• כלי רכב כמטאפורה למעבר תודעתי

    כלי רכב כמטאפורה למעבר תודעתי

    היום (19.4) היה ״יום האופניים״. לרגל זה נשוחח הפעם על הדימויים של כלי הרכב במרחבים לימינליים וכגשרים לתודעה אחרת. למען האמת, ככל שכלי הרכב כבד יותר, מהיר יותר, עצום יותר, כך הוא פלאי יותר. אז אנחנו מדברים אמנם על אופניים, ואכן אני מצרף תמונה של ה״טור דה פראנס״ כמירוץ מהיר שהיה ״פטיש״ של ממש ביצירה של קראפטוורק, אבל הכוונה היא יותר לרכבות, אניות ומטוסים. כלי תחבורה אלה מייצגים את הניסיון האנושי לשבור את מחסומי המהירות, הכבידה והחוזק הפיזי. בעזרת כלי הרכב, האדם מתגבר על מגבלותיו הגופניות, "מרחיב את גופו", ומנסה להתקרב אל האינסוף ולפרוץ גבולות תודעתיים ומרחביים.

    כך למשל, בתקופת ״הבהלה לזהב״, הרכבות והאוניות נתפסו כטכנולוגיות שאפשרו לאדם לגמוע מרחקים ולעשות דרך ״אינסופית״ בשבריר שניה, כדי להגיע לאוצר. כמובן, הבהלה לזהב היא חלק מהאתוס של התרבות הפופולרית, מפני שתודעה גבוהה בדרך כלל מתוארת בשפה המיסטית כ״אלפי זהב וכסף״.

    מטוס הסילון מסמל את השאיפה לוותר על המאמץ הפיזי ולהשתמש ב״קיצור דרך״ שיעיף את התודעה בבת אחת אל האינסוף. זו גם הסיבה שהפוטוריסטים העריצו ספציפית את המכוניות והמטוסים כסמלים עליונים של כוח ומהירות.

    בהיותם מגשרים על זמן ומקום, הם מהווים מין כלי לטלפורטציה או מסע בזמן, וליתר דיוק, מסע אל מקום שבו אין זמן ואין מרחב – בחוויה הפסיכדלית הם הולכים לאיבוד. כל דור השתמש בדימוי שלו לכלי רכב מהיר, והדבר קדום עד למצב שבו ניתן להגיד שפולחני הסוסים וקבורות המרכבה ביטאו את ההערצה לסוס כ״פסיכופומפ״, כמי שמלווה את המת מעולם החיים למתים. הסוס היה אז, פשוט, כלי הרכב האולטימטיבי. במיתוס היווני היתה זו דווקא מעבורת שהשיט כארון מעבר לנהר הסטיקס. בצד השני של הסטיקס המתין לו קרברוס, שהיה בעצמו נהג מזחלת. למעשה, עד לעידן המודרני, כלבים שימשו כחיות משא, גם בחקלאות וגם במלחמות. ישנן עדויות על כלים וציורים מהתקופה הקלאסית המראים כלבים רתומים לעגלות. על הרקע הזה, נחשבו הכלבים לפסיכופומפים.

    בתרבויות אחרות, בעיקר כאלה שהסוס עדיין לא הגיע אליהם או שנחשב מותרות, החמור שימש ככלי התחבורה. וכך אנו רואים בדימויים של מיסטיקה, דווקא אותו כמהווה את כלי התחבורה, או יותר נכון ״סייד-קיק״ של דמויות מיסטיות, החל מהמשיח עצמו שהוא עני ורוכב על חמור, וכלה בדמותו של ה״טייעא״, הסוחר הערבי שמשמש כמורה הדרך של המיסטיקן. מורה דרך של הנשמה הוא התרגום העברי המדויק של ״פסיכופומפ״.

    ככלל, המילה ״הלוצינוגן״ מגיעה מהמילה היוונית "alyein" שמשמעותה לנדוד ולשוטט. החוויה הפסיכדלית עצמה נחווית כ״מסע״. השמאנים הקדומים ביצעו מסעות נשמה, למרות שבתרבות הפופולרית מדברים דווקא על ספינות חלל וצלחות מעופפות שמאפשרות מסעות בין גלקטיים.
    ואם לא מדובר על מסעות לחלל, כדימויים של מעבר לעולם אחר, התרבות הפופולרית מלאה גם בדימויים של כלי רכב ״רגילים״ שמשמשים את הדמויות הלימינליות. בין אם זה KITT מ"אביר על גלגלים", באטמן עם הבאטמוביל, או מכונת הזמן הדלוריאן מ"בחזרה לעתיד". כלי הרכב הללו הם אינם סתם מכונות שינוע אלא ״מכונות על״ סייבורגיות המצוידות בבינה מלאכותית וטכנולוגיה פורצת דרך. הם הכלים ההכרחיים המאפשרים ל״משיח הטכנו״, דמות דמות וזיהויה, לדלג מעל מגבלות הזמן והמרחב, לפרוץ אל הלא-נודע, ולהביא גאולה לעולם.


  • קניבליזם פולחני וקורבנות אדם בתקופת הברונזה: עדויות משבדיה

    אחת העדויות לקניבליזם פולחני מתקופת הברונזה התגלתה בתל הקבורה של האגה (Håga) שבשבדיה. אתר זה, המתוארך לסביבות שנת 1000 לפנה"ס, מכיל קבר של מנהיג או רם-מעלה שעבר שריפה, או יותר נכון קרמציה בטמפרטורות של מעל 850 מעלות, ולאחר מכן אפרו הושם בקפידה בארון עשוי בול עץ אלון.

    בחלקיו העליונים של התל נמצאו גם שלדי אדם (לפחות שלושה פרטים) שאינם שרופים, המעידים על פרקטיקות פולחניות אלימות וקיצוניות. אחד מהם הוא עצם ירך באורך 26.5 סנטימטרים של אדם, אשר נחצתה לשניים בעזרת חיתוך חד וברור. מטרת החיתוך המדויק הייתה, ככל הנראה, הוצאת מח העצם מתוך החלל הפנימי לשם אכילתו כקורבן אדם, משל היה בעל חיים. מוסיפה לכך המצאותה של העצם ועצמות אדם אחרות, במצב זהה להמצאות עצמות בעלי חיים אחרים שהוקרבו במקום. כולן שבורות ומושלכות לכל עבר ללא סדר אנטומי אל תוך שכבות האדמה, כפי שמוצאים בדרך כלל בארוחות טקסיות (שבהן קוברים את שאריות הארוחה). ולמסקנה הזאת הגיעו לאחר שלילה של אפשרות שמדובר בנזק מקרי שנגרם על ידי את חפירה, גם אם היה לאחר המוות. נזק כזה היה מותיר עצם מרוסקת ולא חתוכה באופן כה נקי ומכוון.

    במסורות חקלאיות ועונתיות הודו-אירופיות, טקסי קורבן היוו חלק בלתי נפרד ממעגל החיים, עונות השנה ופסטיבלי האש הגדולים. במקורות האתנוגרפיים וההיסטוריים של אירופה, רווחה האמונה כי ״רוח התבואה״ או כוחות הצמיחה בטבע מגולמים בנציג פיזי, אנושי או חייתי. הדבר רווח לכאורה בקרב השטים ההודו-אירופיים למיניהם, למרות שעם ״הקידמה״, בעיקר כשהנצרות נכנסה לתמונה, ואז גם החלו תיעודים, לצד טשטוש והשכחה של מסורות פגאניות, הדברים האלה הומרו למזכרות סמליות. כמו לדוגמה, באירופה של המאה ה-19 מתועדים טקסטים פולקלוריסטיים כ״הדמיות סמליות״, תלייה, עריפת ראש או דקירת הלב בחרמש.

    כשכתבתי את ״הסגול הגדול״, היתה מתועדת עריפה סמלית של השד שמדביק את התבואה בארגוט, שהיתה כנראה ״סרוגייט״ ו״התקה״ של קורבן אדם שהוקרב על ידי כהני הדת בזמן מגפות ארגוט בהיסטורי הרחוקה כ״כפרה״ בתקופות של מגפות, כשלא היתה תשובה מדויקת מה גורם למגפות הללו, או כשרצו לזרוע יבול לשנה הבאה, זמן מה לאחר שהתקיימה מגפה, או אולי גם זמן רב כ״סגולה״ כנגד מגפות. ביוון העתיקה מתועדים מקרים כאלה של ״שעיר לעזאזל״, אדם שמוקרב למען על העדה במקרים של מגפות, כדי להעביר אותן.

    מה שעולה מכאן הוא שקורבנות כאלה היו אכילה סקרמנטלית, והשימוש של זה בסקרמנט והאכילה דווקא של מח העצם היא בגלל שהוא נתפס בדומה לדם או למח ל״כח החיות״ העוצמתי ביותר של הגוף. במקרה הזה האכילה לא היתה של קורבן מקרי, אלא של המת עצמו, מציעים. זה היה מתוך צורך דתי עמוק להעניק כבוד למנהיג שמת ולספוג את כוחו. הקניבליזם הפולחני היה כדי ״לאכול את האלים״, או כדי להעביר אל החיים את ה״מאנה״ של המתים. הקבורה הן של העצמות והן של האפר באדמה היתה כדי להשיב את המתים למקורם, מתוך תפיסה שכוחות הצמיחה של הטבע והשדות נטועים, פשוטו כמשמעו, במוות ובאבות הקדמונים. השריפה עצמה היתה כי באמצעות שריפה שרידי אדם הופכים לאפר, שהוא סוג של אדמה.

    מתוך הספר ״Indo-European Afterlives, Interdisciplinary Perspectives on Life beyond Death", עמודים 156–157 ועמודים עמודים 160–163. שניתן כאן להורדה חופשית!

    Kaliff, Anders, and Terje Oestigaard. "Indo-European cremations and cosmic fires: A comparative analysis of the funeral and fire rites of Bronze Age Håga, Sweden." In Indo-European Afterlives: Interdisciplinary Perspectives on Life beyond Death, edited by Jenny H. Larsson, Thomas Olander, and Anders Richardt Jørgensen, 149–175. Stockholm: Stockholm University Press, 2025


  • פואטיקה גופנית: טקסי מוות ופולחן בתקופת הברונזה בקרפטים

    דמיינו יישובי ענק, חלקם מעל 1,700 דונם, שמוקפים בתעלות הגנה מלאות בחלקי גוף, גולגולות מעובדות ועצמות בעלי חיים. חלקן שרופות, חלקן עברו מניפולציה, ברמה זו או אחרת, בעיבוד זה או אחר.

    זה לא פתיח לסרט אימה, אלא המציאות המחקרית המרתקת של ״רשת המבצרים הפאנונית״ שאפיינה את תקופת הברונזה בקרפטים (אזור הונגריה, סרביה ורומניה של היום). מחקר חדש חושף שהקהילות המקומיות השתמשו במה שמכונה ״פואטיקה גופנית״: התייחסות לגוף המת לא כאל שייר שיש להסתיר, אלא כאל כלי פולחני אקטיבי.

    הקדמונים לא ראו במוות סוף פסוק, אלא תחילתו של תהליך עיבוד חומרי. הגופות עברו תהליך ״פרגמנטציה״ מכוון: חלקן נשרפו, חלקן הופקרו לאיתני הטבע כדי להתנקות מהבשר (אקסקרנציה), וחלקן הוצאו מהקברים חודשים אחרי הקבורה רק כדי שיוכלו להשתמש בעצמותיהן מחדש.

    מה ההגיון בלעשות את זה? פירוק הגוף נועד ״לשטח״ את הזהות האינדיבידואלית של המת ולהפוך אותו לחלק מהקולקטיב. במוות, האגו נעלם והאדם הופך לחלק מהמבנה, מהתעלה, מהאדמה שמגנה על הקהילה. כך בעצם הנוכחות במתחם הופכת לחוויה דתית מתמשכת שבה המוות נוכח בכל צעד.

    הפירוק הזה היה לעיתים מתוך כבוד לאבות, במקרים כאלה נבנו תלי קבורה (״טומולוס״) לצורך הנצחה. אבל לא תמיד. למעשה, מדובר ב״רצף״, מין סולם של כוונה שהצד השני שלו הוא דיכוי אויבים. גולגולת של אב קדמון בתוך הבית העניקה הגנה, בעוד שגולגולת של אויב שנוקבה כדי להיתלות לראווה על שער המבצר הייתה אקט של עוצמה ודומיננטיות, שזו כמובן דוגמה אחת. המחקר מפרט טקסי אלימות קולקטיביים, שכולל טראומות סביב זמן המוות בגופות.


  • בירה וכישוף

    בירה וכישוף

    במשך למעלה מ-100 שנה, שכן באוספי המוזיאון הלאומי של דנמרק אוצר היסטורי יוצא דופן: אוסף גדול של לוחות חימר נושאי כתב יתדות מהתרבויות הקדומות של המזרח התיכון, שחלקם בני יותר מ-4,000 שנה ונכתבו בשפות שכבר עברו מן העולם. אבל הם לא נחקרו, לפחות לא עד שמישהו אשכרה מצא זמן לחקור אותם. ומה מתגלה בינתיים.

    קבוצה ראשוונה של טקסטים שנחקרו הם מהעיר חמה (Hama) שבסוריה, אשר נחרבה ונבזזה בשנת 720 לפנה"ס על ידי לוחמים אשורים. לוחות אלו, בני כ-3,000 שנה, הושארו מאחור בשרידי מה שככל הנראה היה ספריית מקדש גדולה, והם עוסקים בטיפולים רפואיים ובלחשים מאגיים. טקסט נוסף מכיל לחש הגנה על מלך אשור מפני אסונות וחוסר יציבות פוליטית, שנאמר במסגר טקס שכלל שריפת דמויות קטנות עשויות שעווה וחימר.

    עוד נמצא עותק של רשימת מלכים מפורסמת, המתארת מלכים היסטוריים ומיתולוגיים ששלטו עוד לפני תקופת המבול, ובהם גם מלך בשם גילגמש, בין שאר מלכים משלהי האלף השלישי לפנה"ס. מה שרומז לאמיתות הטיעון ה״אאוהמרי״ שעל פיו גיבורים מיתולוגיים היו במקורם מנהיגים שעברו האלהה, והאלהה הזו אינה אלא ״תהילת עולם״, הזכות שידברו עליך גם אם מוציאים את הסיפורים עליך לגמרי מהקשרם, עידן ועידנים אחרי מותך.

    ולבסוף נמצאו גם טקסטים מנהליים וחשבונאיים, שאחד מהם הוא קבלה על רכישת בירה. ככלל, ידוע שהחשבונאות המסופוטמית התפתחה סביב תעשיית ייצור וחלוקת הבירה. הבירה לא היתה רק משקה פנאי. היא היתה יותר כמו ״לחם נוזלי״, מרכיב תזונתי בסיסי ובמקרים רבים גם אמצעי תשלום כפי שמוכיחים הממצאים, במקרה הזה מתל שמשארה שבצפון עירק.


  • הטפיל שמשנה תודעה: טוקסופלזמה, חתולים, וסטיגמות היסטוריות

    הטפיל טוקסופלזמה גונדיי (Toxoplasma gondii) הגורם לזיהום בשם טוקסופלזמוזיס, הוא טפיל מיקרוסקופי היכול להדביק כל חיה בעלת דם חם. עם זאת, חתולים הם המארחים הסופיים היחידים שלו, ורק בגופם הוא יכול להשלים את מחזור הרביה שלו, כאשר ביצי הטפיל מופרשות דרך צואת החתול לסביבה. בשנת 2007 חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד גילו שהטפיל מסוגל "לתכנת מחדש" את מוחם של מכרסמים, או בקיצור שהוא ״משנה תודעה״. הוא מבטל את הפחד הטבעי של המכרסמים מחתולים ואף גורם להם להימשך לריח שתן של חתולים, התנהגות שמגדילה את הסיכוי שהם ייטרפו וכך הטפיל יוכל לחזור לחתול ולהשלים את מחזור חייו.

    אבל עכברים הם עכברים. האם גם בני האדם מושפעים מנטלית מהטפיל, כבעלי דם חם? כאן כבר גולשים לספקולציות, אבל מיד קמה ההנחה שזה מה שגורם לנשים תמהוניות רווקות ואקסצנטרית, לא למצוא זוגיות ובמקום זאת להיות ב״זוגיות״ עם החתולים שלהם, לחיות לבד בבית עמוס בחתולים ובעיטורים וקישוטים של חתולים.

    האם זה נכון? מחקרים הראו שגם על בני אדם יש השפעה כלשהיא של הטפיל, אבל היא רק נסיבתית. השינויים ההתנהגותיים הם עדינים. אחד מכל שלושה בעלי חתולים יידבק בטפיל במהלך חייו. לרוב האנשים הבריאים אין תסמינים פיזיים. אצל חלקם תוארה נטייה מוגברת ללקיחת סיכונים ופחד מופחת מכישלון, למשל נטייה סטטיסטית גבוהה יותר להקים עסק. נמצא קשר לזמן תגובה איטי יותר, סיכון מוגבר למעורבות בתאונות דרכים, ואף קשרים אפשריים למצבים פסיכיאטריים כגון דיכאון וסכיזופרניה. ההשפעה ככלל שונה בין גברים לנשים. בעוד שגברים נגועים נטו להיות יותר אימפולסיביים ואגרסיביים, אצל נשים, ההדבקה נמצאה מקושרת לשינויים שהופכים אותן ליותר אקסצנטריות, חברותיות וידידותיות.

    האם הדבר הזה הופך נשים למסוממות ביולוגית? כאן זו כבר יותר סטיגמה, וכנראה שמדובר בהטיה חברתית היסטורית נגד נשים עצמאיות, ופחות שליטה מוחית פרזיטית. דמות "משוגעת החתולים" היא ככל הנראה גלגול מודרני של ייצוג המכשפה או ה"רווקה הזקנה״. נשים כאלה בדרך כלל נחשבו כתמהוניות, וככאלה שבתסכולן המיני מתעלות אותו ל״עין הרע״, כלומר מסוגלות במבט להעביר אנרגיות רעות, דבר שנובע ממצבן הפיזיולוגי. בפוסט קודם כתבתי על הצורה שבה הדבר נגרם כתוצאה מהמצב הנוזלי שהווסת הלכודה בגוף שנרקבת כשאינה משתחררת באמצעות הדבר היחיד שיכול לשחרר אותם, יחסי מין (מה שנקרא ״היסטריה״).

    בימי הביניים, עם התפשטות הפאניקה סביב ציד מכשפות, חתולים, ובמיוחד שחורים, החלו להיות מקושרים לכישוף. הם נחשבו ל"סייענים" של השטן שעזרו למכשפות להטיל קללות, ואף רווחה אמונה שמכשפות יכולות להפוך לחתולים בלילה. כתוצאה מכך, חתולים נרדפו והומתו לעיתים קרובות יחד עם הנשים שהואשמו בכישוף. המיתוס מדבר על זה שבגלל שהחתולים סולקו מהמרחב הציבורי, העכברושים מילאו אותו, והמגפה השחורה התפשטה.

    במצרים העתיקה חתולים נחשבו לחיות מחמד מועדפות, ולעיתים כקמעות חיים וכחיות קדושות שהגנו מפני רוחות רעות. הם זכו לכבוד רב, נחנטו לאחר מותם, והריגת חתול נחשבה לעבירה שדינה מוות. הקדושה קשורה גם להיותם סמל לפריון, נשיות והגנה. נמרות, לביאות ונקבות חתוליים באופן כללי נחשבו בחברות קדומות כסמלים כאלה. המצרים העתיקים סגדו לאלות בעלות מאפיינים חתוליים, כשהבולטת שבהן היא האלה בסתת, שתוארה כבעלת ראש של חתול וגוף של אישה. בסתת גילמה את הנשיות לא רק במראה שלה אלא גם במהותה, בהיותה אלת הפריון, הלידה וההרמוניה הביתית. אלות מצריות נוספות, כגון סח'מת ומוּת (מילולית: "אמא"), נשאו אף הן מאפיינים חתוליים, מה שחיזק את הקשר הסמלי העמוק בין חתולים לבין כוח נשי ומגונן.

    במצרים העתיקה החתולים והאלות החתוליות לא קושרו לכישוף או לאופל, עם זאת, אלות פריון, או יותר נכון אלת פריון ספציפית אחת, קושרה לכך – איזיס. ובתרבות ההלניסטית היו שתי אלות כאלה, הקטה היוונית (שדווקא קושרה עם כלבים) והסטיה. הדבר תרם לסינקרטיזם טבעי בין האלות הללו לבין אלות הפריון המצריות. ככלל, אלות פריון במזרח קושרו למאגיה, וליתר דיוק לקמעות הגנה מאגיים נגד שדים. כמובן שגם למצבי תודעה שונים על אף שלא ברור לחלוטין אם הדבר לא קשור לאותה הדעה הקדומה שעסקנו בה בעבר, ההיסטריה, או הנטיה של נשים להכנע לדיבוקים.


  • המסע של הסגול: השפעתו של המזרח התיכון על תעשיית הצבעים והמעמדות בסין העתיקה

    דרך הספר הזה, ״חיות וצמחים בדתות ובמדע הסיני״, למדתי שתעשיית צבעני הטקסטיל בסין הושפעה רבות מהמזרח התיכון, המערבי מנקודת המבט הסינית. בדיוק כפי שהסינים העבירו טכנולוגיות למערב שנדדו בדרך המשי, היתה גם הזנה לצד השני. בהקשר הזה אפשר לדבר על החריע (Safflower), וגם… קדושת הצבע הסגול.

    החריע, קורטם הצבעים (Carthamus tinctorius), תורבת במקור על ידי המצרים הקדמונים והפרסים. הוא שימש להפקת צבעים שונים, ובמיודח הוריאנט האדום שלו ששימש להכנת צבע אדום עז. לסין הוא הגיע במאה התשיעית. ביחד עם עץ התה (לפטוספרמון), הוא שימש כמרכיב להפקת צבע סגול. הצבע הסגול שימש לצביעת בדים יוקרתיים כגון משי, צמר וקנאביס. יוקרתו ונדירותו של הצבע ביחד עם עלותם הגבוהה של הבדים, ובייחוד המשי, הפכה אותו לסמן מעמדי שהוענק כמנחה ייעודית אך ורק לנזירים רמי-דרג על מנת לבדל אותם.

    המדובר הוא על העיר דונחוואנג, ווקטור מפתח בהתפשטות הבודהיזם בסין. בתקופת שושלת טאנג, התקופה המדוברת, הגיעה הפעילות הבודהיסטית לשיאה בעיר. היא הפכה למרכז תרגום עצום, ונבנו בה המערות המפוארות ביותר בחסות קיסרית. הן נקראות כיום ״מערות אלף הבודהות״, כמחצית מהן נחצבו או עוטרו בתקופה זו.

    בסין המסורתית סוג הבגד וחומר הגלם ממנו הוא עשוי היה סמל סטטוס שנועד להבדיל בין המעמדות. כשהכותנה החלה לחדור לסין, לשם השוואה, וההמונים יכלו להרשות לעצמם להשתמש בה, פקידי הממשל ראו בה איום על שימור ההיררכיה המעמדית הברורה שהושתתה על סוג הבד. כאמור, הנזירים הללו שמעמדם היה גבוה מאוד בתקופה זו, נחשבו לא רק בני מעמד נבדל אלא גם קדושים בזכות עצמם. אולי משום כך זכו לצבע הסגול, שהיה צבע מקודש בתרבויות שבצד השני של דרך המשי.

    אני אומר ״אולי״, כי הספר לא מציין באמת סיבה כלשהיא פילוסופית או תאולוגית לכך, לפחות לא בסין. מה שברור הוא שלפני התקופה הזו אין שום עדות בסין שהצבע הזה נחשב כסמל של קדושה, או כמסל סטטוס בכלל.

     


  • הרימון: מסמלי הפריון והמיתוסים העתיקים עד סגולותיו המרפאות

    הרימון: מסמלי הפריון והמיתוסים העתיקים עד סגולותיו המרפאות

    אייטם נחמד בהולנדית שהחלטתי לסכם בתיווך גוגל טרנסלייט.

    הרימון היה מימי קדם סמלה של האלה הפיניקית עשתורת, שהייתה הפטרונית של הפריון והנישואין. כאשר היוונים נתקלו בפולחן עשתורת בקפריסין, הם זיהו אותה עם אלת האהבה שלהם, אפרודיטה. עולי רגל נהגו להשאיר במקומות הקדושים פסלונים של האלה כשהיא אוחזת רימון בידה, והפרי אף הופיע על גבי תכשיטים. הרימון מככב גם במיתולוגיה היוונית בסיפורה של פרספונה, שנאלצה לבלות חצי שנה בכל שנה בשאול (עולם המתים) משום שאכלה שישה גרגירי רימון שהעניק לה האדס. הסיבה המיתולוגית לכך שהרימון כבל אותה היא עצם אכילת פרי המקודש לאלת הנישואין.

    מקורו של הרימון הוא במזרח התיכון, והוא תורבת לראשונה בסביבות שנת 3000 לפנה"ס ברמה האיראנית. אבל הוא מוכר בעולם העתיק כאמור בגלל הקשר הפניקי. הפניקים היו אלו שהפיצו אותו מערבה בתקופת הברזל, ומשום כך הרומאים כינו אותו "תפוח פניקי" (malum Punicum) או "פרי פניקי מלא בגרעינים". סביר שזה עבר ליוון בתקופה שנקראת ״התקופה האוריינטלית״, כלומר סוף ״תקופת המעבר״ ביוון העתיקה.

    הרימון נחשב בעת העתיקה לאפרודיזיאק. פליניוס הזקן ייחס לו תכונה זו, ככל הנראה בשל השיוך של הפרי לאלת הנישואין והפריון. גם במסורת היהודית זוהה הרימון כסמל ליחסי אישות, ובמגילת "שיר השירים" נעשה בו שימוש כדי לתאר את יופיה של הכלה.

    בעולם העתיק ייחסו לרימון סגולות רפואיות שנשמעות כמעט כמו "תרופת קסם": פליניוס הזקן טען שמיץ רימונים טוב לשמיעה, מרפא כיבים ופצעים מוגלתיים, מגרש תולעי סרט ממעיים, ועוזר נגד שלשולים וכתמים אדומים על הידיים.


  • The Great Courses: קורס חדש על ההיסטוריה של הקנאביס

    The Great Courses: קורס חדש על ההיסטוריה של הקנאביס

    למי שלא מכיר, The Great Courses הוא שירות פרימיום הכולל גישה למאות קורסים וסדרות ברמה אוניברסיטאית. התכנים באתר מכסים ספקטרום רחב מאוד של נושאים, ביניהם היסטוריה, מדעים, פילוסופיה, דת ועוד. אני אישית עשיתי מנוי מוזל לשנתיים. גם אם אני לא מאזין בכל יום, העובדה שכסטודנט יש לי גישה לחומר אמין, איכותי ומחקרי – במיוחד כזה שלא נכלל בתוכנית הלימודים הסדירה שלי – הופכת את הפלטפורמה למשאב יקר מפז עבורי. הרבה מהתחומים שבהמשך העמקתי בהם באוניברסיטה התחילו שם. למשל, את רוב הידע שלי על ביקורת המקרא וההיסטוריה של הנצרות אני חב לקורסים של ברט אהרמן שלמדתי שם.

    ברשימת הקורסים באתר אין המון תכנים שקשורים ישירות להיסטוריה של משני תודעה בעבר הרחוק, או סמים בכלל. אך לאחרונה עלה קורס פשוט מעולה שמצדיק את המנוי כולו: "רפואה, פנאי וההיסטוריה הארוכה של הקנאביס" (Medicine, Recreation, and the Long History of Cannabis). הקורס מועבר על ידי ההיסטוריונית של הסמים ד"ר אמילי דאפטון, שכתבה את הספר שנחשב ליצירה המוסמכת ביותר בנושא אקטיביזם הקנאביס בארה"ב. הקורס כולל 12 הרצאות בנות חצי שעה כל אחת, וזהו חידוש מרענן ברמה מחקרית גבוהה.

    הספקטרום שהקורס מכסה מתפרש על פני כ-10,000 שנות היסטוריה אנושית. הוא סוקר את גלגוליו השונים של הצמח: מחומר גלם חקלאי וצמח מרפא, דרך סם פנאי מחתרתי ועד למוצר מסחרי גלובלי. בנוסף, הוא צולל מדעית להבנת חומרים כמו THC ו-CBD, והאופן שבו הם מתקשרים עם המערכת האנדוקנבינואידית של גוף האדם.

    בגלל שמה שמעניין אותי במסגרת העיסוק בקבוצה הוא ההיסטוריה, אז אני יכול לציין א. שהוא נוגע במשהו בתאוריית ה"קנה בושם", למרות שהוא לא מזכיר לא את סולה בנט ולא את כריס בנט ומחקריו. הוא כן מזכיר את ה"קונובו" וגלגולים אחרים של שם הצמח, וטוען שהמרכיב "ק.נ" הוא מהמילה הסנסקריטית וה-"ב.ס" סביר במקורו במילה "בושם". כלומר הוא מקבל את הטענה שמקורה המילה הוא בעברית או יותר נכון בארמית, שהיתה הלינגואה פרנקה בתקופה שבה הצמח הגיע ליוון.

    מעבר לכך הוא אמנם לא מפרט יתר על המידה מה ואיך, אבל מקבל כעובדה את המקום של הקנאביס בהתפתחות הדתות במזרח – שמאניזם סיני, הינדואיזם, בודהיזם, טנטרה, שינטו, הדת האשורית וכו'. הוא מתאר את האופן שבו הקנאביס הפך מאמצעי סקרמנטלי לסחורה, ואת התקופה (במערב) שהפסיקו לדבר עליו כסקרמנט אלא רק כרפואה וכטקסטיל, דבר שקרה כנראה כי באירופה ובכלל זה ברומא, בגלל האקלים הקר ומיעוט השמש, הצמח לא פיתח רמות גבוהות של חומרים פסיכואקטיביים בפרחיו (THC), ולכן הוא תפקד כ"המפ" (Hemp).

    התרבות המערבית נחשפה מחדש לסגולותיו הפסיכואקטיביות של הקנאביס כירושה מ"עידן הגילויים", דרך קולוניאליזם, מלחמות ומסחר במקומות כמו הודו ואפריקה. דך ארון התרופות, מוצרים רפואיים שהגיעו מהודו כמו הקנאביס אינדיקה, מכרו באופן חוקי במאה ה-19 וסחפו את החוגים הספרותיים בארה"ב. בירידים בינלאומיים, האמריקאים נחשפו ל"טרקליני חשיש טורקיים" מפוארים שסיפקו חוויית פנאי פסיכואקטיבית ויוקרתית. בתחילת המאה ה-20, תרבות העישון חדרה לארה"ב דרך מהגרים ממקסיקו שהגיעו לדרום-מערב המדינה, וכן דרך מלחים מאיי הודו המערבית שהביאו את הג'וינטים לערי הנמל, כמו ניו אורלינס. משם זה התגלגל הישר אל תוך מועדוני הג'אז של תקופת היובש. לעולם ה"לטיני" באמריקה, אגב, שימוש הפנאי הגיע בעקבות התבוננות בעבדים האפריקאים במטעים, בדומה לאיך שגם הקוקה והטבק התגלו.

    הקורס מוצע לרכישה לבדו ב-30$. מהרו לרכוש אותו כל עוד הדולר בשפל היסטורי על סף 3 ש"ח. כך שזה בקושי 180 ש"ח. ויש גם התנסות למנוי חינם, ללא התחייבות. ממליץ בתוקף. יש אגב עוד קורסים מאוד מומלצים. ובאופן כללי ב-audible יש עוד תכנים של האתר הזה שבחלקם אפילו לא מופיעים כקורסים אלא כהסכתים בלעדיים ושם הם "קצת יותר ליברליים". המלצתי כאן כמה פעמים על תסכיתים כאלה, או מיני-סדרות, כמו לדוגמה ההיסטוריה של הקפאין מאת מייקל פולן שמבוססת על ספר שלו, או ההיסטוריה של הפסיכדליים מאת Erika Dyck. מהקורסים החדשים שעלו לאחרונה אגב אני יכול להמליץ גם על הקורס "The Addictive Brain". כמובן שיש שם עוד המון קורסים אחרים ושווים.


  • הסילפיום: הצמח הנשכח והמסתורי

    הסילפיום: הצמח הנשכח והמסתורי

    הסילפיום הוא צמח שנכחד כתוצאה מקציר יתר ומרעה יתר, ואנחנו לא יודעים בדיוק מהו. נכון שלפני כמה שנים חוקרים טורקיים סברו שמצאו אותו כי צמח, או וריאנט נדיר שלו, שגילו, יש לו את אותן תכונות מרפא כביכול המתוארות אצל הסילפיום, אבל אין לדעת. בכל מקרה, הסילפיום היה להיט, ומרוב שהיה להיט והיה לו ביקוש, ביקוש יתר, הוא אבד. כלומר לא ברור מהו זיהויו הבוטני. סוברים, כאמור, בשנים האחרונות שהוא סוג של כלך.

    הסילפיום צמח אך ורק ברצועת חוף צרה באזור קירנאיקה (לוב של ימינו). ניסיונות של היוונים והרומאים לגדל אותו במקומות אחרים באגן הים התיכון נכשלו שוב ושוב. הצמח סירב "להתביית" ודרש תנאים אקולוגיים ספציפיים מאוד שכללו שילוב של אדמה עשירה וגשמי חורף מסוימים.

    בשל נדירותו וסגולותיו, הוא הפך למוצר יוקרה. העיר קירנה התעשרה כל כך מהמסחר בו, שהיא הטביעה את דמותו של הצמח על המטבעות שלה. עבור האימפריה הרומית, הסילפיום לא היה רק תבלין למטבח העילי, בדומה, נניח, לכמהין של ימינו, אלא מוצר אסטרטגי שנשמר באוצר המדינה לצד מטילי כסף וזהב.

    מה הפך את הסילפיום למבוקש כל כך? המקורות ההיסטוריים, ביניהם פליניוס הזקן, מתארים "תרופת פלא". הוא שימש לטיפול בכאבי בטן, שיעול, חום, ואפילו כנוגדן לעקיצות נחשים. אך השימוש המרתק ביותר שלו היה בתחום הפריון.

    הסילפיום נחשב לאמצעי המניעה היעיל ביותר של העת העתיקה. נשים שתו את שרף הצמח פעם בחודש כדי למנוע היריון, או השתמשו בו כדי להפסיק היריון קיים. היכולת של הצמח לווסת את הילודה הפכה אותו למרכיב קריטי בחיי החברה והכלכלה הרומית. בנוסף, הוא נחשב לאפרודיזיאק, מה שיצר פרדוקס מעניין: צמח שמעורר את היצר אך מונע את תוצאותיו הביולוגיות. תיאוריה פופולרית בקרב היסטוריונים גורסת כי צורת הלב המוכרת לנו כיום כסמל לאהבה, מקורה למעשה בצורת הזרעים של הסילפיום, שהופיעו על מטבעות קירנה.

    במאה הראשונה לספירה, הסילפיום כבר היה נדיר ביותר. פליניוס הזקן כותב בזעזוע כי בימיו נמצא רק גבעול אחד של הצמח, והוא נשלח כמתנה לקיסר נירון (שאכל אותו מיד).

    ואולי מה שגרם להעלמותו הם גם שינויי אקלים ומידבור. כשכתבתי עליו כשהמחקר על ״מציאתו״ פורסם, שיערתי, מה שעדיין נראה הגיוני יותר, שהוא לא ״נעלם״ אלא ״הועלם״, וקרנו ירדה בצורה מלאכותית – אינטרס דתי כביכול של הכנסיה. עם זאת, ציינתי גם, הכנסיה חייבת לו את התהוותה. לסילפיום היה תפקיד מפתח בהפצת הנצרות, כפי שנאמר במעשי השליחים ״ויהי בתוכם אנשי קיפרוס וקוריני אשר באו אל אנטיוכיא וידברו גם אל היונים ויבשרו אתם את האדון ישוע״. מה יש לאנשי קירנה לסחור באנטיוכיה אם לא את הסילפיום?


  • פיזיקה של תודעה: חקר אקוסטי במערות בודהיסטיות

    פיזיקה של תודעה: חקר אקוסטי במערות בודהיסטיות

    פעם חשבתם ש״הקדושה באוויר״ היא רק מטאפורה פואטית? מתברר שזו פיזיקה טהורה. מחקר אקוסטי חדש שנערך במערות בודהיסטיות בסין חושף משהו מדהים: המרחב הפיזי ממש מפסל את מצב התודעה שלנו – דרך ההדים, התהודה וגלי הצליל עצמם.

    הקומפלקס העתיק שיאנגטאנגשאן (Xiang Tang Shan) נמצא בסמוך לעיר האנדאן באצפון מזרח סין, והוא מכיל 16 מערות עם אלפי פסלים של גאוטמה בודהה. חוקרים מדדו את האקוסטיקה בשש מערות מתוכם וגילו קשר הדוק ומדיד בין המאפיינים הפיזיקליים של הצליל לבין החוויה הפנימית של המאזינים. הם הראו שהמרחב מעצב בפועל את מצב התודעה הדתי-רוחני דרך "נוף הצליל" שנוצר בו. כשמשנים פרמטר במערה – גודל, צורה או חומר – משתנה לא רק ההדהוד, אלא ממש האופי של התודעה שנוצרת בפנים.

    במערות הענק (כמו מערת הבודהה הגדול, בתמונה) יש זמן הדהוד ארוך מאוד. הצליל נשאר תלוי באוויר ויוצר תחושת מרחב אינסופי, ריק ומסתורין, אבל כמעט לא מאפשר קליטה של דיבור ברור. זו סביבה שמטיסה את התודעה לחוויה טרנסצנדנטלית, ומתאימה לשירה טקסית ומנטרות מתמשכות. במערות הקטנות ההדהוד קצר, והצליל יבש וחד. שם, המאזינים מדווחים על חוויה אחרת לגמרי: אינטימיות, קרבה לקול, ותחושת נוכחות פיזית חזקה, בלי ה"ריק הקוסמי" והמרוחק.

    כדי לבחון את זה, החוקרים השמיעו טקסט בודהיסטי מוקלט בתוך כל מערה ונתנו למשתתפים לדרג את החוויה. התוצאות היו חד-משמעיות: ככל שזמן ההדהוד עולה, תחושות המסתורין והחלל מתעצמות, בעוד שהאינטימיות והקרבה יורדות. וכשההדהוד קצר, מתקבלת תחושת נוכחות שעוטפת אותך מקרוב, אבל חווית ה"אינסוף" נעלמת.

    הטענה הגדולה של המאמר היא ש-Soundscape זה לא רק פרט טכני בארכיטקטורה, אלא ציר עומק של פרקטיקה דתית. זהו כלי לא־כימי לשינוי תודעה. במקום לחשוב על חללים מקודשים רק דרך הפסלים והציורים שבהם, החוקרים מציעים להבין אותם כטכנולוגיה עתיקה שנועדה לייצר מצב תודעה עקבי: או התמסרות למרחב אינסופי ומיסטי, או מפגש אינטימי, קרוב ונוכח.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×