• התגלות באבן ואור בפרתנון

    התגלות באבן ואור בפרתנון

    מחקר חדש מציע הבנה מעמיקה לאופן שבו הפרתנון, גולת הכותרת של האדריכלות האתונאית, לא היה רק מקדש לאלה אתנה אלא גם במת פלא טכנולוגית שנועדה לחולל אפיפניה — התגלות אלוהית דרמטית באור וצל.

    המחקר, שפורסם ב־The Annual of the British School at Athens על ידי הארכיאולוג חואן דה לארה מאוניברסיטת אוקספורד, חושף כי האדריכלים העתיקים לא הסתפקו בהצבת פסל מרהיב בלב המקדש. הם תכננו בקפידה את כיווני המבנה, את מיקום שעריו ואת בחירת החומרים כך שברגעי שיא פולחניים יכה אור השמש דרך הפתחים ויאיר את פסלה של אתנה פרטנוס באור זוהר, מלא הוד. תופעה זו, מדגיש דה לארה, נועדה לעורר תחושת התגלות אלוהית בקרב המאמינים, באופן שמהדהד מסורות עתיקות של אפיפניה, שכזכור היתה בעצם שם המשחק הפגאני. ברגע שהאל מתגלה מתבצע אותו רגע לפני ואחרי.

    השימוש המדויק באור ובצל היה סוג של טכנולוגיה פולחנית, שהייתה בעצמה מושא להערצה דתית. היכולת "לזמן" את התגלות האלה באמצעות מניפולציה של כוחות טבעיים לא נתפסה כהישג הנדסי גרידא, אלא כהמחשה חיה לרצון ולנוכחות האלוהית. במילים אחרות, ההופעה המזהירה של אתנה לא הייתה רק אסתטיקה דתית — היא הייתה תופעה על-טבעית שחייבה את קיומה התקין של הסדר המקדשי. בלב הפולחן עמד לא רק הפסל עצמו, אלא גם התופעה החזותית של הארתו. אם האפקט האור-צל היה נכשל, סביר להניח שהדבר היה מתפרש כסימן לפגיעה בקשר בין העיר אתונה לאלתה הפטרונית. בכך נטען שבפרתנון, כמו במסורות פולחניות אחרות מהעולם העתיק, המרחב, החומר והאור שולבו ליצירת חוויית אפיפניה שהיוותה את שיא החוויה הדתית בעולם העתיק.

    בין האמצעים ששימשו כאמצעי תאורה: שנהב וזהב מבהיקים ומחזירי אור, גגות שיש חצי-שקופים שאפשרו פיזור אור רך דרך האריחים, בריכות מים פנימיות ששימשו כמראות להחזרת אור, חלונות צדדיים שהאירו אזורים ספציפיים, פתחי גג (אופאיה) קטנים שהעבירו קרני אור מרוכזות, שימוש כלשהוא בהארה מלאכותית של לפידים ונרות וכו'. כל הדברים האלה נועדו כדי ליצור Thauma, תדהמה חזותית, פליאה חושית טוטאלית, חוויה חושית-דתית מכוונת.


  • פולחן פסיכואקטיבי בדרום אמריקה – כבר לפני 3000 שנה

    לפני כמה שבועות עסקנו בשימוש בוילקה בקרב ציוויליזציה באנדים בחצי השני של האלף הראשון לספירה אבל מסתבר שהשימוש היה קדום בהרבה באיזור. אם אפשר לקראו לזה ״האיזור״, כי מדובר בתרבות שונה עם מרכז מרוחק גאוגרפית. מה שהיה לפני כמה שבועות היה באיזור הדרומי של האנדים, ועכשיו מדובר על האיזור הצפוני. ובכל זאת.

    תגלית ארכאולוגית שפורסמה לאחרונה בכתב העת PNAS, חושפת עדויות ישירות לשימוש בטקסים פסיכואקטיביים מוקדמים בתרבות הצ'אווין, שפעלה בפרו בין 900–250 לפנה"ס. במסגרת חפירות שנמשכו עשרות שנים באתר הפולחני המרכזי – צ'אווין דה הואאנטאר, בגובה 3000 מ׳ – התגלו צינורות שאיפה (snuff tubes) מחומרים אורגניים, שנותחו באמצעים כימיים ומיקרוסקופיים מתקדמים. הניתוח גילה שרידים של ניקוטין מצמחי טבק בר, ושל שרידי וילקה (Vilca), צמח הזייתי המכיל DMT.

    בניגוד לשימוש קהילתי פתוח בחומרים פסיכואקטיביים שנמצא בתרבויות אחרות, בצ'אווין היו הטקסים נגישים רק למיעוט נבחר. הצינורות נמצאו בחדרים פרטיים באתרים מונומנטליים, המיועדים לקומץ משתתפים בלבד. הדבר מצביע על שליטה קפדנית על חוויות ההזיה ועל הפיכתן לכלי ביסוס אידיאולוגי: היכולת לחדור לעולמות שמעבר לתפיסה הרגילה יוחסה לאליטה, שתפסה את שלטונה כמושרש בסדר קוסמי ומיסטי. דהיינו, חוויות ההזיה לא היו עניין של בידור אישי, אלא כלי ליצירת היררכיה חברתית וביסוס המעמד השליט. המיתוס החברתי נתמך גם באמצעים נוספים שהתגלו במקום: חצוצרות מקונכיות שהדהדו באולמות אקוסטיים מיוחדים, ויצרו חוויות חושיות כוללות ומטלטלות.


  • הארגמן כמשנה תודעה

    הארגמן כמשנה תודעה

    הארגמן הוא צבע עתיק ומיוחד שמקורו בהפרשה מבלוטות של חלזונות. ייצור הצבע, שהיווה סמל לעושר ולמעמד גבוה בעולם העתיק, כולל מספר שלבים כימיים עדינים מאוד, שדורשים תזמון והקפדה רבים, שאם לא כן, התוצר הדרוש עשוי שלא להתקבל. בשפה המודרנית, ניתן לומר שיצרני הפיגמנט חייבים להיות מומחים בכימיה אורגנית, אבל הקדמונים לא ידעו מה זה, הם התייחסו להליך הייצור במורא דתי, כי זה מה שהם הבינו. וסביר להניח, שאם לתהליך הזה היו תופעות לוואי, שמקורן ב"הרעלות" או ספיגה של תוצרים שנפלטו בתהליך הזה, גם אותן היו מייחסים לרוחות ושדים או לעונשים דתיים.

    והשאלה היא כפולה: ראשית כל, כמובן, זה מה שאנחנו כפסיכונאוטים טבעיים מחפשים, מה שיכול להשתבש, או להווצר כבדרך אגב, ולהתפרש כמעשה ידי כוחות רוחניים נסתרים. וכמובן, מה יכול לגרום לשיבוש שכזה. אני מתנצל מראש שזה ספקולטיבי, מהסיבה הפשוטה, ייצור תעשייתי של החומר הזה כבר לא בנמצא כבר יותר מ-1400 שנה, ובאופן כללי מאז שהצבע הזה "הוצא מהחוק" והתאפשר לייצור רק לצורך שימוש מלכותי ולא סתם לשימוש, הידע המקצועי הפך לסודי, וגם ככה אף אחד לא ממש היה מספר מה היה נגרם במסגרת ייצור רציף של החומר ומה קורה לאנשים שעוסקים בו לאורך שנים. אז אפשר לנחש, וכך להגיע להשערות פנטסטיות, שמקורן רק בשכל ישר או בבורות כימית.

    התשובה היא הברום. במהלך תהליך ההפקה של הצבע, כאשר הרכיכות נמחצות ומופרשת מהן ההפרשה שממנה ניתן לייצר את החומר, מתקבל חומר כימי הכולל ברום. למעשה, השוני בין אינדיגו (הצבען סגול) מהצומח לבין מקבילו מהחי הוא אותו הברום, והוא עשוי להיות גם המרכיב שהופך את הצבע המופק לכל כך עמיד. במסגרת החמצון והחיזור והמסה והחימום וכל שאר התהליכים הכימיים שקורים במסגרת הליך הייצור של הצבע, יש סיכון שברום יפלט לאוויר או יימצא בנוזלים. חשיפה לברום, במיוחד בצורה חומצית או חמצונית, יכולה להיות מסוכנת ולהוביל להרעלת ברום.

    הרעלת ברום, או "ברומיזם", נגרמת בעיקר כתוצאה מצריכה ממושכת של תרכובות ברומידיות, או חשיפה למינונים גבוהים של ברום. ברום יכול להספג בשאיפה, ואז גורם לבעיות נשימה קשות, אבל גם באמצעות מגע – בין אם מגע ישיר, ובין אם באמצעות אדים. החשיפה לברום עשויה להוביל לסימפטומים נוירולוגיים שונים, שבמסגרתם גם השפעות פסיכוטרופיות, ואף פסיכואקטיביות. כלומר, לא רק בלבול ואובדן קואורדינציה, או הפרעות מצב רוח, אלא גם פסיכוזה והזיות – שינוי תפיסה של המציאות.

    שוב נציין, הדבר הזה הוא ספקולטיבי, אבל אפשרי. ברום עלול להיכנס בעיקר דרך מערכת הנשימה, אבל אפשרות לספיגתו דרך העור אינה נשללת, ומגע ישיר עם תרכובות ברום יכול להוביל לסימני הרעלה. כל זה מעורר את השאלה האם הצבע, שתהליך יצורו דורש עבודה עם חומרים מסוכנים, היה נחשב לקדוש דווקא בגלל סיכון הרעלת הברום בהפקתו. האם הברום עבר גם במגע לאחר שהצבע יוצר, ומי שלבש את בגדי הארגמן הסתכן בהרעלה אם עשה זאת לאורך זמן? האם הנסיינים הקדומים סיכנו עצמם בכוונה כדי לעורר השפעות פסיכוטרופיות, שחשבו שיהיו חיוביות בלבד? אם אנחנו מניחים שעשו את הדבר הזה עם מתכות כבדות כמו עופרת וכספית, מדוע שלא עם חומרים אחרים שבצורה כלשהיא גילו שיש להן השפעות נפשיות?

    חומר לחקירה.


  • עב״מיים כ״חזיונות מיתיים״

    דייוויד ג'יי הלפרין הוא חוקר דתות אמריקאי שהתמחה לאורך השנים בחקר חזיונות שמימיים ומיסטיקה יהודית. אבל מה שמעניין במיוחד — הוא גם היה נער אובססיבי לעב"מים. החיבור הזה, בין מחקר דתי לחוויות אישיות על גבול המדע־בדיוני, עומד במרכז ספרו: Intimate Alien: The Hidden Story of the UFO.

    בספר, הלפרין טוען שהעב"מים הם מיתוס מודרני — לא מבקרים מחלל חיצון, אלא התגלמות של חרדות, טראומות ופחדים שצצים מתוך הלא מודע הקולקטיבי. כלומר, העב"מים אינם יצורים מחוץ לעולם שלנו, אלא שיקוף של עולמנו הפנימי: תחושות ניכור, בדידות, חוסר שליטה ופחדים מודרניים כמו חורבן אטומי, זרות טכנולוגית, או קריסת מוסדות חברתיים. התצפיות בעב"מים, חוויות החטיפה והמפגשים — הם מין "חזיונות מיתיים" של עידן המדע והטכנולוגיה, בדומה לאופן שבו בחברות עתיקות הופיעו חזיונות של מלאכים, אלים ורוחות. הלא־מודע הקולקטיבי (מושג יונגיאני מרכזי אצלו) מייצר סמלים קולקטיביים שמבטאים מצוקות קיומיות. העב"ם, בצורה עגולה או זוהרת בשמיים, הוא מעין מנדלה מודרנית — סמל לנפש המחפשת שלמות בתוך עולם כאוטי.

    למשל, כשאנשים רואים "אור עוקב" או "צלחת מעופפת" — הלפרין טוען שהגירוי החיצוני יכול להיות פשוט (כמו כוכב, מטוס או פנס), אבל התודעה מפעילה עליו תבניות מיתיות שנטועות עמוק בפסיכולוגיה האנושית. גם החוויות הטראומטיות של "חטיפה" בידי חוצנים משקפות בעיניו חוויות של אובדן שליטה, פגיעה באינטימיות ותחושת זרות חברתית — מצוקות עמוקות שמקבלות ביטוי דרמטי בסיפור החטיפה.


  • הערפדים כחולים במחלה תורשתית

    מחלת הפורפיריה (Porphyria) היא מחלה תורשתית נדירה שפוגעת בייצור ההם (Heme), מרכיב חיוני בהמוגלובין. ה״הם״ חיוני להובלת חמצן בתאי הדם האדומים ולתפקוד מערכות נוספות בגוף. כאשר ייצורו נפגע, מצטברים בגוף תוצרים רעילים בשם פורפירינים, מה שגורם לשורה של בעיות רפואיות.

    יש כמה סוגים של ביטויים למחלה: בפורפיריה עורית, אפילו חשיפה קלה עלולה לאור לגרום לכוויות, שלפוחיות וכאבים. בפורפיריה נוירולוגית הפגיעה בעיקר, כשמה, נוירולוגית: התקפי חרדה, הזיות, בלבול ופגיעה עצבית. עוד תסמינים הם אנמיה כרונית, שהופכת את העור לסמוק, והכהיה של השתן שבחשיפה לאור הופך אפילו לסגלגל. הדבר גורם גם לנסיגת חניכיים שמבליטה את הניבים – ואת ההקשר אנחנו יכולים לעשות לבד לערפדים, שנמנעים מהשמש, שיש להם ניבים, שגוון עורם חיוור עד סגול, ושיש להם אישיו גדול מאוד עם דם.

    הביוכימאי דייוויד דולפין הציע בשנת 1985 העלה השערה שהדמות הפולקלורית של ערדפים כשותי דם נולדה מתוך אמונה של אותם לוקים במחלה, שאם יצרכו דם, הדבר ישפר את תפקודם ויקל את התסמינים שלהם. או לחלופין, שבגלל שהשתן שלהם כהה, מן הסתם הוא נגרם בשל אינפוט בצבע דומה. כמו כן, נמצא שהגופרית שנמצאת בשום עלולה לעורר התקפי כאבים אצל הלוקים בפורפיריה, ולכן ערפדים נרתעים גם משום.

    עם זאת, מאמרים מאוחרים יותר ביקרו בחריפות את הרעיון הזה. חוקרים כמו מרי ווינקלר וקארל אנדרסון (1990) כינו את ההשערה של דולפין "מיתולוגיזציה רפואית של מיתוס" — כלומר, ניסיון מיותר להלביש הסברים רפואיים על אגדות עממיות. הם טענו: שבשום מקום לא נמצא שחולי פורפיריה משתוקקים לשתיית דם, ושהמחלה נדירה מדי מכדי לפתח מיתוס.


  • פארטי פופינג פסיכדלי

    רעידת אדמה? האנתרופולוג ברנד בראבק דה מורי, שחי בקרב שבטי האמזונס המערבי, מאתגר את ההנחה הרווחת: השימוש באיאואסקה באזור אינו מסורת בת אלפי שנים, אלא תופעה שהתפשטה בעיקר ב-300 השנים האחרונות. לדבריו, אנשי שבט השיפיבו שינו את סיפוריהם כדי לרצות תיירים וחוקרים, והעבירו מידע מותאם לציפיות הזרים ולא בהכרח את מה שחיו בפועל. המיתוס ועל פיו השימוש ארוך יומין, התפשט בין היתר בעקבות פעילות מיסיונרית ותעשיית הגומי.

    מוצגים שני מחקרים שתומכים בטענתו: של מרטין פורטייה ואנדי לטצ'ר. פורטייה טען שרק 5% מהתרבויות הילידיות באמריקה השתמשו בפסיכדליים לפני תקופת קולומבוס, ורק 1% בעולם כולו — וזה אפילו בהערכה נדיבה. אנדי לטצ׳ר לעומתו אישר שימוש בפטריות פסיכדליות רק בשני מקומות: מקסיקו הטרום קולומביאנית, וקבוצות קטנות בצפון אירואסיה עם פטריית האמניטה מוסכריה. לעומתם מייקל וינקלמן לא פסל את זה לגמרי, וטוען שאכן יש סימנים פזורים לפולחנים פסיכדליים במיתולוגיות, באמנות מערות, ובפולחנים עתיקים. עם זאת, רוב ה״עדויות״ שאנחנו חושבים עליהן כעדויות, הן פרשנויות מאוד פתוחות – כמו למשל, פטריות שאינן אלא אברי מין, או עיבודים מודרניים של ציורים עתיקים, ששוחזרו בחופשיות יתירה.

    המחקרים שתומכים בטענה שהשימוש הפסיכדלי בעת העתיקה היה נדיר מאוד נעשו באופן עצמאי, בשיטות אקדמיות מקובלות, וביקורתיות. מצד שני, הטענות על שימוש נרחב מבוססות ברובן על ראיות חלשות, פרשנויות רומנטיות, או על אינטרסים כלכליים כמו קידום תיירות פסיכדלית, או סנסציוניות מגזינית, כמו במקרה של גורדון וואסון.

    ובכלל, הקשר שמנסים לעשות בין שמאניזם מסורתי לבין טיפול פסיכולוגי מודרני הוא ברובו מוטעה: במציאות, השימוש הפסיכדלי בקרב שמאנים היה לרוב קשור ללחימה ברוחות רעות, ניבוי מזג אוויר או טקסים מאגיים אחרים — לא לטיפול רגשי אישי כמו בפסיכותרפיה המערבית.

    דעה אישית: במערב יש גלוריפיקציה לכל מה שיש בתרבות הילידית באמריקה, והדבר נובע ממה שמכונה "אוריינטליזם". אנחנו לא יודעים שום דבר על התרבויות הקדומות שם, אנחנו מוקסמים בעיקר מהדמיונות שלנו, אנחנו לא מבינים את התרבות הזאת, אנחנו בעיקר מפנטזים על כך שה"פרא האציל" שהיה כאן לפני שהתרבות הרסה אותו, הוא התרבויות העלומות שאולי היו קיימות, ואולי זה הרגע האחרון עוד לאתר אותן, כי גם התרבויות של אמריקה הולכות ונהרסות בגלל "התמערבות". השאיפה לסינתזה בין יתרונות המערב ליתרונות ה"אחר", תוך סילוק חסרונות המערב וחסרונות ה"אחר", מתפרשת בעיני מי שמכנה את הדבר הזה "אוריינטליזם", כצירוף של תסביך שנאה עצמית, והתנשאות כלפי האחר. ויש בתפיסה הזאת גם שמאלנות צעצוע מוטמעת, כאילו שכל "תרבות הסמים" היא ניסיון קפיטליסטי שנועד להפוך את התרבות הילידית למוצר צריכה. אני לא רואה את עצמי בתור מי שמנצל ילידים על ידי נטילת ראיה מפולחנם. אבל אני גם לא תייר סמים.


  • הארכת גולגלות בין הברברים בסוף התקופה הרומית

    הארכת גולגלות בין הברברים בסוף התקופה הרומית

    חפירות ארכאולוגיות באתר הקבורה Mözs-Icsei-dülö שבמערב הונגריה חשפו 96 קברים מן המאה החמישית לספירה, מהם 51 כללו גולגלות שעוותו במכוון בילדות. ממצאים אלה מהווים את הריכוז הגדול ביותר של גולגלות מוארכות במרכז אירופה.

    המחקר, שהתפרסם בכתב העת PLOS ONE, מראה כי הקברים משתייכים לשלוש קבוצות אוכלוסייה שונות, המייצגות תהליך של התיישבות הדרגתית והתמזגות בין מסורות רומיות לבין מסורות "ברבריות" זרות. הקבורה כללה סממנים פולחניים וחפצים אישיים, ולעיתים נעשה שימוש בגולגלות מוארכות כסמן זהות תרבותית או מעמדית.


    על פי החוקרים, עיוות הגולגולת נעשה באמצעות תחבושות או קשירות כבר בינקות (לפני סגירת התפרים בגולגולת), ומטרתו כנראה הייתה בעלת ערך סימבולי, טקסי או חברתי. המאמר מתאר ארבע טכניקות שונות לעיוות גולגולת: קשירה מעגלית חזקה כלפי מעלה, קשירה חזקה במצח עם עיוות אחורי-עליון, קשירה מעגלית מתונה לעיוות לאחור וכן עיוות קל בעזרת תחבושות מוצלבות.

    התופעה של הארכת גולגלות הייתה קיימת כבר במאה ה-4 באזור אגן הקרפטים, אך התגברה במיוחד בשליש האמצעי של המאה ה-5 לספירה. היא היתה נפוצה מאוד בין אוכלוסיות לא רומאיות באיזור זה בעוד שבאתרים רומאים מאוחרים היא היתה נדירה. הפרקטיקה הייתה נפוצה הן אצל גברים והן אצל נשים וילדים.


  • תרבות עתיקה מתקדמת בדרום מזרח טורקיה

    ממצאים ארכאולוגיים מאזור "Taş Tepeler" ("גבעות האבן") שבדרום-מזרח טורקיה חושפים תרבות מתקופת האבן שנחשבת כיום לאחת הקדומות והמורכבות ביותר בתולדות האדם, עם עדויות לפולחן קדום שהתבסס על אולמות טקסיים, פיסול של בעלי חיים ודמויות אנושיות, ולעיתים אף מצבורי גולגולות.

    התרבות, שפעלה באזור לפני כ-11,500 שנה, פיתחה ארכיטקטורה מונומנטלית, פסלים של דמויות המחזיקות באיברי מינם—מה שמעיד על מערכת אמונות הקשורה לפוריות—וסצנות חרוטות של בעלי חיים וטקסים שנחשבות לייצוגים נרטיביים קדומים במיוחד. נמצאו גם עדויות לפולחן אבות או לגולגולות, כולל חדרים שהכילו עשרות גולגולות אנושיות. הממצאים מרמזים על מבנה חברתי מורכב, שימוש אפשרי בסמלים או כתב פיקטוגרפי מוקדם, ושימוש בטכניקות עבודה מתקדמות באבן, עצם ועץ.


  • מחסור בפחמן דו חמצני מעורר חוויות פסיכדליות?

    חוקרים מהמכון לנוירולוגיה במכון ארנסט שטרונגמן בפרנקפורט ומקרן MIND בברלין, בשיתוף עם אוניברסיטת Charité בברלין והאימפריאל קולג׳ בלונדון, גילו קשר ישיר בין ירידת רמות פחמן דו-חמצני (CO₂) במהלך נשימה מעגלית לבין הופעת מצבי תודעה משתנים והשפעות חיוביות על הבריאות הנפשית. עם זאת, המחקר היה ״מחקר ראשוני לא-רשום מראש״, עם מעקב לא שלם — כלומר, הממצאים דורשים אישוש נוסף במחקרים קפדניים יותר. אבל זהו קצה חוט. בין הטכניקות שניסו החוקרים היו נשימה מעגלית המבוססת על שיטות מסורתיות כמו טומו (Tummo, טכניקה טיבטית להפקת חום פנימי דרך נשימה ומדיטציה) ופרנאימה יוגה (Pranayama, טכניקת נשימה יוגית מהודו העתיקה), וכן על וריאציות מודרניות כמו "נשימה הולוטרופית" ו"נשימה מחוברת בהכרה". מה שמוביל לשאלה – האם היוגים ידעו משהו שאנחנו לא יודעים? מן הסתם.

    מה נעשה במחקר: החוקרים מדדו רמות CO₂ בזמן הסשנים ומצאו כי הירידה בריווי הפחמן הדו-חמצני קשורה ישירות להופעת מצבי התודעה המיוחדים. תהליך זה משפיע על ויסות חומציות הדם ואספקת החמצן בגוף. חברי קבוצת הנשימה הפעילה (כלומר אלה שנושמים בצורה מודעת ולא כבדרך אגב) היתה ירידה משמעותית של הפחמן הדו חמצני, ירידה באלפא-עמילאז (פחות פעילות סימפתטית) ועלייה באינטרלוקין 1-בטא IL-1β (תגובה דלקתית קלה). זהו קשר סיבתי פוטנציאלי, אך כאמור, המתודולוגיה לוקה בחסר. ובכל זאת, במאמר נאמר שעומק החוויות המתואר ע"י משתתפים תאם את החוויות המתועדות בשימוש בפסילוציבין, ולעיתים אף עקף את אלו שנחוו תחת MDMA.


  • סיפור האבות כהשתקפות של מיתוס הייסוד של אלאוסיס

    סיפור האבות כהשתקפות של מיתוס הייסוד של אלאוסיס

    בפוסט הקודם דיברנו על באובו. אריסטופנס מספר שבפסטיבלים לכבוד דמטר ופרספונה כגון התסמופוריה, נשים ביצעו טקס שנקרא ״אנסירמה״ כאמצעי להשפיע על פריון האדמה. אנסירמה היא חשיפת אברי מין כדי להבהיל ולגרש את המזיקים. וזו ההזדמנות גם להרחיב על באובו וגם לסמן קשר חשוד שמעלה את האפשרות התאורטית, שסיפורי האבות מרפררים למיתוס היסוד של פולחן אלאוסיס…

    מסופר שבאובו ובעלה אירחו את דמטר כשהתחפשה לאישה זקנה בזמן שהסתתרה באבלה על פרספונה, וגרמה לרעב בארץ כי לא ברכה את האדמה. בזמן שבאובו אירחה את דמטר היא נתנה לה להיות בייביסיטר של הבן שלה. דמטר, במקום להיות בייביסיטר, ניסתה להעביר אותו באש ולחנוך אותו במיסטריה כדי להפוך אותו לבן אלמוות. באובו ריגלה אחריה וגילתה את זה, והזדעזעה. דמטר כעסה שזהותה האמיתית נחשפה וחזרה בה מרצונה להפוך את הילד לבן אלמוות, אבל לפני שנטשה את המקום הורישה לבני המקום את סוד החקלאות וייסדה את הפולחן באלאוסיס.

    יש גם גרסה אחרת ללמה דמטר החליטה לנטוש את ביתה של באובו. במקום הסיפור על זה שהיא נחשפה כמכשפה שמקריבה ילדים, מסופר שבאובו ניסתה לנחם את דמטר ולהצחיק אותה, ולצורך כך חשפה את אבר מינה. למרות שיש האומרים שבאובו לא חשפה את אבר מינה לצורך בידור אלא כאות עלבון. באובו הציעה לדמטר אוכל, ודמטר סירבה כי אלים לא אוכלים, ואז באובו ראתה בכך עלבון. בין כך ובין כך, דמטר עזבה, אבל פולחנה נותר.

    רפרנסים בסיפור הללו ניתן למצוא למכביר בסיפורי האבות, ובעיקר במוטיב החוזר של יציאה לגלות, אירוח בתמורה למשהו, בסופו של דבר נוצר חוסר אמון בין הצדדים, שבסופו נטישה המלווה בהסכם שנקרא ״ברית״. ברקע כל אלה יש התגלות אלוהית שמבדילה בין הצדדים, ושוברת את העלילה.

    אדגים. רק שאקדים ואומר שבגלל שמדובר בפריון, יש לקחת זום אאוט על סיפור האבות ולהתייחס אל המובן הנוסף של המילה ״ברית״: ברית מילה, כלומר מעל לכל העניין של כריתת הבריתות וייסוד הפולחן, מרחפת מין עננה פאלית. גם בפוסט הקודם דיברנו על הקשר הפאלי האפוטרופאי, ומעשה האנסירמה של באובו הוא בעצמו מין מאגיה מינית. מסתמן, אם כך, שגם היהדות מקורה במאגיה מינית אפוטרופאית, שתסייע לצאצאי אברהם להפוך לגוי גדול או וואטאבר. העניין של מה מטרת הברית הוא נושא לדיון אחר. אני יכול לענות מראש, שהמטרה של הברית היא ״לקדש את שמו של ה׳ בעולם״, ולבצע את המיסיון המשיחי. אבל כאמור, זה לא הנושא ונוותר על העיסוק בכך. עיסוקנו נכון לעכשיו הוא ה״ברית״ ולא מטרתה.

    סיפור האבות מתחיל בכך שה׳ כרת עם אברהם את ברית בין הבתרים. בהמשך הוא משביע אותו לשמור לאורך הדורות את הברית צורה של מילת איבר המין. כאמור, איבר המילה פחות חשוב לנו כאן מעבר לעובדה שבאותו מעמד, ה׳ מבטיח לאברהם שיוולד לו בן ומה יהיה שמו, וש״את בריתי אקים את יצחק״. כאן אנחנו נכנסים להקבלה לסיפור של דמטר ומסע האבל שלה.

    מיד לאחר מכן מגיעים מלאכים לבשר את העניין לאברהם. אברהם מארח אותם ומציע להם אוכל, הם מסרבים לאכול. שרה צוחקת. ואז יש רעב בארץ, אברהם ושרה יורדים לגרר ומסתירים את זהותם. אבימלך ״מחרים״ את שרה בביקור של אברהם, ואז מגלה שהיא נשואה ומגרש את אברהם. בתווך נולד יצחק (שכידוע נימול ביום השמיני, הראשון שנמול בתאריך ״הנכון״). שרה שוב אומרת ״צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי״. היא כנראה צריכה להצדיק את הטענה שאברהם הוא האב הביולוגי של יצחק. פתאום שרה מרגלת אחרי ישמעאל ומגלה שהוא ״מצחק״ (אולי משוויץ שהוא עשה ברית מילה קודם?). כעונש, אברהם מגלה את הגר וישמעאל. במדבר, ישמעאל כמעט מת, או מת וחוזר לחיים. לא ברור אבל מותו נמנע, והדבר הזה, והשאלה אם הילד מת או לא תשוב גם בהמשך בעקדת יצחק – כשאברהם ינסה להעביר את בנו באש. אבל לפני כן, אברהם ואבימלך כורתים ברית. והדבר חשוב כי הברית הזאת לא מחזיקה מעמד וצריכה להיכרת שוב, בימי יצחק.

    בימי יצחק, יש שוב רעב, וגם יצחק ורבקה יורדים לגרר ולהסתיר את זהותם. אבימלך מרגל אחרי יצחק ורבקה ומגלה שהם ״מצחקים״. הוא כועס, מגרש את יצחק, אבל נאלץ לכרות איתו בהמשך ברית. הגלות נמשכת גם אצל יעקב. יעקב נאלץ לברוח לארם, הוא מתארח אצל לבן בתמורה להעסקתו אצלו. איך שהוא קורה שיש חוסר אמון בין הצדדים, בין אם כי זה בגלל שיעקב לא מקבל משכורת, ובין אם כי זה בגלל שכשיעקב כן מקבל משכורת, הוא מקבל הרבה יותר ממה שהוא צריך. אבל בשלב כלשהוא יעקב אומר שדי ומחליט לברוח. לבן נעלב, רודף אחרי יעקב, וכשהוא משיג אותו הם נאלצים לכרות ברית. עניין ברית המילה יחזור בהמשך גם כשהם נכנסים לארץ, במקרה חמור ושכם. אבל כפי שאמרתי כבר כמה פעמים, אנחנו לא עוסקים בפאלוסים.

    שמתם לב כמה פעמים חזר כאן המוטיב של לצחוק? אותו המעשה שעשתה באובו כדי להצחיק את דמטר. זה כי דמטר היתה עצובה, והעצב שלה הביא לרעב. ואולי בעצם באובו לא רצתה להצחיק אלא דווקא נעלבה, אחרי שריגלה אחר דמטר ונוצר ביניהן חוסר אמון. האם דמטר ברחה או גורשה? לא חשוב. העיקר שבעקבות כך נוסדה אותה הברית שהתקיימה במשך מאות שנים, של המיסטריה שקשורה כולה במוות ותחיה מחדש – בדיוק כפי שמסופר על ישמעאל, אולי, או על יצחק, אולי, או על הדמות שהוא שימש לה כפרה-פיגורציה: המשיח. אבל כזכור, הבטחתי שלא לדבר על תכלית הברית, אלא רק על היותה.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×