כתבה חדשה במגזין הניו יורקר מאת מייקל פולן שכתב את ״איך לשנות את דעתך״ וגם את ״this is your mind on plants״, כך שהכותרת של הכתבה היא מין טייק-אוף: כיצד הגיבו מנהיגים דתיים עכשוויים לחוויה של פטריית הקסם, שניתנה להם במסגרת מחקר אוניברסיטאי. תשובה: רבים מהם הפכו סנגורים נלהבים של פסיכדליים. אחד מהם הוא הרב זק קמנץ, מייסד ״הועידה הפסיכדלית היהודית״ (2022)
צמתי דרכים נחשבו ביוון הקדומה למרחבים מסוכנים ולא יציבים, שבהם הגבולות מיטשטשים והאדם חשוף לפגיעת כוחות על־טבעיים. אלו הם מרחבים לימינליים (מעבריים), והיוונים האמינו כי בהם שוכנים דיימונים — רוחות מקומיות, חמקמקות, לעיתים עוינות. תחושת האימה והסכנה מהם ניכרת בפולחנים שבוצעו בצמתים, במיוחד מנחות חשאיות או אפוטרופאיות שהוקרבו בלילות אפלים עם פנים מוסבות, כפי שנעשה לאלה הקטה.
כדי להרחיק את הסכנה שבדימונים השוכנים בצמתים, נהגו להקים גלי אבנים, שבמרכזן לעיתים עמוד אבן גבוה. האבנים שימשו גם סמני דרך, במיוחד באזורים חסרי דרכים סלולות, אך ובעיקר אתרי פולחן שכן האמינו שהדימון שוכן באבן עצמה. האבן נחשבה תחילה למקום מגוריו של הדימון, ובהמשך הפכה לייצוג שלו – בהדרגה נוסף לה ראש אנושי, אך היא מעולם לא הפכה לדמות אנושית מלאה. כך נולדה דמות ה־herm – אבן־סף מגוננת שמקורה במאגיה אפוטרופאית.
הרמס התפתח מתוך דיימון-דרך הקשור לגל אבנים. שמו נגזר מהמונח היווני ל"תל אבן" (hermaion). לכן גם הפך לשומר דרך מגונן או מדריך במקומות לימינליים שכאלה, ואכן אנו רואים התייחסות אליו כאל ״סוטר״, אל מושיע המציל אנשים מהסכנות האורבות בדרך.
כאמור, גם הקטה היתה שומרת דרכים שכזו, שכן היא זוהתה בחלק מהמקרים עם ארטמיס, שנחשבה כגבירת החיות ״Potnia theron״, ולפיכך פטרונית של איזורי הפרא והבר, איזורי סכנה – והדמונים השוכנים שם. כך על פי מרטין נילסון בספרו "A History of Greek Religion".
גם הקטה וגם ארטמיס נחשבו כאלות מושיעות. לפי תיאודורה סוק פונג ג'ים שתיהן ביחד עם הרמס, כונו ״פרופילאיוס״ (Propylaios, ״לפני השער״) – תואר שמציין את מיקומו הפיזי של האל – כסוכן הגנה בכניסה, במעבר שבין מרחב חיצוני לפנימי. פסליהם הוצבו בכניסה למקומות ישוב: כך ארטמיס פרופילאיוס באלאוסיס, הרמס פרופילאיוס בכניסה לאקרופוליס באתונה, הקטה בכתובת ממילטוס וכו׳.
יש שני שלבים באים באסוציאציה של האלים הללו לשינוי תודעה:
1. גלי האבנים האלה בדרך כלל שימשו כקברים, והאמינו גם שהדמונים קבורים שם. לכן הרמס הפך למדריך נשמות לעולם שמעבר, בפני עצמו מקום לימינלי. גם הקטה היתה מקשרת בין העולמות בצורה זו.
2. בגלל שמבחינה אינטלקטואלית כשאתה מגיע אל ארץ הלא נודע, אתה תועה בדרך וצריך פירורי לחם שיסמנו לך את הדרך לחזור הביתה או להגיע לבית המכשפה – הרמס והקטה הפכו שניהם למורי דרך ל"נבוכים"
בשני המקרים, מדימוי התעייה בדרך הפיזית, הפכו השניים למנטורים בדרך אל הישועה הרוחנית.
כיצד שפה פרהיסטורית אחת, שלא נכתבה מעולם, הצליחה להתפשט על פני יבשות, לעבור טרנספורמציות רבות ולהפוך לבסיס של משפחת השפות המדוברת ביותר בעולם כיום? עיתונאית המדע לורה ספיני כותבת על השפה הפרוטו הודו-אירופית בספרה החדש "Proto" שיוצא בימים האלה. ספיני מספרת את סיפורם של בני תרבות היאמנאיה, רועי צאן נוודים מהערבות מצפון לים השחור, שהיו ככל הנראה הדוברים הראשונים של השפה, ומתארת את מסלול נדידתם לאורך אירואסיה – עד הודו, איראן וסין מחד, ואירופה המערבית מאידך.
אמנם הממצאים מראים שקצב ההפצה של השפה היה לעיתים מהיר מאוד, ועל כך מעידות ראיות גנטיות על בני משפחה שנקברו במרחק של אלפי קילומטרים זה מזה, וכן שהתפשטות השפה רכבה על ווקטור של חדשנות טכנולוגית (כמו הגלגל, עגלות ומטלורגיה) – אבל מה גרם לזה? האם בהכרח כיבושים? ספיני טוענת שלא בהכרח. נראה יותר שהדבר נעשה באמצעות מיזוג תרבויות, והעובדה שכמו אז, גם כיום אנשים ושפות נודדים בגלל מסחר, מלחמה ושינויי אקלים. הפצת התרבות והשפה נעשו דרך נישואין, סחר ויחסי שארות בין עמים. היא רכבה על ניצול היתרון הרוחני, התרבותי והטכנולוגי של הימנאיה, שגרם לעממים אחרים שאינם קשורים אליהם גנטית לאמץ את תרבותם ודתם, או לפחות להתחתן בהם.
היו להם טכנולוגיות מתקדמות בעיקר של ניידות, מה שאפשר תנועה מהירה ולפיכך יתרון מסחרי. היו להם טכנולוגיות מתכת, דבר שבפני עצמו היה יתרון מסחרי. היו להם מבנים חברתיים גמישים, כמו נישואים פוליגמיים ואי העדפה לבני גזע זה או אחר. לשבטים הייתה נטייה ברורה של קהילות להתחתן עם בני היאמנאיה. גם כאשר לא הייתה קרבה גנטית ישירה, השפעת התרבות והשפה חלחלה דרך קירבה משפחתית, וקרבה משפחתית במקרה הזה לא היתה רק חתונה אלא גם אימוץ ובעיקר חניכה. והחניכה מביאה אותנו למקומות שרצינו להיות בהם.
חברות הודו-אירופיות קדומות הפעילו מערכת חניכה לגברים צעירים, שבה בני נוער הופרדו זמנית ממשפחותיהם ונכנסו ל"חבורות גבריות" של לוחמים. חבורות אלו יצרו זהות תרבותית משותפת, לעיתים עם סמלים חקוקים על נשק (למשל, סמלי אחווה על קתות חרבות). הרבה מהעממים ההודו-אירופיים נקראים על שם נשקם. אנחנו מכירים את הדבר הזה בעיקר מאירופה בתקופה היותר מאוחרת, סקסונים, פרנקים, דאקים וכו' נקראו על שם כלי הנשק שלנו, הרבה מהעממים כינו את עצמם "האנשים שלנו", לא בהכרח כי היה חשוב להם קרבת הדם אלא כי זה היה יותר "אחוות יחידה" – כמו הארים, הסלאבים, הסואבים וכו'.
אבל הנטיה הזאת ל"גיבוש" היתה עוד בזמנים מוקדמים. תרבות ה-Corded Ware, מאופיינת בכלי נשק מובהקים שזוהו בקברי גברים. כך גם תרבות ה-Bell Beaker. והדבר המעניין יותר הוא ששמן של תרבויות אלה נקרא על שם עיצובי הכוסות, מה שרומז על כך שחלק מטקסי החניכה היו בעצם טקסים שכללו שתיה – ואכן תרבות השתיה היתה מפותחת בתרבויות האלה, ואת שרידיה אנו מוצאים עד היום.
השתיה היתה חוויה שאינה של פנאי, אלא חוויה טקסית וקהילתית. השתייה סימלה קבלה לתוך קהילה: לא רק לשתות, אלא לשתות יחד, ולעיתים תוך אמירת שבועות ונדרים. כך היו מקיימים בריתות, כך היו מכתירים מלכים, כך היו בעצם עושים כל טקס "מעבר" חברתי שקשור הן לשינוי הסטטוס הקהילתי והן השינוי הסטטוס האישי בהקשר לקהילה. כמובן שזה אומר שכדי להיחשב אחד מ"האנשים שלנו" אתה חייב לעשות את מה שכולנו עושים, שזה אומר להיות בקיא בשירה המקודשת שמספר על המיתוסים הנפוצים, ו"לחקות את האלים", במקרה הזה לאכול את האוכל שהם אוכלים, לשתות את השתיה שהם שותים, וכמובן לעשות את מה שהם עושים. מה שהאלים היו אוכלים זה בשר סוסים, מה שהיו שותים זה חלב סוסות מותסס בדבש, ומה שהיו עושים כתוצאה מכך זה להשתכר וללחום.
בשר הסוסים מן הסתם הוא הסיבה לקורבנות. זה לא חייב להיות סוסים, לפעמים זה איילים – לרוב חיות המשק, או חיות בר שניתן לביית, או חיות בר שנמצאות על הגבול בין להיות פראי להיות מבוית. מפתה לדבר על זה כאמברוזיה, אבל לא זו היא – לא הבשר, אלא דווקא השומן הקשה שמפיקים מהחיה (suet, חלב). את החלב הזה ביחד עם חמאה מזוקקת שהפיקו מהחלב (milk), מה שנקרא "גהי" ghee, ביחד עם כל מיני עשבי תיבול וטוב אם יהיו פסיכואקטיביים כמו לענה או קנאביס – היו מנצלים כדי להפיק את הנקטר, משקה פסיכואקטיבי שמעורר את היצרים המודחקים אצל האדם, ומאפשר לו לחשוף את הסמוי. הדבר הזה היה נתפס אצלם כאלמוות, או לחלופין התכונה האלוהית. בדרך כלל התכונה האלוהית הזו היתה "עיזוז" ו"אומץ". וזה מה שאפשר להם לחקות את האלים, האלים הללו היו בדרך כלל אלי מלחמה. חלק מהחניכה היה להשתתף בטקסים שבהם מתייחדים עם האל, שלא לומר, מבצעים פשיטות משותפות. אין יותר מסע כומתה מזה.
הדרך שלהם להפיק מחומרים בסיסיים את המשקה הזה נחשבה צ'יט, ועל כן דימוי נפוץ במיתוסים שלהם הוא גניבה של נוזל אלוהי. למרות שלא ברור אם הגניבה היא לא בגלל שבפשיטות הללו בסך הכל צברו כוחות כדי לשמור על קיום החברה באמצעות ציד וליקוט של אוכל לעונות הקשות. ליקוט במקרה הזה עשוי להיות פשוט ליקוט של משאבים שקיימים ב"ספר" ומעבר אליו – מה שנקרא בשם המוכר יותר: פשיטה, גניבה וביזה. שותים מהמשקה של אלוהים, הופכים לאלוהים ולוקחים את מה ששייך לאלוהים, כלומר, בהמות שבויתו וניתן להפיק מהן תועלת, והתועלת העיקרית היא כמובן נוזל אלוהי שיכינו באמצעות המתכון ה"צ'יטי".
הלוגיקה הזאת מתבטאת במיתוס על הלוחם הגיבור הראשון: טריטו. האלים העניקו לטריטו עדר בקר, נחש אימתני גנב אותו. טריטו אמנם הובס אבל הוא מקבל מאל הסערה סיוע בדמות הנוזל האלוהי, הוא יוצא לקרב, מנצח את הנחש ומחזיר את הבקר. את הבקר הוא מחזיר לכהן, כדי להקריב אותו לאלים – כך נשמר סדר העולם: הקרבה → מתנה → מחזוריות קוסמית.
טריטו הוא דמות מופת – מודל קדום ללוחם ההודו-אירופי. הוא: שומר על האיזון בין שמים ואדמה, מגן על רכוש האל/החברה, מחזיר את הסדר שנגנב. בהמשך הדבר הזה, לצערנו, או לא, הפך למיתוס המייסד של החברה הקולוניאלית: הבקר הוא האדמה הקדושה או בקיצור כל העולם שאלוהים ברא לבני האדם, אך בני האדם היחידים שראויים הם האנשים האציליים, והאצילות שלהם תתבטא באמצעות כיבוש והבאת הקידמה אל אלה שיושבים בנחלת האל. הגניבה היא לא גניבה אלא יותר השבת אבידה, כשאתה מבצע את ה"מיסיון" שלך אתה לא גונב את הנפשות של האנשים שאתה ממיר אלא ההפך, גואל אותם. כשאתה מבצע את הרקונקיסטה, את הכיבוש המחודש, אתה לא כובש אלא גואל אדמות. אני מצטער שאני נוגע לכולנו במקום רגיש אבל המיתולוגיה ההודו-אירופית היא שהביאה את המוטו הזה, והמוטו הזה, חברים, עובר באמצעות המשקה המשכר הנשתה מהגביע הקדוש. הגביע הקדוש הוא כיבוש מחדש של הארץ המובטחת של התודעה. הקונקיסטדור האמיתי הוא הנסיין הסטלן.
ג'ו רוגן שינה במהלך השנים את עמדתו מאתאיזם מוצהר לפתיחות רוחנית זהירה. אמנם הוא מייחס את נקודת המפנה למותו של סבו – חוויה שבעקבותיה החל להאמין בקיומה של נשמה – אך ניכר שעולמו הרוחני הושפע לאורך השנים גם מהעיסוק הגובר שלו בפסיכדליה ואנתאוגנים. רוגן הצהיר לא אחת כי חוויות פסיכדליות גרמו לו לשקול מחדש את הרעיון שיש "משהו מעבר", והן עוררו בו עניין מחודש בשאלות קיומיות ומטפיזיות.
בפרקים שונים בפודקאסט שלו, רוגן שב ומצטט את טרנס מקנה, שביקר את המדע המודרני על כך שלדבריו הוא דורש מהמאמין להאמין בנס אחד בלבד: המפץ הגדול. כלומר, שהיקום כולו נוצר יש מאין, לפתע, ללא סיבה מספקת. לעומת זאת, טען מקנה, הדת מבקשת להאמין בשורת ניסים, אך מציעה גם הקשר רחב של משמעות ותכלית.
רוגן עושה שימוש בטיעון זה כדי להמחיש את האבסורד שבזלזול באמונה הדתית תוך קבלה כמעט עיוורת של תיאוריית המפץ הגדול. לדבריו, אם אנו מוכנים לקבל שהיקום נוצר כולו מנקודה זעירה, בלי סיבה ידועה, הרי שהרעיון שאדם קם לתחייה אינו מופרך יותר. במילים אחרות: צמצום האמונה לכדי הודאה באמיתות בטיעון אחד בלבד, מה בעצם ההבדל בינה לבין הודאה בטענה שאדם מת קם תחיה?
השינוי בעמדתו של ג׳ו רוגן, מאתאיזם לפתיחות רוחנית, נתפס על ידי פובליציסט הניו יורק טיימס רוס דאות׳אט, כתופעה סימפטומטית של תרבות עייפה מחילוניות רדודה שכמהה מחדש לגעת בנס. דאות׳אט טוען שעידן ה"אתאיזם החדש" נכשל במימוש הבטחותיו: הוא לא הביא לחברה רציונלית, שלווה או בריאה יותר, אלא הותיר ואקום של משמעות, בידוד חברתי ותחושת ניכור. בתוך הריק הזה, עולה מחדש עניין באמונה, במיסטיקה ובחוויות החורגות מההיגיון המדעי – תופעות שרוגן עצמו מבטא בדרכו. רוגן, אדם שמקיים שיח פתוח עם מדענים, פילוסופים, שמאנים ומאמינים מכל קצוות הקשת, מייצג לכאורה את הדור הפוסט-חילוני: אדם שמאס באידאולוגיות נוקשות אך פתוח לאפשרות של אמת טרנסצנדנטית. לפי דאות׳אט, המיסטי והעל-טבעי הם חלק יסודי מהחוויה האנושית, ואינם נעלמים גם כשהדת הממוסדת דועכת. כך שהוא לא מתלהב מהתופעה שנקראת ״רוחני אבל לא דתי״ (spiritual but not religious). מבחינתו, מדובר ברגע של הזדמנות דתית חדשה: מקום שבו חיפוש רוחני בלתי ממוסגר עשוי להיפתח מחדש אל הדת כמרחב של משמעות, ולא כאיום על רציונליות. זה הרגע של הנצרות לחבור לממד החווייתי והמיסטי של הרוחניות העכשווית.
מחקר חדש של חוקרים מאונ׳ סטוקהולם, שפורסם ב־Psychology of Religion and Spirituality, מצא כי שימוש בפסיכדליים (כגון LSD ופסילוסיבין) קשור אולי לנטישה של זיקה דתית פורמלית – אך לא לשינויים בעומק החוויה הרוחנית או בזהות הרוחנית של המשתמשים. כלומר, יש קשר בין שימוש בפסיכדלים לבין מעבר מהשתייכות דתית בילדות לחוסר השתייכות בבגרות, אך זה לא משפיע על רמת הדתיות או בהגדרה העצמית של האדם כרוחני או לא.
הפסיכדליה לא מחוללת חיפוש רוחני. היא אולי מעצימה דבר שקיים כבר, אבל לא מביאה משהו יש מאין. השפעות הפסיכדליה על תפיסות דתיות ורוחניות תלויות מאוד בהקשר החברתי, התרבותי והפסיכולוגי של המשתמש (Set & Setting). כך, החוויה הפסיכדלית עשויה לחזק אמונות קיימות או לערער אותן – תלוי ברקע האישי.
דבר נוסף מעניין שנמצא הוא שהניסויים שנערכו אמנם נעשו בסוג מסוים מאוד של פסיכדלים, אבל הדפוסים דומים בכל החומרים – כלומר גם קנאביס ואמפטמינים. כלומר, לא החומר שבו משתמשים הוא המשפיע, אלא, שוב, ההקשר החברתי והתרבותי הרחב. הסמים מהווים רק זרז לגילוי נטיה שהיתה כבר קיימת במבנה האישיות של הנסיין. מה שנקרא "nonspecific amplifiers", מגבר משמעות.
בתערוכה חדשה שנפתחה היום במוזיאון יורקשייר, מוצגים לראשונה פריטים מתוך "מטמון מלסונבי" (Melsonby hoard), הנחשב לאוסף הגדול ביותר של עבודות מתכת מתקופת הברזל שהתגלה אי פעם בבריטניה. הפריטים נקשרים לשבט ה"בריגנטים" ששלט ברוב שטח צפון אנגליה של ימינו, והונהג בעבר על ידי המלכה קרטרימנדואה (Cartimandua).
החפצים המוצגים בתערוכה פורקו בכוונה תחילה והועלו באש לפני שנקברו באדמה, פעולה שדרשה מאמץ ועבודה רבה. השאלה היא למה. ואחת מהסברות היא שמדובר בקבר של דמות רמת דרג ומכובדת בשבט. אחד מהרמזים הוא מראת ברזל שנמצאה, מכוסה בקורוזיה כבדה. מראות מתקופת הברזל נמצאו תמיד בקשר בלעדי לנשים חזקות, ומעולם לא התגלו בקבריהם של גברים או ילדים. אמנם לא נראה שמדובר במלכה עצמה, אולי של אחת מאמהות אמהותיה.
המראה הייתה מספקת השתקפות מעוותת למדי של מי שהסתכל בה, והיא לא שימשה רק כאביזר טיפוח או גנדרנות. במקום זאת, היא נתפסה כ"אובייקט קסום הקשור לכוח נשי" וכ"גשר לחיים קודמים" כנראה שהאישה הזאת לא היתה רק בעלת מעמד שלטוני אלא גם בעלת זיקה לעולם המיסטי של התקופה.
האינגומה (ingoma), התוף המסורתי של בורונדי, הוא הרבה יותר מכלי נגינה – מדובר באובייקט פולחני, סמל ריבוני, כלי תקשורת חוקתי, מוקד טקסי ועמוד תווך של הזהות התרבותית הבורונדית. ייחודו של האינגומה אינו טמון רק בצלילו אלא במשמעותו החברתית והפוליטית. בשפת הקירונדי, המילה עצמה נושאת שדה סמנטי רחב, ומשמעה גם תוף, גם ממלכה, גם שלטון, גם עידן, וגם כוח ריבוני. אין זו מטאפורה בלבד – התוף היה בפועל סמל הסמכות, כלי של חוק ודת, ומוסד בפני עצמו.
במשך מאות שנים, תופי האינגומה שימשו כסמל הריבונות של מלך בורונדי (Mwami). לפי המסורת, המלך היה "עולה על התוף" עם כניסתו לתפקיד – ביטוי לטקס חניכה שבו הסמכות המלכותית כוננה ונאצלה באמצעות כלי פולחני זה. תופים אלה לא היו רכוש פרטי או כלי בידור; רק המלך היה מוסמך לצוות על ייצורם, להחזיקם או לנגנם. הם נשמרו במקדשים ייעודיים, ורק בקבוצות מסוימות – בעיקר ממשפחות הוטו מסורתיות – הופקדה מלאכת בנייתם, נגינתם ותחזוקתם.
התיפוף באינגומה לא שימש רק למוזיקה אלא גם להכרזה על צווים, חגים, חנוכות וסיום תקופות שלטון. התוף המרכזי – הקאריינדה (karyenda) – נחשב לישות חצי־אלוהית. המלך פירש את תבניות התיפוף שלו לכדי חוקים ונורמות עבור הממלכה, ובכך הפך התוף לכלי חקיקתי סמוי – קולו של הסדר המלכותי. טקסים שנתיים כמו ה"אמוגאנורו" (חג הסורגום, Umuganuro) כללו הוצאת תופים קדושים מהיכלותיהם ושילובם בפולחן לאומי שמסמל הן את מחזור הזמן והעונות, הן את לגיטימיות השלטון.
מתופפי האינגומה – האבאטימבו (Abatimbo) – כונו "החובטים בעוצמה", והיו חלק בלתי נפרד מפמליית המלך. הם ליוו את המלך בכל מסעותיו ולקחו חלק בטקסי יומיום כגון קימה ושינה. מקומות כמו גישורה, מגאמבה והיגירו שימשו כמרכזי תוף, ובהם נשמרו תופים קדושים בעלי שמות – רוציטמה, מורימירווה, רוקינזו, ועוד. כל תוף לו סיפור, שימוש, ושושלת משמרת.
רשת המקדשים הייתה גם רשת של מוקדים גיאו-פוליטיים ומיתיים. כל גבעה גבוהה ששימשה למקדש תוף הייתה בעצם מוקד ריבונות טריטוריאלית, שבין היתר תפקדה כמוקד פולחן, כמרכז שליטה מקומית, וכמרכז להעברת מסורות. שם גם הוחזקו תופים משניים (אינגנדאני) ששירתו את התוף המרכזי.
אחרי ביטול המלוכה ב־1966, האינגומה לא נעלם, אלא עבר טרנספורמציה: ממוסד שלטוני לפולחן לאומי. מתופפי המלך הפכו לשגרירי התרבות הבורונדית בעולם, ובראשם "Royal Drummers of Burundi". ב־2014, הוכרה ה"אינגומה" על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בלתי מוחשית – הכרה שממחישה את עומק המסורת. עם זאת, הממשלה הבורונדית שימרה עליה שליטה הדוקה, והגבילה נגינה רק לאירועים מורשים, תוך איסור על השתתפות נשים, בשם "שמירה על המסורת".
%
למה לדעתי הדבר קשור למצבי תודעה? האינגומה שימש לאורך מאות שנים בטקסים בעלי אופי דתי ומאגי, ובמיוחד בטקסים לאומיים כגון האמוגאנורו (Umuganuro), שהתקיימו במחזוריות עונתית. באירועים אלה, המלך והכוהנים פירשו את תיפוף התופים כקול רצון האלים או הסדר הקוסמי. בהקשר האפריקאי הרחב, אצל עממים אחרים תיפוף ובעיקר תיפוף טקסי, קשורים לטקסים של שינוי תודעה. אבל נעזוב את זה. נדבר רק על ההיבט האנתרופולוגי: העובדה שנשים נאסרו מלהשתתף בתיפוף, אפילו בזמננו, עשויה להעיד על כך שהשליטה בתוף נחשבה גם שליטה על הכוחות הלא-רציונליים והמסוכנים של שינוי תודעתי – ומכך נבע החשש "להפקיר" זאת לקבוצה נתפסת כבלתי-נשלטת מבחינה תרבותית. וכמובן, ברוח הטקסטים האחרונים בקבוצתנו – יש כאן סטינג רב חושי מובהק – שירה, תנועה, צבע, קפיצות, סחרור, מקצבים רפטטיביים, קולות עוצמתיים, תפאורה סמלית. רק טראנס חסר. אבל הוא בטוח קיים.
"ואליהו עלה ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו". בספר "מדיטציה והתנ"ך" מציין הרב אריה קפלן שהתנוחה הזו של תנוחת עובר, היא תנוחה מדיטטיבית, ששימשה ל"מיקוד מוגבר של אנרגיה רוחנית". למרות שקהלת רבה נותן הסבר אחר לתנוחה. לא מדיטציה אלא משהו אחר. או בעצם אולי בגלל המשהו האחר הזה זוהי מדיטציה.
קהלת רבה מסביר שאליהו בעצם נכנס לתנוחת עובר כדי שלקרב את פניו לאיבר מינו: "אמר לפני הקדוש ברוך הוא: אפילו אין ביד בניך, אלא זכות שתי מצוות הללו, שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם". והייתי מוסיף. לרבי אלעזר בן דורדיא קרה משהו מביך בזמן קיום יחסי מין [לאחר חדירה היה לזוגתו Queef]. והדבר הזה היה טריגר לכך שהוא תפס את עצמו ורצה לחזור בתשובה, ועשה גם הוא את תנוחת המדיטציה הזו (עבודה זרה י"ז עמ' א'), "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו".
הגיג לבוקר. לא יודע מה זה אומר שאדם מתכנס לתנוחת עובר ומנסה לנשוך את "זנבו", משל היה אורובורוס. אבל הסמל הזה של נחש הנושך את זנבו, הוא סמל מובהק של המצב הראשוני ביותר של התודעה – זה שהתודעה מתחילה ממנו וזה שהיא שואפת לשוב אליו.
לאסקלפיוס, אל הרפואה היווני, יש כמה ביוגרפיות מסורתיות שמשתלבות האחת עם השניה בדרך כלשהיא והופכות אותו לאב טיפוס שכזה של ישו, הוא נולד בלידת בתולין, בן לאב אל ולאם בת תמותה, הוא ריפא אנשים וחולל ניסים, הוא מת וקם לתחיה, ואז הפך לאחר מותו גם לאל מן השורה. וכפי שכתבתי בזמנו, סטיבן הול טוען בספרו ״Slither: How Nature's Most Maligned Creatures Illuminate Our World״, שזו היתה אכן מטרת הנצרות – להתפלמס עם פולחן אסקלפיוס. להפוך את יעד הריפוי לריפוי רוחני, שאינו תלוי בטקסים פגאניים מעשיים אלא באמונה, כלומר לא בקורבן פיזי, אלא בקורבן רוחני.
אבל אני רוצה לשים את הדגש דווקא בסמלו של אסקלפיוס, משום שהדמיון לישו מפספס נקודה מאוד חשובה. סמלו של אסקלפיוס הוא נחש, מן הסתם בגלל שנחש הוא סמל הרפואה, בהיותו ספק של ארס. האמינו שהנחש שואב את הארס שלו מצמחי רעל שבהם הוא משתמש, או שלחלופין הוא מזריק לצמחי הרעל את ארסו. ובכל מקרה, בהיותם של צמחי הרעל תרופות בעצמן, הנחש מסמל את הידע שהופך רעל לתרופה, מוות לחיים וכו׳. הטרנספורמציה הזו גם מתבטאת בכך שנחש משיל את עורו ומתחדש, אבל ובעיקר מה שבא סיפור אסקלפיוס והאנלוגיה לישו הוא דבר מפתיע: רביית בתולין. בביולוגיה זה נקרא פרנתוגנוזה. נקבת נחש מסוגלת להעמיד צאצאים מבלי שהופרתה על ידי זכר. כלומר, זהו מנגנון של רבייה אל-מינית, שבו הביצית מתפתחת לעובר באופן עצמאי. למרות שהיא חריגה, היא מתרחשת גם בטבע וגם בשבי.
היתה הנחה שמדובר בתופעה של ״ייאוש רבייתי״ (או ״סתגלנות״), דהיינו מפלט שנקבת הנחש גילתה שהיא מסוגלת לעשות בהעדר נחשים זכרים בסביבה, אבל תצפיות מראות שהדבר קורה גם בנוכחות זכרים. עם זאת, ברביות שכאלה יש חסרון גנטי, שכן אין גיוון, והדבר הופך את הצאצאים לפגיעים, ולעיתים תעתיקים של האם (כלומר נקבות). ואולי, יש הטוענים, הפגיעות הזאת היא תוצאה של מה שנקרא ״שיבוש רבייתי״, הנגרם כתוצאה מפגיעת חיידקים. יהיה אשר יהיה המקור של התופעה, היא קיימת בעיקר אצל זוחלים ונחשים – וזה מקור המיתוס.
%
דבר נוסף ולא פחות חשוב שקשור לישו ואסקלפיוס, הוא תופעה בפרשנות התנ״ך שנקראת פרה-פיגורציה, כאילו שמדובר בדמות שהטרימה את המשיח ויש לה כמה מאפיינים של דמותו, כך שהיא ״בחזקת משיח״ אבל מסיבה כלשהיא לא זכתה להיות משיח או שלא היתה אמורה להיות כזו. ואני מדבר על שלמה המלך, כביכול פרה פיגורציה של המשיח, והמועמד הטבעי להיות כזה, עד שסרח.
מסתמן שהסיפורים על אסקלפיוס עברו גיור כשהפכו למדרשים על שלמה המלך, מן הסתם דרך הסיפור במלכים א ג׳ על החלום בגבעון – אינקובציה ונבואת חלום היתה דרך פולחן ידועה של אסקלפיוס. שלמה קיבל את חכמתו האלוהית בדרך על טבעית, וידע לדבר גם בשפת החיות. אסף הרופא מספר על כך ששלמה המלך היה הראשון שחידש את הידע הרפואי הקדום שאבד מאז נתגלה לנח על ידי המלאכים, והוא היה זה שערך את דבריו. כנראה שמדובר באחד משריו של שלמה, אסף בן ברכיה, שליקט את דבריו לכדי ״ספר הרפואות״). על אסקלפיוס מסופר שהפיץ את הידע הרפואי באמצעות מקדשים שבנה. שלמה המלך בנה את בית המקדש, מקום שהפך את טומאת המת על ידי הזאת מי החטאת מאפר הפרה האדומה.
%
עוד קצת מידע על אסקלפיוס שהשארתי לסוף כי זה פחות חשוב בעיני, למרות שאני רואה מקום להרחיב בנוגע ללידת הבתולין. אז הנה. הסיפור של הולדתו של אסקלפיוס בנוי מכמה שכבות: אפולו, שהיה בנו של זאוס ואל הרפואה בפני עצמו, היה אביו של אסקלפיוס. הקו האימהי שלו מעורפל. כמה מקורות עתיקים טוענים שאמו של אסקלפיוס הייתה קורוניס, בת תמותה שאפולון פיתה; אחרים אומרים שאפולון לבדו הוליד את בנו, בסוג של לידת בתולין. באחת הגרסאות, קורוניס בגדה באפולו, והוא גזר עליה מוות מבלי לדעת שהיא הרה עם אסקלפיוס; כשהיא מתה באש על מדורת קבורה, הוא חילץ את בנו התינוק מרחמה.
כאשר גדל, אסקלפיוס החל ללמוד את אמנויות הריפוי – באחת הגרסאות, אפולו שלח את בנו ללמוד אצל הקנטאור כירון, שנודע בידע יוצא הדופן שלו בצמחי מרפא ובטיפול בעקיצות נחשים; בגרסה אחרת, אסקלפיוס למד את סודות הרפואה ישירות מן הנחשים עצמם, לאחר שהתיידד עם נחש שליקק את אוזניו ולחש לו מיומנויות רפואיות סודיות. בגרסה נוספת של הסיפור, אסקלפיוס ראה נחש מחיה נחש מת בעזרת עשב קסום – עשב שבו השתמש אחר כך כדי להחיות מתים מקרב בני האדם. אסקלפיוס השתמש בכוח הזה שקיבל מן הנחש כדי להחיות את גלאוקס, בנו הצעיר של מלך כרתים, שנפל לבור דבש ונחנק. מקורות עתיקים מתארים כחצי תריסר מקרים שבהם אסקלפיוס החזיר מתים לחיים.
הדבר היה לצנינים בעיני אל השאול האדס, שהתלונן בפני זאוס שאסקלפיוס מערער סדרי עולם. זאוס, שחשש שהיכולת של אסקלפיוס להעניק חיי נצח, אם תימשך ותתפשט, תגרום לצפיפות אוכלוסין ולחורבן העולם, השליך עליו ברק והכה אותו. אסקלפיוס מת. אפולו המזועזע, הצליח לנהל משא ומתן עם זאוס להחזרתו של בנו כאל – בתנאי שיוותר על ההרגל להחזיר מתים לחיים.
את הסיפור על ריפוי בנו של מלך כרתים, כמו גם את הסיפור על כך שמי שהחיה את בנו למד זאת באמצעות התבוננות בנחשים שמחיים האחד את השני בעזרת צמח מרפא – אנו מכירים מפוליאידוס. כתבתי עליו כאן בעבר. פוליאידוס היה נינו של מלמפוס, שמסופר עליו שנחשף לידע דרך ליקוק של נחשים באוזניו. מובן אם כן שכמיטב המסורת היוונית (וכפי שאאוהמרוס טען לגבי כל האלים), אסקלפיוס, כמוהו כדיוניסוס, אינו אלא אדם שעבר האלהה בעקבות מצוינותו המוזכרת בשלל האגדות עליו.
תומס פרוסט והנרי רידג'לי אוונס היו שניים מהדמויות המרכזיות שעמדו מאחורי גיבוש התפיסה ההיסטורית הראשונית של תחום הקוסמות במובנה המודרני. פרוסט, עיתונאי וסופר אנגלי מהמאה ה־19, פרסם בשנת 1876 את ספרו Lives of the Conjurers, שהיה אחד הניסיונות הראשונים לתעד את תולדות הקסם כאמנות. אוונס, חובב קוסמות וסופר אמריקאי שפעל בראשית המאה ה־20, הרחיב את עבודתו של פרוסט בספרו The Old and the New Magic (1906). שניהם ניסו לשרטט את שורשיה של אמנות האשליה מתוך פרספקטיבה מודרניסטית, ביקורתית ולעיתים גם מזלזלת כלפי התרבויות והחברות שקדמו לעידן הרציונליזם.
לשיטתם של פרוסט ואוונס, הקסם בעת העתיקה ובימי הביניים לא נתפס כאמנות בידורית אלא ככוח על־טבעי ממשי. הם טענו כי קהל הצופים הקדום – "ההמונים הבורים" כלשונם – לא הבחין בין טריק לבין מציאות, בין אשליה לבין נס. הם הציגו את הקוסמים הקדומים, ולעיתים קרובות את אנשי הדת, כתחבולנים שידעו לנצל את תמימות הקהל כדי לבסס את כוחם. מבחינתם, הקסם שימש אמצעי להשגת שליטה ולא ביטוי לאמנות או לפליאה אסתטית. בהתאם לכך, הם תיארו את המסגרות הדתיות של העת העתיקה כזירות של אחיזת עיניים מאורגנת, שבה "ניסים" הופקו באמצעות טכניקות מכניות – עשן, מראות, מנופים ותכסיסים אקוסטיים – שנועדו לשכנע את המתבוננים שהם ניצבים מול כוחות שמימיים.
הקסם העתיק היה בעיניהם לא צורת בידור תמימה או אסתטית, אלא מנגנון רמייה מכוון שנועד לתמרן קהל תמים ולהכפיפו לממסד הדתי. לשיטתם, כוהנים וקוסמים קדומים השתמשו בתחבולות טכנולוגיות כדי לביים ניסים ולהעניק לעצמם סמכות רוחנית. בכך, הם הפכו את הקסם לכלי של שליטה ולא לאמנות של פליאה.
הדוגמא שהם נתנו היא של המקדשים היווניים, ומה שראו כתחבולות אל מול קהל מאמינים שבוי. הם הסבירו כיצד הופיעו האלים בפני מאמיניהם במקדשים עתיקים בעזרת עשן ומראות. הם תיארו כיצד דלתות מקדש יווני נפתחו בפתאומיות, מלוות בקול רעם, מה שנראה כפעולה של כוחות על־טבעיים אך למעשה היה תוצאה של תחבולה מכנית. הם חשפו כיצד הופקו פלאים עתיקים באמצעות אשליות אופטיות, הידרוסטטיקה ואקוסטיקה. הם הצביעו על כך שבעת העתיקה שימשה התחבולה כדי ליצור ניסים למראית עין.
העמדה שלהם כבר אינה דומיננטית ונדחית כמיתוס מודרני (״אשליה היסטורית שנוצרה לא על־ידי קוסמים, אלא על־ידי היסטוריונים של קסמים״), ההנחה שהעבר היה נאיבי ושאנחנו – המודרניים – רציונליים ונעלים. המתודה שלהם לא היתה מדויקת, מפני שהם לא בחנו את ההקשר הרחב של הדוגמאות שהביאו – הם התבססו על כרוניקות, אגדות עממיות וסיפורי ניסים מכתבים דתיים ולא ביקורתיים, והניחו שקוסם באשר הוא נתפס כמכשף, ועל כן נרדף.בעיקר הם לא הבחינו בין קסם תיאטרלי לבין קסם פולחני/דתי, כלומר קסם בו הקוסם מצהיר על האשליה לעומת קסם שנועד לשכנע באמיתותו. כך, ג׳אגלר פשוט היה יכול להרדף כמכשף, אם יש ראיה שהוא הועלה על המוקד. כמו לדוגמה, הנערה מקלן שתועדה בספרו של יוהנס נידר, Formicarius, מהמאה ה־15. הנערה הוצגה כמי שביצעה קסם: קרעה מטפחת והחזירה אותה בשלמותה. האמת היא שמדובר היה באישה שטענה שהיא ז'אן ד'ארק ששבה לתחייה. היא התבטאה נגד הכנסייה והמלוכה, נשאה נשק, שתתה לשוכרה, והתלבשה כגבר – מעשים שנחשבו שערורייתיים זמן קצר לאחר שריפת ז'אן ד'ארק בדיוק בשל אותן האשמות. האשליות שתוארו הוזכרו רק כ"שעשועים" שוליים, ולא היו סיבת ההאשמה. הדוגמה ורבות אחרות, כמו גם דחיית העמדה הקלאסית של ההיסטוריה של הקסם, לקוחה מהספר ״The Secret History of Magic: The True Story of the Deceptive Art״ של פיטר למונט וג׳ים סטיינמאייר.
ובכן, אם הקדמונים לא באמת ניסו להערים על המאמינים התמימים באמצעות טריקים טכנולוגיים שהינדסו במקדשים, לשם מה הם עשו את ״אחיזת העיניים הזו״? התשובה: כדי לעורר את מה שתיארנו בפוסט הקודם על ה״אפיפניה״ כ-Thauma – תחושת וואו. כלומר, חלק משם המשחק ב"תיאופניה" (הופעת האל) היא לתכנת את ה״סטינג״ במסגרת העקרון של הסט והסטינג. כלומר, לתת לסובייקט שעובר את טקס המסתורין, חוויה חושית טוטאלית, סצנריו חושי מועצם עד כדי מוגזם שבו המפגש עם האל לא יהיה רק רעיון אלא ממשות. כמובן, בעולם חילוני אפשר לתאר את ה״מפגש עם האל״ בדרכים אחרות ולא רק כנירוונה או קתרזיס או גרוב. אבל הרעיון ברור.