המיתולוגיה היוונית רצופה בסיפורים על קניבליזם, קורבנות פראיים וקריעת גופות לגזרים, שהתבטאו גם בטקסים דתיים שהתבססו על המיתוסים האלה וכללו נתיחה פולחנית של הקורבנות עם דגש על איברים מסוימים מאוד בגוויות הקורבן, שביססו בעצם את התחלת שיבתו לחיים והענקת הברכה כתוצאה מכך. גם את אורפאוס וגם את דיוניסוס בעצם קרעו לגזרים, דיוניסוס הושב לתחיה בעקבות שריד מגופתו, הנוהג הזה של קריעת גופה פולחנית השתמר אצל חסידותיו המנאדות, ואורפאוס בסופו של דבר מצא את מותו כשאת גופתו קרעו לגזרים. גם על אחיו של זאוס נאמר שנאכלו על ידי קרונוס אביהם, והמיתוס על זאוס התינוק שהוטמן במערה ובמקומו ניתנה לקרונוס אבן עטופה בד משקף בעצם גם ״לידה מחדש״. בשני המקרים, של דיוניסוס הנקרע לגזרים ושל זאוס המוסתר במערה, מדובר באותן דמויות של השומרים של התינוק, הקורטים.
שלושה סיפורים נוספים על קניבלים עמדו ביסודם של פולחנים יווניים:
- טנטאלוס הקריב את בנו פלופס והגיש את בשרו לאלים, אך הם החיו אותו מחדש, עם כתף משנהב במקום הבשר מהכתף שאכלה דמטר בטעות.
- לפלופס נולדו שני בנים. אתראוס ותיאסטס. אתראוס, כנקמה על כך שתיאסטס גנב את האיל המוזהב, שחט את בניו של תיאסטס, בישל את בשרם, והגישם לו בסעודה.
- ליקאון, מלך ארקאדיה, הגיש לזאוס בשר אדם כקורבן ובכך עורר את זעמו של האל, שהפך אותו לזאב. בהקשר זה, של זאב/כלב, יש מיתוס נוסף על קריעה לגזרים: לינוס, בנם של אפולון ופסמתה, נקרע לגזרים על ידי כלבי סבו קרוטופוס, וכתוצאה מכך נוסד טקס אבל לזכרו.
אנו רואים כאן את פלופס כדמות מרכזית בסיפורי הקניבליזם, ואת המקבילה החייתית שלו, של זאב שקורע לגזרים כבש/איל, מתבטא בפולחנים המקבילים שיוסדו על בסיס המיתוסים הללו. הקריעה לגזרים מתבטאת גם בצורה של התגלות האל מתוך האש, כך בתרבות היוונית התבטאה מעורבותו של האל. על כן בחלק מהמקרים חוץ מקריעה של הגוויה לגזרים מתבצעת גם שריפתו עד אפר. נקדים את המאוחר ונאמר שטרנספורמציה מתבצעת רק באמצעות ״הכח המתגלה״, האש. ומטרת הטקסים האלה היתה לידה מחדש באמצעות ההתגלות של הכח האלוהי, כאשר מה שמייחד את האלים היא היכולת להוולד מחדש, או יותר נכון להיות בני אלמוות.
על יסוד המיתוס של פלופס, יוסד הפולחן באולימפוס שבמסגרתו הוקרבו קורבנות לזאוס ולפלופס. אולימפיה היתה בחצי אי שנקרא על שמו של פלופס, הפלופונסוס. באצטדיון התקיימו תחרויות ריצה (למרחק סטאדיה, ועל כן השם אצטדיון) ובהמשך מירוצי סוסים שקשורים למיתוס על נצחונו של פלופס במירוץ מרכבות, בה זכה בליבה של היפודאמיה (״השולטת בסוסים״, ועל כן נקרא האצטדיון היפודרום). ההקרבה המרכזית התקיימה על המזבח של זאוס, שהיה תל אדמה ואפר שנבנה מהצטברות הקורבנות שהוקרבו במשך מאות שנים. בלילה שלאחר מכן הוקרב קורבן לפלופס של איל שחור, שרק לאחר שריפתו יכולים היו להתחיל התחרויות, הן התחילו בבוקר שלמחרת. המקום בו התקיים פולחן פלופס נקרא פלופיון, ושם נשמרו עצמותיו של פלופס, כאשר עצם השכמה הוצגה בנפרד. הפולחן לפלופס כלל שיסוע פולחני ספציפי של עצם השכמה של האיל.
על יסוד המיתוס של אתראוס ותיאסטס התקיים טקס בארגוס שבמרכזו הוקרב איל על קברו של תיאסטס. בסמוך לנהר אינאכוס בארגוס נמצא מזבח להליוס, והפולחן בו התקיים בלילה וכלל חציית נהר והקרבה להליוס עם עלות השחר. כמו במקרה של פלופס, בו האיל השחור סימל חושך והתחרויות למחרת סימלו אור – גם כאן יש את האלמנט הזה.
