מחקר חדש מציע הבנה מעמיקה לאופן שבו הפרתנון, גולת הכותרת של האדריכלות האתונאית, לא היה רק מקדש לאלה אתנה אלא גם במת פלא טכנולוגית שנועדה לחולל אפיפניה — התגלות אלוהית דרמטית באור וצל.
המחקר, שפורסם ב־The Annual of the British School at Athens על ידי הארכיאולוג חואן דה לארה מאוניברסיטת אוקספורד, חושף כי האדריכלים העתיקים לא הסתפקו בהצבת פסל מרהיב בלב המקדש. הם תכננו בקפידה את כיווני המבנה, את מיקום שעריו ואת בחירת החומרים כך שברגעי שיא פולחניים יכה אור השמש דרך הפתחים ויאיר את פסלה של אתנה פרטנוס באור זוהר, מלא הוד. תופעה זו, מדגיש דה לארה, נועדה לעורר תחושת התגלות אלוהית בקרב המאמינים, באופן שמהדהד מסורות עתיקות של אפיפניה, שכזכור היתה בעצם שם המשחק הפגאני. ברגע שהאל מתגלה מתבצע אותו רגע לפני ואחרי.
השימוש המדויק באור ובצל היה סוג של טכנולוגיה פולחנית, שהייתה בעצמה מושא להערצה דתית. היכולת "לזמן" את התגלות האלה באמצעות מניפולציה של כוחות טבעיים לא נתפסה כהישג הנדסי גרידא, אלא כהמחשה חיה לרצון ולנוכחות האלוהית. במילים אחרות, ההופעה המזהירה של אתנה לא הייתה רק אסתטיקה דתית — היא הייתה תופעה על-טבעית שחייבה את קיומה התקין של הסדר המקדשי. בלב הפולחן עמד לא רק הפסל עצמו, אלא גם התופעה החזותית של הארתו. אם האפקט האור-צל היה נכשל, סביר להניח שהדבר היה מתפרש כסימן לפגיעה בקשר בין העיר אתונה לאלתה הפטרונית. בכך נטען שבפרתנון, כמו במסורות פולחניות אחרות מהעולם העתיק, המרחב, החומר והאור שולבו ליצירת חוויית אפיפניה שהיוותה את שיא החוויה הדתית בעולם העתיק.
בין האמצעים ששימשו כאמצעי תאורה: שנהב וזהב מבהיקים ומחזירי אור, גגות שיש חצי-שקופים שאפשרו פיזור אור רך דרך האריחים, בריכות מים פנימיות ששימשו כמראות להחזרת אור, חלונות צדדיים שהאירו אזורים ספציפיים, פתחי גג (אופאיה) קטנים שהעבירו קרני אור מרוכזות, שימוש כלשהוא בהארה מלאכותית של לפידים ונרות וכו'. כל הדברים האלה נועדו כדי ליצור Thauma, תדהמה חזותית, פליאה חושית טוטאלית, חוויה חושית-דתית מכוונת.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה