לפני שאכתוב על מה שאני רוצה לכתוב, על הקאווה/סקאו, כדאי לציין בלבול שאנחנו כבר מודעים לו אבל ממשיכים להתבלבל. בעברית וגם באנגלית ובספרדית ובכל השפות המערביות הקולוניאליות ואלה שהתפתחו בהשאלה מהן, יש בלבול מתמיד בין פלפל (piper) לבין פלפלת (capsicum). הסיבה היא שלפני גילוי אמריקה, האירופאים הכירו רק את הפלפל, אבל מרגע שפגשו את הפלפלת, וראו שגם היא חריפה ומזכירה במעט את הפלפל, וגם הרבה יותר קל לייבא אותה לאירופה ולשווק אותה כפלפל, אז פשוט כדאי לקרוא לה באותו השם. הסיבה שקל לייבא אותה לאירופה, הוא מן הסתם כי יש ידיים עובדות שמומחיות בגידולה, תושבי אמריקה, ולנצל אותם זה הרבה יותר זול מלייבא בדרך המסורתית מאסיה. וכך, ה-Capsicum, ה״פלפל״ שצורתו כקופסה, ממשפחת הסולניים, ובן דוד של העגבניה ותפוח האדמה, השתלט על המטבח האירופי ותפס את מקומו של הפלפל האסייתי, מה שאנו קוראים לו ״פלפל שחור״.
ולסיפור יש גם טוויסט נוסף, כי מאחר שהפלפלת היתה נפוצה בשטחים קולוניאליים ״לטיניים״, וגם הפורטוגזים שלטו בהמשך בדרכי המסחר להודו, כשהאנגלים רצו פלפל, לא היה להם איך, או שהיה אבל זה היה יקר מאוד. אז מה הם עשו? שיווקו משהו חריף נוסף כפלפל, וקראו לו ״פלפל אנגלי״ למרות שבוטנית הוא לא זה ולא זה, ובעצם כל ה״פלפליות״ שלו היא הצורה שלו – העגולה. הטעם החריף הוא כי מדובר בתערובת של תבלינים אחרי. אז יש שלושה סוגים של פלפלים: פלפל, פלפלת, ותערובת תבלינים שנקראת לפיכך allspice. אבל אנחנו נעסוק להלן בפלפל האמיתי, Piper. ובמקרה הזה, במוטציה מסויימת שנפוצה באיי האוקיינוס השקט ונקראת Piper methysticum, כלומר, הפלפל המשכר.
אחד מהאיים הללו נקרא פונפיי, Pohnpei, ושם הפלפל הזה נקרא Sakau. אבל חשוב לציין שהפלפל הזה נקרא גם בשמות אחרים וגם נערץ במקומות אחרים או לפחות נמצא בשימוש עממי. בטונגה הוא נקרא kava, בפיג׳י הוא נקרא yaqona, בסמואה הוא נקרא ava, ובהוואי awa. בקוסרה הוא נקרא seka, ובוונואטו הוא נקרא malok. הכל תלוי באיזה איזור גאוגרפי אנו עוסקים. בפולינזיה הוא נקרא ״קאווה״ ולכן גם זה השם המוכר, אבל אנחנו נעסוק במיקרונזיה – בזה עוסק המחקר עליו אני מתבסס, הפרק השישי בספר ״Ethnobotany of Pohnpei״ בעריכת מייקל באליק, שיצא בהוצאת הספרים של אוניברסיטת האווי ב-2009 – פרק שכתב באליק עצמו ביחד עם רוברטה לי. הסיבה שהאי פונפיי נחשב כמקום שבו היחס לסקאו מיוחד יותר מהאיים האחרים היא לטענתם מפני שבאי זה הוא משמש כ״מין מפתח תרבותי״ (cultural keystone species), ביטוי השאול ממחקרה של ננסי טרנר ולוקח מושג מתחום האקולוגיה בהעתקה לתחום התרבות. כך במקום שלצמח יהיה ערך אקולוגי במקום מסוים, יש לו ערך תרבותי. כלומר, צמחים שהם מפתח תרבותי, יש בהם חלק בהגדרת הזהות והערכים של בני תרבות מסויימת. טרנר בנתה ״מדד השפעה תרבותית״ שבוחן תפקוד של צמחים כאלה, רמת השימוש, העושר הלשוני סביבו, נוכחות במיתוסים ובטקסים, שימוש עיקש למרות שינויי תרבות, תפקיד במסחר וכו׳. הצמח עונה על כל הקריטריונים.
מדברים על שינויי תרבות. אז הפרק עצמו, וגם מחקרים נוספים שמזכירים את הצמח, מבקש לעקוב אחר הצורה שבה הוא עבר חילון, או יותר נכון איך החשיפה למערב שחקה את חשיבותו הדתית, וכך הוא הפך מצמח שמשמש מלכים וכהנים למצור צריכה הנמכר בבקבוקי פלסטיק ובברים מאולתרים. במקום שרק גברים יצרכו אותו, גם נשים כיום שותות ומן הסתם גם אנשים שבכלל לא שייכים למבנה המסורתי של המקומיים, כלומר גם אנשים מקבוצות אתניות שמעולם לא שתו סקאו בצורה מסורתית. סטטיסטיקות מראות שככל שאתה חי בחברה יותר עירונית, כך אתה משתמש בסקאו בצורה יותר חילונית. עד למצב שבו בבירת האי, קולוניה, 71% מהאנשים צרכו משקה כזה פעם. מן הסתם מדובר בפגיעה אנושה במרקם המסורתי,ומבלי להכנס לשאלה אם זה בסדר או לא, העובדה היא שהם לקחו את הטקס ועיצבו אותו מחדש, ובכך ההוכחה למרכזיותו בתרבותם.
מהסקאו מפיקים משקה על ידי כתישת השורשים וסחיטתם עם קליפת פנים של עץ היביסקוס (Hibiscus tiliaceus). המשקה בעל מרקם רירי וטעם מריר. לכן אגב הוא נקרא ״קאווה״, כי בשפות הפולינזיות זו משמעותו של המילה ״מריר״. בתרבויות האוקיינוס השקט באופן כללי, הצמח נחשב "מתנה מהאלים" או מהאבות הקדמונים, והשתיה שלו היא טקס חברתי. הוא נוכח בשלל טקסים בעלי משמעות אנתרופולוגית, ובכללם טקסי נישואין, סולחות, טקסי הכתרה וכו׳. ההשפעות שלו הן פסיכוטרופיות במובן הזה שיש בו חומרים מרגיעים, ולכן הוא נפוץ באירועים שיש בהם מתח ותפקידו הוא להפיג אותו. ההכנה עצמה של המשקה היא מעשה טקסי, עם כללים ברורים והיררכיה של הגשה, ובשלב כלשהוא היא (וכמובן השתיה) הפכה להיות חלק מרכזי בחיים הפוליטיים והדתיים של התרבות הפסיפית.
הצמח מכיל תרכובות פעילות הקרויות קוואלאקטונים (kavalactones), שלהן השפעות מרגיעות, משככות חרדה, נוגדות עוויתות ומשרות שינה. השפעתו מתחילה בתחושת נימול בלשון ובשפתיים, ואז מופיעה הרפיה כללית, שחרור מעכבות, מצב רוח טוב ותקשורתיות. בשלב מאוחר יותר מופיעה תחושת עייפות עמוקה, חולשה בשרירים ולעיתים שינה. לאחר שהמקומיים נחשפו לתרבות השתיה המערבית, היתה להם אפשרות להשתמש באלכוהול ב״טקסים החברתיים״ של הישיבה בבר. והןם עדיין מעדיפים אל הסקאו, כי הוא נחשב נקי יותר וגם לא משכר. לפחות לא במובן של שכרות האלכוהול, שכרות שנתפסת ככזו שמלווה ב״הנגאובר״. מי שמתעורר אחרי שתיית הסקאו, קם רענן.
אני לא מספיק מבין בביוכימיה ובפרמקולוגיה כדי לכתוב באופן מושכל על הפעולה של הקוואלאקטוני. אבל בגדול, יש כמה פעולות שגורמות לרגיעה: עיכוב קליטת נוראדרנלין במערכת העצבים ופעולה כלשהיא על קולטני GABA A שגורמות להפחתת חרדה, וכן השפעה על תעלות נתרן וסידן שגורמת להרפיית שרירים. בכל מקרה, בחברות המסורתיות אין משמעות לפעולות האלה, כי הכל מתפס כרוחני – הם תפסו את התכונות הללו כהעברת ״מאנה״, הכח הרוחני השוכן בצמח.
הסקאו גדל ביערות ההרריים של האי, כך שבליקוט של הצמח היה גם אלמנט שחל ״ללכת אל מקום האלים״. קציר יתר גרם להם להתדלדל, וגם בירוא היערות פגע בהם, ולכן כיום מגדלים אותם גם לא בהרים, אבל השימוש המסורתי היה טקסי הרבה יותר. היו הולכים להרים, קוצרים את הצמח בעיקר בשביל השורשים. זהו צמח מרשים בגובה של 5 מטר, והגבעולים שלו מגיעים לקוטר של 10 ס״מ. כך שגם השורשים מפותחים במיוחד, חומים מבחוץ וצהבהבים מבפנים. הסקאו לא נקצר לפני גיל שנתיים־שלוש, ולעיתים נשמרים צמחים מבוגרים יותר לאירועים חשובים כמו הכתרת מנהיג או פיוס בין קלאנים.
עם עקירת הצמח מהאדמה, יש להקפיד שלא לפגוע בשורשים – החלק המקודש. גושי אדמה מוסרים בעזרת קליפת קוקוס, ולפעמים שוטפים את השורשים בנחל סמוך. כל הגבעולים למעט אחד מוסרים, והצמח מובא בשלמותו לבית הטקסים, הנאהס (nahs). הנאהס הוא מבנה קהילתי מסורתי, ארוך ופתוח, הבנוי מעץ, על עמודים, עם גג קש גבוה ורצפה מוגבהת מהקרקע. הוא ממוקם במרכז הכבר, או בביתו של ראש השבט, Nahnmwarki.
כאשר נושאים את הצמח, איש אינו כורע ברך או משתחווה למנהיגים, כי הסקאו “גבוה” מהם במעמדו. אחרי הנקיון, כותשים את השורשים על אדמת בזלת שטוחה (peitehl) שהועברה מדור לדור, נחשבת לישות בפני עצמה – על פי הצליל המיוחד שהיא מפיקה בעת הכתישה ניתן לזהות את איכויותיה. את הבזלת מכסים בעלים רחבים של Alocasia macrorrhizos, ומציבים אותה על בסיס של קליפות קוקוס (כיום גם משתמשים בצמיגים בשביל הדבר הזה). זה המכתש, העלי הוא אבן קטנה יותר, שנקראת ketia או moahl. ההכאה איתה יוצרת כאמור צליל ייחודי, וכל מי ששומע אותו מוזמן לבוא להשתתף בטקס. העבודה מלווה בקריאותיו של ה־Menindei (האחראי לטקס), המכתיב את קצב הכתישה ואת סדר הגשת הכוסות. סוף הכתישה מסומן בקריאה “Sokamah!”.
אחרי הריסוק, התערובת נסחטת בעזרת רצועות קליפת פנים של עץ היביסקוס (Hibiscus tiliaceus) שנקראת keleu, ומוסיפה למשקה מרקם רירי ייחודי. הסחיטה נעשית בידיים חשופות, בתנועות סיבוב קדימה ואחורה, מעל קליפת קוקוס המשמשת ככוס. הנוזל החום־כהה, סמיך ורירי, מטפטף אט־אט – כל טיפה נחשבת מקודשת. דיברנו על ה״מאנה״. לא רק הצמח ושורשיו מכילים אותה, אלא כלל האובייקטים המשמשים בטקס, כולל ההיביסקוס, האבן שכותשת את השורשים וכמובן הכוס, מקליפת הקוקוס, שאיתה שותים את המשקה.
הכוס הראשונה מוגשת ל־Nahnmwarki או לדמות הבכירה ביותר בנאהס. ההגשה נעשית ביד ימין, כשהיד השנייה תומכת מתחת והעיניים מושפלות, מי שמקבל את הכוס לשתיה מחזיק אותה בשתי ידיים, עוצם עיניים ולוגם באיטיות. לאט לאט ההמולה מסביב הולכת ומשתתקת, גם באופן טקסי וגם מפני שכולם כבר מטשטשים. אלה שנרדמים נשארים לישון בתוך הנאהס.
בפולקלור של פונפיי מקובלות מספר גרסאות למקורו של הסקאו, כולן מדגישות את היותו מתנה מן השמים או המצאה אלוהית. המיתוסים נאספו מדורות של מסירה בעל־פה ותועדו בכתב רק במאה ה־20, בין השאר ב־The Book of Luelen של לואלן ברנרט, הפעם הראשונה שיליד מיקרונזיה העלה דברים על הכתב.
גרסה ראשונה היא אגדה על אדם זקן ועיוור בשם וידנינגאר. וידנינגאר שהקדיש את חייו בתפילות לאל לוך, אל השבט לוך. כשהזקן הפך חלש מכדי ללכת, האל ירד מהשמים והושיט לו יד. במגע ידו, וידנינגאר קיבל מחדש את כוחו ואת ראייתו. האל לקח אותו למסע במרחבי האי: הם שטו בקאנו עשוי מקליפת בננה, עצרו במקומות שונים, ובאחד מהם העניק האל חתיכת עור מעקב רגלו של וידנינגאר לאישה מקומית וביקש ממנה לשתול אותה באדמה. מהעור הזה צמח הסקאו. האישה למדה שהמשקה המופק ממנו גורם לתחושת ריחוף ושינוי מצב תודעה. בהמשך, אלים אחרים מהשמים גנבו קטע מהצמח ושתלו אותו ב"גן עדן השמימי", אך אחד מפרקי השורש נפל לאדמה בפונפיי והצמח החל להתרבות שם. בגרסה אחרת הטיול נעשה באמצעות סופה שנשאה את וידניגאר (לוך הוא אל הרעם), לא לפני שניקתה אותו מהר הבוץ שכיסה אותו.
סיפור נוסף מתאר כיצד בני פונפיי חגגו את "חג הביכורים" עם משקה הסקאו, לבושים בקישוטים מסורתיים, תוך שהם מציעים את הפרי האלוהי לאבות הקדומים. האלים בשמיים, שראו את שמחת האנשים, קינאו בזכותם להשתמש בסקאו והענישו אותם: הם גרמו לשורשי הסקאאו לעוף באוויר ולהתפזר לאיים אחרים – הוואי, פיג'י, ונואטו – וכך הסבירו את תפוצת הצמח ברחבי האוקיינוס השקט. מאוחר יותר, אישה מפונפיי שביקרה באי קוסרה (Kosrae) הצליחה להבריח בחזרה את הצמח. כשהיא כותשת שורש סקאו, חתיכה קטנה נפלה לגופה, והיא הסתירה אותה בדרכה חזרה לאי. לאחר ששתלה את השורש בפונפיי, הוא צמח מחדש, אך נותרה לו "צלקת" בדמות נקודות על הגבעולים – תכונה המייחדת את הזן המקומי.
כאמור, כל הדברים האלה היו בשימוש נרחב לפני הקולוניאליזם הנוצרי. מאז הם עברו התאמה ושינוי, וראוי להסתכל עליהם במסגרת ביטויים שונים של המפגש בין התרבויות כולל פולחני המטען. המפגש בין דתם של המיקרונזים לנצרות קשור גם הוא בסקאו. בטקסי וידוי, ובטקסים שבהם הקהילה עורכת פיוס עם האל בחג המולד והפסחא, הם משתמשים בסקאו ובכך מבטאים את הסינקרטיזם המקומי עם הצורה החדשה של תרבותם – וזוהי עוד הוכחה למרכזיותו של הצמח בהם והיותו ״מפתח תרבותי״. המקום שלו היה כל כך מרכזי וחזק, שבגלל שהכנסיה לא הצליחה לאסור את השימוש בסקאו, היא סנכרנה אותו עם טקסיה בדיוק כפי שמסופר על הטקסים הפגאניים ששולבו בנצרות הקלטית והגרמאנית.