על יסוד המיתוס של ליקאון יוסד פסטיבל הליקאיה, שבו היתה מיסטריה שבמרכזה קורבן אדם, או יותר נכון שמועות על קורבן אדם מטאפורי. בטקס ערבבו קרביים של אדם, כביכול, עם קרביים של בעלי חיים, כאשר המשתתף שאכל במקרה מנת בשר אדם היה הופך לזאב למשך תשע שנים. כפי שראינו בפוסט עבר על ״פולחן הזאב״, ניתן להשוות את הטקס הזה לסוג של מיסה שבה האדם אוכל את אלוהים, והופך לאלוהים בעצמו. אנחנו מכירים את זה מהנצרות, אז זו לדוגמה השפעה שעברה בירושה אליה. כאמור, הסיפור על קניבליזם וקורבן אדם הוא רק שמועה, המבוססת על תיאורים עתיקים כמו לדוגמה של פאוסיניאס. חפירות ארכיאולוגיות העלו חרס, ולא נמצאו שרידי אדם. הרעיון שהיה קורבן אדם הוא כביכול ״שמועה מרושעת״, ואי הבנה בסיסית של השפה המטאפורית שעומדת במרכזה של הדת היוונית. או לצורך העניין דת כלשהיא שבמרכזה עומד, כביכול, קורבן אדם. אם נרצה להשוות את זה לקורבן המולך הכנעני, נוכל.
בארגוס התקיים גם פסטיבל הטלה שכלל קינות של נשים לזכר לינוס. הוקרב שם טלה, והוקרבו כלבים שחצו את גבולות האגורה. אנו רואים שוב אלמנט שאומץ בנצרות המאוחרת, של קורבן טלה שחיה רעה אכלתהו -מוטיבים שבנצרות משוייכים לאבטיפוס של משיח, אבל בדת היוונית מבוססים על מה שיתברר כטקס מטאפורי של לידה מחדש, ומעבר סמלי בין חושך לאור, בין מוות לחיים וכו׳.
במחקרים השוואתיים שנערכו במאה העשרים הגיעו למסקנה שהטקסים האלה של קניבליזם מטאפורי ושל קריעה לגזרים של אדם-אל שלאחר מכן מבושל בקדרה, נאכל וחוזר איך שהוא לחיים, משקפים טקס מעבר של נערים וקבלתם לחברה הבוגרת כחברים מן המניין (סוציאליזציה) לאחר החניכה שעברו. בין אם מדובר בטקס אנתרופולוגי, ובין אם מדובר בטקס מסתורין מיסטי, אנו רואים כאן מערכת מתוכננת היטב ״טרנספורמציה״ -רוחנית או גופנית.
נכתב על פי ספרו של וולטר בורקרט, Homo Necans, שיצא ב-1972. בורקרט טוען שספר זה שיסודה של הדת היא בתקופה הפליאוליתית כשהאדם הפך לצייד, מאחר שלא היה לו אינסטינקט חייתי הוא התיק את המעשה של ההרג של החיה אל עבר מתן מעמד של ישות שווה עבורה, כאילו היא אחת מקרובי הצייד עצמו. כך בעצם אכילת הקורבן נחשבה כאכילת אדם, בשל תחושת האשמה. אכילת אדם, והריגת אדם, כטאבו, אסורה, על אף שאכילת חיה מותרת. מה שהאדם הקדמון עשה הוא בעצם טקס כפרה לחטא שחטא, שמתבטא בקורבן. האכילה הקניבליסטית הזו נחשבת בעצם כפרה וטיהור לצורך איחוד הקהילה. רעיון דומה עמד ביסודה של התאוריה של זיגמונד פרויד בספרו ״טוטם וטאבו״, ועל פיה יסודות הטאבו על גילוי העריות בחרטה של קופי אדם על צעד שליטה שעשו ובמסגרתו רצחו את אביהם שהיה זכר האלפא, וירשו את מקומו כמרביעים הראשיים של השבט, אך נתקלו באי נוחות עם הרעיון שיצטרכו להרביע את אמותיהם ואחיותיהם. על בסיס זה גם בנה פרויד את הרעיון של תסביך אדיפוס וההתקה של המשיכה המינית לאם, אל עבר נשים אחרות שאינן תחת איסור ״עריות״ כלפיו.
בורקרט כמובן שלא מדבר על גילוי עריות, למרות שהיוונים כמובן סלדו מגילוי עריות. הוא מדבר בהחלט על המשמעות המיסטית שנתנו היוונים כלפי הקורבן, ולטענתו הקורבן והמשמעות המטאפורית שלו לרכישת מעלת האלמוות, היא המקבילה לשבירת טאבו, או ליצירת הטוטם. לפי פרויד, הזאב והכבש/אייל הם הטוטמים היווניים. לפי בורקרט, הזאב והכבש הם בסך הכל אטריבוטים באתוס האלמוות היווני.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה