במשך כ-1,500 שנה, בני המאיה באוקנאל (Ucanal) שבגוואטמלה, הצליחו לשמור על מאגרי המים שלהם נקיים מזיהומים ביולוגיים (כמו חיידקים וטפילים). זוהי עדות לתכנון הידראולי קפדני ושליטה מתקדמת באיכות מי השתייה, שאפשרה לעיר לשגשג גם בתקופות שבהן מרכזי מאיה אחרים קרסו.
אלא מאי? למרות ההצלחה במניעת מחלות ביולוגיות, מסתבר שכל מאגרי המים בעיר היו מזוהמים… כיצד? במסגרת הפולחן הדתי בני המאיה השתמשו בצינובר, מינרל המכיל כספית ששימש כפיגמנט מרכזי בטקסים דתיים ובקישוט מבנים. האבקה הרעילה נשטפה מהמקדשים ומהחפצים הטקסיים ישירות אל תוך מאגרי המים במהלך הגשמים. כך מסתבר שהמים הכילו רמות גבוהות מאוד של כספית – הרבה מעבר לסף הרעילות המקובל. וכך הפכו בני המאיה לאסירים של זיהום כימי שיצרו בעצמם. הזיהום הזה לא נשטף באמצעות הגשם מהמבנים והקסים ישירות אל האדמה ומי התהום, ולכן למאגרי המים.
הרעלת כספית גורמת לפגיעה במערכת העצבים המרכזית: תסמינים הכוללים רעידות, איבוד זיכרון, שינויי אישיות, נדודי שינה וקשיי ריכוז. היא גורמת גם לנזק באיברים פנימיים כמו הכליות ומערכת העיכול, הראיה והשמיעה, חולשת שרירים ונימול בקצות האצבעות ובפה. הסתבר שכל האזרחים סבלו מכך כי כולם צרכו את המים.
ושוב אנו מגיעים לשאלה, יש תקדימים של כהני דת ואנשים שבאו עימם במגע שנפגעו מהרעלת כספית. ההנחה היא שהם ראו את השינויים הנפשיים כהשפעה מטאפיזית, ולכן בחלק מהמקרים ובעיקר כשזה גרם להזיות, המשיכו להשתמש בזה בכוונה. אולי גם זה מה שהיה בקרב בני המאיה?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה