מיתוסי המוצא של קבוצות בצפון סיביר משקפים קשר עמוק בין האדם לעולם הטבע, תוך שזירת סיפורים על התגלמות האדם מתוך עצים, בעלי חיים, וציפורים.
קבוצות שונות בסיביר מאמינות שמוצא האדם הוא בעצים. לדוגמה, האוונקים של צ’ומיקן וזיה עילית סיפרו כי האדם נולד מעץ שהתפצל לשניים, וממנו יצאו גבר ואישה. בני הזוג היו מכוסים בשיער עד שנולד ילדם הראשון. בקרב הנגידלים, מסופר שמוצא האדם הוא מעץ לגש (ארזית), בעוד שבקרב האוונקים של אזור סים, האייל המיתולוגי אפקאצ’ן פתח עץ אורן, ובמרכזו הופיעה אישה ששרה.
לעומת זאת, אצל חלק מהקבוצות מוצא האדם הוא דווקא מחיות, או יותר נכון מחיבור בין אדם ובעלי חיים. לפי מיתוסים מסוימים, בני האדם או השמאנים הראשונים נולדו מציפורים. בבוריאטים, הנשר נתפס כשליח של הישות העליונה, ומסופר שהוא הביא לעולם את השמאן הראשון דרך אישה שישנה תחת עץ. במיתוסים אחרים, ילדי אישה-ברבור הפכו לשמאנים הראשונים.
בסיפורי האוונקים של סחלין ואוחוצק מסופר על מוצא הנובע מנישואים בין נערה לדוב, מוטיב שחוזר גם אצל עמי האמור התחתון, כמו האודגאים. קבוצות אחרות באזור האמור ייחסו את מוצאן לטיגריס. המיתוסים הללו מבטאים את הקשר העמוק בין האדם לעולם החי, שבו בעלי החיים נתפסים כשותפים ליצירה וכמקור חיים.
קבוצות סיביריות רבות האמינו שבעלי חיים מסוימים הם אבות קדמונים או קרובים רוחניים. לדוגמה, הסלקופים ראו בדוב אדם לשעבר, ואילו האוונקים סיפרו על זאב שהיה בעבר אוונקי. מיתוסים אלו מעידים על תפיסת עולם שבה בעלי החיים אינם רק יצורים נפרדים אלא שותפים למוצא האדם ולזהותו.
הדוב נחשב לחיה מרכזית במיתוסים של צפון סיביר. הוא נתפס כישות עליונה המחברת בין העולמות – העליון, האמצעי, והתחתון. במיתוסים מסופר על הדוב כמבקר בעולמם של בני האדם ולעיתים כאב קדמון או כבן זוג לנערות שמוצאן מיוחס לו.
לדוגמה, סיפור של האוונקים מספר כי ילדה בשם חלדן, צוותה על ידי דב להרוג אותו, לבתר אותו ולטפל בחלקי גופו באופן מסוים. הילדה הרגה את הדוב ופעלה בדיוק לפי הוראותיו. למחרת, התרחש תהליך טרנספורמטיבי: איברי הדוב הפכו ליצורים ובעלי חיים. הכליות הפכו לשני ילדים המשחקים זה עם זה, הראש לאיש זקן ישן, והמעיים לאיש זקן ואישה זקנה. פרוותו של הדוב הפכה לאיילים הממלאים את העמק, והמעיים הדקים תלויים על עץ ומשמשים כרתמות.
המיתוס הזה עמד במרכזו של טקס בשם ״לומנטה״. בה שמאנים התחפשו לחיות וניסו להידמות להן. הן לבשו את עורן, חבשו כובעים וגלימות שדימו אותן, רקדו ושרו כדי להצטרף כשותפים לקבוצות ה”חברתיות” של המינים החייתיים. ספציפית בתרבות זו בצפון סיביר התקיים פסטיבל הדוב, שבשיאו התקיים טקס “שחרור” של רוח הדוב הנרצח. הטקס התקיים באזורים נרחבים עד תחילת המאה ה-20. חוקרים כמו הלוואל (1926) ופפרות (1976) זיהו מסורות דומות מסקנדינביה הצפונית ועד צפון אמריקה ואסקימואים בגרינלנד.
ע״פ ספרו של קארל שלייסר, ״The Wolves of Heaven״, 1987
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה