• מקומו של ה״סקאו״ בתרבות של בני האי פונפיי במיקרונזיה

    מקומו של ה״סקאו״ בתרבות של בני האי פונפיי במיקרונזיה

    לפני שאכתוב על מה שאני רוצה לכתוב, על הקאווה/סקאו, כדאי לציין בלבול שאנחנו כבר מודעים לו אבל ממשיכים להתבלבל. בעברית וגם באנגלית ובספרדית ובכל השפות המערביות הקולוניאליות ואלה שהתפתחו בהשאלה מהן, יש בלבול מתמיד בין פלפל (piper) לבין פלפלת (capsicum). הסיבה היא שלפני גילוי אמריקה, האירופאים הכירו רק את הפלפל, אבל מרגע שפגשו את הפלפלת, וראו שגם היא חריפה ומזכירה במעט את הפלפל, וגם הרבה יותר קל לייבא אותה לאירופה ולשווק אותה כפלפל, אז פשוט כדאי לקרוא לה באותו השם. הסיבה שקל לייבא אותה לאירופה, הוא מן הסתם כי יש ידיים עובדות שמומחיות בגידולה, תושבי אמריקה, ולנצל אותם זה הרבה יותר זול מלייבא בדרך המסורתית מאסיה. וכך, ה-Capsicum, ה״פלפל״ שצורתו כקופסה, ממשפחת הסולניים, ובן דוד של העגבניה ותפוח האדמה, השתלט על המטבח האירופי ותפס את מקומו של הפלפל האסייתי, מה שאנו קוראים לו ״פלפל שחור״.

    ולסיפור יש גם טוויסט נוסף, כי מאחר שהפלפלת היתה נפוצה בשטחים קולוניאליים ״לטיניים״, וגם הפורטוגזים שלטו בהמשך בדרכי המסחר להודו, כשהאנגלים רצו פלפל, לא היה להם איך, או שהיה אבל זה היה יקר מאוד. אז מה הם עשו? שיווקו משהו חריף נוסף כפלפל, וקראו לו ״פלפל אנגלי״ למרות שבוטנית הוא לא זה ולא זה, ובעצם כל ה״פלפליות״ שלו היא הצורה שלו – העגולה. הטעם החריף הוא כי מדובר בתערובת של תבלינים אחרי. אז יש שלושה סוגים של פלפלים: פלפל, פלפלת, ותערובת תבלינים שנקראת לפיכך allspice. אבל אנחנו נעסוק להלן בפלפל האמיתי, Piper. ובמקרה הזה, במוטציה מסויימת שנפוצה באיי האוקיינוס השקט ונקראת Piper methysticum, כלומר, הפלפל המשכר.

    אחד מהאיים הללו נקרא פונפיי, Pohnpei, ושם הפלפל הזה נקרא Sakau. אבל חשוב לציין שהפלפל הזה נקרא גם בשמות אחרים וגם נערץ במקומות אחרים או לפחות נמצא בשימוש עממי. בטונגה הוא נקרא kava, בפיג׳י הוא נקרא yaqona, בסמואה הוא נקרא ava, ובהוואי awa. בקוסרה הוא נקרא seka, ובוונואטו הוא נקרא malok. הכל תלוי באיזה איזור גאוגרפי אנו עוסקים. בפולינזיה הוא נקרא ״קאווה״ ולכן גם זה השם המוכר, אבל אנחנו נעסוק במיקרונזיה – בזה עוסק המחקר עליו אני מתבסס, הפרק השישי בספר ״Ethnobotany of Pohnpei״ בעריכת מייקל באליק, שיצא בהוצאת הספרים של אוניברסיטת האווי ב-2009 – פרק שכתב באליק עצמו ביחד עם רוברטה לי. הסיבה שהאי פונפיי נחשב כמקום שבו היחס לסקאו מיוחד יותר מהאיים האחרים היא לטענתם מפני שבאי זה הוא משמש כ״מין מפתח תרבותי״ (cultural keystone species), ביטוי השאול ממחקרה של ננסי טרנר ולוקח מושג מתחום האקולוגיה בהעתקה לתחום התרבות. כך במקום שלצמח יהיה ערך אקולוגי במקום מסוים, יש לו ערך תרבותי. כלומר, צמחים שהם מפתח תרבותי, יש בהם חלק בהגדרת הזהות והערכים של בני תרבות מסויימת. טרנר בנתה ״מדד השפעה תרבותית״ שבוחן תפקוד של צמחים כאלה, רמת השימוש, העושר הלשוני סביבו, נוכחות במיתוסים ובטקסים, שימוש עיקש למרות שינויי תרבות, תפקיד במסחר וכו׳. הצמח עונה על כל הקריטריונים.

    מדברים על שינויי תרבות. אז הפרק עצמו, וגם מחקרים נוספים שמזכירים את הצמח, מבקש לעקוב אחר הצורה שבה הוא עבר חילון, או יותר נכון איך החשיפה למערב שחקה את חשיבותו הדתית, וכך הוא הפך מצמח שמשמש מלכים וכהנים למצור צריכה הנמכר בבקבוקי פלסטיק ובברים מאולתרים. במקום שרק גברים יצרכו אותו, גם נשים כיום שותות ומן הסתם גם אנשים שבכלל לא שייכים למבנה המסורתי של המקומיים, כלומר גם אנשים מקבוצות אתניות שמעולם לא שתו סקאו בצורה מסורתית. סטטיסטיקות מראות שככל שאתה חי בחברה יותר עירונית, כך אתה משתמש בסקאו בצורה יותר חילונית. עד למצב שבו בבירת האי, קולוניה, 71% מהאנשים צרכו משקה כזה פעם. מן הסתם מדובר בפגיעה אנושה במרקם המסורתי,ומבלי להכנס לשאלה אם זה בסדר או לא, העובדה היא שהם לקחו את הטקס ועיצבו אותו מחדש, ובכך ההוכחה למרכזיותו בתרבותם.

    מהסקאו מפיקים משקה על ידי כתישת השורשים וסחיטתם עם קליפת פנים של עץ היביסקוס (Hibiscus tiliaceus). המשקה בעל מרקם רירי וטעם מריר. לכן אגב הוא נקרא ״קאווה״, כי בשפות הפולינזיות זו משמעותו של המילה ״מריר״. בתרבויות האוקיינוס השקט באופן כללי, הצמח נחשב "מתנה מהאלים" או מהאבות הקדמונים, והשתיה שלו היא טקס חברתי. הוא נוכח בשלל טקסים בעלי משמעות אנתרופולוגית, ובכללם טקסי נישואין, סולחות, טקסי הכתרה וכו׳. ההשפעות שלו הן פסיכוטרופיות במובן הזה שיש בו חומרים מרגיעים, ולכן הוא נפוץ באירועים שיש בהם מתח ותפקידו הוא להפיג אותו. ההכנה עצמה של המשקה היא מעשה טקסי, עם כללים ברורים והיררכיה של הגשה, ובשלב כלשהוא היא (וכמובן השתיה) הפכה להיות חלק מרכזי בחיים הפוליטיים והדתיים של התרבות הפסיפית.

    הצמח מכיל תרכובות פעילות הקרויות קוואלאקטונים (kavalactones), שלהן השפעות מרגיעות, משככות חרדה, נוגדות עוויתות ומשרות שינה. השפעתו מתחילה בתחושת נימול בלשון ובשפתיים, ואז מופיעה הרפיה כללית, שחרור מעכבות, מצב רוח טוב ותקשורתיות. בשלב מאוחר יותר מופיעה תחושת עייפות עמוקה, חולשה בשרירים ולעיתים שינה. לאחר שהמקומיים נחשפו לתרבות השתיה המערבית, היתה להם אפשרות להשתמש באלכוהול ב״טקסים החברתיים״ של הישיבה בבר. והןם עדיין מעדיפים אל הסקאו, כי הוא נחשב נקי יותר וגם לא משכר. לפחות לא במובן של שכרות האלכוהול, שכרות שנתפסת ככזו שמלווה ב״הנגאובר״. מי שמתעורר אחרי שתיית הסקאו, קם רענן.

    אני לא מספיק מבין בביוכימיה ובפרמקולוגיה כדי לכתוב באופן מושכל על הפעולה של הקוואלאקטוני. אבל בגדול, יש כמה פעולות שגורמות לרגיעה: עיכוב קליטת נוראדרנלין במערכת העצבים ופעולה כלשהיא על קולטני GABA A שגורמות להפחתת חרדה, וכן השפעה על תעלות נתרן וסידן שגורמת להרפיית שרירים. בכל מקרה, בחברות המסורתיות אין משמעות לפעולות האלה, כי הכל מתפס כרוחני – הם תפסו את התכונות הללו כהעברת ״מאנה״, הכח הרוחני השוכן בצמח.

    הסקאו גדל ביערות ההרריים של האי, כך שבליקוט של הצמח היה גם אלמנט שחל ״ללכת אל מקום האלים״. קציר יתר גרם להם להתדלדל, וגם בירוא היערות פגע בהם, ולכן כיום מגדלים אותם גם לא בהרים, אבל השימוש המסורתי היה טקסי הרבה יותר. היו הולכים להרים, קוצרים את הצמח בעיקר בשביל השורשים. זהו צמח מרשים בגובה של 5 מטר, והגבעולים שלו מגיעים לקוטר של 10 ס״מ. כך שגם השורשים מפותחים במיוחד, חומים מבחוץ וצהבהבים מבפנים. הסקאו לא נקצר לפני גיל שנתיים־שלוש, ולעיתים נשמרים צמחים מבוגרים יותר לאירועים חשובים כמו הכתרת מנהיג או פיוס בין קלאנים.

    עם עקירת הצמח מהאדמה, יש להקפיד שלא לפגוע בשורשים – החלק המקודש. גושי אדמה מוסרים בעזרת קליפת קוקוס, ולפעמים שוטפים את השורשים בנחל סמוך. כל הגבעולים למעט אחד מוסרים, והצמח מובא בשלמותו לבית הטקסים, הנאהס (nahs). הנאהס הוא מבנה קהילתי מסורתי, ארוך ופתוח, הבנוי מעץ, על עמודים, עם גג קש גבוה ורצפה מוגבהת מהקרקע. הוא ממוקם במרכז הכבר, או בביתו של ראש השבט, Nahnmwarki.

    כאשר נושאים את הצמח, איש אינו כורע ברך או משתחווה למנהיגים, כי הסקאו “גבוה” מהם במעמדו. אחרי הנקיון, כותשים את השורשים על אדמת בזלת שטוחה (peitehl) שהועברה מדור לדור, נחשבת לישות בפני עצמה – על פי הצליל המיוחד שהיא מפיקה בעת הכתישה ניתן לזהות את איכויותיה. את הבזלת מכסים בעלים רחבים של Alocasia macrorrhizos, ומציבים אותה על בסיס של קליפות קוקוס (כיום גם משתמשים בצמיגים בשביל הדבר הזה). זה המכתש, העלי הוא אבן קטנה יותר, שנקראת ketia או moahl. ההכאה איתה יוצרת כאמור צליל ייחודי, וכל מי ששומע אותו מוזמן לבוא להשתתף בטקס. העבודה מלווה בקריאותיו של ה־Menindei (האחראי לטקס), המכתיב את קצב הכתישה ואת סדר הגשת הכוסות. סוף הכתישה מסומן בקריאה “Sokamah!”.

    אחרי הריסוק, התערובת נסחטת בעזרת רצועות קליפת פנים של עץ היביסקוס (Hibiscus tiliaceus) שנקראת keleu, ומוסיפה למשקה מרקם רירי ייחודי. הסחיטה נעשית בידיים חשופות, בתנועות סיבוב קדימה ואחורה, מעל קליפת קוקוס המשמשת ככוס. הנוזל החום־כהה, סמיך ורירי, מטפטף אט־אט – כל טיפה נחשבת מקודשת. דיברנו על ה״מאנה״. לא רק הצמח ושורשיו מכילים אותה, אלא כלל האובייקטים המשמשים בטקס, כולל ההיביסקוס, האבן שכותשת את השורשים וכמובן הכוס, מקליפת הקוקוס, שאיתה שותים את המשקה.

    הכוס הראשונה מוגשת ל־Nahnmwarki או לדמות הבכירה ביותר בנאהס. ההגשה נעשית ביד ימין, כשהיד השנייה תומכת מתחת והעיניים מושפלות, מי שמקבל את הכוס לשתיה מחזיק אותה בשתי ידיים, עוצם עיניים ולוגם באיטיות. לאט לאט ההמולה מסביב הולכת ומשתתקת, גם באופן טקסי וגם מפני שכולם כבר מטשטשים. אלה שנרדמים נשארים לישון בתוך הנאהס.

    בפולקלור של פונפיי מקובלות מספר גרסאות למקורו של הסקאו, כולן מדגישות את היותו מתנה מן השמים או המצאה אלוהית. המיתוסים נאספו מדורות של מסירה בעל־פה ותועדו בכתב רק במאה ה־20, בין השאר ב־The Book of Luelen של לואלן ברנרט, הפעם הראשונה שיליד מיקרונזיה העלה דברים על הכתב.

    גרסה ראשונה היא אגדה על אדם זקן ועיוור בשם וידנינגאר. וידנינגאר שהקדיש את חייו בתפילות לאל לוך, אל השבט לוך. כשהזקן הפך חלש מכדי ללכת, האל ירד מהשמים והושיט לו יד. במגע ידו, וידנינגאר קיבל מחדש את כוחו ואת ראייתו. האל לקח אותו למסע במרחבי האי: הם שטו בקאנו עשוי מקליפת בננה, עצרו במקומות שונים, ובאחד מהם העניק האל חתיכת עור מעקב רגלו של וידנינגאר לאישה מקומית וביקש ממנה לשתול אותה באדמה. מהעור הזה צמח הסקאו. האישה למדה שהמשקה המופק ממנו גורם לתחושת ריחוף ושינוי מצב תודעה. בהמשך, אלים אחרים מהשמים גנבו קטע מהצמח ושתלו אותו ב"גן עדן השמימי", אך אחד מפרקי השורש נפל לאדמה בפונפיי והצמח החל להתרבות שם. בגרסה אחרת הטיול נעשה באמצעות סופה שנשאה את וידניגאר (לוך הוא אל הרעם), לא לפני שניקתה אותו מהר הבוץ שכיסה אותו.

    סיפור נוסף מתאר כיצד בני פונפיי חגגו את "חג הביכורים" עם משקה הסקאו, לבושים בקישוטים מסורתיים, תוך שהם מציעים את הפרי האלוהי לאבות הקדומים. האלים בשמיים, שראו את שמחת האנשים, קינאו בזכותם להשתמש בסקאו והענישו אותם: הם גרמו לשורשי הסקאאו לעוף באוויר ולהתפזר לאיים אחרים – הוואי, פיג'י, ונואטו – וכך הסבירו את תפוצת הצמח ברחבי האוקיינוס השקט. מאוחר יותר, אישה מפונפיי שביקרה באי קוסרה (Kosrae) הצליחה להבריח בחזרה את הצמח. כשהיא כותשת שורש סקאו, חתיכה קטנה נפלה לגופה, והיא הסתירה אותה בדרכה חזרה לאי. לאחר ששתלה את השורש בפונפיי, הוא צמח מחדש, אך נותרה לו "צלקת" בדמות נקודות על הגבעולים – תכונה המייחדת את הזן המקומי.

    כאמור, כל הדברים האלה היו בשימוש נרחב לפני הקולוניאליזם הנוצרי. מאז הם עברו התאמה ושינוי, וראוי להסתכל עליהם במסגרת ביטויים שונים של המפגש בין התרבויות כולל פולחני המטען. המפגש בין דתם של המיקרונזים לנצרות קשור גם הוא בסקאו. בטקסי וידוי, ובטקסים שבהם הקהילה עורכת פיוס עם האל בחג המולד והפסחא, הם משתמשים בסקאו ובכך מבטאים את הסינקרטיזם המקומי עם הצורה החדשה של תרבותם – וזוהי עוד הוכחה למרכזיותו של הצמח בהם והיותו ״מפתח תרבותי״. המקום שלו היה כל כך מרכזי וחזק, שבגלל שהכנסיה לא הצליחה לאסור את השימוש בסקאו, היא סנכרנה אותו עם טקסיה בדיוק כפי שמסופר על הטקסים הפגאניים ששולבו בנצרות הקלטית והגרמאנית.


  • האקסטזה הדתית כחלק מהמבנה של הנפש האנושית

    המטרה של הספר ״The Bloomsbury Handbook of Religious Ecstasy״ היא לטעון שאקסטזה היא לא סטייה מהנורמה ולא תופעת שוליים, אלא ההפך, היא חלק מהמבנה של הנפש האנושית, הנפש האנושית מחפשת אותה ומוצאת אותה גם כיום, כשהדת החליפה צורה והתחלנה. המבנה של הנפש האנושית בנוי בצורה שבה היא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר הנשגב. אבל לא תמיד היא מסוגלת לעשות את זה בעצמה, אז היא מחפשת קיצורי דרך. קיצור הדרך העיקרי נקרא ״סמכות״. כלומר, אם אני לא יכול להתחבר ישירות אל הנשגב אז לפחות אדבוק במישהו שעשה את זה ואקבל אותו כסמכות רוחנית. התכונה שהופכת אדם למישהו שיש לו סמכות, נקראת כריזמה.

    בנפש יש סונאר של כריזמה, וכשהיא מאתרת אותה, היא מנסה להשתמש בה כמדיום לחיבור עם הנשגב. המטרה היא להגיע למצב של ״איחוז רוחני״, או יותר נכון, הסיבה שאנחנו מחפשים את הנשגב היא כדי להיות פסיבי כלפיו ולאפשר לו לשלוט בנו, ולהתמזג בו. ההתמזגות נחווית כהתמוססות גבולות העצמי, העצמי הוא בעצם מחסום שבו הנפש נמצאת ופריצת המחסום הזה היא האקסטזה.

    נשמע מאוד מיסטי, אבל מה שהספר הזה מנסה להוכיח הוא שכל אחד מהגילויים של הרוחניות המודרנית, וכמובן הרוחניות העתיקה, אינו אלא וריאציה של החוויה האנושית הזו שהיא כאמור אוניברסלית. הפרק שאני הכי עשוי לאהוב, כי לא הצלחתי עדיין לשים את ידי על הספר, היא הצורה שבה טקסים של תרבות פופולרית יוצרים מציאות שנקראת Distributive Effervescence, כלומר התססה של אותה האנרגיה אצל האינדיווידואלים, שבאים לשם בדיוק למטרה זו. מופעי רוק, משחקי כדורגל, מסיבות, חגים אזרחיים וכו׳ הם סוג של צלחת פטרי קולקטיבית שבה אנשים מנסים ליצור תרבית של חיידקי אקסטזה.

    ברגע שאתה מגיע ומשתתף בטקסים האלה אתה בעצם מבצע ״אקט מדיאטיבי״. וכאן המקום לדון במושג שנקרא Mediation, מושג בפילוסופיה של הטכנולוגיה שמתאר את הדרך שבה טכנולוגיות מתווכות את הקשר בין בני אדם לעולם. כלומר, המשיכה שלנו לטכנולוגיה היא בעיקר כי אנחנו מחפשים את האמצעי שיאפשר לנו לחוות את העולם בצורה שתאפשר לנו למצות את החוויה הדתית שלנו. התרבות הפופולרית היא לא יותר מהצורה שבה הדור המודרני מתמודד עם החידושים הטכנולוגיים כדי לחפש ולמצוא את הדרך לאקסטזה דתית.

    אגב, עם ההגדרה הזו לא כולם יסכימו. הטענה המקורית של דון אידי (Ihde), היא שהמדיאציה משמעותה הצורה שבה טכנולוגיה מהווה ״מדיום״ לתפוס את המציאות, ובעצם מגדירה את המציאות שלנו, כלומר הטכנולוגיה היא כלי מתווך בין האדם לעולם ולכן היא מדיום. אידי טען שהטכנולוגיה עומדת בינינו לבין ״המציאות״, כלומר בין הסובייקט לבין ה״אובייקט״. הוא לא טען שהטכנולוגיה עומדת בינינו לבין זולתנו, כלומר בין סובייקט לסובייקט. וגם אם כן, הוא לא טען שההכרה של סובייקט בסובייקטים אחרים, היא הפרקסיס האנושי, ה״אקסטזה הדתית״.


  • ההיסטוריה הפסיכדלית של ההינדואיזם

    את הטענה שהסומה היתה פטריה פסיכדלית אתם כבר מכירים, אבל מה שאתם מכירים היא הטענה שמדובר באמניטה מוסכריה. האם אתם מכירים את הטענה שמדובר בפטריות קקי פסילוסיב קובנסיס?

    הסרט הדוקומנטרי הזה בוחן את התאוריה שעל פיה ההינדואיזם יוסד בתחילה כדת בעלת פולחן פטריות פסיכדליות. הוא מציג עדויות עקיפות כמו פטריות אבן בנות 3000 שנה ביערות קראלה, ציורים ומקדשים טנטריים שבהם דמויות מחזיקות אובייקטים דמויי פטריות ועוד ייצוגים של צמחי הזיה אחרים. לטענתו ביוגה ובטנטרה יש דימויים של פטריות וצמחים פסיכדליים (Oushadhi, צמחי אור), וכמובן העובדה שמשתמשים כיום בגנג׳ה הוא הוכחה למקור ההזייתי של הדת.

    האיקונוגרפיה של שיווה מוסיפה רבדים לתאוריה: גרונו הכחול נתפס כהשתקפות הצבע שמקבלות פטריות הפסילוסיבין כאשר הן נפגעות ונחשפות לאוויר. שיווה עצמו מתואר פעמים רבות כ“עומד על רגל אחת” – דימוי המזכיר את גוף הפטרייה הדק התומך בכיפה. הלינגאם, אחד הסמלים המרכזיים של שיווה, מופיע כעמוד זקוף ופשוט, המקביל מבחינה צורנית לפטרייה העולה מן האדמה.

    גם הקשר העמוק של שיווה לפרות ולחלבוניותן מקבל פרשנות חדשה: פטריות הפסילוסיבין נוטות לצמוח בגללי פרות, והקדושה שיוחסה לפרות עשויה להצביע על מודעות עתיקה לחשיבותן האקולוגית והפולחנית. העובדה שמתוך הסחי והמאוס – מתוך הרקבובית של גללי הבקר – צומח "צמח האלמוות", רק מעצימה את הסמליות ומזמינה פרשנות מיסטית מעמיקה.


  • ההיסטוריה האנושית של הסמים

    חדש על המדף, "ההיסטוריה האנושית של הסמים" מאת סם קלי. ספר פופולרי עד מאוד, שמנסה לכתוב את ההיסטוריה מבעד לעדשת הסמים. כלומר, הוא לוקח דמויות מיתולוגיות והיסטוריות ובוחן כיצד שימוש בחומרים משני תודעה (בין אם בכוונה, בשגגה או בכפייה) השפיע על חייהם, בחירותיהם, ולעיתים גם על עולמות שלמים. הספר אמנם מסתמך על מחקרים, אבל בהרבה מקרים הוא זורם עם תאוריות שמראש ספקולטיביות, והניתוח שלו הוא יותר "מה אם התאוריה היתה נכונה" מאשר "מה קרה שם באמת" (לדוגמה: הנוצרים הראשונים לא צרכו באמת אמניטה מוסכריה כפי שטוען אלגרו). ובכל זאת, מסתבר, מה שקרה שם באמת, מסתמן, הוא שבהתחלה לפחות כל עוד לא באמת ידעו מה היה שם, ורק ראו את זה כתרופות פלא, אנשים הלכו על הקצה. לפעמים אפילו כשזה גרם להם לנזקים ברורים, שהם התכחשו להם, או אפילו שיתפו פעולה עם הנזק כל עוד הוא גם מביא תועלת, אם ניתן לקרוא לזה תועלת.

    הדוגמא הכי טראגית היא הקיסר צ’ין שה חהואנג די, שייסד את שושלת צ'ין ואיחד את סין. הקיסר חיפש בכל מאודו את שיקוי החיים שמשום מה שוכנע שזו הכספית, וצרך אותו גם כשהיה ברור שהוא מזיק לו, וצרך וצרך עד שאיבד את זה ומת מהרעלת קוקטיל סמים רווי במתכת הכסופה. הוא מת בזמן מסע בעגלה, וגופתו הוסתרה בתוך דגים נרקבים כדי להסתיר את הריח. למקרה שהנצח לא יושג, בנה לעצמו קבר אדיר: דגם מוקטן של סין עם נהרות כספית זורמים במקום מים, ושמונה-אלף חיילי טרקוטה בגודל טבעי לשמור עליו. הקבר לא נפתח עד היום, מחשש שרמות הכספית הגבוהות באדמה יהרגו את החופרים. לפחות שישה קיסרים בסין העתידית, גם בשושלת אחרות, ועשרות אצילים נוספים, מתו גם הם משיקויי כספית ורעלים אחרים, שייצרו אותם אלכימאים שסירבו להודות בכישלונם.


  • Jonathan Ott RIP

    Jonathan Ott RIP

    הלך לעולמו ג’ונתן אוט . לא ברור מתי, חלק מהדעות אומרות שלפני יומיים וחלק שלפני 5 ימים. אבל אין שום ידיעה חדשותית, וזה מוזר. עד כדי כך שבגלל שלא יודעים יותר מדי על סיבת מותו, משהים גם את ההספדים עליו. אוט היה ממנסחי המושג "אנתאוגן" ב-1979, וכתב כמה ספרים משפיעים בתחום. הוא עבד ביחד עם הדמויות המייסדות את התחום כמו שולטס, הופמן ו-וואסון. את עיקר מחקריו ערך במקסיקו, שם ניהל מעבדה קטנה וצמחייה של עשבי מרפא, ועסק באיסוף צמחים בשטח. ב־2010 חווה טרגדיה אישית, כאשר ביתו ומעבדתו עלו באש, ואיתם נשרפו ציוד יקר וספרייה נדירה שצבר.


  • האם חרמל אכן הוא אנתאוגן?

    האם חרמל אכן הוא אנתאוגן?

    לפני שאנחנו מתלהבים ממה שטען בני שנון באשר לשימוש של השבר הלבן כמשנה תודעה בקרב הבדואים במדבר – אני רוצה להרגיע מעט את הרוחות. ג'יימס מנדוויל מאונ' אריזונה הוציא לפני כמה שנים מחקר אתנובוטני מקיף ראשון מסוגו על השימוש בצמחים בקרב בדואים באיזור צפון ערב הסעודית, וכן אני יודע שזה כשל להקיש בין תרבויות הרחוקות אלפי קילומטרים רק כי שתיהן של בדואים ושתיהן ב"ערביה", אבל עדיין, המסקנות שלו מעמידות בסימן שאלה את היות השבר הלבן צמח משנה תודעה.

    ראשית כל, הוא טוען, "נראה כי יש מעט מאוד צמחי בר בעלי מוניטין נרקוטי או פסיכוטרופי באזור המחקר שלנו. בדואי מבני ה-Shammar סיפר לי, עם זאת, על צמח בשם Harj, לטענתו הוא שיח נמוך עם עלים הדומים לטבק, הגדל באזור סכאכא בצפון ערב הסעודית ודווח כצמח הזייתי. הוא אמר כי אדם שאכל כמה עלים בעבר הפך לאחוז טירוף ודיבר כמשוגע. אישה שאכלה מן העשבים רצה סביב כמו חגבים, רכובה על חמור דמיוני, וצעקה כי פלוני קיים עמה יחסי מין”. השם הערבי "Harj" קשור בשורש שמשמעותו בלבול או אי־סדר. הוא סובר שאולי מדובר בצמח השכרון, שנקרא בערבית "סכראן" וידוע כהזייתי.

    אבל שנית, וחשוב יותר, לא ברור בכלל ש"חרמל" הוא Peganum Harmala. במקומות רבים בחצי האי ערב מזהים את החרמל דווקא עם הצמח Rhazya stricta, שאני לא יודע את שמו העברי אבל הוא כנראה פשוט "רזיה". נדמה, הוא סובר, שבמדבר אין הכוונה ב"חרמל" לתת זיהוי בוטני ומדובר יותר ב"שם מטריה" לצמחים שיש להם את אותו השימוש הפולקלורי ברפואה העממית, שהוא בעיקר טיפול בכאבים ובבעיות עיכול. נכון, יש המכנים גם את השבר הלבן כ"חרמל", "אך נדיר לראות אותו גדל באיזור המחקר".

    עד כאן השבתת שמחות. ועכשיו אולי אוכל להחזיר את ההתלהבות באמצעות הלהטוט הבא: האטימולוגיה של השם חרמל מגיע מהאכדית, שם כונה anamiru כ"צמח רפואי המשמש לטקסים". מהאכדית התגלגל השם ליוונית, והפך ל"armará" (ἀρμαρά), כשבהמשך גם ה-ר' השוטפת הפכה ל-ל'. משם המילה התגלגלה בחזרה לשפות השמיות, והפכה ל"ארמל" ובהמשך "חרמל".

    ויש לדייק. ארמלא היא בארמית אלמנה. מה שמזכיר לנו שתי ברייתות: הראשונה במסכת כתובות ס"ה עמ' א', שם מסופר על כך שאסור לתת יותר מדי יין לאישה, כי ככל שהיא מסטולה יותר מהתחת, כך היא הופכת למופקרת יותר. ומדייקים, דווקא כשבעלה לא נמצא איתה – אם נותנים לה ארבע כוסות, "אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת", ניסוח שמתכתב במעט עם הצורה שבה הבדואים תיארו אישה תחת השפעת סם הזיה. השניה היא בסוטה כ"ב עמ' א', שם מסופר על כך ש"אלמנה שובבית" גורמת לעולם להתבלות במובן שהיא "משנה את הסדר החברתי". מה הכוונה "שובבית", והרי ברור שמדובר בקונוטציה שלילית? יש המפרשים, שהולכת לחברות שלה לרכל, אבל ברוב המקרים הם רומזים שיש כאן התנהגות בלתי צנועה.

    מפליג ומגנה רש"י, שמקשר את ההתנהגות שלה עם כשפים: שובבות, הוא טוען, אינן אלא נואפות ומכשפות ומראות עצמן כצדקניות שלא יבדקו אחריהן. בהמשך יש אפילו דוגמא שמית למכשפה-אלמנה שכזו בשם יוחני בת רטיבי, שעליה מספר רש"י "אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה היתה עוצרת רחמה במכשפות (כלומר באמנות הכישוף), ולאחר שמצטערת הרבה [היולדת] היתה אומרת 'אלך ואבקש רחמים, אולי תשמע תפילתי' והולכת וסותרת כשפיה, והוולד יוצא".

    מכל אלה אפשר להסיק כמה דברים: א. אלמנה, שבהעדר בעלה היא מתנזרת ממין במשך יותר מדי זמן, רק מחפשת את ההזמנות "להתפרפר". ואם אפשר לעשות את זה באמצעות משקאות משכרים, אז למה לא? ב. המכשפות של פעם היו בעיקר כאלה שמשתמשות בסמי מרפא הקשורים להריון ולידה. ואכן אנו מכירים את החרמל בצורתו כשבר לבן, כגורם להפלה טבעית. מה שהאלמנה הזאת, הארמלא, עשתה הוא להשתמש בצמח שנקרא "ארמל". באמצעות הרעל הזה היא סוחטת את המטופלים שלה להאמין ביכולותיה, ורק כשהיא משתכנעת שהם אכן "נשבו בקסמיה", היא מספקת את הנסיוב/אנטידוט.

    בשלב זה עדיין לא החלטתי אם יש על מי לסמוך כשטוענים שהחרמל הוא פסיכואקטיבי, שכן האטימולוגיה והפולקלור רומזים לכך שיש מצב שכן, או שמא שלא, כי הרי השם הזה לא בכל המקרים עוסק במשנה תודעה וגם לא בחומר ששימש לרפואת נשים…


  • שמאניזם אינדונזי

    שמאניזם אינדונזי

    המנטאווי, קבוצה ילידית המונה כ-92,000 נפש, חיים באיי מנטאווי ובמיוחד באי סיברות שבמערב סומטרה, אינדונזיה. חיים מזה דורות על פי מערכת אמונות מסועפת הידועה בשם Arat Sabulungan, ״דת העלים״. משמעות השם נובעת מהמקום המרכזי שתופסים העלים והצמחים בטקסים ובפולחנים, בהם הם משמשים גשרים בין האדם לעולם הרוחות. לפי אמונת המנטאווי, העולם מרושת נשמות (simagere). כל דבר מכיל נשמה עצמאית שחיה ופועלת לצד הגוף החומרי שלה. הנשמות מתקיימות לעד, גם אחרי שהגוף מת, והן משוטטות בעולמן תוך שהן משפיעות ומושפעות מהעולם הגשמי. הקשר בין גוף לנשמה בא לידי ביטוי בחלומות, בתחושות ובמצבי הרוח של בני האדם, ולכן שמירה על “נשמה שמחה” היא עיקרון יסוד באורח החיים המנטאווי: מזון טוב, פרחים, קישוטים, מראה אסתטי ואורח חיים רגוע הם הבסיס לכך.

    העולם זקוק לאיזון רוחני, וכל פעולה בעולם הגשמי משבשת את האיזון הזה. בניית בית חדש, ציד, לידה – כל אלה מצריכים פיוס מתמשך עם הנשמות כדי למנוע נקמה בצורה של מחלות, מזל רע או אסונות. לפיכך, כל פעולה כזו זקוקה לתיווך עם הנשמות. התיווך נעשה בידי השמאנים, שנקראים סיקריי (sikerei). הסיקריי מתקשרים באמצעות מתווכים טקסיים שנקראים gaut, ויש בהם איכויות מיוחדות המאפשרות תקשורת קלה ויעילה עם עולם הנשמות. כשמדובר בחיות, בעיקר חזירים ותרנגולות, הקרביים שלהם מכילות סימנים. אבל עיקר הכלים הם מהצומח, כאמור, עלים.

    העלים, מבחינה פיזית, הם החלק בצמח שאחראי על הממשק בין הצמח לסביבה החיצונית. המנטאווי כמובן לא ידעו לתאר את זה במונחים בוטניים, אבל עדיין הם הבינו שמשהו בעלים הופך אותם ל״איבר תקשורת״. בהיותם אנימיסטים הם הגדירו את התקשורת הזו כתקשורת המניעה את הנשמה (simagre) והכוח הרוחני (bajau), ולכן מהווים גשרים חיים בין שמיים לארץ – מכיוון שהם פונים מעלה לאור השמש ולגשם, אך גם מתפשטים לצדדים ומכסים את האדמה.

    הסיקריי קושרים מהעלים צרורות, מקשטים בהם את גופם ומכינים מהם קמעות, מתוך אמונה שהנשמה של העלה תוביל את המסר. הם עונדים כתרי פרחים, מניחים נוצות בשיער וקושרים עלים צבעוניים סביב המותניים והראש. החזה שלהם חשוף, וקעקועים מכסים את רוב גופם – חזה, זרועות, רגליים ואפילו גב. הם עשויים דוגמאות גיאומטריות מורכבות, קווים מעוגלים ודימויים צמחיים ובעלי חיים. כולם אמורים להיות מין ״שריון רוחני״ שירחיק רוחות רעות. הקעקועים נוצרים באמצעות טכניקה מסורתית של דקירות מחטים וצמחי צבע (כגון פחם מעורב בשמן).

