשלושתם נחשב קדוש במיוחד, ובאנתרופולוגיה הוא נקרא ״אמצעי מפתח״.

    אם מדובר בצמח, אז אותו Multi-Purpose Plant נקרא לכן Key Plant. זה כמובן לא חייב להיות צמח, גם בעלי חיים יכולים להיות כאלה. בפוסטים האחרונים ראינו כיצד הזאב ומהדורתו המבוייתת הכלב, או בקיצור "משפחת הקנידיים״ (Canidae), הפכו להיות אמצעי מפתח כאלה: כסמלי פריון, כדמויות כתוניות, וכיישומים אפוטרופאיים ורפואיים. בהיבט הטכנולוגי, הכלביים סייעו בציד, שמירה, רעייה, גרירה ותובלה – וגם ברפואה וב״טכנולוגיות תודעה״.

    הצמחים, בזכות האלקלואידים הפעילים שבהם, היו אמצעי מפתח פופולריים במיוחד. הם שימשו למזון, בנייה, טקסטיל, אנרגיה, תחבורה, סחר, וכמובן לרפואה ולחוויות תודעתיות. צמחים אלה הפכו למקודשים כאשר חיברו בין שלושת קודקודי המשולש: פריון האדמה, רפואת נשים והזיה מקודשת. אופיים הדו־ערכי – תרופה במינון מסוים ורעל במינון גבוה יותר – הפך אותם ל"אמצעי סף", וזה מה שהעניק להם את קדושתם.

    דוגמאות לצמחים שהיוו את המפגש הזה בין פריון ביולוגי, פריון תודעתי ופריון בוטני: דודא וצמחים נוספים ממשפחת הסולניים, אופיום, מרווה, קנאביס, שרביטן וגם פטריית הארגוט – כולם שימשו הן לרפואת נשים והן כצמחי הזיה. כולם, אגב, יש להם משהו נוסף במשותף: צבעם הסגול.


  • תאוריית המיתוס-ריטואל, והדת כמדע קדום

    תאוריית המיתוס-ריטואל, והדת כמדע קדום

    לאורך ההיסטוריה, בני האדם חיפשו להבין את עולמם ולשלוט בו – החל מהבנת מחזורי הטבע, דרך התמודדות עם חרדה ומוות ועד לשימור הסדר החברתי. לפני הופעת המדע המודרני, הכלים המרכזיים של התרבות האנושית היו מיתוס וריטואל. השאלה היא כמובן מה קדם למה, המיתוס לריטואל או להפך. ולשם כך, התגבשו גישות שונות. אנחנו נתמקד בתאוריה אחת במיוחד, ושמה: ״תאוריית המיתוס-ריטואל״, שסוברת כי דת קדומה הייתה, במהותה, מדע פרימיטיבי, ניסיון ל״לעשות סדר בדברים״ – להבין את העולם ולפעול עליו – באמצעים סימבוליים ודרמטיים.

    התאוריה הזאת רחבה ו-ותיקה, והניסוח שלה לא יהיה חד משמעי, אבל מוסר ההשכל משותף, באשר להתפתחותה של הדת, כשהכיוון הוא ברור: קודם קסם, אחר כך טקס, אחר כך מיתוס שמסביר את הטקס. המיתוס מגיע לרוב בשלב שבו כבר לא ברור מה מהותו של הטקס, כשהטקס הוא לרוב בשלב כשכבר לא ברור כמה מהכוונה המקורית שלשמו נוסד, השתמר, וכמה קיים רק בזכות המסורת. ועדיין, כחלק מהמסורת הטקס הופך להיות לדבר החשוב יותר, וכחלק מהרציונליזציה שלו, מגבשים גם טכניקה סיפורית להסביר אותו, את מהותו, את תכליתו וכמובן את מקורו.

    המיתוס הוא גם בעל תפקיד חינוכי. לרוב טכניקה סיפורית ודרמטית מותירה רושם עמוק יותר, היא נטמעת טוב יותר בזכרון, סיפורים עוברים באופן אפקטיבי יותר מאשר חיקויים חסרי היגיון. לסיפורים יש גם את היכולת להפוך ל״ממים״, ולברוא מציאויות חדשות, גם כשהן נפרדות מהצורך שלשמו נוצרו. כך נוצרות יצירות המושפעות ממיתוסים, או מבצעות להם הומאז׳, באופן מודע או לא. כך נוצרות תרבויות, שאימצו צורת חשיבה מסויימת המנחילה אותם גם בתחומים שאינם חיי הפולחן, אלא חיי היום-יום. ערכים נוצרים ממיתוסים, ובתורם יוצרים גם מיתוסים חדשים. וכך אנו בעצם יכולים לראות את התרבות כולה, כבניין שיסודותיו באופן הראשוני שבו התקיים הקסם – והקסם הזה, משמעותו, נסיון לשלוט במציאות ולהדמות לאלים. ואם לא להיות אלים בעצמנו, אז לפחות לעורר ו״לתכנת״ את האלים לקיים את העולם בהתאם למאוויינו.

    בראשית, האדם התבונן במציאות, ואז שם לב לאנומליות, ושאל את עצמו מה פשרן. הוא אסף מידע, ניסח היפותזה, וניסה לשחזר אותה באמצעות ניסוי -ממש כמו מתודה מדעית. לאחר שהגיע לכדי תאוריה מדעית, ניסח פרוטוקול, ותפקידו של הפרוטוקול הזה מצד אחד לשחזר את התופעה שנתגלתה, ומצד שני להלל את אותו המנגנון שיוצר ומשחזר את התופעה (הפרסוניפיקציה של המנגנון הזה היא כמובן ה״אל״). הבעיה של אותו המדען הקדום היתה שהיה לו מידע חסר, ויותר מכך, שלא היתה לו מתודה מדעית סדורה, כך ש-א. הוא לא תמיד הצליח לשחזר את הניסוי שלו ותלה את ההצלחה באיזה שהוא כח עליון ש״יעזור לו״ (כלומר, זו מהות התפילה, הטקסט שמלווה את הטקס, שיכול להיות הן בקשה, והן מין קוד קדום שנועד ״לתכנת״/״להשביע״ את האל), ו-ב. במסגרת טעויות של טירונים, הוא שגה באיסוף המידע, ניסוח התאוריה, עימות שלה עם גופי מידע קיימים וכו׳. מן הסתם גם רמת התקשורת בין קבוצות כאלה של מדענים היתה מוגבלת, אם בכלל קיימת, וכל אחד היה אמור להתמודד עם פרוטוקול שגיבש הוא עצמו, או השבט שלו. המצב היה ביש, אבל השכל הישר הביא נסיינים שונים למסקנות דומות, באופן כללי, גם אם התאוריות המדעיות לא תמיד הסכימו עם מתחרותיהן מ-א׳ ועד ת׳.

    בדיוק משום כך על אף השוני בין התרבויות, ניתן עדיין לראות קווי דמיון ביניהן, כי בסופו של דבר, קיים בנו איזה שהוא שכל ישר, ואם אנחנו אוהבים לדבר במונחים מטריאליסטיים, אז בגנטיקה שלנו, קיים איזה שהוא מנגנון שגורם לנו לחשוב באופן דומה – המוח והפסיכולוגיה האנושיים התפתחו בדרכים המכוונות ליצירת מבנים משותפים (מה שמכונה באנתרופולוגיה ״המודל הביוגנטי״), שלעיתים התבטאו במיתוסים דומים וכמובן בריטואלים דומים.

    סיכום קצר, או אולי פאסט-פורוורד, כי פשוט קצרה היריעה מלהמשיך את אותו הקו המחשבתי, אז פשוט נגיע למסקנה: הדת היא הערצה של טכנולוגיה. ברגע שהאדם נפגש עם טכנולוגיה חדשה הוא מפתח הלם, שגורמת לו ״לחשב מסלול״, להבין אם הטכנולוגיה הזאת מסייעת לו או מזיקה לו. ברגע שהוא מבין שהטכנולוגיה מסייעת לו, הוא מנסה להנדס אותה לאחור. ברגע שהוא מבין שהטכנולוגיה מזיקה לו, הוא מנסה למצוא הגנות ממנה, לרוב גם כן באמצעות הנדסה לאחור. לפעמים לא ברור לו אם הטכנולוגיה מזיקה או מועילה, ולכן לאורך הזמן חלה תמורה בהתנהגות שלו כלפיה, בכרוניקה של דיסוננס קוגניטיבי שסופו ב״אאורקה״. ככל שקצב גילוי הטכנולוגיות הללו עולה, והעומס המנטלי שבמסגרתו צריך להבין אם כל טכנולוגיה חדשה היא לתועלת או לנזק, גם הוא עולה, כך האדם נכנס לחרדה יותר ויותר גדולה, שמתבטאת בתמורות בהתנהגותו ובהתמודדות שלו עם החידושים.

    בהערת אגב: הקשר בין התאוריה הזאת לבין חקר האנתאוגנים הופך לבולט יותר כשמסתכלים על ציר הזמן. שתי התאוריות נולדו בערך באותו זמן, בתפר שבין המאה ה-19 וה-20, שקעו באותו הזמן, של שנות השישים, ופרחו מחדש באותן נסיבות: הולדתם מחדש של רעיונות התולים את התפתחות הדת, דרך פריזמה של מיתוסים על מוות ולידה מחדש, שהיא כזכור אנלוגית לחוויה הפסיכדלית.


  • הקנאביס, המקודש והמחולן

    כריסטופר פרטרידג׳ הוא פרופ׳ מאונ׳ לנקסטר, ומתמחה בממשק שבין מדעי הדתות לתרבות הפופולרית, מן הסתם ברוחניות ניו אייג׳ית, ובביטויים מחודשים של רעיונות קדומים, בעיקר דתיים שעברו חילון, או דתיים שעברו לטענת מחדשהם חילון לא מוצדק וכעת הזמן לחזור ליסודות, או בקיצור: למיטב הבנתי, סוג של תומר פרסיקו כזה.

    על ספרו החדש ״הקנאביס, המקודש והמחולן״, שמעתי מכריס בנט שפרסם לפני יומיים ביקורת חריפה עליו. טרם קראתי את הספר כדי להסכים או לא להסכים, ולפי המחיר של אי-בוק אני גם לא מתכוון לכלות את כספי עליו, לפחות לא עכשיו. חבל. אבל קראתי ביקורות אחרות עליו, במקביל, ואני מבין פחות או יותר על מה הוא מדבר. כותב אכתוב מה אני מבין, ואז אפנה לביקורת של בנט, עם סיכום קצר.

    ראשית, שם הספר מרפרר לשם ספרו של מירצ׳ה אליאדה. כאילו מתוך הצהרת כוונות, ועל פיהן הוא מבקש לנתח את היחס לקנאביס לאורך ההיסטוריה כשני יחסים במקביל: יחס דתי שבו הקנאביס מתחבר לאיכות מיסטית וטקסית, ויחס חילוני שבו הקנאביס הופך לאינסטרומנט שמשמש לצרכים תועלתניים כגון רפואה, ביורוקרטיה, כלכלה וכמובן פנאי.

    העובדה שהקנאביס לא היה מוכר באירופה לפני המפגש של הצלבנים עם המזרח, הפך את היחס אליו לאוריינטליזם – הוא אמנם מסתורי, ועשוי לשמש ככלי שמעמיק את החוויה הרוחנית כשהוא בשימוש המוסלמים, אבל היי, מדובר במוסלמים, והם אחרים, ולא אנחנו, וככאלה הם מסמלים את כל מה שהוא לא אנחנו – טמפרמנט מזרחי, חשיבה מזרחית, תפיסת עולם מזרחית. שזה אומר: משולהב, לא הגיוני, ולפיכך שגוי ומשוגע. מי שמשתמש בדברים האלה, גם אם יחפש את מה שהמוסלמים מוצאים בו, לא יצליח, ואם יצליח, יהפוך ל״מוסלמי״, שזה אומר אויב הנצרות. היחס העוין הזה כלפי הקנאביס התפתח, גם כאשר עבר חילון, לעוינות כלפי הצמח, שנחשב כ״סם״ ותו לא. הוא רוקן מתוכן, וגם לו היה בו תוכן, זהו תוכן שמקושר לרוחניות זרה.

    בהקשר הזה, פרטרידג׳ מתקדם אל עבר המאה העשרים: כל מה שנתפס זר, שויך לקנאביס, והיחס אליו ואל מי שמשתמש בו, סוחר בו, חיובי כלפיו וכו׳ – מוכתב מהסתכלות שלילית. וזו מין נבואה שמגשימה את עצמה. בגלל שהממסד מתנער מהתשמיש הזה, הוא מותיר את המענה לדרישה אליו בידי האנטי-ממסד, לכן ברור שישויך אל מה שהממסד רואה כשלילי. מדובר בכל מי שמתנגד אליו: עולם תחתון, מתנגדים פוליטיים, וכמובן מעצמות מתחרות. וזו גם הדרך של אותם הגופים ״להרעיל״ את תומכי הממסד, באמצעות התשמיש. וזו גם הסיבה להשתמש בו, ולהיות בעדו, אכזבה מן הממסד ונסיון למצוא אלטרנטיבות, לא בהכרח אלה שנמצאות על המדף, אלא גם אלה שאנו מחפשים בעצמנו וממציאים, מה שנקרא כיום ניו אייג׳. זה מקור האימוץ של הקנאביס כיום בידי המחפשים הרוחניים החדשים, נסיון למלא את החוויה הרוחנית האנמית, בתוכן לא ממוסד. בהיותו לא ממוסד הוא בתולי וחסר פניות. זו ההזדמנות שלנו להתחבר מחדש אל התשמיש הזה באותה דרך שמי שהממסד ביקש לפסול, ניסה להתחבר אליו. אולי נצליח להשיג את הדברים שהממסד עיקר, הלא היא החוויה הדתית.

    כלומר, פרטרידג׳ נותן סיבה סוציולוגית בעיקרה ליחס של התרבות הפופולרית לקנאביס. שזה נחמד. אבל זה מקור הביקורת: ראשית כל, זה הסבר שטחי, שמרדד את החוויה הדתית לכדי תירוץ כמו-פוליטי במסגרת מאבק מדומין. בחוויה רוחנית, יטען פרטרידג׳, אין אותנטיות, ומה שמסתתר מאחוריה היא בעיקר ריאקציה פוליטית. שנית, וכאן עיקר הביקורת: פרטרידג׳ מפספס את הנקודה. הפסילה של הקנאביס לא היתה כי היא סימלה את האחר המוחלט, את הזר והמאיים, אלא דווקא כי הקנאביס שימר פרקטיקה דתית שהכנסיה ביקשה למחוק, וההדרה המתמשכת שלו אינה הטיה תרבותית, כפי שהיא אינדוקטרינציה אנטי אנתאוגנית.

    פרטרידג׳ מציג את הרוחניות המודרנית כ״התנגדות אפיסטמית״ לרעיונות שקידם הקולוניאליזם, במקום להתייחס אליו כאל נסיון לשחזר את החוויה הדתית האנתאוגנית, שאינה מתווכת דרך שכבות רבות של היררכיה ובירוקרטיה. שבה המעכבים היחידים של אדם מלהגיע למגע ישיר עם הנשגב הם אי ציות לפרוטוקול, ולא אי ציות לסמכות. זו היתה החוויה הדתית המקורית, וזהו החטא שהרוחניות החדשה מנסה לכפר עליו. חטא הקולוניאליזם לא היה העוולות שהוא עשה בשם הנצרות, אלא דווקא הדוקטרינה שהחוויה הדתית חייבת להיות מתווכת בידי הכנסיה, ולהמונים אין רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד. האדבוקטים של הקנאביס לא "מקדשים צמח שהם הופכים לפטיש", אלא ״מחללים תפיסה שרוקנה את החוויה הדתית מתוכן והפכה את הכניעה בפני הסמכות לפטיש״.


  • רוק וצואת כלבים ברפואת הנשים

    רוק וצואת כלבים ברפואת הנשים

    הכלב היה בעל חיים עם משמעות דתית כפי שראינו בפוסט הקודם. אומנם כנראה שלא בשביל תפקידו הפולחני ולא בגלל האיכויות שחשבו שיש לו בנושא ליווי נשמות לשאול, הוא בוית. מפתה כמובן לחשוב שכל מה שהאדם עשה היה תוצאה של תכנונים הקשורים למצבי תודעה משתנים, אבל לא.

    את הכלבים מן הסתם בייתו לצורך שמירה. אבל דווקא בגלל שהם שומרים, התפקיד שלהם התפתח לשמירה בשלל מובנים. בפוסט הקודם ראינו מובן אחד, אבל הוא כנראה המובן המשני.

    אל, או יותר נכון אלה, הרבה לפני שהם אלי פריון, הם אלים שומרים. הפונקציה העיקרית של אלת הפריון היא לשמור. פריון הוא דבר מובן מאליו, צפוי, טבעי ותקין. לעומת זאת מחלות ומפגעים הם לא דבר תקין. עיקר תפקידם של האלים, היה לשמור על שיווי המשקל, ועל ההתנהגות התקינה של העולם. במקרה של פריון, תפקידה של האלה היה למנוע מנשים למות בלידה, למנוע מתינוקות להיוולד מתים, למות מוות בעריסה וכן הלאה. הדברים האלה, חשבו, נגרמים על ידי רוחות רעות, דיימונים. האלה הייתה שומרת מפני אותן הרוחות.

    במזרח הרוחות התפתחו להיות שדים, והדרך להתמודד עם שדים, היא לרוב באמצעות קמעות. קמעות, בניגוד למה שאנו חושבים, הם לא בהכרח קללות כתובות על נייר, אלא יותר מרשמים של רפואה מונעת. חוץ ממקרה כמובן שהם ניתנים לאחר מעשה, ואז כמאגיה "הגנתית", הם עזרה ראשונה. ועדיין, שמירה היא רפואה.

    אחד ועוד אחד. עם כלבים שומרים, ואם אלות שומרות, הרי שיש ביניהם זיקה. עם אלות שומרות באמצעות קמעות, הן אלות רפואה. בדרך כלל רפואת נשים, שהרי הפציינטים המיידיים שלהן הן נשים יולדות. ומה יותר מתבקש מכלב שמירה, מלהיות בין לוויה של אותן האלות, ולספק בעבורן קמעות ורפואות?

    ובכן, מסתבר, במסופוטמיה העתיקה אילת הרפואה נקראה גולה (Gula) ובאיקונוגרפיה שלה היא מתוארת כמלווה בכלבים. צלמיות של כלבים נתגלו בפתחי מקדשיה, ושימשו… כקמעות. כך על פי האשורולוגית ברברה בק (Böck, 2013).

    וכיצד הכלב הגן על יולדות חוץ מבאמצעות קמעות? ובכן, מסתבר שעל פי התבוננות בכלב הפצוע, כשהוא שותת דם הוא נוהג ללקק את פצעיו. יש גם מחקרים מודרנים, שמצאו שברוק של הכלבים יש רכיבים עם פעילות אנטיבקטריאלית חלקית. אלא שבגלל הסכנה של העברת זיהומים, אי אפשר לסמוך על רוק של כלבים. עם זאת, בעולם העתיק, ללא פרוטוקול של היגיינה, לא יחסו לכך חשיבות, והשתמשו ברוק של כלבים לצורך ריפוי. לצורך כך הכלב היה אורח רצוי בזמן הלידה. יש גם את מי שמביא ראיות מיוון העתיקה, שם נמצא כי במקדשי אסקלפיוס (אל הריפוי) ואליתיאה (אלת הלידה), הופיעו כלבים כחיות פולחניות שיכלו ללקק חלקי גוף כדי להביא ריפוי – גם בהקלת צירי לידה, וגם הסתבר בטיפול בליקוי ראייה. אגב, גם צואת כלבים נחשבה רפואה, ועורבבה עם שמנים, קמח שעורה וצמחי מרפא שונים כדי ליצור משחות או תרכובות טיפוליות, מציינת בק במחקרה.

    כשזה מגיע לקקי ורוק, אני מתחיל לאהוב לדבר על זה.

    Böck, B. (2013). The Healing Goddess Gula. Brill


  • הכלב כמדריך נשמות

    הכלב כמדריך נשמות

    המונח "פסיכופומפ" נגזר מהמילים היווניות "psyche" (נפש) ו-"pompos" (מדריך). מדובר בישות שמנחה את הנשמות בדרכם לעולם הבא, בין אם מדובר במוות או בלידה מחדש. פסיכופומפים יכולים להיות דמויות אנושיות, בעלי חיים או אלים. בתרבויות רבות, תפקידם היה להכין את הנשמות לפגישה עם האלים או להעבירן לעולם המתים. כמו שכולנו מבינים, דיבורים על מפגש עם המוות הם בעצם כסות לדיבורים על שימושים בחומרים שעלולים להמית, שזה שם קוד לרעלים, שזה בעצמו שם קוד לחומרים שמעוררים תגובות לשינוי תודעה. ברגע שאתה נמצא באותה תודעת סף, שבו אתה תלוי על כרעי התרנגולת כחוט השערה בין חיים ומוות, יש את אותו ה״פסיכופומפ״, אותו דון חואן, שינחה אותך בדרכך חזרה מאותו המקום. או אז, תקום לתחיה ותוולד מחדש.

    במשך הדורות, כשהאדם חיפש את מי שמצד אחד נוכח לצד פגרים ונבלות, אך מצד שני מהווה גם שומר, הוא מצא. את הכלב. במצרים העתיקה, אל המוות אנוביס, שהיה אל בעל ראש כלב, שימש כמדריך נשמות. אנוביס היה אחראי על תהליך המומיה, ההכנה לעולם הבא, ושמירה על הקברים. הכלב במצרים ייצג את הקשר בין החיים והמתים, ונתפס כישות מחברת. במיתולוגיה היוונית להאדס, שליט השאול, היה כלב שמירה אימתני שהיה שומר על שערי עולם המתים ומונע מהמתים לברוח ממנו. רק אורפאוס הצליח להערים עליו, כשהפנט אותו, וכך חזר מן המתים.

    אורפאוס אינו היחיד שחזר מהשאול, גם פרספונה עשתה את זה, לאחר שנחטפה בידי האדס. מי שסייעה לה לעלות מהשאול היא הקטה, שעליה מסופר גם שסייעה לדמטר אמה לחפש אותה בעזרת לפידיה. הקטה נחשבה כסוג של פסיכופומפ, כאלת פריון היא נקשרה אל הרעלים והכישוף, ולפיכך ליוותה את הנשמות אל השאול ומן הסתם בחזרה ממנו, עבור אלה ש״חזרו מן המתים״. בפולחנה הוקרבו כלבים, וראיה לכך נמצאה במאס קסלטר דה פונטוס, שם גם נמצא, מסתבר, כך דווח בספר The Immortality Key, גביע בירה עם שאריות של ארגוט – לומר: במסגרת פולחן הקטה גם שתו לשוכרה בירה מחוזקת, והרי ראיה שפולחן מתים כלל שימוש בפסיכדלים, ושהנוהג הזה קיים עוד מראשית הציוויליזציה ולפניה (ע״ע מרזח).

    כתבתי בעבר לא מעט על פולחן הזאב וגרסתו המבוייתת הכלב, בדתות גרמאניות. לאודין עצמו, שמתואר כשיכור שחי רק על דיאטת תמד, מסופר שהיו לו שני משרתים זאבים: גרי ופרקי. גם בפולחן היווני היה קטע עם זאבים, מסופר על אפולו שנולד לזאבה, ובליקיון היתה קיימת מיסטריה שבה נטען שקיימו טקסי לידה מחדש שבמסגרתו המשתתפים היו הופכים לאנשי זאב, כלומר לאנשים בדמות האל, שם קוד לאנשים שמטמיעים בתוכם את הנוזל האלוהי – המשקה המשכר.

    מאחר שאף אחד לא באמת יודע מה שהיה שם, השמועות סיפרו על קורבן אדם, והטקס שם הושווה לפולחן המולך. מה שבאמת קרה שם הוא שכמו בטקס המיסה, כשאוכלים את בשר האל ושותים את דמו… אתם מבינים, אלוהים הוא הסם הפסיכדלי, ואם אלוהים הוא אדם, כשאוכלים אותו זהו קניבליזם. וכל ההתפלפלות הזו היא כדי לספר שארכיאולוגים חשפו לאחרונה 12 בורות פולחניים של תרבות זלצמונד, בני 5000 שנה, שמרמזים על טקסי פולחן כאלה. בבורות נמצאו גולגלות אנושיות, שרידי שלדים שלמים של כלבים ששימשו קורבנות, כלי חרס ייחודיים ואפר של מבנים שרופים. הדבר רומז על כך שהתקיים שם פולחן שכלל חוץ מהקרבת כלבים והטמנת גולגלות של אבות, גם שריפה יזומה, שבתקופה הניאוליתית נחשבה בפני עצמה כטקס לימינלי.


  • על מקורות הפסיכדליה המערבית: חקר תיאוריית הפטריה הקדושה והצלב של אלגרו

    על מקורות הפסיכדליה המערבית: חקר תיאוריית הפטריה הקדושה והצלב של אלגרו

    כתב העת Religions מאת MDPI מוציא גליון מיוחד תחת הכותרת ״על מקורות הפסיכדליה המערבית: חקר תיאוריית הפטריה הקדושה והצלב של אלגרו״. הגליון כולל שני מאמרים שעוסקים בספרו של אלגרו מ-1970 ״הפטריה הקדושה והצלב״, דחייתו על ידי האקדמיה ואימוצו על ידי זרמים אחרים, על גבול הניו אייג׳ וחובבי הקונספירציות. כך, עד לשלב שבו הספר הודפס מחדש והפך ללהיט בקרב חובבי הספרות האנתאוגנית על אף שתקפותו המדעית מוטלת בספק.

    המאמר הראשון ״מספר את הסיפור״, מה טען אלגרו ומדוע הקצף יצא עליו. הוא מתאר את הפגמים המתודולוגיים שלו וההשפעה הממושכת של התזה שלו, שעל אף שנחשבת כלא תקפה מדעית, פתחה את השער לשלל תאוריות מקבילות לגבי המקורות הפסיכדליים של הדת, וההשפעה של טקסים פגאניים על הפולחן המונותאיסטי. החל משנות התשעים, אז טרנס מקנה ביקש להכניס את המחקר של אלגרו למסגרת הראויה לדיון ההשפעה של צמחים פסיכואקטיביים על חוויות דתיות, דרך ההוצאה המחודשת עם הקדמה בת 30 עמודים מאת קארל ראק שאמנם לא מאמץ את הניתוחים הפילולוגיים הרדיקליים מדי לדעתו של אלגרו, אך עדיין מדגיש את את המהפכנות של עבודתו וגישתו הנועזת בחקר הדת, וכלה בשנים האחרונות, כשמחקרים מקבילים כמו של בריאן מוררסקו כובשים את ראשי רשימות רבי המכר.

    המאמר השני מתמקד במקומו של אלגרו כגיבור של זרמים אלטרנטיביים וקונספירטיביים שתופסים את הדרתו האקדמית כתגובה ממסדית לגישתו של אלגרו שגרמה לו מלכתחילה לנטוש את המחקר המקורי שלו, מגילות ים המלח. אלגרו טען שהוא לא מתחבר לגישה המחקרית של שאר אנשי הצוות, שלדעתו מוטים דתית,ונמצאים תחת מכבש לחצים של הכנסיה הקתולית. כך, הם לא מעוניינים לחשוף את האמת מאחורי מגילות ים המלח, דבר שהביא אותו ״לעקוף״ את ההנחיות ולפרסם לראשונה וללא תיאום, קטעים ממגילות ים המלח. אלגרו גם הוביל צוותים שניסו לפרש את מגילת הנחושת ככתב חידה סודי המוביל למטמון אבוד. ככל ששנות השישים חלפו, כך הפך להיות מתויג יותר ויותר כתמהוני ואנטי-ממסדי. באופן זה, כשפרסם את התאוריה הנועזת שלו, שראשית הנצרות היתה הערצה לפטריה פסיכדלית, הוא נתקל בבוז, שהגשים את נבואתו: הכנסיה לא רוצה שהאמת הזו תצא להמונים, ותנסה לצייר את מי שטוען את זה כלא לגיטימי. זה גם מה שמסביר את הפופולריות הגוברת שלו בשנים האחרונות, שהרי רעיונות קונספירטיביים כנגד ״ממסד שמסתיר את האמת״ הולכים ומתרבים, ולא נחשבים שוליים כיום.


  • מקורו של ״כחול מאיה״ ותהליך יצירתו

    מקורו של ״כחול מאיה״ ותהליך יצירתו

    מאמר שהתפרסם לאחרונה, וחשף את תהליך יצירתו של הכחול המאיה, יחד עם קשרו לאל הגשם צ'אק, מציע הבנה חדשה ועמוקה על הפונקציות השונות של הצבע בתרבות המאיה, ההיבטים הפולחניים שהיו כרוכים בו, ותהליך היצירה המורכב של הפיגמנט עצמו.

    בקרב תרבות המאיה, הצבע הכחול היה קשור קשר ישיר לאל הגשם צ'אק. אל זה, שהיה אחראי על הגשם, הברקים והסערות, נתפס ככוח מקודש שמזין את האדמה ומבטיח את פריון החקלאות. הכחול המאיה היה לא רק הצבע שמייצג את צ'אק, אלא הצבע עצמו היה חלק מהאל, כיוון שהוא יוצר את הקשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. שימוש בפיגמנט יוצר קשר עם הכוח הרוחני של האלוהים, והמאיה האמינו כי כלים, חפצים ומבנים שעוטרו בכחול המאיה הפכו לבעלי חיים רוחניים, שהיו חלק מהעולם העליון. כחול היה קשור למים, גשם ופוריות – כל אלמנטים חיוניים לתרבות החקלאית של המאיה. השימוש בכחול היה מצוי בעיקר בהקשרים פולחניים: על קורבנות, מזבחות, כלים טקסיים, וצלמיות. הוא היה כמובן גם צבע של האליטות המלכותיות, כי מי שיש לו את הצבע, סימן שיש לו לגיטימציה אלוהית.

    הצבע ייצג גם את ה״צ'ולאל״, כוח החיים הקדוש.על פי ההבנה הפילוסופית של המאיה, כל דבר ביקום נושא בתוכו את הכוח הרוחני הזה, ואם חפץ כלשהוא נצבע בכחול, הוא ״מחיה אותם״ או מעביר אליהם את כח החיות. בהתאם, מי שמשתמש בכלים הללו, הכח עובר ישירות אליו. ״מאנה״.

    תהליך הייצור של הצבע ייצג בעצמו את המיזוג הזה בין הרוחני לגשמי, כי חומרים אורגנים ואנאורגניים התמזגו יחד. האורגניים הם האינדיגו, והאנאורגניים הם ״פליגורסקיט״. אינדיגו, שהיה מיוצר מקטניות מיוחדות, יצר את צבע הכחול, בעוד שהפליגורסקיט, חימר שמצוי באזורים שונים במרכז אמריקה, תרם ליציבות הצבע ולחוזקו. תהליך הייצור כלל ידע טכנולוגי מתקדם בכימיה של חומרים טבעיים. תהליך זה לא היה ידוע לכלל האוכלוסייה, אלא רק לאומנים ומומחים מסוימים. החומרים עצמם נאספו ממקומות שונים, והועברו בסחר ארוך טווח, עד 375 ק״מ. הפליגורסקיט ששימש לייצור הכחול המאיה במבואנביסטה דל קאיו בבליז, מקורו בסקלום שבחצי האי יוקטן. הדבר מעיד על מערכת מסחר מתקדמת בתקופה הזו (680-860 לספירה), ועל כמה היו מוכנים להשקיע כדי להשיג את החומרים הללו, אחת מהסברות היא שהדבר כלל גם סחר ימי באמצעות שיט בקאנו.

    המאמר מציין שתהליך יצירת הצבע היה מקודש, טקס דתי בפני עצמו. ביחד עם היצירה הוקטרה גם קטורת. התהליך כלל טחינה טקסית של פליגורסקיט רטוב עם עלי אינדיגופרה טריים או לפחות תמצית שלהם, בתוך כלי חרס תלת רגלי מיוחד. את התערובת חיממו, ואז בעצם נוצר ה״קסם״. העובדה היא ששינויים קלים בתהליך ההכנה היו יכולים גם ליצור גוונים שונים, בין צהוב לירוק לכחול עם גוון אחר, ולכן בעצם כדי ליצור את הגוון המדויק היה צריך הקפדה. זה כמובן מעיד על ידע טכנולוגי ועל טכניקה, אבל זה בעיקר מעיד על כוונה. גם הצביעה של החפצים היתה אחר כך טקס דתי, אבל מן הסתם הוא לא השתווה לטקס שהיינו מכנים ״טכנופויזיס״.

    שיא השימוש היה בתחילת המאה ה-9 לספירה, ואז באבחה אחת השימוש נעלם. למה? לא ידוע במדויק. אבל המאמר מכנה את התקופה הזאת ״השנים הבעייתיות״. זה יכול להיות קריסה של האליטות, והעובדה שמחוץ אליהן הידע לא היה ידוע. זאת למרות שיש המשכיות של השימוש באיזורים מסוימים קטנים כך שהדבר כנראה מעיד רק על קריסה אזורית. אם אכן האליטות קרסו, לא היתה יותר דרישה לחומרים ולכן מן הסתם לא הושקע מאמץ בכריה המרוחקת ובמסע הארוך.

    אבל יכול להיות שגם היה משבר דתי, כמו לדוגמה בצורת, כך שהאל ״הוענש״, או שמא לא הוענש אלא מי שהוענש היה דווקא המאמינים שלא היו ראויים להשתמש בחומר. או סתם חשבו שה״צ׳ולאל״ אבד, בדיוק כמו שביהדות לדוגמה חשבו שהנבואה אבדה (למרות שהטכניקה היתה ידועה, מי שהשתמש בה לא ״בורך״ בהשגת מבוקשו). ואולי נתיבי התעבורה קרסו, כך שהסחר בעצם לא היה אפשרי, ולא כי המאמינים לא רצו או לא יכלו. כאמור, לא ברור ואלה רק השערות.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×