המנטאווי, קבוצה ילידית המונה כ-92,000 נפש, חיים באיי מנטאווי ובמיוחד באי סיברות שבמערב סומטרה, אינדונזיה. חיים מזה דורות על פי מערכת אמונות מסועפת הידועה בשם Arat Sabulungan, ״דת העלים״. משמעות השם נובעת מהמקום המרכזי שתופסים העלים והצמחים בטקסים ובפולחנים, בהם הם משמשים גשרים בין האדם לעולם הרוחות. לפי אמונת המנטאווי, העולם מרושת נשמות (simagere). כל דבר מכיל נשמה עצמאית שחיה ופועלת לצד הגוף החומרי שלה. הנשמות מתקיימות לעד, גם אחרי שהגוף מת, והן משוטטות בעולמן תוך שהן משפיעות ומושפעות מהעולם הגשמי. הקשר בין גוף לנשמה בא לידי ביטוי בחלומות, בתחושות ובמצבי הרוח של בני האדם, ולכן שמירה על “נשמה שמחה” היא עיקרון יסוד באורח החיים המנטאווי: מזון טוב, פרחים, קישוטים, מראה אסתטי ואורח חיים רגוע הם הבסיס לכך.
העולם זקוק לאיזון רוחני, וכל פעולה בעולם הגשמי משבשת את האיזון הזה. בניית בית חדש, ציד, לידה – כל אלה מצריכים פיוס מתמשך עם הנשמות כדי למנוע נקמה בצורה של מחלות, מזל רע או אסונות. לפיכך, כל פעולה כזו זקוקה לתיווך עם הנשמות. התיווך נעשה בידי השמאנים, שנקראים סיקריי (sikerei). הסיקריי מתקשרים באמצעות מתווכים טקסיים שנקראים gaut, ויש בהם איכויות מיוחדות המאפשרות תקשורת קלה ויעילה עם עולם הנשמות. כשמדובר בחיות, בעיקר חזירים ותרנגולות, הקרביים שלהם מכילות סימנים. אבל עיקר הכלים הם מהצומח, כאמור, עלים.
העלים, מבחינה פיזית, הם החלק בצמח שאחראי על הממשק בין הצמח לסביבה החיצונית. המנטאווי כמובן לא ידעו לתאר את זה במונחים בוטניים, אבל עדיין הם הבינו שמשהו בעלים הופך אותם ל״איבר תקשורת״. בהיותם אנימיסטים הם הגדירו את התקשורת הזו כתקשורת המניעה את הנשמה (simagre) והכוח הרוחני (bajau), ולכן מהווים גשרים חיים בין שמיים לארץ – מכיוון שהם פונים מעלה לאור השמש ולגשם, אך גם מתפשטים לצדדים ומכסים את האדמה.
הסיקריי קושרים מהעלים צרורות, מקשטים בהם את גופם ומכינים מהם קמעות, מתוך אמונה שהנשמה של העלה תוביל את המסר. הם עונדים כתרי פרחים, מניחים נוצות בשיער וקושרים עלים צבעוניים סביב המותניים והראש. החזה שלהם חשוף, וקעקועים מכסים את רוב גופם – חזה, זרועות, רגליים ואפילו גב. הם עשויים דוגמאות גיאומטריות מורכבות, קווים מעוגלים ודימויים צמחיים ובעלי חיים. כולם אמורים להיות מין ״שריון רוחני״ שירחיק רוחות רעות. הקעקועים נוצרים באמצעות טכניקה מסורתית של דקירות מחטים וצמחי צבע (כגון פחם מעורב בשמן).
הסיקריי היו מרכז החברה במנטאווי לאורך אלפי שנים. מקורה של דת ״העלים״ לפי המחקרים היא לפחות בתקופת הברונזה (1500–500 לפנה"ס). עם זאת, במשך המאה ה-20 הדת החלה להיעלם בשל לחץ חיצוני. בתחילה בשל מיסיון נוצרי, בתקופה ההולנדית, אך לאחר שההולנדים עזבו היו אלה דווקא השלטונות האינדונזיים שנקטו צעדים ממשיים נגד הדת הילידית, מתוך תפיסה שהמסורות שלה מעכבות את “הפיתוח” שהממשלה ביקשה לקדם. ב-1954 אסרה ממשלת מערב סומטרה את קיומה של הדת והוציאה אותה מחוץ לחוק. היא העניקה למנטאווי שלושה חודשים לבחור בין איסלאם לנצרות, הדתות החוקיות היחידות. המדיניות כללה הנעות אוכלוסיה כפויות, איסור על טקסים מסורתיים, שריפת חפצי פולחן ואפילו איסור לגדל שיער ארוך – סמל זהות מרכזי. רבים נכנעו ללחץ הדתי והחברתי, אך אחרים ברחו ליערות הפנימיים של סיברות והמשיכו לקיים בסתר את טקסיהם העתיקים. פקידי בממשל חששו להתעמת עם אותן קהילות מבודדות ולו בשל העובדה שהאיזורים בהם הן חיות הם מוכי מלריה. קהילות אלה קיימות עד היום, ובאופן כלשהוא מנסות להחיות את המסורת המדוכאת. אבל ההחיאה הזו לא קלה, מאותה סיבה ששלל תרבויות ילידיות מתקשות להסתגל לעולם החדש שבו שימור תרבויות ילידיות הוא פגיע בשל נזק קולוניאלי מתמשך, שבר בין דורי ואובדן סביבה רוחנית.
ספרו החדש של מנביר סינג, אנתרופולוג מאוניברסיטת קליפורניה Davis, עוסק בעיקר במסע המחקר שלו בקרב בני השבט. הספר ״Shamanism: The Timeless Religion״, לוקח את הדת הזו כמקרה מבחן הן כדי להדגים מהו שמאניזם, מה מקומו של השמאן בחברה, מה מקומם של טקסי שינוי תודעה בטקסים הללו וכו׳, והן כדי להדגים את ההתמודדות של חברות שמאניות מסורתיות בעידן המודרני נוכח לחצים חיצוניים – קולוניאליזם, דתות מתחרות ובעיקר תיירות. גם התיירות היא גורם שמקשה על קיום הטקסים המסורתיים, שלפעמים מעוצבים במיוחד כדי לענות על הציפיות של זרים, תוך התנתקות מסוימת מהקונטקסט המסורתי. דבר דומה למה שברנד בראבק דה מורי תיאר אצל שבטי האמזונס והאייהווסקה.
נ.ב אחד מהדברים שמתאר סינג אצל בני המנטאווי, הוא אורח החיים הסגפני של הסיקריי. בני השבט מחלקים את האנשים לשתי קבוצות: ה״לא מבושלים״ ו״המבושלים״. הדימוי הוא של עיבוד של אוכל. האנשים הרגילים נקראים simata, מפני שנפשם היא באותה הצורה שבה אוכל לא מעובד נמצא, טרם מוכן לאכילה, כלומר טרם עבר את הטרנספורמציה הרוחנית. הסיקריי נקראים שם ״המבשלים את עצמם״. חלק מההקפדות שהם נוקטים בהן תלויות גם הן באוכל, וגם הדימויים שהם משתמשים לגבי מה יקרה להם אם יאכלו, קשורים לאוכל לא מעובד. אנשים שאוכלים אוכל לא מעובד יכולים לקבל זיהומים ומחלות, והדבר יכול לפגוע בחושים שלהם. לכן, אם הם יאכלו, הם יהיו מזוהמים, והדבר יפגע בראיה המיוחדת שיש להם ואולי אף להרוג אותם. בין השאר הם לא אוכלים צלופחים, דגי סול, קופים מסוימים וגם מתנזרים מיחסי מין. סינג מתאר עוד דוגמאות משבטים ילידיים שנוקטים בטאבו אוכל כמו ה-Jiw בקולומביה, ה-Ulithi במיקרונזיה, Yanomami בונצואלה וכו׳. הדבר הזה אולי יכול להסביר גם את ההקפדה על הכשרות אצל היהודים, ואת הצורה, כביכול, שהמזון הלא כשר הוא מזוהם מבחינה רוחנית.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה