• התנצרות אירופה: סיפורם של פולחנים פגאניים מתמשכים

    סרטון מעניין מאוד בערוץ ReligionForBreakfast עוסק בתהליך ההתנצרות של אירופה, ומפריך את התפיסה המקובלת לפיה היבשת הפכה לנוצרית לחלוטין כבר בימי הביניים. בפועל, קהילות רבות בחזית הצפונית והמזרחית של אירופה המשיכו לקיים פולחנים פגאניים עמוק לתוך העת החדשה. בין השאר מדובר בעמים הבלטים (ליטא/לטביה), הפינו-אוגרים (אסטוניה/פינלנד) והעמים בצפון הרחוק של אירופה. בקרב עמים אלה נותרו יסודות אנימיסטיים, וגם אם למראית עין העמים הללו עשויים להיחשב כנוצרים, קיים שם יותר סינקרטיזם מנצרות, ואפילו לא הוא אם רוצים להצמד להגדרה פר-סה. סינקרטיזם הוא לשלב מן החדש בישן, לצד הישן. לעומתו, מה שקיים יותר הוא פרקטיקות נוצריות שמעובדות מחדש דרך "המשקפיים" ודרכי ההבנה המוכרות מהדת הישנה. מה שנקרא ״קריאוליזציה״. קריאוליזציה היא ״סינקרטיזם תחת לחץ״. כך קדושים נוצריים הם בעצם האנשה של אלים, מנהגי פולקלור עם זכר למנחות לאלים הללו, וסמלים לאומיים מעולם הקולינריה ותרבות הם פרקטיקות מחולנות שהיו במקור פולחן דתי…

    קריאוליזציה היתה קיימת באירופה בתפר האלף הראשון לפנה״ס בקרב עמים גרמאניים וקלטים, ואולי מפני שהעמים האלה הם שנחשבו כמעצמות לאורך השנים ולכן קבעו את הטון וכתבו את ההיסטוריה, וגם במקרה הובילו את מסעי הצלב, וחשבו שהקריאוליזציה שלהם עצמם תמה, הם התעלמו ממה שקרה אצל עממים אחרים שאימצו את הנצרות בשלב מאוחר יותר. אבל זה קיים עד היום, בצורה בוטה אפילו יותר מאיך שזה קורה עם התלתן האירי, סנטה קלאוס וביצת הפסחא.

    במאות ה-12 עד ה-14 התקיימו כמה מסעות צלב שנקראים בשם הכללי ״מסעי הצלב הצפוניים״. מסעות צלב אלה היו מסעות נגד פגאניים במטרה לנצר אותם, והובלו על ידי מתנצרים יחסית חדשים שששו להיות דתיים יותר מהאפיפיור, אם אפשר לומר דבר כזה על הימים שנחשבים כגרעין הקשה של ימי הביניים ומסעי הצלב. הם היו קתוליים בעיקרם ולכן היו מושפעים מהיחסים בין הנצרות האורתודוכסית המזרחית לבין הקתוליות. לפיכך מסעי הצלב נעצרו בשלב מסוים בעקבות התנגדות ממזרח. אבל לא שהמזרח לא היה מיסיונרי. גם הנצרות המזרחית המשיכה במפעל המיסיון וההמרה בכפיה, וככל שהתפשטה מזרחה כך רמסה עוד ועוד מסורות פגאניות, אנימיסטיות ושמאניות. אבל אנו נעסוק כעת בחלק המערבי, כלומר מה שנקרא ״מזרח אירופה״ מבחינה פוליטית ותרבותית.

    כאמור, הסלבים, בעיקר אלה המזרחיים, הומרו לנצרות על ידי הביזנטיים (הנצרות המזרחית, האורתודוכסית) ולכן נחשבו כקשורים לקונסטנטינופול יותר מלרומא. אבל גם לו רצו להיות קשורים לרומא, כנראה שלא היה להם פנאי להשתתף במסעות צלב, מפני שהם היו עסוקים באותן המאות בהגנה על הגבולות המזרחיים והדרומיים מפלישה של עממים טורקיים, עמי הערבה. בסופו של דבר הם נכנעו ונפלו בידי הפולש מהמזרח, המונגולים. אבל המונגולים אינם העם הטורקי היחיד שפלש, ואנו מכירים את העות׳מנים כלומר הטורקים, הבולגרים, הקומנים, הסלג׳וקים ועוד. כולם דחקו את הסלבים מערבה וצפונה. וכשהסלבים נדחקו, נוצר מאבק בינם לבין הקתוליים ממערב, והמלחמות ביניהם, שנחשבו בפני עצמן סוג של מסעות צלב, עצרו כאמור את ההתפשטות הקתולית מזרחה. כך נוצר בעצם גוש מזרחי וגוש מערבי-קתולי, שפחות או יותר קיים גם היום. גם התרבויות הסמי-פגאניות או ה״קריאוליות״ שאיכשהוא היו קיימות במרחב האסייתי-אירופי, אימצו את החלוקה הזאת – קתולים במערב, אורתודוכסיים במזרח, ומוסלמים בדרום. בקטגוריה זו ניתן למצוא עממים טורקיים שזנחו את השמאניזם שלהם. אך ביחד עם הנטישה ואימוץ הדתות המונותאיסטיות, גם במחוזות האלה ניתן למצוא עדיין יסודות פגאניים, ועסקנו בכך לא פעם.

    אבל נשוב לדתות הקריאוליות בצפון הרחוק ובמרחב הבלטי והפינו-אוגרי. הסרטון מביא כמה וכמה דוגמאות ליסודות פגאניים שנותרו עדיין, כמו סגידה לחורשות קדושות, אבנים, מעיינות, עצים יחידים ואפילו לאדי סאונה. כן, מסתבר שהסאונה שימשה לא רק לרחצה, אלא ובעיקר לטהרה – הן של הגוף והן של הנפש. נשים ילדו בסאונה, פצועים טופלו בסאונה ואפילו אוכל, כמו בשר, עובד. אצל העמים הפינו-אוגרים הצפוניים, עישון הבשר היה חיוני להישרדות במהלך החורפים הארוכים והקשים, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית והקולינרית עד היום.

    כמובן שגם השמאניזם וטקסי שינוי תודעה רווחו בקרב העמים הללו, כמו לדוגמה בני הסאמי (הלאפים). מסתבר שבקרב בני המארי על גדות הוולגה שמאנים שימשו בתפקידי מפתח עד מאוחר מאוד, ובמאה ה-19 מתועדים טקסים שבהם התקיימו טקסי הקרבת קורבנות בגלוי למורת רוחה של הכנסיה האורתודוכסית. ב-1992, כאשר נשיא רפובליקת מארי-אל, מולדתם של המארי ברוסיה, הושבע לתפקידו, הטקס נוהל לא רק על ידי כומר אלא גם על ידי כהן דת אנימיסטי…


  • לבוש סמלי ומנחות קבורה בעידן המזוליתי

    לבוש סמלי ומנחות קבורה בעידן המזוליתי

    מחקר מיקרו-ארכיאולוגי שנערך בבתי הקברות סקטהולם (Skateholm) I ו-II בדרום שוודיה, המתוארכים לשנים 5,200-4,800 לפני הספירה, מעלה שהנקברים היו לבושים, או יותר נכון נמצאו עליהם דברים העשויים להיות פרטי לבוש והדבר הזה פותח פתח להשערות. אופי הממצאים, הרכבם וההקשר שבו נמצאו בקבר, מעלים שללבוש היתה משמעות והוא לא היה סתם כלי פונקציונלי. וכאמור, השערות הן דבר שאין לו סוף, וכשאין סוף, קלה הדרך לעניין אותנו. אז השארו עימנו, זה מעניין!

    מאחר שמדובר באלפים רבים של שנים, ובחומרים אורגניים, הרוב התכלה, ואת מה שהיה ניתן למצוא היה ניתן למצוא רק מדגימות אדמה. ומה שנמצא הוא נוצות, פרוות, עצמות מעוצבות וסיבים צמחיים. וביתר דיוק: שברי נוצות שרובם של עופות מים כמו ברווזים, אך חלקם של נצים או עיטים, ינשופים, ואולי אף נקר. רוב הנוצות התגלו באזור הראש והצוואר של הנקברים. נוצות התגלו גם במגע עם הגפיים העליונות, באזור הגו ובקרבת הרגליים. נמצאו גם שערות יונקים, חלקם של טורפים וחלקם של נטרפים. מבין הטורפים, חתוליים, כלביים וסמוריים. שערות הטורפים נמצאו בעיקר באזורי הראש וכפות הרגליים.

    סיבים צמחיים נמצאו, שעשויים להיות מסרפד ומקליפות עצים כמו ערבה, תרזה ואלון. הימצאותם של סיבים אלו באדמת הקברים מצביעה על כך שהאנשים באותה תקופה השתמשו בהם ליצירת מגוון חומרים וחפצים, כגון: מיכלים מסוגים שונים ובעיקר חומרי קשירה כחלק מה״תכריכים״. סיבים אלו הופיעו לרוב במגע עם אזור הידיים והראש.
    הדברים הללו נראים כמו מנחות קבורה ופריטי לבוש, אך יכול להיות ששימשו בחלק מהמקרים לריפוד הקבר ותו לא. עם זאת, על פי השוואה אתנוגרפית, נדמה יותר שמדובר במנחות, ומשום כך, כנראה שחלק מהנקברים נשאו תפקידים של מנהיגים רוחניים או שמאנים. השימוש המורכב בחיות נועד, לפי זה, לגשר בין עולם בני האדם לעולם הרוחות והטבע.

    העובדה שיש שימוש בנוצות שלא ידועות ככאלה שמספקות מבחינה פונקציונלית בידוד, כלומר החיות שמהן נלקחו לא ידועות ביתרון אבולוציוני שיש להן כתוצאה ממבנה נוצותיהן, רומזת שהשימוש בנוצות לא היה לחימום, והיה אי לכך, סמלי. חלק מהשערות של החיות נמצאו לצד חרוזים, כלומר שיניים שעובדו בצורה זו או אחרת, ולכן נראה שהם שימשו לדוקרציה ועיטור. החוקרים סוברים שמדובר היה בכובע טקסי, ולא כפריט לבוש בסיסי. העובדה היא שבתרבויות אחרות (כמו לדוגמה בסיביר) יש מקבילות ללבוש דומה שאכן משמש אצל שמאנים, ויש לו גם תפקיד: לחקות ציפורים, לחבר איברים כמו כנפיים שמשמות כעזר ל״מעוף״ ותקשור. ההקבלה רומזת לאפשרות שגם לצבע של הנוצות והפרוות היתה משמעות. הדבר הזה עשוי לרמוז לתפקיד שהיה להם אצל הציידים-לקטים באירופה המזוליתית.

    בתמונה: כך מניחים שהאנשים נראו בעודם בחיים, ומשתמשים בבגדים עימם נקברו כמנחות קבורה.


  • הזיהום הסמוי של המאיה: כספית בפולחן ובמים

    הזיהום הסמוי של המאיה: כספית בפולחן ובמים

    במשך כ-1,500 שנה, בני המאיה באוקנאל (Ucanal) שבגוואטמלה, הצליחו לשמור על מאגרי המים שלהם נקיים מזיהומים ביולוגיים (כמו חיידקים וטפילים). זוהי עדות לתכנון הידראולי קפדני ושליטה מתקדמת באיכות מי השתייה, שאפשרה לעיר לשגשג גם בתקופות שבהן מרכזי מאיה אחרים קרסו.

    אלא מאי? למרות ההצלחה במניעת מחלות ביולוגיות, מסתבר שכל מאגרי המים בעיר היו מזוהמים… כיצד? במסגרת הפולחן הדתי בני המאיה השתמשו בצינובר, מינרל המכיל כספית ששימש כפיגמנט מרכזי בטקסים דתיים ובקישוט מבנים. האבקה הרעילה נשטפה מהמקדשים ומהחפצים הטקסיים ישירות אל תוך מאגרי המים במהלך הגשמים. כך מסתבר שהמים הכילו רמות גבוהות מאוד של כספית – הרבה מעבר לסף הרעילות המקובל. וכך הפכו בני המאיה לאסירים של זיהום כימי שיצרו בעצמם. הזיהום הזה לא נשטף באמצעות הגשם מהמבנים והקסים ישירות אל האדמה ומי התהום, ולכן למאגרי המים.

    הרעלת כספית גורמת לפגיעה במערכת העצבים המרכזית: תסמינים הכוללים רעידות, איבוד זיכרון, שינויי אישיות, נדודי שינה וקשיי ריכוז. היא גורמת גם לנזק באיברים פנימיים כמו הכליות ומערכת העיכול, הראיה והשמיעה, חולשת שרירים ונימול בקצות האצבעות ובפה. הסתבר שכל האזרחים סבלו מכך כי כולם צרכו את המים.

    ושוב אנו מגיעים לשאלה, יש תקדימים של כהני דת ואנשים שבאו עימם במגע שנפגעו מהרעלת כספית. ההנחה היא שהם ראו את השינויים הנפשיים כהשפעה מטאפיזית, ולכן בחלק מהמקרים ובעיקר כשזה גרם להזיות, המשיכו להשתמש בזה בכוונה. אולי גם זה מה שהיה בקרב בני המאיה?


  • מערת שנידאר: קבורת ניאנדרטלים ושימוש בצמחים פסיכואקטיביים

    מערת שנידאר: קבורת ניאנדרטלים ושימוש בצמחים פסיכואקטיביים

    מערת שנידאר שבצפון עיראק מספקת את אחד הממצאים העתיקים והמרתקים ביותר לדיון על שימוש בצמחים פסיכואקטיביים ורפואיים על ידי האדם הקדמון, ובפרט הניאנדרטלים. הדיון סביב ממצאים אלו מתקשר לתיאוריות רחבות יותר על התפתחות הדת, הטקסים והריפוי בתרבויות פרהיסטוריות.

    באתר הקבורה במערת שנידאר התגלו שרידים של ניאנדרטל (הידוע כ-Shanidar IV) שמתוארכים ללפני יותר מ-50,000 שנה. מסביב לשלד נמצאו דגימות אדמה שהכילו כמות גדולה של אבקני פרחים וצמחים, מה שהוביל להשערה שהגופה נקברה באופן מכוון וטקסי על מצע של ענפים ופרחים. אחד הצמחים שזוהו באבקנים הוא שרביטן מהמין Ephedra altissima. לצמח זה יש תכונות פסיכואקטיביות ורפואיות. הוא מכיל אפדרין, אלקלואיד שמייצר השפעות הדומות לאמפטמין וגורם לתחושת אופוריה. בנוסף לשרביטן, צמחים אחרים שנמצאו שם ידועים כבעלי פוטנציאל טיפולי ורפואי אובייקטיבי. נתונים אלו תומכים בהשערה שהניאנדרטלים בחרו בצמחים אלו בכוונה תחילה לצרכים רפואיים, או כאנתאוגן שנועד לצרכים רוחניים וטקסיים.

    לא כל החוקרים מסכימים שהימצאות הפרחים היא תוצאה של טקס קבורה מודע של הניאנדרטלים. חופרים באתר זיהו סביב הקבר מחילות של מכרסם בשם "ג'רד פרסי" (Persian jird), אשר ידוע בנטייתו לאגור כמויות גדולות של זרעים ופרחים במחילותיו. למעשה, 70% מעצמות המכרסמים שנמצאו במערת שנידאר היו שייכות למין זה, ובמחילותיהם התגלו שרידים של אותם פרחים שנמצאו סביב השלד. לכן, ישנה אפשרות סבירה שהאבקנים הגיעו לשם בעקבות פעילות טבעית של המכרסמים לאחר הקבורה, ולא כחלק ממנחת פרחים אנושית.


  • ריקוד, משיחיות ותודעה קוסמית

    במסורת ההלניסטית ריקוד הכוכבים נתפס כביטוי לשלמות והרמוניה שמתקיימים בהווה הממשי. אבל איזה מין הווה מושלם והרמוני הוא כשאנחנו נוחתים על הכר הרך של המציאות הבלתי נסבלת? כך התפתחה התפיסה האסכטולוגית של הריקוד. כלומר, המציאות עכשיו היא פגומה, אבל לעתיד לבוא, כשהמציאות תהיה מתוקנת, או-אז נצאה כולנו בריקוד. הכוריאוגרף, מוביל הריקוד, הוא זה שיביא את הגאולה, והשאלה היא מה מעמדו ומה זהותו. ככלל, ביוון העתיקה כפי שראינו בפוסט קודם, ה״כורגוס״, הריקוד נקרא על שמו. אם העולם מושלם, ואם הכורגוס מוביל את הריקוד הזה, הרי הוא תכלית השלמות. הווה אומר, הכורגוס הזה הוא המשיח. אבל הוא לא סתם כוריאוגרף, אלא רקדן מוכשר בפני עצמו.

    אב הטיפוס של המשיח הרוקד הוא דוד המלך, שבעת העלאת ארון הברית לירושלים, "פיזז וכרכר בכל עוז". מיכל בת שאול בזה לו בלבה והעירה לו שהצורה האקסטטית שבה רקד גרמה לו להתנהג בצורה לא מכובדת יחסית לבן מלוכה, והוא ״נגלה כאחד הריקים״. דוד הצדיק את עצמו שזה היה לכבוד ה׳ ולכן לא היתה לו בעיה להשפיל את עצמו ו״לשחק״. כלומר, רגע השיא של הריקוד הזה הוא ״שחוק״, ״צחוק״ או המעשה שנקרא בתנ״ך ״לצחק״. לדבר הזה בדרך כלל יש קונוטציות מיניות, אולי מפני שאקסטזה נחשבה בדרך כלל משהו שנקשר למיניות. אבל הכוונה בהקשר שלנו היא לא שמדובר באורגיה, אלא יותר באקסטרווגנזה בסגנון ה״לאב פארייד״.

    נתעכב מעט על האטימולוגיה כדי להבהיר את המצב: ״כרכר״ הוא מלשון ללכת במעגלים. בספר ישעיהו כשמתוארות עגלות, המילה היא ״כרכרה״. והכוונה היא משהו שיש לו גלגלים עגולים. כך גם המילה כיכר מתארת משהו עגול. מקור המילה הוא באכדית. על פי הערבית (تکرا) כנראה שהכוונה לא סתם לתנועה מעגלית, אלא תנועה החוזרת על עצמה במעגלים. לפזז, נטען, זה כמו ״להצהיב פנים״, בשפת חז״ל לשמוח בצורה יוצאת דופן. למרות שכשמדברים על צהוב, דואגים להבהיר שלא מדובר על הצהוב שאנו מדברים עליו, כך שגם ה״פז״ הוא לא ״צהוב זהב״ אלא דווקא ״אדום זהב״. ולפזז זה אומר לרקוד עד שהפנים מאדימות, בגלל מאמץ ובשל הצורך של הגוף לחמם את פני השטח ולהזרים יותר חמצן אל פני העור בשל המאמץ. הדבר הזה נקרא ״וזולידציה״, הצורה בה כלי הדם מתרחבים, ומתרחשת גם אצל מי ששותה אלכוהול, וכתוצאה מכך הוא מרגיש חם והפנים שלו נהיות אדומות. לרוב גם שני הדברים האלה היו באים יחד, כי ביחד עם הריקוד שמשנה תודעה בפני עצמו, היית גם תחת השפעה של חומרים שמהווים ״בוסטר״. כלומר, המשיח הוא לא סתם רקדן, הוא רקדן ״מתודלק״.

    התיאורים של אקסטרווגנזה לא מתרכזים רק בריקוד משיחי לעתיד לבוא. למעשה, כל התיאור של פמליה של מעלה הוא מסיבה אחת גדולה, כשבה המלאכים נושאים שירה ומשבחים את הקדוש ברוך הוא, ורוקדים בריקודי מעגלים שבהם הם מתקרבים אליו ומתרחקים ממנו, ונעים רצוא ושוב, ״כאופן בתוך האופן…״. המלאכים נקראים חיות הקודש, מה ששמנסה לרמוז לכך שמדובר בעצם בסוסים של מרכבה, או יותר נכון של כרכרה, שהקצב שבה היא נעה היא ״כמראה הבזק״. כלומר, המתנד של הריקודים המחזוריים הללו הוא עצום. רוצים לקרוא לזה במונחי הגזמה מודרניים? דברו על גלי wifi בתדר של 5GHz.

    לכן, יש לומר, הריקוד של המשיח עם המאמינים הוא סימולציה לריקוד של האל עם המלאכים, והריקוד של המאמינים שמנסים להגיע לחוויה דתית בעצמו הוא סימולציה לריקוד של אחרית הימים. כשאנחנו רוקדים, אנחנו מנסים להתחבר אל המציאות הזו, באופן שנקרא ״תאורגי״.

    בנצרות הפך ישו לרקדן או למרקיד. ריקודים כאלה מופיעים בדימויים של אחרית הימים, כמו לדוגמה במשפט אחרית הימים, ובחלק מהמקרים במעמד הפרידה של ישו מתלמידיו לפני הצליבה. ריקוד כזה נתפס כ״הטרמה״ לריקוד אחרית הימים, ובעצמו הגשמה של הריקוד הטיפולוגי של דוד המלך. ומאחר שהריקוד הזה הוא רגע לפני שישו מת, יש לישו מסר חינוכי: הוא מטיף לתלמידיו להכיר בסבל, ולהבין שהסבל מכלה רק את הגוף אבל הריקוד משמר את הנשמה. כך, הוא והם אמנם ימותו, אבל לעתיד לבוא, הם ישתתפו בהרקדה המונית לצד הנשמות הזכאיות במשפט אחרית הימים.

    אב הכנסיה מתודיוס מאולימפוס מתאר את הריקוד הזה כ״ריקוד כלולות״ שלהם עם הלוגוס. אב הכנסיה גרגוריוס מנזיאנזוס מתאר את משך הריקוד הזה כנצחי (choreia akatalutos). הפילוסוף הנוצרי סינסיוס מקירנה תיאר את הריקוד כפעולה אשר ״מפזרת רוח בלתי ניתנת לחלוקה המשחררת את בני התמותה מהכרח המוות״.

    הדימוי הזה של הריקוד כשחרור מהמוות הוא גם נחלת של היהודים. היהודים לא יכלו לסבול את זה שהמרקיד יהיה אדם, ולכן ייחסו זאת לאל. במדרש (שיר השירים רבה) הכורגוס מזוהה כאל עצמו, ומי שרוקד סביבו הם הצדיקים. הם רוקדים במעגל סביבו ומצביעים עליו באמצעם, ואומרים ״כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות״. כשהם אומרים ״על מות״, הם מתכוונים ל״אלמוות״, כלומר לריקוד הזה יש יכולות להעביר את המוות מן העולם. מי שרקד, הרי הוא נמצא בתודעת אלמוות.

    לרעיון הזה שריקוד הוא בעצם זה שמעביר את התודעה למצב של אלמוות, יש יסוד קדום. במעשה חנה ושבעת בניה בספר מקבים ד׳ פרק 14 פסוק 7, מתוארים הבנים שמובלים להרג, כמי שמרקדים במעגלים בהרמוניה של שבעת ימי בראשית, ובאמצעות הריקוד המיסו את פחד המוות. הדבר הזה, ״יראת הכבוד״ זיכה אותם לפי פרק 15 פס׳ 3, ״בשמירה לחיי נצח על פי הבטחת אלוהים״.

    שם הקוד של החוויה הפסיכדלית במקורות הוא חווית מוות תוך כדי חיים. המקום שבו החיים והמוות נפגשים הוא או לידה, או כמובן מוות, ובעיקר ״תחיית המתים״, כלומר לידה מחדש. מה שבאים לומר, אם רגע ביאת המשיח הוא רגע של ריקוד אקסטטי שבו מגיעים למצב תודעה שונה, בא בהכרח לומר שימות המשיח הם לא אירוע היסטורי עתידי אלא מצב תודעתי. ימות המשיח הוא המצב בו הגוף הסופי מצליח להתחבר לתודעה האינסופית. ״גלות השכינה״ היא בעצם המצב התודעתי שבו האדם שקוע במ״ט שערי ״סחיות״, והגאולה היא המצב שבו הוא עולה במעלות התודעה ונבלע באורות עליונים. ״גלות השכינה״ היא הניתוק מהקצב הקוסמי ומהזרימה האלוהית, זהו המצב שבו האני תופס את עצמו כנפרד ולא מסוגל להבין שהוא עצמו חלק מן האין. האגו מתמוסס, המצב האוקייני משתלט עליך. אתה עובר תפיסה אגוצנטרית לתודעה קוסמית, אתה מגלה את המימד הרוחני הקיים בכל רגע, בכל הוויה. ובקיצור: אתה חווה את ה- Unio Mystica, האחדות המוחלטת.

    לא קשה למצוא את הביטויים האלה לאורך ההיסטוריה המתועדת של החוויות המיסטיות ושיטוט אקראי בכתבי החסידות יכול להניב לכם שלל פנינים. אחסוך את הציטוטים. הריקוד הוא ״טכנולוגיית תודעה סומטית״, שמבחינה פיזיולוגית גורם למה שהוא גורם, אבל קדמונינו לא חשבו במונחים מטריאליסטיים, ולכן נוצרו כל דימויי האופנים וחיות הקודש שברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים ומשבחים ואומרים קדוש קדוש.


  • ההוכחה המדעית לתאוריית הקוף השיכור

    ההוכחה המדעית לתאוריית הקוף השיכור

    מחקר חדש מאוניברסיטת ברקלי מאשר כי שימפנזים בטבע צורכים כמויות משמעותיות של אלכוהול דרך אכילת פירות תוססים. באמצעות בדיקות שתן שנאספו באוגנדה, גילו החוקרים תוצרי לוואי של אתנול ברמות הדומות לצריכה מתונה אצל בני אדם. הממצאים מחזקים את "היפותזת הקוף השיכור", הגורסת כי המשיכה האנושית לאלכוהול מקורה בשושלת אבולוציונית עתיקה של אכילת פירות. המחקר מדגיש כי החשיפה לאלכוהול בטבע נפוצה הרבה יותר מכפי ששוער בעבר ואינה מוגבלת רק לבני אדם. כעת שואפים המדענים לבחון כיצד השפעות אלו מעצבות את ההתנהגות והפיזיולוגיה של פרימטים וחיות בר אחרות בסביבתן הטבעית.

    למען האמת הם לא סתם מחזקים תאוריות הקוף השיכור כי מי שחתום על המחקר הזה הוא מי שהגה את היפותזת הקוף השיכור, רוברט דאדלי, שהשיטה לאיסוף הדגימות מבוססת באופן רופף על שיטה שהוא הגה. הדוקטורנט מברקלי שביצע את המחקר עשה מחית מפירות ונתן השימפנזים לאכול ממנה, לאחר מכן אסף את השתן באמצעות "קערות" מאולתרות על ידי חיבור שקיות פלסטיק לקצוות של ענפים מפוצלים בעלי ידיות ארוכות, וגם משלוליות מזדמנות ושאריות עלים בסביבה. הוא בדק את השתן באמצעות מקלוני בדיקה מסחריים (immunoassays – הדומים במנגנון שלהם לבדיקת היריון). מקלונים אלו מיועדים בדרך כלל לבדיקת בני אדם ורגישים לזיהוי "אתיל גלוקורוניד" (ethyl glucuronide), שהוא תוצר לוואי מטבולי המיוצר בכבד כתוצאה מפירוק אלכוהול.

    שימפנזה אוכל בממוצע כ-4.5 קילוגרם של פירות ביום. מאחר שחלק מהפירות שהם אוכלים עוברים תסיסה טבעית ומכילים אתנול, שימפנזה צורך בממוצע כ-14 גרם של אלכוהול טהור ביום. כמות של 14 גרם אלכוהול שקולה לכ-1.4 "מנות משקה" במונחים בינלאומיים. מכיוון שמשקל גופם של שימפנזים נמוך מזה של בני אדם, הרי שביחס למשקל הגוף מדובר בכמות משמעותית הרבה יותר. המינון היחסי למשקל גופו של השימפנזה שקול לאדם במשקל 70 ק"ג אשר שותה בין 2.2 ל-2.6 מנות משקה אלכוהולי מדי יום.


  • צמחים פסיכואקטיביים במקרא וספרות חז״ל

    מאמר בדאבל בליינד מגזין סוקר עדויות והשערות לגבי שימוש בצמחים פסיכואקטיביים במקרא ובספרות חז״ל, ומראה כיצד צמחים רפואיים וטקסיים נשזרו בדת, רפואה וכלכלה במרחב המקראי. הוא מתחיל בדיון כללי על הקושי לזהות בוטנית את הצמחים בתנ״ך (בעיות תרגום, שינויי אקלים ושמות), ועל המעבר מתפיסה שמאנית-פוליתאיסטית לשיח מונותאיסטי שבו ריפוי מיוחס בראש ובראשונה לאל, ולכן רוב הצמחים נזכרים אגב אורחא ולא כ״סם קדוש״ מובהק. לאחר מכן המאמר עובר צמח-צמח, ומביא גם את ההקשרים הטקסטואליים וגם נתונים פרמקולוגיים מודרניים.


  • הכוריאה האלקטרונית

    הריקוד נתפס בעת העתיקה כמנגנון קוסמי, פילוסופי וטקסי עמוק. הוא לא נתפס בכלל כפנאי, והוא אמנם נתפס כאמנות אסתטית, אבל אסתטיקה במובן האפלטוני, כתכלית השלמות, כי הריקוד היה הסמל לשלמות ולסדר. כשאנשים רקדו הם ביקשו להתחבר אל הסדר ולהשיב אותו – סדר גם במובן של התמודדות עם המציאות הכאוטית, וסדר גם במובן של סדר חברתי, היררכיה וקונפורמיות.

    בכוריאוגרפיה, יש לכל אחד תפקיד, יש חשיבות לאיפה נמצא איש א׳ בסדר ואיפה נמצא ב׳, והעובדה שכולם זזים באופן מסונכרן אינה רק כי כך זה נחשב ריקוד ״טוב״, אלא כי הדבר הזה מדגים ציות, וציות הוא כלי חברתי שמשמעו לפחות ביוון העתיקה הוא הרמוניה עם חוקי הפוליס – אם אתה רקדן טוב, אתה אזרח טוב ומציית לחוק, החוק במובן הרחב של מוסכמות חברתיות, ביוון העתיקה גם גבולות חברתיים, הבחנות מגדריות ומעמדיות. הסוציולוג מרסל מוס כינה את הריקוד ״טכניקה של גוף״, במובן הזה כאשר הקהילה נעה יחד בצעדים מוסכמים, היא אינה מסבירה את החוקים במילים, אלא ״צורבת״ ממש את נורמות ההתנהגות והשייכות, היישר לתוך שרירי המשתתפים. התנועה הפיזית והמסונכרנת הופכת את היחיד לחלק אורגני מהקבוצה.

    אבל נשוב לסדר במציאות הכאוטית. הריקוד נחשב כסדר בבלאגן, יש בו כללים והיופי שבריקוד הוא שכשהכללים מתקיימים, הכל נראה הרמוני ויפה. כך העולם צריך להתקיים וכך למעשה הוא מתקיים תמיד. עצם זה שאנחנו רואים כאוס, זה בעצם רק כי אנחנו לא רוקדים. אם נרקוד, העולם ישוב לשווי המשקל. כי הריקוד הוא סוג של מדיטציה, הריקוד הוא סוג של תפילה, וכשאנחנו לא מתפללים, והאל זקוק לתפילה שלנו כדי לקיים את הסדר בעולם, זו הבעיה שלנו.

    ובמונחים יותר פילוסופיים: העולם נתפס כמצב של הווה נצחי, כשבכל רגע מתקיים שיווי משקל המתרחש באמצעות ״מחול אלים״. במסגרת זו האל מנצח על קבוצות של כוכבים המקיפים אותו במסלוליהם בספירות, ומסתובבים סביבו שורות-שורות. הסיבוב שלהם כל כך מדויק והרמוני, שכל האורקסטרציה הזאת נדמית כמחול שבו הכוכבים רוקדים מסביב לאל בריקוד שורות. ובגלל שאסטרונומים שמו לב לתופעה אסטרונומית שבה נראה כי כוכבי הלכת (הפלנטות) נסוגים ממסלולם קוראים "תנועה רטרוגרדית", ריקוד השורות הזה לא היה סתם ללכת במעגל, אלא יותר לרקוד הורה, כלומר כמה צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. ביוון קראו לזה ״כורוס״ (Chorus), והאל הוא בעצם הרקדן הראשי והכוריאוגרף, זה שמוביל את המחול וזה שכולם ״סרים למרותו״. בשמו היווני כורגוס (Choregos)

    הכורגוס במחול היווני ניצב במרכז בעוד הרקדנים חגו סביבו במעגל. באתונה העתיקה, התואר "כורגוס" ניתן גם לאזרחים עשירים שלקחו על עצמם לממן מכיסם את ההוצאות היקרות של אימון והלבשת המקהלה עבור פסטיבלים עירוניים כמו הדיוניסיה. תרומה זו נחשבה לשירות ציבורי שהעניקה למממן יוקרה חברתית ופוליטית רבה. בחלק מהמקרים המממנים זכו לכיבודים גדולים, מפני שלמימון הזה היה גם תפקיד דתי, וכזה שהאלים רואים בהערכה. המימון עצמו נקרא ביוונית ״ליטורגיה״ (Liturgy), וכשהפולייס היו במצב כלכלי טוב, הדבר הזה היה תורם מבחינה פוליטית למממנים. ככל שהתקדמו השנים, ובעיקר בתקופות של המלחמות הפלופונסיות ובהמשך בתקופה ההלניסטית, מוסד הפוליס הלך ונחלש, ולכן המממנים הלכו וקיבלו (ודרשו) כבוד גדול ומוגזם יותר, עד למצב שבו בחלק מהמקרים כינו אותם ״אאוארגטס״, בתרגום מילולי מיטיב, אבל ספציפית זו מילה ששייכת לשדה הסמנטי של ״מושיע״. כלומר, הכורגוס היה לעיתים משהו שגובל בתפקיד כמו-אלוהי, ובהמשך כמעט-אלוהי. כורגוס שמימן את הפסטיבל לפעמים זכה בפסלים ואנדרטאות על שמו, כמו לדוגמה ליסיקראטס שתרם את מימון המקהלה בפסטיבל דיוניסוס וזכה להקים בתמורה ״מונומנט זכרון״, ״אנדרטת ליסיקראטס״ שקיימת עד היום.

    כאמור, הכורגוס הוא גם פילנתרופ, גם מפיק מסיבות וגם רקדן. סביר להניח שאם היה שם סאונדסיסטם הוא היה גם dj ו-mc – אם אלה היו הכיבודים המקובלים. ביחד עם תחרויות ריקודים בפסטיבלים דתיים היו בדרך כלל גם תחרויות ספורט, אמנות, שירה וכן הלאה. הריקוד היה אם כך טקס חברתי מוכר ביוון העתיקה, עד למצב שבו כשפילוסופים ביקשו לדבר אל קהל המאזינים שלהם, הם העדיפו להשתמש בתיאורים של כורוס – הדימוי שעסקנו בו קודם של האל וסביבו גרמי השמיים, הכוכבים והמזלות, הוא דימוי פילוסופי.

    בהערת אגב, ניתן לומר שבמודלים פילוסופיים שונים יש לזהות את מי שנמצא במרכז המעגל עם תפיסות אסטרונומיות שהיו מקובלות באותה התקופה: המודל הגאוצנטרי ועל פיו האל ״אומן״ את כדור הארץ, המודל ההליוצנטרי שבו האל מזוהה עם הליוס (אל השמש), או המודל הפיתגוראי שבו במרכז היקום קיימת ״האש המרכזית״ שמגולמת באל. המודל הפיתגוראי הוא זה שהשפיע על התפיסות האפלטוניות המאוחרות יותר של האסתטיקה, כי הכוכבים נוהגים למעשה ביחסים מתמטיים, והדיוק הוא דיוק מספרי. גם המוסיקה שמלווה את הריקוד, המוסיקה הקוסמית, בנויה על יחסים הרמוניים. המכניזם כולו הוא קדוש, ובריקוד עצמו אנחנו מתחברים אל הקודש הזה, וככל שנהיה מדויקים ומסונכרנים יותר, כך ייטב, כך נתמזג עם המקצב הקוסמי.

    במונחים של מדעי הדתות, ניתן לקרוא לריקוד ״מאגיה סימפטטית״. אבל לא רק בגלל שבריאת העולם עצמה, היא בעצם ה-Cue לתחילתה של סימפוניה נפלאה, וכשאתה רוקד אתה מדמה בריאה ומעודד פוריות. הסימפטטיות פה היא במנגנון ההתמסרות, הבריאה היא בעצם הרגע שבו אלוהים אמר והעולם הגיב, באופן נפעל, העולם הפך להיות סביל לאמרתו של האל ; ברגע שאתה רוקד ובעצם מתמסר לצליל ומאבד שליטה על עצמך, ברגע שאתה נותן את השליטה לקצב עצמו, או למוסיקה שהיא שפת האלוהים, אתה מצטרף אל הסדר. הצורה שבה אתה נפעל מעודדת את האלוהים להפוך להיות פועל, ולכן בעצם אתה מחקה את הבריאה, לא כי אתה בורא את העולם אלא כי אתה משתתף בבריאה. אתה מתכנת את אלוהים לברוא את העולם שוב. הריקוד הוא סוג של תכנות, לחש קסמים, או סוג של כפייה של האל להגיע לאותו מצב שבו הוא היה במשך הבריאה. אם נדמה את הדבר הזה לדימוי האדון והעבד של הגל, העבד שולט באדון באמצעות ההישלטות על ידיו, הבריאה צריכה בעצם בורא ונברא, הטנגו צריך שניים, המוביל והמובל. ההובלה היא הכוריאה, ריקוד המעגלים הוא בעצם אותו סיבוב גלגל השיניים שהניצוץ החשמלי עורר.

    באמצע הטקסט דיברנו על הריקוד כתפילה, שתוציא אותנו מהמציאות הכאוטית ותשיב את הסדר הקוסמי. זו בדיוק הסיבה שבדימויים משיחיים (אולי אעסוק בהם בפוסט אחר) מדברים על האסכטולוגיה כריקוד קוסמי, ״עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא״ (ויקרא רבא פרשה י"א). כי העולם הנוכחי הוא פגום, אנחנו מדוכאים תחת שלטון של כוחות עוינים ושל ממשלת זדון, אבל באחרית הימים, באמצעות ה״תאורגיה״ שלנו, של החתירה והציפיה לטוב, נגאל. או אז, נעמוד אנו, הנשמות הטהורות, ואלוהינו, בריקוד כלולות. ומהי אותה חתירה? הווה אומר: הריקוד. הווה אומר עוד יותר מדויק: תרבות המועדונים מקיימת מסיבות אסיד, כאקט ״מאגי״ מחאתי נגד ממסד מדכא. הדיכוי הוא תודעתי / פוליטי / מגדרי / השלם את החסר.


  • שמאניזם וטראנס בתרבות הטורקית

    שמאניזם וטראנס בתרבות הטורקית

    בתרבות השמאנית הטורקית, מצבי תודעה משתנים אינם נתפסים כסטייה מהנורמה או כהפרעה נפשית, אלא ככלי מבוקר, נורמטיבי ומכוון לאינטראקציה עם מציאות רב-שכבתית. כשמדברים על עמים טורקיים, לא מדברים כיום על טורקיה אלא יותר על תרבויות בערבה האסייתית ובדרום סיביר – עמים אלטאיים, קזחיים ואפילו מונגוליים. כך שכשאתם חושבים על שמאניזם טורקי תחשבו על שירה גרונית ושות׳. למען האמת, המאמר המצורף לא מדבר על שירה גרונית, אלא על טכניקות קול אחרות: שירה נוגה, שירה דיבורית, אלתורים קוליים וצעקות קצביות – הקצב והתבניות הקוליות הם מה שמביא לטראנס, והם חלק ממכלול שלם של טכניקות גופניות שמתמקדות ברפטטיביות וקצביות כשהקול הוא מין אקסטנציה של הגוף. תהליך הכניסה לטראנס לא מתבצע כאיבוד שליטה, אלא ההפך, בנסיון להשיג ריכוז וחדות, מה שניתן לתרגם כמדיטציה ונשימות. התוחלת של כל העניין היא להשתמש בהם לצורך ״ניווט רוחני״.

    ולמה הכוונה ב״ניווט״. במחשבה השמאנית הטורקית, כמו בכל דת, העולם מחולק ל3 מפלסים, והשמאן בעצם מטייל ביניהם באמצעות התרגולים שלו. המפלסים הללו הם חלקים של עץ, ״עץ העולם״: השורשים, בסיס הגזע והצמרת – הציר דרכו מתבצע אותו הטיול. הטיול נעשה באמצעות טיסה על גבי נשר, הנשר מסמל את התיווך בין שמיים לארץ. הדבר הזה אפשרי רק באמצעות ריטואל, שכולל בין השאר את הכלים הקוליים, אבל לא רק אותם מן הסתם. הטכניקות כוללות גם שימוש בחפצים, ארגון שלהם במרחב כמו מעגלי אבנים, עמודים מרכזיים, אש וכו׳. אקססוריז כמו מסכות ותלבושות מסורתיות וכן הלאה.

    %

    אישית זה נראה לי כמו הסצנריו של ברית בין הבתרים של אברהם אבינו, שנכנס למצב תודעה שבו אימה חשכה גדולה נופלת עליו, והוא מקבל ידע היסטורי ורוחני על עתיד זרעו. בשיאו של הטקס מופיעים תנור ועשן ולפיד אש, כך שגם אצלו האש משמשת מתווך למימד הקדוש. ואז יורד עיט על הפגרים,וחשוב לציין שבאופן מסורתי מבלבלים ולפעמים בכוונה בין עיט לבין נשר בתרבויות הקדומות, כמו לדוגמה נשר כסמל של יהוה לעומת עיט כסמל של זאוס. אברהם מצטווה לקחת בעלי חיים, לבתר אותם ולסדר אותם זה מול זה במבנה מאוד ספציפי כדי לאפשר את המעבר, מה שנקרא במאמר "טופוגרפיה מקודשת", מרחב טקסי, ארגון חלל שמהווה "מודל מקודד של הקדושה", שבו החפצים והסידור הפיזי הם תנאי הכרחי ליצירת התקשורת עם הכוחות העליונים. התכלית של כל המעמד הזה אצל אברהם גם הוא דומה, לפתור משברים (כמו לדוגמה זה שאברהם הוא עקר בן 86), ולהבטיח המשכיות וסדר חברתי ורוחני.

    האם זהו קשר ברור? מן הסתם לא. למרות שמסתבר שיש מי שטוען שאור, השומרית, עיר מוצאו של אברהם, היתה בעצם עיר שהוקמה על ידי פרוטו-טורקים, במובן הזה שהשומרית, שנחשבה שפה מבודדת, אולי היא העצם בעלת מוצא משותף עם השפות הטורקיות. רואים את זה לפחות במבנה שלה, שהיא ״לשון מדבק״, אגלוטינטיבית, במובן הזה שהיא שפה צירופית – רוב המילים בה מורכבות מהדבקה של מילים זו לזו. יש גם כאלה שסוברים שיש מילים עם מקור זהה, כמו בית או הר וכו׳. אבל התאוריות האלה נחשבות פרינג׳יות ודחויות על ידי הזרם המרכזי. הן נחשבות לרוב משוחדות ולאומניות, על ידי חוקרים שמנסים להעניק לעמי הקווקז שורשים עתיקים באיזור בו הם יושבים עכשיו, כעמים ילידיים כביכול ולא מהגרים בשלב מאוחר יותר. ובכל זאת, אם מדובר בהשפעה שמאנית, הדמיון שהעליתי עכשיו יפה בעיני.

    %

    נשוב לעממים הטורקיים. כשאנחנו מדברים על כך שהשמאניזם הוא נורמטיבי ומובנה אנו מתכוונים: נורמטיבי במובן הזה שהטראנס הוא כלי עבודה לגיטימי, נשלט ומכוון, אמצעי אבחוני וטיפולי שגרתי שנועד לפתור בעיות, לקבל החלטות ולהסדיר קשרים סיבתיים, במקומות שבהם החשיבה הרציונלית הרגילה אינה מספיקה. מובנה במובן שהוא תהליך שמתנהל על פי חוקיות ברורה, תבניות קוגניטיביות וסמליות יציבה. יש שיטות, יש שלבים, יש תפקידים מאוד מוגדרים במערכת החברתית וכן הלאה. מובנה גם במובן הזה שלמרות נסיון סובייטי להשכיח ולדכא את המסורות הללו, הוא לא הצליח לסלק אותו לגמרי. מבנים ארכיטיפיים ממשיכים להתקיים בפולקלור, בזכרון התרבותי הקולקטיבי ואפילו בייצוגים לאומיים מודרניים כמו הנשר שמופיע על דגל קזחסטן (שבפועל הוא ״עיט ערבות״, הי זוכרים את הבלבול המכוון?). הוא מאויר כשהוא פורש את כנפיו מתחת לשמש, מה שמהדהד ומשקף היטב את המורשת התרבותית הנטועה גם כיום במציאות פוסט סובייטית.


  • אריגי קנאביס כחולים לצרכים טקסיים

    אריגי קנאביס כחולים לצרכים טקסיים

    חומרים אורגנים הם "רוחות הרפאים" של הארכיאולוגיה, במובן הזה שהם נרקבים ונעלמים באקלים הלח של טורקיה. כך שלא היינו מצפים לראות שרידים מתקופת הברונזה. אלא ששריפה גדולה שכילתה את כל העיר ביג' סולטן (Beycesultan Höyük) במערב טורקיה, יצרה תהליך פחמון – כך במחקר טורקי שהופיע בשנה שעברה בכתב העת antiquity. כך, מסתבר שהאסון של תקופת הברונזה הוא המזל של המדע המודרני, ורק בעקבותיו אנו יכולים לדעת משהו על הטקסטילים של אז. ומה שאנחנו מגלים הוא שבתקופה זו במזרח הקרוב עיבדו סיבי קנאביס לאריגים, צבעו אותם בצבע כחול, וייעדו אותם לשימוש מלכותי וטקסי. כלומר, קנאביס (בלשון המשנה ״קנבוס״) אכן היה אנתאוגן, ולא רק כי הוא ממסטל, אלא כי ניתן להכין ממנו אריגים והאריגים נצבעו בצבע אנתאוגני בפני עצמו.

    טקסטים חיתיים ואשוריים מזכירים "צמר כחול" כמס יוקרה המועבר לארמונות, המזכיר את אבן הלפיס לזולי והיה שמור לבגדי מלוכה וכהונה. כך שמסתבר שזה לא צמר אלא קנבוס, והכחול הוא בגלל הרפרנס לאבן הספיר. הדבר מאשש את הטענה ש"סגול" היה צבע מקודש בימים עברו, בעיקר במזרח, אבל כמובן שבתקופה ההיא אין כל כך אבחנה בין צבעים – סגול, אדום, כחול ואפילו חום זה היינו הך. אבל הם מקודשים, או יותר נכון לא בהכרח הם, יותר החומרים שהם מסמלים, אלה שהם עשויים מהם, ומי שלובש אותם.

    מלבד התגלית הזו, במחקר נוהגים להדגיש דווקא יותר את "הפעם הראשונה" שמסמנת התגלית הזו. השימוש המוקדם ביותר המתועד בצבע כחול באנטוליה, השימוש המוקדם ביותר המתועד בטכנולוגיית הסריגה הספציפית שבה נסרגו האריגים, ולא ידעו בכלל שהיתה קיימת באנטוליה – טכנולוגיית סריגה ללא קשרים באמצעות מחט יחידה שנקראת nålbinding. הדבר מראה יכולות מתקדמות, ולא רק זה. גם העובדה שהצבע הכחול הוא פיגמנט שיוצר מאיסטיס הצבעים, הפקת הצבע דרשה תהליך תסיסה מורכב של עלי הצמח, עדות ליכולת כימיות מתקדמות של האומנים הקדומים. ככלל, גם הידע להפיק סיבי טקסטיל מקנאביס נחשב כמתקדם, ורק מוכיח שפולחן משלב טכנולוגיה "עילית".

    תוספת קטנה שלא קשורה למאמר אבל עושה הרבה שכל. שם הצבע הכחול המתואר בטקסטים האשוריים נגזר באכדית מלפיס לזולי. השם ללפיס לזולי הוא uqnû, ושם הצבע הכחול היה uqnâtu, שמשמעותו היא "כמו לפיס לזולי". זה גם המקור האטימולוגי של המילה "ענק" כתכשיט לצוואר. האבן שימשה כקמע או כסמל סטטוס או כשניהם, והיו מצמידים אותה לגוף משל היתה ציצית או תפילין או כל חפץ מאגי אפוטרופאי אחר. בשיר השירים נאמר "באחד ענק מצווארוניך", ובמשלי "ענקים לגרגרותיך". כשאתה נותן מתנות, אתה "מעניק", כלומר אתה נותן משהו יקר. בספר דברים נאמר שכשמשחררים עבד עברי אסור לשלחו ריקם וצריך "להעניק" לו דברים. אמנם כתוב שם שנותנים לו מהצאן, הגורן והיקב, אבל יותר נכון לומר שמדובר ב"הענקת עדי" לצווארו.

    יש להניח שגם המילה ענק לאיש גדול מימדים קשורה לכך, כלומר שמם של הגיבורים, ה"רפאים", נגזר מהייצוג האיקוני שלהם כמי שעונדים תכשיטים, או לחלופין מהייצוג של מי שבא איתם במגע. טקס המרזח, הרי, היה בעצם מפגש פיוסים שכלל "החלפת מתנות", אתם הבאתם להם אוכל ושתיה והם הביאו לכם ברכות והגנות מעין הרע. ומהי הגנה מעין הרע אם לא קמע מאבן חן? ואיזו אבן חן עם לא לפיס לזולי? הענקים נקראו כך משום שהעניקו, ומי שבא איתם במגע ענד "ענקים". המהות המיסטית של הענקים היתה טמונה באנרגיה השוררת באבן החן, שלא לדבר על כך שאבני חן טחונות שימשו בעבר כמרכיב בתרופות לשתיה – לאפיס לזולי ספציפית שימשה לחיזוק והגנה מפני מלכוליה, ואין מתאים ממנה להיות "אבן פסיכוטרופית"

    ככלל, אבנים שחוקות היו פסיכוטרופיות, ובחלק מהמקרים אף גרמו להזיות: צינובר לדוגמה, בהיותה כספית, שימשה כ"אבקת אלמוות". מתועד שימוש של אלכימאים סיניים מסניפים צינובר, אך בעבר הבאתי בקבוצה מחקרים שטענו שגם שמאניות בספרד הפרה היסטורית היו משתילות בשיניהן אבקה (הנקראת "ורמיליון") שהיתה גורמת להן לטווח ארוך להרעלת כספית שהתאפיינה בשינויי מצב רוח עד כדי הזיות. גם אבני חן המכילות ארסן הן פסיכוטרופיות באופן כזה שפוגע במערכת העצבים. אמטיסט, האבן הסגולה, וכך טענתי בהרצאותי על קדושת הצבע הסגול, היתה נחשבת כמונעת שכרות, בעיקר לאנשים שהיו נוהגים לשתות הרבה אלכוהול, אבל פחדו "להבלע". שמה היווני נגזר מהמילה "לא שיכור", כלומר ה-א' בתחילה מילה היא לשלילה, כמו א-מיני או א-פוליטי. ובכן, אותם האנשים שהיו שותים, באילו טקסים השתמשו אם לא בטקסי הענקים?


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×