הטפיל שמשנה תודעה: טוקסופלזמה, חתולים, וסטיגמות היסטוריות

הטפיל טוקסופלזמה גונדיי (Toxoplasma gondii) הגורם לזיהום בשם טוקסופלזמוזיס, הוא טפיל מיקרוסקופי היכול להדביק כל חיה בעלת דם חם. עם זאת, חתולים הם המארחים הסופיים היחידים שלו, ורק בגופם הוא יכול להשלים את מחזור הרביה שלו, כאשר ביצי הטפיל מופרשות דרך צואת החתול לסביבה. בשנת 2007 חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד גילו שהטפיל מסוגל "לתכנת מחדש" את מוחם של מכרסמים, או בקיצור שהוא ״משנה תודעה״. הוא מבטל את הפחד הטבעי של המכרסמים מחתולים ואף גורם להם להימשך לריח שתן של חתולים, התנהגות שמגדילה את הסיכוי שהם ייטרפו וכך הטפיל יוכל לחזור לחתול ולהשלים את מחזור חייו.

אבל עכברים הם עכברים. האם גם בני האדם מושפעים מנטלית מהטפיל, כבעלי דם חם? כאן כבר גולשים לספקולציות, אבל מיד קמה ההנחה שזה מה שגורם לנשים תמהוניות רווקות ואקסצנטרית, לא למצוא זוגיות ובמקום זאת להיות ב״זוגיות״ עם החתולים שלהם, לחיות לבד בבית עמוס בחתולים ובעיטורים וקישוטים של חתולים.

האם זה נכון? מחקרים הראו שגם על בני אדם יש השפעה כלשהיא של הטפיל, אבל היא רק נסיבתית. השינויים ההתנהגותיים הם עדינים. אחד מכל שלושה בעלי חתולים יידבק בטפיל במהלך חייו. לרוב האנשים הבריאים אין תסמינים פיזיים. אצל חלקם תוארה נטייה מוגברת ללקיחת סיכונים ופחד מופחת מכישלון, למשל נטייה סטטיסטית גבוהה יותר להקים עסק. נמצא קשר לזמן תגובה איטי יותר, סיכון מוגבר למעורבות בתאונות דרכים, ואף קשרים אפשריים למצבים פסיכיאטריים כגון דיכאון וסכיזופרניה. ההשפעה ככלל שונה בין גברים לנשים. בעוד שגברים נגועים נטו להיות יותר אימפולסיביים ואגרסיביים, אצל נשים, ההדבקה נמצאה מקושרת לשינויים שהופכים אותן ליותר אקסצנטריות, חברותיות וידידותיות.

האם הדבר הזה הופך נשים למסוממות ביולוגית? כאן זו כבר יותר סטיגמה, וכנראה שמדובר בהטיה חברתית היסטורית נגד נשים עצמאיות, ופחות שליטה מוחית פרזיטית. דמות "משוגעת החתולים" היא ככל הנראה גלגול מודרני של ייצוג המכשפה או ה"רווקה הזקנה״. נשים כאלה בדרך כלל נחשבו כתמהוניות, וככאלה שבתסכולן המיני מתעלות אותו ל״עין הרע״, כלומר מסוגלות במבט להעביר אנרגיות רעות, דבר שנובע ממצבן הפיזיולוגי. בפוסט קודם כתבתי על הצורה שבה הדבר נגרם כתוצאה מהמצב הנוזלי שהווסת הלכודה בגוף שנרקבת כשאינה משתחררת באמצעות הדבר היחיד שיכול לשחרר אותם, יחסי מין (מה שנקרא ״היסטריה״).

בימי הביניים, עם התפשטות הפאניקה סביב ציד מכשפות, חתולים, ובמיוחד שחורים, החלו להיות מקושרים לכישוף. הם נחשבו ל"סייענים" של השטן שעזרו למכשפות להטיל קללות, ואף רווחה אמונה שמכשפות יכולות להפוך לחתולים בלילה. כתוצאה מכך, חתולים נרדפו והומתו לעיתים קרובות יחד עם הנשים שהואשמו בכישוף. המיתוס מדבר על זה שבגלל שהחתולים סולקו מהמרחב הציבורי, העכברושים מילאו אותו, והמגפה השחורה התפשטה.

במצרים העתיקה חתולים נחשבו לחיות מחמד מועדפות, ולעיתים כקמעות חיים וכחיות קדושות שהגנו מפני רוחות רעות. הם זכו לכבוד רב, נחנטו לאחר מותם, והריגת חתול נחשבה לעבירה שדינה מוות. הקדושה קשורה גם להיותם סמל לפריון, נשיות והגנה. נמרות, לביאות ונקבות חתוליים באופן כללי נחשבו בחברות קדומות כסמלים כאלה. המצרים העתיקים סגדו לאלות בעלות מאפיינים חתוליים, כשהבולטת שבהן היא האלה בסתת, שתוארה כבעלת ראש של חתול וגוף של אישה. בסתת גילמה את הנשיות לא רק במראה שלה אלא גם במהותה, בהיותה אלת הפריון, הלידה וההרמוניה הביתית. אלות מצריות נוספות, כגון סח'מת ומוּת (מילולית: "אמא"), נשאו אף הן מאפיינים חתוליים, מה שחיזק את הקשר הסמלי העמוק בין חתולים לבין כוח נשי ומגונן.

במצרים העתיקה החתולים והאלות החתוליות לא קושרו לכישוף או לאופל, עם זאת, אלות פריון, או יותר נכון אלת פריון ספציפית אחת, קושרה לכך – איזיס. ובתרבות ההלניסטית היו שתי אלות כאלה, הקטה היוונית (שדווקא קושרה עם כלבים) והסטיה. הדבר תרם לסינקרטיזם טבעי בין האלות הללו לבין אלות הפריון המצריות. ככלל, אלות פריון במזרח קושרו למאגיה, וליתר דיוק לקמעות הגנה מאגיים נגד שדים. כמובן שגם למצבי תודעה שונים על אף שלא ברור לחלוטין אם הדבר לא קשור לאותה הדעה הקדומה שעסקנו בה בעבר, ההיסטריה, או הנטיה של נשים להכנע לדיבוקים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×