כריס בנט טען את זה, אבל לא הביא את אותם טיעונים שאני מביא כאן. אני מניח שזה כי מחקריו של יהודה ליבס לא תורגמו לאנגלית, או כי אני לא יודע. אני מזכיר כמובן את בנט, בהמשך, אבל בקצרה ביותר. ובניגוד אליו, אני לא טוען שהקנאביס אכן שימש את ישו. אני יותר טוען, שאת הקישור לקנאביס עשו תלמידיו המיסיונרים שהמירו את דתם של העממים ההודו-אירופיים במרכז אסיה, והתלהבו מכך שהם משתמשים באנתאוגן קסמים ש״עושה הרבה שכל״.
הספר האפוקריפי "חזון האמגושים" (Revelation of the Magi) הוא חיבור נוצרי מוקדם מהמאה השלישית לספירה, המתחזה לעדותם האישית של האמגושים שביקרו את ישו לאחר לידתו, ונשאו מתנות זהב, לבונה ומור – על פי הכתוב בבשורה על פי מתי.
האמגושים מתוארים בספר כמלכים וכחכמים. משמעות שמם: ״מאגי״, המתפללים בדומיה. הם חיים בארץ שיר, הנמצאת בקצה המזרחי של העולם, על שפת האוקיינוס הגדול. הם צאצאיו של שת בנו של אדם הראשון. אדם מסר לשת ספר מצוות שהכיל הוראות לצאצאיו באשר לפולחנם והציפיה לכוכב שיבשר על הולדתו של האל בדמות אדם. הוא סיפר כי הכוכב הזה נגלה אליו בגן עדן מעל עץ החיים לפני שחטא, אך נעלם ממנו משום ששמע לנחש. הוא הזהיר אותו לבל ישמע לנחש, ובמקום זה שיתפלל ויצפה לשיבת הכוכב, ויחנך את בניו לעשות כן עד אשר אלוהים ישמע לתפילתם.
האמגושים נהגו לטהר את עצמם ב-25 בכל חודש במעיין קדוש, וביום הראשון של החודש היו עולים להר קדוש, "הר הניצחונות" (Charaxio), ומתפללים בשתיקה. ביום השלישי, הם היו נכנסים ל"מערת האוצרות והסודות הנסתרים" שבה שמורים ספרי שת ואוצרות המיועדים להופעת הכוכב. לאחר סיום הטקסים, היו מלמדים את בני עמם את סודותיהם, והמסורת היתה מועברת מדור לדור.
יום אחד הופיע הכוכב בדיוק כשעלו להר. הכוכב יורד מהשמים, נכנס למערה, ולבש דמות אנושית קטנה וצנועה. הדמות הודיעה כי נשלחה מאת האל כדי להושיע את האנושות, והורתה להם ללכת בעקבות הכוכב למקום שנקרא ״בית לחם״. בעקבות הכוכב הם פצחו במסע, שהפך מהיר וקל משום שהוא יישר הרים והזיז גבעות, ובקפיצת הדרך הגיעו חיש מהר לבית לחם, רגע לפני שישו נולד. בבית לחם מצאו מערה, שבה הכוכב הפך לתינוק זוהר, בירך אותם וציווה עליהם להיות עדים לבשורה.
כשיצאו מהמערה, יוסף ומרים נבהלו, נדמה להם היה שהאמגושים גנבו את הילד. האמגושים הרגיעו אותם, התינוק אולי נראה שנמצא איתם, אך בגופו נותר בביתו. התינוק בירך את אמו ואמר לה שמשימתו, אכן, לגאול את האנושות. הוא משחרר את האמגושים לדרכם, והם, בהובלת הכוכב עושים את המסע המופלא חזרה לארצם. שם סיפרו לתושבי ארצם את קורותיהם והתגלותם, וחילקו להם מהמזון שקיבלו מהכוכב. מי שאכל, ראה בחזונותיו את חיי המשיח, והדבר גרם לרובם להתנצר.
בהמשך, תומאס הקדוש הגיע לארץ שיר וביצע נפלאות. האמגושים זיהו בו את מי שהילד הזכיר, שכן ב״מעשי תומאס״ הוא מתואר כתאומו של ישו, לכן נקרא יהודה דידימוס תאומא, התאום. הם ביקשו ממנו שיטביל אותם, הוא לקח אותם למעיין, משח אותם והטביל אותם. או-אז הופיע המשיח שוב בדמות התינוק, נתן להם לחם, הכריז שהסודות העתיקים הושלמו, ועלה השמיימה.
תומאס עצמו נשלח להודו. ״מעשי תומאס״ עוסק בצורה שבה המיר את דתו של מלך הודו לנצרות. כחלק ממעשי הניסים שהוא עושה, הוא משתמש בשמנים העשויים מצמח בשם ״צמח החסד״. השמנים מביאים לכך שהאור יורד עם הנמשח, עיניו נפתחות והוא רואה דברים נסתרים, ונשמתו מתמלאה מנוחה וריח טוב. או בקיצור: טרנספורמציה תודעתית.
יש לציין כי הספר ״מעשי תומאס״ במקורו נכתב בסורית, כך על פי השוואה לאוצר המילים של ספר גנוסטי אחר ״המנון הפנינה״ שחלקים ממנו לכאורה שולבו בספר. במשך הזמן הוא נערך כמה פעמים, וגם תורגם ליוונית – תרגומים שהשמיטו ממנו קטעים בעלי תוכן בעייתי, על מנת להכשיר אותו ולהתאים אותו לעקרונות האורתודוכסיים. בסופו של דבר ההשמטות נכשלו, והספר לא נכלל בקאנון. בין השאר מפני שהוא כולל תכנים שנתפסו ככפרניים, כגון דוקטיזם ואנקרטיזם. ומשום כך גם הספר הוכרז כפסבדו-אפיגרפי, בעל תכנים לא נאמנים לדברי השליחים ולפיכך לא נכתבו על ידיהם. האנקרטיטים היו זרם גנוסטי שדגל בפרישות מינית וב״שליטה עצמית״, לפיכך גם נישואים אסורים – בניגוד לעמדת הכנסיה, שעל פיה נישואים הוא סקרמנט מקודש.
על פי הגנוסטיקנים הללו, האיחוד המיני לא אמור להיות בפועל, אלא באופן סמלי ורוחני. מין הוא הנאה חומרית ומשחיתה, האיחוד המיני אמור להיות במסגרת עשיה רוחנית שיוזמת זיווג קדוש בין רוח הקודש לאלוהות, ונקראת ״חדר הכלולות״ (bridal chamber – משהו שמזכיר במעט את ה״זווגא דמלכא ומטרוניתא"). ״חדר הכלולות״ הוא סקרמנט גנוסטי ידוע, והתפרסם בעיקר בקרב הגנוסטיקנים הוולנטיניים, אצלם נחשב כסקרמנט הראשי. הסקרמנט הזה נעשה בנוכחות משני תודעה, ולפי הניתן להבין מ״מעשי תומאס״ הוא נעשה באמצעות שמן קדוש, שבמריחתו נאמרת התפילה ״בואי אם רחמנית, בואי אם שבעת הבתים, בואי שיתוף הזכר, בואי את שחושפת את הסודות הנסתרים…״. כך, למעשה, הזיווג הקדוש הוא חוויה פסיכדלית.
העובדה שמדובר בגישה המתאימה למסורת הטנטרית, שם ביקשו להעלות את אנרגיית הקונדליני שלא באמצעות מין, ובנוכחות של קנאביס – ביחד עם הנוסח המתאר את הניחוח ב״חדר הכלולות״ כניחוח ״עלה הודי״, גורמת לכריס בנט לזהות את ״צמח החסד״ כקנאביס. נחמד. ובכל מקרה, מדובר כאן בשימוש באנתאוגן.
נשוב ל״חזון האמגושים״. כאמור, מדובר בבני שת, החיים בארץ בשם שיר. נשאלת השאלה, איפה היא ארץ זו. איפה למעשה אותו ״הר הנצחונות״? גי סטרומזה בספרו ״זרע אחר״ נדרש לשאלה זו, ולא מקבל תשובה ברורה. לפי המחקר שלו, אין בסיס לזיהוי של ארץ זו עם סין שנקראת Seres, ונראה שמדובר בארץ סמלית.
המיתוס על כתבי קודש נבואיים שהוטמנו על ידי בני שת הוא מיתוס ותיק, שהיה קיים עוד בזמנו של יוסף בן מתתיהו. ב״קדמוניות היהודים״ (1.71) הוא מזכיר את מצבות האבן שהוצבו על ידי בני שת. הוא קורא למקום בו הוצבו Seiris, שזה יכול להיות ״שיריס״, או ״שעיריס״, מלשון הר שעיר, ארצם של ״בני קדם״. על שלמה המלך כתוב ״ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם״. לפני מות אברהם, נאמר שהוא נתן לבני הפלגשים מתנות, ״וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם״. כך, אנו רואים, שהמיתוס על חכמת בני קדם וה״מתנות״ שלהם, קיים היה עוד בתורה עצמה.
אך מה הקשר לשת? ובכן, בנבואת בלעם נאמר: ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". ״כל בני שת״ מקבילים למואב, אדום ושעיר – בני קדם. יש להזכיר כי בן בני רעואל בן עשו יש אדם בשם ״זרח״, אחד מאלופיו הוא זרח. אחד ממלכי אדום לפני מלוך מלך בישראל נקרא יובב בן זרח. בנו של יהודה מתמר כלתו נקרא זרח, שעל פיו דברי הימים נקראו בניו ״זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע״ – בדיוק כפי שנקראו חכמי קדם ששלמה גבר עליהם בחכמתם, ״ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול״. ואמר רב בגמרא, בבא בתרא ט״ו עמ׳ א׳, ״איתן האזרחי זה הוא אברהם״. מכל אלה אנו רואים קשר בין שעיר ובני השפחות, ובין כולם לכוכב הזורח. כאילו שברבות הימים, אותו הכוכב יגרום לאותם ניצוצות אבודים שיצאו מהשורש הקדוש של אברהם, לשוב לכור מחצבתם ולהודות במשיחיותו של זרע יעקב. המיתוס הזה עובר כחוט השני לכל אורך התנ״ך.
מה שמתואר בנבואה זו של בלעם הוא שבאחרית הימים יקום מנהיג עתידי מזרע יעקב, שבפועלו הוא ״דרך כוכב״, ימחץ את אויביו ויאביד את שעיר. לא ברור מהו ״דרך כוכב״, והיו שפירשו את זה פשוט כמי שיזרח כפי שה׳ זרח משעיר (וישוב מבצרה ״חמוץ בגדים״). נבואה זו על המשיח הדהדה בקרב היהודים, עד מצב שבו רבי עקיבא הכריז על מנהיג המרד כעל ״בר כוכבא״ משום אותו כוכב. אבל לא רק הוא. מסתבר שכמה דורות לפניו, היסוד המשיחי הזה התעורר בקרב הנוצרים הראשונים שזיהו את המשיח עם ישו. הכוכב מזוהה עם ״כוכב בית לחם״ שהוביל את האמגושים לעלות ולקבל את פני ישו.
הסיפור על האמגושים וארץ שיר מופיע אמנם ב״בשורה הקופטית אל המצריים״ שנמצאה בנאג חמאדי. אך המיתוס הזה היה מוכר עוד לפני כן, כששולב בספר ההיסטוריה שנמצא במנזר זוקנין הסורי, ״כרוניקת זוקנין״. העובדה שבשובם של האמגושים לארצם הם הביאו מזון שקיבלו מהכוכב, שאכילתו גרמה לחזיונות המשיח, והעובדה שתומאס הקדוש נזכר כמי שביקר בארץ זו והמיר דתם לנצרות – הופכת את שני האזכורים של האנתאוגנים למקושרים עם המסורת הסורית. העובדה שגם הקדושים הסורים המקובלים על האורתודוכסיה (אפרם, לדוגמה) הטיפו לפרישות מינית, מביאה אותנו להניח שהמרחק בינם לבין גנוסטיקה היה כמלוא נימא. כאילו, כדי לרמוז, שהנצרות הנסטוריאנית שסברה שלישו יש שני טבעים נפרדים לגמרי, האנושי והאלוהי, שיסודה בנצרות הסורית – היתה למעשה פשרה של התפיסה ״המאמצת״, שעל פיה ישו היה אדם רגיל שבעקבות חווית התגלות הפך לאלוהי ו״אומץ״ על ידי האל, ונלקח השמיימה כמו חנוך ואליהו. סוג של בודהה כזה. או סאדהו. מישהו שהגיע אל הנירוונה, ונגאל.
זה לא אומר שנצרות היא דת מזרחית. זה רק אומר, שכפי שהסאדהו השתמשו בקנאביס, אולי גם הנוצרים הקדומים עשו כך, כשאת מסורת זו שימרו הגנוסטיקנים. ואולי הם הודרו לא בגלל רעיונותיהם הכפרניים אלא דווקא בגלל השימוש שלהם במשני תודעה.
בבודהיזם יש שלושה מרכיבי יסוד שבהם המתרגל הבודהיסט מבקש להיתמך בדרכו אל ההארה, שנקראים ״ראטנה״: אבני חן. כדאי לזכור את הטרמינולוגיה הזו ולו בשל הצלבה עם מחקרו של יהודה ליבס, ״פולחן השחר״. פולחן השחר, טוען ליבס, יש בו יסוד מקודש גם כשהוא משמש לעבודה זרה. ליבס מציג אותו בעצם כנסיון של מיסטיקנים-אלכימאים הידועים בשם הקוד ״בני קדם״ לחפש בהרים בסוף העולם רמזים אסטרונומיים כלשהם על מנת למצוא זהב, אבני חן ומרגליות. ההרים האלה נקראים מצד אחד ״טורי נהירו״ אך מצד שני ״טורי חשוכא״, וממוקמים ב״אררט״.
לא ברור היכן אררט, והוא מוזכר מפני שמקושר למקום בו נחה התיבה לאחר המבול, אך נראה שמדובר במקום שבו שכנו ״שערי אלכסנדר״, מקום שנחשב כקצה העולם המיושב, כקצה הציווילזציה שכל מי שבעברם השני הוא ״האחר״, הברברי – אולי הסקיתים. באגדות אלכסנדר מסופר על ביקורה של מלכת האמזונות תלסטריס, שיש לראות בה כבת דמותה של מלכת שבא הבאה לבקר את שלמה המלך. הסיבה שמלכת שבא מוזכרת היא כי גם היא הביאה לשלמה המלך ״מתנות״, ״גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה״. כדאי להתעכב על הבשמים. מסופר במדרש ששלמה נתן למלכת שבא ״את כל חפצה אשר שאלה״, ומה בעצם שאלה? היא ביקשה לקיים איתו יחסי מין, ואכן קיימה, ובשכר יחסי המין האלה נולד נבוכדנאצר בסופו של דבר, שהחריב לעתיד את בית המקדש שבנה שלמה.
גם על תלסטריס מסופר שביקשה מאלכסנדר את אותו הדבר, בעבור שיוולד להם צאצא, שאם יהיה בן יישאר אצל אלכסנדר ואם בת, יישאר אצלה. פלוטארכוס מפקפק באגדה זו וטוען שייתכן שמאחורי האגדה מסתתרת הצעתו של מלך סקיתי את בתו כאישה לאלכסנדר. ובכל מקרה, על האגדה על האמזונות במקורה התפתחה מתיאור הלוחמות הסקיתיות. כך, בעצם נוכל לקשר בין אלה שנמצאים מעבר לשערי אלכסנדר, לברברים פראיים אך חכמים, הלא הם הסקיתים.
על פי התרגום הארמי לאיוב א׳ ט״ו ״ותיפול שבא״, ״ונפלת בתכיף לילית מלכת זמרגד״, מזוהה מלכת שבא עם לילית מלכת השדים, ששכנה בתדמור שבמדבר. אבל על אילו הרי חושך מדובר? ועל איזה מדבר מדובר?
על הררי קדם נאמר ״ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה״. כלומר, יש איזו שהיא זיקה בין הררי קדם לבין האל השוכן בסנה, והשאלה היא מן הסתם מהו הסנה. בכל מקרה, מעבר לאותם הררי קדם, על פי המיתוס שמתאר ליבס, קיימת מין מפת אוצר, או מפה אסטרולוגית שבאמצעות פענוח שלה ניתן למצוא כוכב ולנווט דרכו אל מקום האוצר. הר זה נמצא במזרח הרחוק, יהיה אשר יהיה – אררט, תדמור, או אולי פשוט הרי פמיר, חבל בדחשאן, הסמוך לסין, שם חוצבים את אבן הספיר, זו שממנה עשוי כסא הכבוד: הלאפיס לזולי. משם, או מעבר אליהם, גם הגיעו במקור הסקיתים – מחוז שינג׳יאנג. מחוז זה, שגובל במערבו בהרי פמיר, היה מקום מושבם של שבט הסאקה, הגלגול המקורי של הסקיתים, שנקרא בידי סטרבון ״טוכארים״.
העממים הללו ישבו בכל מרכז אסיה – מקום המוקף ברכסי הרים עצומים, שמקיפים ״איזורי שפל״, שבשל החומה המקיפה אותם הופכים למדבריות צל-גשם. לפי ההנחות המדעיות, האיזורים שכיום הם מדבריים, היו לפני כ-4000 שנה פחות צחיחים, ואפשרו קיום של קנאביס כצמח בר, על אף שנדמה שבתקופה זו החלו לביית אותו. ומי שביית אותו הם אותם האנשים, שמסתמן בתקופה זו הפכו לראשונה ליושבי קבע. כיום האיזור הזה מחבר בין כמה רצועות מדבריות, שמתפרשות עד למדבר גובי במזרח. אך בעיקרן מדובר בשני אגנים: אגן טורפאן המזרחי, שבחלקו נמצא מתחת לפני הים, ואגן טארים המערבי, מין רמה מדברית שיושבת ממזרח להרי פמיר. שני האגנים האלה וסביבותיהם שימשו כתשתית שהפכה בהמשך לדרך המשי. גם אם הקנאביס לא בוית באותם האיזורים, או שהביות נכשל, העממים הללו היו במקורם נוודים. הם נדדו באופן עונתי מכאן לשם, והדבר חייב אותם גם לטפס על ההרים סביב. מדרום נמצאים הרי קונלון, השער הצפוני לרמת טיבט, מקור הקנאביס.
בסוף שנות ה-80, נתגלו באגן מדברי זה, מומיות בנות 3000 שנה, שנשמרו בצורה מושלמת, בשל תנאי יובש קיצוני, מלח, קור וחוסר לחות. לא התבצע בהן תהליך חניטה מלאכותי כפי שמוכר במצרים. למומיות הללו היו תווי פנים הודו-אירופיים, והם תוארכו לראשית האלף השני לפנה״ס, למרות שחלקן גם מאוחרים בהרבה עד למאות הראשונות לפנה״ס. סביב חלקם נמצא קנאביס, בחלק מהמקרים בשקים ארוזים. הארכיאולוגים סוברים שמדובר בשמאנים, והקנאביס הוא ״אספקה״ לעולם הבא. בקבר אחד נמצא סל עור עם כ-800 גרם של עלים, גבעולים וזרעים של קנאביס, ולצדו נמצאה קערה עם שאריות קנאביס. בקבר אחר באגן טורפאן נמצאו שרידי גופת גבר שנקבר ביחד עם 13 צמחי קנאביס שלמים, ששימשו כמין תכריכים. צפונה משם, בעוד קולוניה סקיתית בגבול הרי אלטאי, מקום שנקרא פאזיריק, נמצאו אוהלי הוט-בוקס של קנאביס.
הסקיתים אהבו כל כך קנאביס שהחליטו לביית אותו. הם השתמשו בו בפולחן, מן הסתם כי גילו את תכונותיו הפסיכואקטיביות. כ״צמח מפתח״, הם הביאו אותו לכל מקום אליו נדדו. וכאמור, טרם התיישבו, גם ככה הם היו נודדים, ובגלל שניתן היה למצוא קנאביס רק במקומות אליהם ומהם הגיעו, קנאביס היה בכליהם – זו תחילתה של דרך המשי, ועל נתיב זה התפשט גם הקנאביס. אבל לא רק קנאביס התפשט שם. גם טכנולוגיות נוספות עברו על הציר הזה: חרושת מתכת, האוכף, וכמובן אבני חן. חלק מהעניין של לטפס על הרים ולנדוד היה גם לפרוץ את חומת אגן טארים – גם למזרח, למרות שבאיזור ההוא נמצאים ככלל ההרים הגבוהים בעולם, כמו הרי קארקוראם (פסגות שמגיעות לגובה דומה להימלאיה). כדי לחצוב אבנים השתמשו במתכות, ולמעשה מבחינה אטימולוגית שמם של הסקיתים מבוסס על השורש ההודו אירופי *skewd‑ שמשמעותו לחתוך או לפצל. הסקיתים הם גם מקורה של המילה חרמש, Scythe. ועם הכלים הללו השתמשו למגוון צרכים: קציר, חציבה וגם גזיזה. למעשה, כלי המתכת הללו ״גאלו״ את האנושות מהצורך להשתמש באבנים געשיות.
בשפות הודו אירופיות האותיות sk או sch התמזגו לכדי ש׳, כמו לדוגמה בגרמנית scheren, שהפכה באנגלית ל- shear. אם אנו ממירים את הצירוף הזו ל-ש׳ וממזגים את ה-ס׳ וה-ק׳… הדבר עשוי לגרום לנו להבין ש״בני שת״, הכוונה לסקיתים.
הטוכארים נחשבו כמי ששלטו על הסחר בנתיב דרך המשי וקישרו בין מזרח ומערב. במאה הראשונה לספירה מסופר עליהם שאימצו את הדת הבודהיסטית. מצד שני, מרקו פולו דיווח כי בקאשגאר, בירת אגן טארים, יש מרכז של נצרות נסטוריאנית. מצד שלישי, המניכאים שנדחקו במערב על ידי הנצרות, ובהמשך האיסלם, התמקדו במזרח והפיצו את תורתם באיזור זה. ההצלחה הגדולה שלהם היתה במאה השמינית כאשר שליט העם האוגורי (שחי כיום בשינג׳נג) המיר את דתו למניכאיות. שלושת הדברים האלה הופכים את האיזור הזה למין כור היתוך של מסורות שלפי מה שתיארנו לעיל, היווה כר פורה לתפיסות של הארה פילוסופית שמצדדת בהתעלות רוחנית מתווכת באנתאוגנים. לכאורה, הדת הסקיתית היתה היתה ידידותית מאוד למסר שעבר בנצרות הגנוסטית. אלה מהם, הסגפנים, שהתפשטו דרומה והפכו לאינדו-סקיתים (שהקימו ממלכות במאות הראשונות לפני הספירה בהודו), הפכו לבודהיסטים, כי הסגפנות דיברה אליהם. למעשה, יש הסוברים שבודהה עצמו היה סקיתי. הוא היה בנו של מלך משבט השאקיה, Śākya, שם שמקורו כביכול ב“סקיתים”. אולי משום כך, אלה שלא רצו ללכת אחרי מסורות זרות התקרבו לדת בן עמם. בהמשך, כשהאורתודוכסיה דחקה את הגנוסטיקה, המניכאים אימצו עקרונות קצת יותר מקובלים, והתקרבו לנצרות הסורית הנסטוריאנית.
לסיכום: באמצעות להטוטים מיתולוגיים, היסטוריים ואנתרופולוגיים חיברנו בין עמים עתיקים, פולחנים גנוסטיים, וסמים פסיכואקטיביים כמתווכים בין האדם והאלוהות. השמן המופק מתוצרי הקנאביס, המזוהה כ"צמח החסד", ששימש את הסקיתים הקדומים, הפך בהמשך לסקרמנט נוצרי בתיווך המיסיונרים שנדדו למזרח. מיסיונרים אלה ניסו לקשר בין ישו עצמו לבין מסורת הקנאביס, באמצעות האמגושים, והטענה שתומאס הקדוש השתמש באותן פרקטיקות של ישו – משיחה ככלי טרנספורמטיבי לתודעה. ארץ שיר האגדית, שמסתבר שאכן היתה בסין, אזור הרי פמיר ואגן טארים – הפכה בבת אחת למזוהה עם המיתוס היהודי הקדום על בני הפילגשים בארץ קדם, מקום שבו גם נמצאים אבני החן מהן נבנה כביכול כסא הכבוד וגם מולדתו של הצמח ממנו רקחו את שמן המשחה. כל אלה, נקשרו אל שת כנראה דווקא משום שעץ החיים זוהה עם אותו הקנאביס, ושת היה הבן היחיד שהיה נאמן לתורתו של אדם מלא החרטה לאחר שחטא.