• ריחות של מומיות עתיקות

    ריחותיהם של תשע מומיות מהמוזיאון המצרי בקהיר נותחו, תוך שימוש בגישות רגישות חושית וטכניקות כימיות מתקדמות (GC-MS-O), כלומר ללא התערבות פולשנית, כדי לחקור כיצד ריחות המומיות מצביעים על תהליך החניטה, חומרי השימור, והמצב השימורי שלהן, ומהם המקורות הכימיים המייצרים את הריחות השונים. בנוסף, נבדקה השפעתם של טיפולי שימור מודרניים (כגון שמני הדברה) על הריחות וניתוח האינטראקציה בין החומרים המקוריים ששימשו בחניטה לבין החומרים המודרניים.

    המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of the American Chemical Society, נערך בהובלת ד"ר ססיליה במביברה, מהמכון למורשת ברת-קיימא מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון. המחקר אינו עוסק באופן ישיר באתנובוטניקה של הצמחים, השמנים והשרפים ששימשו לצורך החניטה, אלא בעיקר בתרכובות כימיות שנוצרו מהם. המאמר כן עוסק בחוויה החושית לכאורה של מצרים העתיקה והממצאים יכולים לשפוך אור על אורח החיים, הריטואלים הדתיים ודרכי השימור של המומיות, וכמובן המוטיבציה לשמר אותן (ריח רע הוא אינדיקציה לטומאה, ריח טוב הוא אינדיקציה לטהרה). מן הסתם ניתן גם להפיק מכך לקחים לגבי שימור עכשווי, באמצעים טבעיים לעומת באמצעים מלאכותיים. אחרי הכל, מדובר במחלקה למורשת ברת קיימא.

    המומיות נחלקו לשתי קבוצות: אלו שנשמרו במחסן ואלו שנמצאות בתצוגה במוזיאון. כל אחד מהם עבר אוסף דגימות ריח שונות באמצעות דגימות פאסיביות ואקטיביות של האוויר בתוך תיבות התצוגה והקברים.

    מהמחקר עלה כי הריחות שנפלטים מהמומיות נובעים בעיקר מהמזון שנמצא בגופן, חומרי החניטה (כגון עצים ושמנים), תהליכים מיקרוביאליים, וטיפולי שימור שנעשו על ידי המוזיאון (כגון שמני הדברה). בהשוואה בין מומיות בתנאים שונים (תצוגה מול מחסן), נמצא כי המומיות בתצוגה הראו ריחות מורכבים ועשירים יותר, שנשמרים בתוך תיבות סגורות ומצברים חומרים נדיפים. שמני הדברה ושמנים צמחיים (כגון ציפורן, קינמון, ולימון) השפיעו על הריחות, אך לא באופן משמעותי על המאפיינים הכימיים שנובעים מהחניטה עצמה.


  • גילויים על האבולוציה של הבקר

    מחקר שנערך באתר Cova de les Pixarelles מעלה כי הרועים הקדומים בספרד לפני 6000 שנה יישמו אסטרטגיות חכמות לניהול העדרים, כולל העברתם העונתית בין אזורי מרעה נמוכים להרים בינוניים, על מנת להבטיח אספקת מזון קבועה לאורך השנה. חלק מהבקר הוחזק בקרבת מקום ההתיישבות כדי להבטיח רבייה ולהפיק חלב, בעוד שחלקו הועבר לאזורי מרעה עשירים יותר, המרוחקים יותר מהאתר. תכנון זה אפשר קיום אופטימלי של העדרים בהתאם לתנאי הסביבה המשתנים. בנוסף, החוקרים זיהו שינוי מכוון במחזורי הרבייה של הבקר. הילודה תוזמנה כך שתתרחש בקיץ, במקביל לשפע המרעה, מה שסייע להימנע מהצורך בהזנה משלימה בחורף והגביר את ייצור החלב בתקופות קריטיות. מהמחקר עולה כי בתקופה הנאוליתית התיכונה חלה עלייה משמעותית בניצול הבקר לצורכי מזון וכלכלה, עד כדי כך שבאתרים מסוימים הוא היווה למעלה מ-80% משרידי בעלי החיים שהתגלו. ממצא זה משקף את ההתפתחות הכלכלית והחברתית של אותן קהילות ואת האינטגרציה ההולכת וגוברת של גידול בקר כחלק בלתי נפרד מאורח החיים הנאוליתי.


  • אמנות פרה היסטורית לפני 100,000 שנה

    מחקר חדש של דוקטור מאי גודר גולדברגר מאוניברסיטת בן גוריון ועמיתיה, חושף כי בני אדם קדמונים בלבנט בתקופה הפליאוליתית התיכונה גילפו צורות גיאומטריות על כלי אבן, דבר המעיד על חשיבה סמלית ויכולות קוגניטיביות מתקדמות. עד כה חשבו שבני אדם לא היו מסוגלים לכך בתקופה כה מוקדמת.

    החוקרים ניתחו חמישה חפצים חקוקים מארבעה אתרים בלבנט וגילו כי חלק מהתחריטים נעשו בכוונת מכוון ויוצרים דפוסים גיאומטריים מוגדרים. החפצים הם בין השאר גרעין אבן ממערת קפצה, לוח מקוניטרה ופיסה ממערת מנות. על חלקם זה נראה כמו קישוטים, ולכן משערים שהדברים האלה נעשו לצורך אומנות – אמנות לפני 100 אלף שנה. לשם מה? לאיזה צורך? מה מהותה של אמנות?

    במחקר הספציפי לא עונים על זה. מחקרים אחרים שחקרו את מהות האמנות דיברו על שעמום והתפקיד האבולוציוני שלו, שנועד לעודד יצירתיות. מחקרים נוספים דיברו על ניסיון לשחזר חוויות במצבי תודעה אחרים, ואנחנו כמובן מכירים צורות גיאומטריות ממצבי תודעה אחרים. לא ברור ומסקרן.


  • פירות יבשים בט״ו בשבט, לזכר הנבואה?

    בט"ו בשבט אוכלים פירות מיובשים. פירות מיובשים הם פירות שעברו תהליך שימור. כך פירות יכולים להיאכל גם מחוץ לעונת ההבשלה שלהם, ועדיין יהיה בהם ערך תזונתי. ובחלק מהמקרים לא הערך התזונתי הוא החשוב אלא דווקא הערך הרפואי שלהם, כלומר האלקלואידים שיש בהם חומרים פעילים, ישמרו על האפקטיביות שלהם. והסיבה שאני מדבר דווקא על שימור תכונות, קשורה לכך שלפי הטענה שאני מנסה להוכיח, נביאים קדמונים היו צורכים את הדודא בצורה של פרי יבש, בעיקר מפני שהפרי מבשיל ב"ימי קציר חיטים", אבל לפעמים צריך להתנבא בחורף, ומה עושים אז? ומה עושים במקרה שראש השנה לאילנות הוא בחורף?

    לכן אני מחפש בפרקים שמדברים על נבואה אזכורים לפירות מיובשים. בתנ"ך הם מכונים "קיץ". ואכן אני מוצא, בישעיהו כ"ח. "והיתה ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים, כביכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה". הפסוק הזה מדבר על צריכה של פרי כשהוא עדיין בוסר בטרם הבשיל לחלוטין ובטרם יובש. הביקורת היא על האנשים שצורכים את הפרי בטרם גימורו, וכתוצאה מכך נכשלים. הם נוטים לצרוך אותו כשרואים שהעלים מתחילים לנבול, ורואים בכך סימן (שווא) להבשלת הפירות. בפסוקים שלאחר מכן הכשלון מתבטא בכך שהם מקיאים, ואנחנו רואים משחק מילים בין "קיץ", שהוא המצב הרצוי של הפרי, לבין "קיא צואה" שהוא המצב הלא רצוי אליו מביא הפרי. הסברה שלי היא שהפרי שנצרך שלא כיאות הוא פרי הדודא, שאנשים היו צורכים על מנת להכנס להזיות, אבל העובדה שהם לא היו מיומנים דיים או שמא פזיזים, גרמה להם להכשל ולקבל הרעלה שהתבטאה בכאבי בטן, סחרחורות, ואם מתייחסים לתכונות הפסיכואקטיביות של הפרי אז אולי גם סיוטים.

    מדובר בסברה יפה, אבל בשביל זה צריך להוכיח שאכן פירות כאלה משמרים את התכונות שלהם לאחר ייבוש. לכן נעזרתי במחקר שתוצאותיו מראות שבמקרה של הדודאים ספציפית ניתן לייבש את הפרי בצורה מבוקרת כך שהאפקטיביות של האלקלואידים ישתמרו. שיטות הייבוש הקדומות היו ייבוש בשמש וברוח – לרוב באוויר חם ופתוח. כלומר, במקום עם לחות נמוכה ואוויר יבש. שמש קופחת במזג אוויר מזרח תיכוני בשום מקרה לא יכול להגיע לטמפרטורה שתסכן את יציבות האלקלואידים. במקרה הקיצוני, היא מסוגלת להגיע ל-50 מעלות.

    במחקר נמצא שאלקלואידים טרופניים כמו אטרופין וסקופולאמין הראו יציבות תרמית גבוהה, בתנאי טמפרטורה נמוכים (80 מעלות ומטה) ובסביבה חומצית. ייבוש איטי בטרמפטורות כאלה הוא אידאלי משום שהוא לא גורם לפירוק החומרים הפעילים כמו ויטמינים ואלקלואידים וגם לא את מרקם הפרי. אטרופין וסקופולאמין נחשב כאלקלואידים רגישים לעומת אחרים, אך בתנאים כאלה של טמפרטורות נמוכות ויובש הראו יציבות גבוהה יחסית. ומכאן: תאורטית, זו דרך מצויינת לשימור פירות הדודא.

    "הוכחה" נוספת לכך שנבואה נעשתה בסביבה של סלסלת פירות מיובשים אפשר לראות בנבואות עמוס וירמיהו. עמוס (פרק ח') התנבא בנוכחות "כלוב קיץ". ירמיהו התנבא בנוכחות "דודאי תאנים", וכן בנוכחות "סיר נפוח". שלושת אלה מדברים בעצם על כלי קיבול (כלוב, דוד, סיר) שבו נמצא פרי מסוים מאוד במצב יבש. היינו יכולים לומר שמדובר סתם בדבלים, כלומר תאנים מיובשות, אבל א. תאנים הוא כינוי כללי לפירות מתוקים, שמתוקים גם במצב מיובש, בדיוק כמו שתפוח הוא כינוי כללי לפרי שבמצב בשל נראה יפה ו"נפוח". ובמקרה כך נקראים גם הדודאים, כתאנים וכתפוחים, והכינוי העממי שלהם הוא "לפוח" (בשינויי למנ"ר)

    %

    ההנחה שכשכתוב "דודאי תאנים" מדובר בדודאים היא לא כי מדובר ב"דודאי". נכון, זה משחק מילים יפה, אבל ניתן להסתפק בכך שדוד הוא מלשון סיר. מצד שני, אנחנו צריכים להתייחס אל תאנים בחשדנות. נכון, למה להתחכם כשאתה יכול להניח שזה סטרייט פורוורד ושתאנה היא תאנה? מצד שני, צריך לקחת בחשבון שאבותינו לא היו בוטנאים וכפי שכתפוח או כפרי הדר כינו כל פרי שנראה יפה, כתאנה הם כינו כל פרי מתוק וכענב כינו כל פרי שהמרקם שלו הוא בשרני, ובעיקר כשהוא קטן בגודל של עינב. ההנחה שכשמדברים על גפן, תאנה ורימון מדברים בעצם על פירות שונים בזיהויים הבוטני מהגפן, התאנה והרימון שאנו מדברים עליהם קשורה לכך שהרבה צמחים ממשפחת הסולניים נראים קטנים ובשרניים כענבים, מתוקים כתאנה ובעלי גביע עוטף שנראה רימון. כמו כן הם צריכים להיות בשלים בשיעור המדויק כדי שיהיו אכילים, ולרוב זה קורה רגע לפני שהם נראים כנובלים, העלווה שלהם נראית נבולה. וכשאוכלים אותם לעיתים נתקפים בתופעות פיזיולוגיות שנחוות רע, מה שנקרא בעברית מקראית "תואנה" או "תאניה ואניה". ולכן, הרבה יותר מתאים לשחק את משחק המילים הזה של תאנה עם דודא. מעבר לכך, כשמנסים לזהות את פרי עץ הדעת, הרבה פעמים מדברים על התאנה, ובעיקר משום שלאחר שנפקחו עיניהם של אדם וחווה הם לקחו "עלה תאנה". לחלופין יש המזהים עם ענבים, דווקא בגלל ה"מרורות" שהביאו לעולם – שוב, קונוטציה של רעל ושכרון. כמובן, יש גם המזהים כאתרוג וכתפוח – דווקא בגלל ההדר והיופי של הפרי.

    הטענה היא לא שהשתמשו ספציפית במנדרגורה, אלא בפירות מהמשפחה שלו שהמשותף לכולם הוא שיש בהם את מה שנקרא "אלקלואידים טרופאניים". יש המון רפרנסים ממדרשים לכך שהפירות הללו ותכונותיהם היו מוכרים בפולקלור, ואף בהקשר הדתי. כמו לדוגמה, יוסף בן מתתיהו תיאר את הציץ של הכהן הגדול כגביע העטיף של צמח השכרון. באותו הפסוק שכתוב קיץ ניתן למצוא את המילה "ציץ נובל", כאמור, כי ישעיהו לועג לנביאי השקר שהם מעמידים פני לקטים מומחים בכך שהם ממהרים לבלוע את הפרי מרגע שהעלים שלו מראים התחלה של סימני קמילה. כך שדודאים אינם פרי מיוחד להזיות, אלא בסך הכל פרי זמין. זה יכול בהחלט להיות שכרון. מה שחשוב הוא שיהיו בו האלקלואידים הללו. אנו רואים שגם באירופה כינו דודאים (מנדרגורה) צמחים שבכלל לא היו בוטנית כאלה, כמו לדוגמה אטרופה בלדונה ושכרון שחור.

    הערה: אותו ישעיהו מתואר שנתן לחזקיהו למרוח על השחין "דבלת תאנים". לא נמצא בשום מקום שלתאנים יש סגולות לרפואה דרמטולוגית, אך לעומת זאת לדודאים כן. ולא רק שיש, אלא שעל שמם, כביכול, האל אשמון, נקרא כך, כי המשחה שמרחו על הפצעים נקראה בשפתם אז "שמן". על כן כשישעיהו מדבר לטענתי על הדודאים הוא מדגיש "ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים" הוא מדבר על השמן הזה. ובמשחק מילים הוא מציין בהמשך הפרק "כי שמנו כזב מחסנו", כי לשים או "שמנו" זה אותן אותיות כמו "שמן". כפי שאנו שמים לב, יש המון משחקי מילים.

    בעניין העלווה הנבולה של דודאים אנו רואים המון פעמים שהנביאים מדברים בדימויים של נבילה של גפן ותאנה בענייני גלות וגאולה, "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל", "וכל צבאם יבול כנבול עלה וכנבלת תאנה" וכו'. הגפן והתאנה הם אותם פירות של השכרון והסולנום (גפן, או כפי שכתוב במלכים "גפן השדה") והדודא (תאנה). ואם כבר מדברים על גפן השדה, אז כשאחד מבני הנביאים ליקטו פקועות שדה, שים לב לאיפה הוא השליך אותם – סיר הנזיד. שוב מדובר על כלי קיבול שמכיל בתוכו פירות כלשהם שבמראיהם ניתן להתבלבל ביניהם לבין פירות רעילים. הטענה שלי היא שמדובר לא בצמחים שלוקטו בטעות בגלל מראה אחר, אלא בצמחים שלוקטו בכוונה תחילה אך על ידי לקט לא מנוסה מספיק, שטעה באיתור הפירות המתאימים מבחינת בשלותם.

    %

    אסכם את האקסיומה: בשפה העתיקה כינו דברים על פי דברים שלהם הם דומים. לפיכך: אי אפשר להתחקות אחר האטימולוגיה של דברים בצורה ישירה אלא רק בצורה עקיפה. לפיכך: מילה נקראה כפי שהיא נקראה, כי היא נגזרת מדבר שקשור לדבר שדומה למה שהמילה מתארת. לפיכך: דברים כונו בשמות כלליים. אפילו גפן מקורה בעצם במילה "שיח" (gapnu). וענב מקורה במילה "פרי" (inbu). ולכן, אי אפשר לגזור זיהוי בוטני מכינוי כללי.

    אקסיומה נוספת היא שבטקסים דתיים במזרח הקרוב העתיק השתמשו בצמחים משני תודעה. הדבר שידוע הוא שהשתמשו בטקסי טראנס בטקסים דתיים ובטקסי נבואה. אבל איך הגיעו לזה, לא ידוע. אני טוען שבאמצעות הצמחים שכונו "גפן" ו"תאנה". לכל טקסט דתי יש פן נסתר ופן נגלה. בשל אוקולטיזציה משתמשים ברמזים ובמשחקי מילים. ישנו גם דבר כזה שנקרא "קריפטולקט" או "אנטי שפה" שמשתמשים בכלים הללו, כדי לגרום לאנשים מבחוץ להבין משהו א' בעוד כשהם מתכוונים למשהו ב'. הטענה שלי היא ששבעת המינים הם חלק מהקריפטולקט הזה, שבו תאנה וגפן הם בעצם כינויים של צמחים שונים. קריפטולקט לדוגמה הוא נוהל דיבור ברשת. לך תסביר למישהו למה סבך צמחים נקרא "מיוערת", האם מדובר חד משמעית בעצים ומסוג מסוים? ולמה "מקל" זה רובה, האם כי צה"ל משתמש ברובי עץ?


  • פסטיבל דגים ואלכוהול

    תלי הסריטוס (Cerritos) הם תלים מלאכותיים, תלוליות עפר שנבנו על ידי עמי הצ’ארואה והמינואנו הפרה-קולוניאליים באזור לגונת פאטוס בברזיל. התלים נבנו סביב שנת 2700 לפני הספירה והיו חלק מרכזי בתרבות של עמים אלו במשך יותר מ-3000 שנה. הלגונה נחשבת ללגונה הטבעית הגדולה בעולם, באיזור פורטו אלגרה וריו גרנדה, באיזור של אורוגוואי. העמים שחיו באיזור בנו את התלוליות הללו מסיבות הנדסיות, כדי לנצל את משאבי הטבע לתועלת חקלאית, אבל מן הסתם ככל טכנולוגיה חקלאית היתה למקומות האלה משמעות פולחנית. ואכן התקיימו במקומות הללו פולחנים. הם שימשו גם כתלי קבורה וגם כמונומנטים, ובעיקרף כך מסתבר, כאתרים לפסטיבלי פוריות. פסטיבלים כאלה, כך עולה ממחקר חדש שמפורסם כעת בכתב העת Plos One, התקיימו מדי קיץ סביב שנת 300 לפנה"ס. צוות בינלאומי ניתח שברי כלי חרס מהאיזור וגלה עדויות שמראים שהפסטיבלים הללו התקיימו כדי לחגוג את חזרת הדגים הנודדים. מלבד סעודות דגים נרחבות, ניתוח כלי החרס הראה עקבות של משקאות מותססים שהוכנו מפקעות, תירס מתוק ודקל ונצרכו באירוע.

