חשיבותו של אפקט הוואו

תומס פרוסט והנרי רידג'לי אוונס היו שניים מהדמויות המרכזיות שעמדו מאחורי גיבוש התפיסה ההיסטורית הראשונית של תחום הקוסמות במובנה המודרני. פרוסט, עיתונאי וסופר אנגלי מהמאה ה־19, פרסם בשנת 1876 את ספרו Lives of the Conjurers, שהיה אחד הניסיונות הראשונים לתעד את תולדות הקסם כאמנות. אוונס, חובב קוסמות וסופר אמריקאי שפעל בראשית המאה ה־20, הרחיב את עבודתו של פרוסט בספרו The Old and the New Magic (1906). שניהם ניסו לשרטט את שורשיה של אמנות האשליה מתוך פרספקטיבה מודרניסטית, ביקורתית ולעיתים גם מזלזלת כלפי התרבויות והחברות שקדמו לעידן הרציונליזם.

לשיטתם של פרוסט ואוונס, הקסם בעת העתיקה ובימי הביניים לא נתפס כאמנות בידורית אלא ככוח על־טבעי ממשי. הם טענו כי קהל הצופים הקדום – "ההמונים הבורים" כלשונם – לא הבחין בין טריק לבין מציאות, בין אשליה לבין נס. הם הציגו את הקוסמים הקדומים, ולעיתים קרובות את אנשי הדת, כתחבולנים שידעו לנצל את תמימות הקהל כדי לבסס את כוחם. מבחינתם, הקסם שימש אמצעי להשגת שליטה ולא ביטוי לאמנות או לפליאה אסתטית. בהתאם לכך, הם תיארו את המסגרות הדתיות של העת העתיקה כזירות של אחיזת עיניים מאורגנת, שבה "ניסים" הופקו באמצעות טכניקות מכניות – עשן, מראות, מנופים ותכסיסים אקוסטיים – שנועדו לשכנע את המתבוננים שהם ניצבים מול כוחות שמימיים.

הקסם העתיק היה בעיניהם לא צורת בידור תמימה או אסתטית, אלא מנגנון רמייה מכוון שנועד לתמרן קהל תמים ולהכפיפו לממסד הדתי. לשיטתם, כוהנים וקוסמים קדומים השתמשו בתחבולות טכנולוגיות כדי לביים ניסים ולהעניק לעצמם סמכות רוחנית. בכך, הם הפכו את הקסם לכלי של שליטה ולא לאמנות של פליאה.


הדוגמא שהם נתנו היא של המקדשים היווניים, ומה שראו כתחבולות אל מול קהל מאמינים שבוי. הם הסבירו כיצד הופיעו האלים בפני מאמיניהם במקדשים עתיקים בעזרת עשן ומראות. הם תיארו כיצד דלתות מקדש יווני נפתחו בפתאומיות, מלוות בקול רעם, מה שנראה כפעולה של כוחות על־טבעיים אך למעשה היה תוצאה של תחבולה מכנית. הם חשפו כיצד הופקו פלאים עתיקים באמצעות אשליות אופטיות, הידרוסטטיקה ואקוסטיקה. הם הצביעו על כך שבעת העתיקה שימשה התחבולה כדי ליצור ניסים למראית עין.

העמדה שלהם כבר אינה דומיננטית ונדחית כמיתוס מודרני (״אשליה היסטורית שנוצרה לא על־ידי קוסמים, אלא על־ידי היסטוריונים של קסמים״), ההנחה שהעבר היה נאיבי ושאנחנו – המודרניים – רציונליים ונעלים. המתודה שלהם לא היתה מדויקת, מפני שהם לא בחנו את ההקשר הרחב של הדוגמאות שהביאו – הם התבססו על כרוניקות, אגדות עממיות וסיפורי ניסים מכתבים דתיים ולא ביקורתיים, והניחו שקוסם באשר הוא נתפס כמכשף, ועל כן נרדף.בעיקר הם לא הבחינו בין קסם תיאטרלי לבין קסם פולחני/דתי, כלומר קסם בו הקוסם מצהיר על האשליה לעומת קסם שנועד לשכנע באמיתותו. כך, ג׳אגלר פשוט היה יכול להרדף כמכשף, אם יש ראיה שהוא הועלה על המוקד. כמו לדוגמה, הנערה מקלן שתועדה בספרו של יוהנס נידר, Formicarius, מהמאה ה־15. הנערה הוצגה כמי שביצעה קסם: קרעה מטפחת והחזירה אותה בשלמותה. האמת היא שמדובר היה באישה שטענה שהיא ז'אן ד'ארק ששבה לתחייה. היא התבטאה נגד הכנסייה והמלוכה, נשאה נשק, שתתה לשוכרה, והתלבשה כגבר – מעשים שנחשבו שערורייתיים זמן קצר לאחר שריפת ז'אן ד'ארק בדיוק בשל אותן האשמות. האשליות שתוארו הוזכרו רק כ"שעשועים" שוליים, ולא היו סיבת ההאשמה. הדוגמה ורבות אחרות, כמו גם דחיית העמדה הקלאסית של ההיסטוריה של הקסם, לקוחה מהספר ״The Secret History of Magic: The True Story of the Deceptive Art״ של פיטר למונט וג׳ים סטיינמאייר.

ובכן, אם הקדמונים לא באמת ניסו להערים על המאמינים התמימים באמצעות טריקים טכנולוגיים שהינדסו במקדשים, לשם מה הם עשו את ״אחיזת העיניים הזו״? התשובה: כדי לעורר את מה שתיארנו בפוסט הקודם על ה״אפיפניה״ כ-Thauma – תחושת וואו. כלומר, חלק משם המשחק ב"תיאופניה" (הופעת האל) היא לתכנת את ה״סטינג״ במסגרת העקרון של הסט והסטינג. כלומר, לתת לסובייקט שעובר את טקס המסתורין, חוויה חושית טוטאלית, סצנריו חושי מועצם עד כדי מוגזם שבו המפגש עם האל לא יהיה רק רעיון אלא ממשות. כמובן, בעולם חילוני אפשר לתאר את ה״מפגש עם האל״ בדרכים אחרות ולא רק כנירוונה או קתרזיס או גרוב. אבל הרעיון ברור.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×