    למסקנה הזאת, שמדובר בפסטיבלים עונתיים ספציפית בקיץ וספציפית לציון חזרת הדגים, מגיעים כתוצאה מהצלבה של שני ממצאים: הראשון הוא ששרידי האנשים באתר מצביעים על כך שמדובר באנשים ממקומות שונים עם היסטוריה תזונתית שונה, מה שאומר שהם התכנסו במיוחד לשם כך. השני הוא שמחקרים על אוטוליטים של דגי מסר לבן-פה מאתרים מאיזור זה מראים בעקביות שהם נלכדו בין נובמבר לינואר. אוטוליטים הם מבנים מינרליים באוזן הפנימית של דגים, והם גדלים בשכבות כמו טבעות עצים. כל שכבה מייצגת תקופה מסוימת בחיי הדג. ועל פי עצמות שמוצאים ניתן לדעת בקירוב את גילו של הדג לפני שהומת ונאכל. וכך יוצא שכולם היו בני אותו הגיל, אם לוקחים בחשבון את עונת ההשרצה הרגילה של דגים כאלה – והגיל הזה יוצא בקירוב כגיל שמסתיים בחודשי הקיץ (בחצי הכדור הדרומי מדובר בחודשים אלה).


  • קניבליזם היה הרבה יותר נפוץ ממה שחשבנו בפולין הפרה היסטורית

    בחודשים האחרונים כתבתי כאן כמה פעמים על מקרים של חיתוך מדוקדק של עצמות שלא מותיר מקום אלא להניח שהיה לצורך קניבליזם (לדוגמה). אבל אז נשאלה השאלה לשם מה, ואחת מההשערות היתה שמדובר בטקס דתי, או כהכנה לקבורה או ״תהליך ניהול מוות״, דברים שקשורים בצורה זו או אחרת גם כן לפולחן. אבל עד כאן. ומעתה, פתאום יש הוכחה אחרת.

    מחקר חדש שנערך במערת Maszycka שבדרום פולין חושף עדויות לכך שציידים-לקטים בתקופה הפליאוליתית העליונה עסקו בקניבליזם כאורח חיים שגרתי. ניתוח מחודש של 63 שרידי עצמות אדם שנחפרו במערה הראה כי 70% מהעצמות נשאו סימני חיתוך ברורים, בעיקר באזורים שבהם ניתן היה לקצור מוח עצם ומוח גולגולת, מה שמרמז כי הקניבליזם בוצע לצורך תזונה ולא כחלק מטקסים דתיים.

    מדוע אנשים בפולין הפכו לקניבלים? אחת ההשערות היא כי עם השיפור בתנאי האקלים לאחר עידן הקרח האחרון, חלה עלייה באוכלוסייה, מה שהגביר את התחרות על משאבים. מלחמות בין קבוצות ציידים-לקטים על שטחי מחיה יכלו לגרום לכך שהמפסידים שימשו כמקור מזון. כאמור, אין עדויות לכך שמדובר היה בקניבליזם פולחני או טקסי, אלא בהתנהגות שנבעה מצורך הישרדותי.

    החוקרים השתמשו במיקרוסקופיה תלת-ממדית וחשפו סימני חיתוך מכוונים ושבירת עצמות באזורים שבהם היו מאגרי מזון כמו מח עצם. מאחר שהממצאים מורים על כך שלא מדובר בפרקטיקה של קבורה, סימן שמדובר באכילה מכוונת של הגופות. מאחר שבאתרים אחרים של תרבות זו נמצאו ממצאים דומים, יש להניח שמדובר בפרקטיקה תרבותית רווחת. תרבותית ולא בהכרח דתית. או יותר נכון תרבותית ובהכרח לא דתית.

    יוצא,שקניבליזם היה חלק מהתרבות של קבוצות מסוימות באירופה לפני 18,000 שנה. בניגוד לאמונה הרווחת שקניבליזם היה נדיר והתרחש רק בעתות מצוקה, נראה כי באזורים מסוימים הוא היה חלק מהמערכת החברתית-תרבותית של התקופה.


  • הקשר בין פסיכדלים לחרדת המוות

    מחקר שנערך בברזיל בקרב 517 משתתפים (באמצעות סקר אינטרנטי מאפריל עד יוני 2022) בחן את הקשר בין שימוש בפסיכדליים לבין חרדת מוות. החוקרים ביקשו לבדוק האם אנשים המשתמשים בפסיכדליים חווים פחות פחד מהמוות בהשוואה לאלו שמעולם לא השתמשו בהם, וכן לבחון את מנגנון ההשפעה – האם מדובר בהשפעה ישירה של החומרים עצמם, או בכך שהם מאפשרים חוויות מסוימות שמפחיתות חרדה זו.

    המחקר מצא כי רמות חרדת המוות היו גבוהות יותר בקרב אלו שמעולם או כמעט מעולם לא השתמשו בפסיכדליים. חוויית סף מוות הייתה הגורם המשמעותי ביותר שהשפיע על חרדת מוות. קיים קשר שלילי בין חרדת מוות לבין חוויות מיסטיות, אנשים שחוו סוגים שונים של התעלות דיווחו על פחות פחד מהמוות.

    החוקרים לא טוענים שהפסיכדליים עצמם מפחיתים חרדת מוות, אלא שהם מאפשרים חוויות של ״התעלות מעבר למוות״, מה שמוביל להפחתת הפחד ממנו. שוב: לא החומר הפסיכדלי עצמו הוא שמפחית את חרדת המוות, אלא החוויות שהוא מאפשר. הפחתת חרדת המוות אינה תוצאה ישירה של שימוש בפסיכדליים, אלא של החוויות שהשימוש בהם מאפשר. רעיון ההמשכיות מעבר למוות הפיזי, בין אם בצורה רוחנית או סמלית (כגון השארת מורשת יצירתית), הוא הגורם המרכזי בהפחתת חרדת המוות.


  • דיווינציה בעולם העתיק במסופוטמיה

    התחדשתי בספר ״תגליות מארי ועולם המקרא״. כעת ב-25 ש״ח באתר ההוצאה. יצא במקור לפני 12 שנה. בספר מסופר על שלל מקבילות בין תעודות מארי לבין המקרא. להלן אתן כמה דוגמאות הקשורות לדיווינציה או לטקסי מלחמה ושלום:

    1. קורבן לפני מלחמה: שמשי אדו מלך אשור, כותב לבנו ישמע אדו, המשנה למלך מארי ״הגדודים נאספים והינם נכונים, אני אקריב קרבן ולמחרת היום אצא בראש הגדודים ולארץ אבור דרכי״ (עמ׳ 44)

    2. דרישה באל: שמשו אדו כותב לבנו: ״אסוף צבאך וצא! האותות אשר חזיתי הינם מעודדים. הטילו לפני מופת מוכק״. במכתב ישמע דגן המשנה למלך באקלטום (במדבר הסורי), לאחיו ישמע אדו (כלומר, לאותו נמען, בן

    מלך אשור), מצויינים דברים דומים. באגרת המיועדת למלך מארי זמרי ים, לאחר שאחר שחרורה מעול אשור, מודיע אישי אדו, עבד המלך, על אותו מבשרי רעה שנחזו. העבד מייעץ לאדונו לבל יישגר את המשלחת הצבאית אל שבט וואראדאליש (עמ׳ 45)

    3. שבועה בשם האדון, הן אם זה המלך והן אם זה האל: באגרת אבל-פי-אל לזמרי ים, נאמר: ״הוא שם בפי את השבועה בחיי אדוני״. שבועה היתה דרך להכרזה של קיבוץ בני אדם כחפים מפשע (עמ׳ 51-52)

    4. כהן נושא אפוד: אפוד במובן של כלי דיווינציה,כמו אורים ותומים. במכתב אבל-פי-אל לזמרי (ל)ים מודיע כותב המכתב כי לפי בקשת חמורבי שיגר משלחת צבאית אשר בראשה צועד אלושו-נשיר, הקוסם עבד המלך. גם בראש אנשי בבל, הנלווים למשלחת זו, צועד קוסם-רואה עתידות מבבל. על הקוסמים לצבור את האותו וסימני העתיד ולפי משמעותם יצאו האנשים למטרתם או יחזרו לבתיהם. בשונה מתפקיד הכהן אצל ישראל שהיה להגיד עתידות לפי האותות בלבד, לוקסם הבבלי או האמורי ממארי היתה כנראה סמכות בארגון צבאי וניהול המערכה בהיותו צועד בראש המחנה (53).

    5. בחינת הכבד: במארי נתגלו תבניות הדגמה, עדות לשימוש הנפוץ בשיטת קריאת הכבד במסגרת ניחוש ודרישת הגורל. נמצאה אגרת של אשם (או ישמע) דגן לאחיו ישמע אדו נאמר: ״שלחת לי את הסימנים לקביעת העתיד אשר הוצאו מן הקורבנות ואני בחנתי אותם. אתה כתבת לי במילים הללו: הלחה של הלב (כלומר הכבד)מימין הינה בצבע כהה, אך דע כי הלב (כלומר הכבד) הזה בשני צדדיו, מימין ומשמאל, הוא בצבע כהה אף על פי שקיימת בו מחיצה. הצבע הכהה משמאל יתכן שאינו הולם את תכונותיך. על זאת החזרתי לך את האותו הללו ובחנתי את הדברים מחדש. העליתי שלמרות הצבעים הכהים מימין ומשמאל, המתמזגים האחד במשנהו, נראית שם מחיצה. אין אפוא חשש אף במשהו ולעולם״. בקובץ מכתבים אחר צוינה פעולת ניחוש זו באגרתו של אסקודום עבור המלך (ל)ישמע אדו: ״בקשר לקרבן החודש ולקרבן אדוני, צברתי אותות ובחנתי את האוראקל. צדה השמאלי של האצבע הינו שסוע. האצבע התיכונה של הריאות (כלומר, כבד) מכוונת כלפי ימין.זהו מופת חותך. ישמח אדוני לכך״ (עמ׳ 54-56. מפורטים שם הליכי טקס הקריאה בכבד)

    6. כריתת ברית: אבל-(פי-)אל מודיע לזמרי ים מלך מארי על נטילת עיר (חמור צעיר) המוקדש לברית, כדי לבתרו בעת עריכת הברית בין החנאים ואנשי אדמרז. למקום מושבו של השר הובאו גם כלב קטן וצפור ״חזום״. השר, מיראתו את אדונו, לא הביא עימו את הכלב והציפור אלא את העיר בלבד. את העיר ביתר השר כותב המכתב, וכך נקבעו שלום והסכם בין הצדדים (69)

    7. שימוש בנחש לצורך ניחוש: באחד המכתבים מתוארת פרקטיקה שבה קוסם מבקש נחש מסוים מאוד לשם ניבוי עתידות. אשקור שגא, עבד המלך, כותב למלכו זמרי לים: הפקיר (הקוסם) שגר בסגרטים (שם מקום) אין בידו נחש "צרצר", ואמרו לי במלים אלו: לשובט־שמש לקחת נחש "צרצר". על כן אני שולח עתה את הפקיר כדי שיתנו לו את נחש ה"צרצר", למען ידרוש וייעץ על הגורל (70)

    8. שימוש בנביאים וחוזים: נביא כלומר מישהו שמקבל מסרים באמצעות אקסטזה, חוזה באמצעות חלום או באמצעות חוויות ויזואליות אחרות. בכתבי מארי, בעת הבאת קרבנות לחיי השליט משמיע ה"משיב" את דבר החזון: "הוי בבל, מה כה תחפצי לעשות. הנה אאספך במכמורת… ומשפחות שבעת בעלי האמנה וכל רכושם בידי זמרי לים אמלא״. החזון – חזון חורבן וכליה לבבל ולגרורותיה, חזון נצחון ותהילה למלכה של מארי. תעודות אחרות מספרות על הוזים: האחד, צחארם (=צעיר), רואה בחלומו את שלושה חוזים. האל משמיע את אזהרתו לבל יקימו בנין, מאחר שבדעתו למוטטו ולהפילו למצולות מי נהר. כִּרְבִּי דגן שולח למלך, בצירוף לדבר החזון, את ציצית בגדו של החוזה, וכן תלתל משער ראשו, כי החוזה נפל למשכב מאז חזה את חזונו. באיגרת אחרת מעביר כִּרְבִּי דגן למלכו את פשר חלומו של חוזה בדבר תנועת אנשי צבא. חשובה מאלה היא איגרת שלישית, שבה מוסר כִּרְבִּי דגן לשליט את תוכן חזונה של אשה נביאה, "אשת אדם" (השווה "בן אדם", יחזקאל). "נביאה" זו שלוחה, לדבריה, מפיו של דגן, כדי להפיג את חששותיו של זמרי לים מפני מזימותיו של חמורבי מלך בבל. על תחזיות אחרים בעניני מדינה וצבא מרמזות איגרות שונות (עמ׳ 71-72)


  • השמאנית ממוצא

    קבר שמאנית עם 6 אצבעות נמצא במוצא. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Atiqot של רשות העתיקות, שמסכם חפירות שנערכו בין השנים 2018–2020 כחלק מהכנת כביש 16, חושף את אחת ההתיישבויות הנרחבות ביותר מתקופת הניאולית הקדם-קרמי ב’ (7,100–6,700 לפנה”ס). את המחקר הובילו ד”ר חמודי חלאילה, ד”ר יניר מילווסקי וד”ר אנה אייריך-רוז.

    השמאנית היתה בוגרת, או יותר נכון ״בת יותר מ-15״. בידה השמאלית שש אצבעות – חריגות פיזית נחשבה בתרבויות קדומות כ״חיים על הקצה״ ולפיכך בעליה הפכו מועמדים טבעיים לשמש כשמאנים. במקרה הזה, החריגות הזאת נקראת ״פולידקטיליה״. אבל הדבר הזה לא מוכיח שמדובר בשמאנית. מה כן מחזק את ההשערה? בקבר נמצאו חפצים שמעידים על מעמד גבוה כמו תכשיטים מאבן ירוקה ואם הפנינה, צמידי אבן וטבעות עצם. במקרים אחרים שויכו ממצאים כאלה, בעיקר צמידי אבן דומים, לטקסי מעבר בין החיים למוות. לפי הטענה, ילדים בתקופה הניאוליתית לבשו צמידי אבן עד גיל ההתבגרות, ולאחר מכן עברו טקס חניכה – בדומה לטקסי בר ובת מצווה כיום. ילדים שנפטרו טרם הגיעם לבגרות נקברו עם הצמידים, שנמצאו במקומם המקורי על זרועותיהם.

    במוצא נמצאו קברים רבים בתוך הבתים, מתחת לרצפות או בסמוך לקירות המבנים. כמו כן, נחשפו מבני ציבור גדולים, ששימשו, לדעת החוקרים, לקיום טקסים קהילתיים – ייתכן שגם טקסים שאמניים. במרבית המבנים שנחפרו התגלו מתקני מים מטויחים לאיסוף מים, או שהיו ממוקמים סמוך למקורות מים טבעיים. ממצא זה מחזק את התיאוריה כי למים היה תפקיד מרכזי בטקסים הדתיים ובמבנה החברתי של הקהילות הניאוליתיות.


  • דגים כסמל הכניעה לתשוקות

    בתרבות היוונית הקדומה התקיים קשר מטאפורי עמוק בין תשוקה לדגים לבין תשוקה מינית, אשר בא לידי ביטוי בקומדיות, בדימויים ספרותיים, ובתפיסות החברתיות של התקופה. מאכלי ים, ובעיקר צדפות, תמנונים ודגים מסוימים, שימשו כמטאפורות לאיברי מין נשיים, והקישור בין זלילה בלתי מרוסנת לתאווה מינית היה נפוץ. הצריכה של דגים יקרים נתפסה כהתמכרות לחושים, והאופסופאגוס, דמותו של מכור לדגים, לא נחשב רק לגרגרן חסר שליטה אלא גם לאדם הנשלט על ידי תשוקותיו. במקרה הזה, המיניות.

    על פי האגדה, המשורר היווני העתיק פילוקסנוס היה כזה. מסופר עליו שהוא ייחל לגרון ארוך כשל עגור, כדי שיוכל להאריך את זמן הבליעה שלו. גרסה אחרת של משאלה זו מופיעה אצל המשורר מאכּוֹן מהמאה ה-3 לפנה”ס, אשר טען כי פילוקסנוס איחל לעצמו גרון באורך של מטר ועשרים סנטימטרים, כדי שיוכל ליהנות מאוכל ושתייה בעת ובעונה אחת. תאוות האכילה שלו הייתה קטלנית, ובסופו של דבר הוא הביא במו ידיו למותו כאשר זלל תמנון ענק. לפני שסיים את ארוחתו, החל לגסוס. כשהוזעק רופא למיטתו, קיבל את גורלו בכניעות סטואית—כל ענייניו היו מסודרים, יצירת חייו הושלמה, ובקשתו האחרונה הייתה לבלוע את הביס האחרון של התמנון, כדי שיוכל לקחת אותו עמו לעולם הבא.

    האם הביקורת כלפיו היא על תאוות הדגים שלו? מן הסתם לא. הביקורת עליו היא שאין לו מתינות, ערך עליון בפילוסופיה היוונית. המתינות היתה ערך בעיקר מפני שניגודה, נהנתנות חסרת גבולות, חוסר שליטה עצמית, נחשב כמאיים על הסדר החברתי. גרגרנות נחשבה כתכונה מאוסה ומושחתת, ולכן מסוכן. אדם גרגרן הוא אדם נפעל וסביל, ולכן גם חסר שיפוט ומחשבה עצמאית, שהינן גורם מרסן. פיתוי גשמי באופן כללי הוא כביכול כלי הנשק של החומר נגד הרוח בת החורין. התפיסה הזאת מן הסתם השתמרה גם בדתות המונותאיסטיות המאוחרות יותר. אז נכון שהשתמשו בדוגמה ״מהוגנת״ ותדירה כמו התמכרות לאוכל, אבל מן הסתם כל דבר שיש בו תאווה ונהנתנות הוא הנמשל. ומהו אם לא גם מין.

    אנו רואים קישור מתמיד בין דגים לנשים ולמיניות. אבל לא באופן ביקורתי. יש סיכוי שהביקורת השתמשה בדימויי דגים דווקא בגלל שהתרבות היוונית טיפחה את דימוי הגבר המאצ׳ו וכדייג בעל חכה פאלית. קורטיזנות, שהיו נשים עצמאיות שהתפרנסו ממערכות יחסים עם גברים עשירים, הושוו פעמים רבות לדגים, בדיוק כפי שדגים נמכרו בשוק. הדימוי הזה שיקף את תפיסת גופן של נשים כנכס הניתן לרכישה, והשפה ששימשה לתיאור נשים במקורות היווניים רוויה בדימויים מעולם הים. הדבר ניכר גם במחזה ״אודיסאוס״ של אנאקסנדרידס מתואר כיצד שוק הדגים אינו רק מקום מסחר, אלא גם זירה ליצירת מפגשים רומנטיים. דגים טריים ואיכותיים, במחזה, היו סמל לכוח פיתוי ולמעמד חברתי, והצלחתו של גבר בעולם הרומנטי נמדדה לעיתים לפי יכולתו להשיג דגים יקרים.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×