    הסיקריי היו מרכז החברה במנטאווי לאורך אלפי שנים. מקורה של דת ״העלים״ לפי המחקרים היא לפחות בתקופת הברונזה (1500–500 לפנה"ס). עם זאת, במשך המאה ה-20 הדת החלה להיעלם בשל לחץ חיצוני. בתחילה בשל מיסיון נוצרי, בתקופה ההולנדית, אך לאחר שההולנדים עזבו היו אלה דווקא השלטונות האינדונזיים שנקטו צעדים ממשיים נגד הדת הילידית, מתוך תפיסה שהמסורות שלה מעכבות את “הפיתוח” שהממשלה ביקשה לקדם. ב-1954 אסרה ממשלת מערב סומטרה את קיומה של הדת והוציאה אותה מחוץ לחוק. היא העניקה למנטאווי שלושה חודשים לבחור בין איסלאם לנצרות, הדתות החוקיות היחידות. המדיניות כללה הנעות אוכלוסיה כפויות, איסור על טקסים מסורתיים, שריפת חפצי פולחן ואפילו איסור לגדל שיער ארוך – סמל זהות מרכזי. רבים נכנעו ללחץ הדתי והחברתי, אך אחרים ברחו ליערות הפנימיים של סיברות והמשיכו לקיים בסתר את טקסיהם העתיקים. פקידי בממשל חששו להתעמת עם אותן קהילות מבודדות ולו בשל העובדה שהאיזורים בהם הן חיות הם מוכי מלריה. קהילות אלה קיימות עד היום, ובאופן כלשהוא מנסות להחיות את המסורת המדוכאת. אבל ההחיאה הזו לא קלה, מאותה סיבה ששלל תרבויות ילידיות מתקשות להסתגל לעולם החדש שבו שימור תרבויות ילידיות הוא פגיע בשל נזק קולוניאלי מתמשך, שבר בין דורי ואובדן סביבה רוחנית.

    ספרו החדש של מנביר סינג, אנתרופולוג מאוניברסיטת קליפורניה Davis, עוסק בעיקר במסע המחקר שלו בקרב בני השבט. הספר ״Shamanism: The Timeless Religion״, לוקח את הדת הזו כמקרה מבחן הן כדי להדגים מהו שמאניזם, מה מקומו של השמאן בחברה, מה מקומם של טקסי שינוי תודעה בטקסים הללו וכו׳, והן כדי להדגים את ההתמודדות של חברות שמאניות מסורתיות בעידן המודרני נוכח לחצים חיצוניים – קולוניאליזם, דתות מתחרות ובעיקר תיירות. גם התיירות היא גורם שמקשה על קיום הטקסים המסורתיים, שלפעמים מעוצבים במיוחד כדי לענות על הציפיות של זרים, תוך התנתקות מסוימת מהקונטקסט המסורתי. דבר דומה למה שברנד בראבק דה מורי תיאר אצל שבטי האמזונס והאייהווסקה.

    נ.ב אחד מהדברים שמתאר סינג אצל בני המנטאווי, הוא אורח החיים הסגפני של הסיקריי. בני השבט מחלקים את האנשים לשתי קבוצות: ה״לא מבושלים״ ו״המבושלים״. הדימוי הוא של עיבוד של אוכל. האנשים הרגילים נקראים simata, מפני שנפשם היא באותה הצורה שבה אוכל לא מעובד נמצא, טרם מוכן לאכילה, כלומר טרם עבר את הטרנספורמציה הרוחנית. הסיקריי נקראים שם ״המבשלים את עצמם״. חלק מההקפדות שהם נוקטים בהן תלויות גם הן באוכל, וגם הדימויים שהם משתמשים לגבי מה יקרה להם אם יאכלו, קשורים לאוכל לא מעובד. אנשים שאוכלים אוכל לא מעובד יכולים לקבל זיהומים ומחלות, והדבר יכול לפגוע בחושים שלהם. לכן, אם הם יאכלו, הם יהיו מזוהמים, והדבר יפגע בראיה המיוחדת שיש להם ואולי אף להרוג אותם. בין השאר הם לא אוכלים צלופחים, דגי סול, קופים מסוימים וגם מתנזרים מיחסי מין. סינג מתאר עוד דוגמאות משבטים ילידיים שנוקטים בטאבו אוכל כמו ה-Jiw בקולומביה, ה-Ulithi במיקרונזיה, Yanomami בונצואלה וכו׳. הדבר הזה אולי יכול להסביר גם את ההקפדה על הכשרות אצל היהודים, ואת הצורה, כביכול, שהמזון הלא כשר הוא מזוהם מבחינה רוחנית.


  • תהילים ק"ד כפיוט אנתאוגני

    תהילים ק"ד כפיוט אנתאוגני

    תהילים ק”ד הוא שיר הלל פיוטי ליופי הבריאה וכוחות הטבע, המבטא תודעת פולחן טבע במונותיאיזם הקדום. אנתאוגן מוגדר כמדיום המאפשר להגיע לחוויה של מיסטריום טרמנדום, ולכן בעצם הפרק הזה משים את הטבע עצמו כסוג של אנתאוגן. המשורר נכנס למצב של התפעמות, טראנס פנימי, הניצת מתוך ההתבוננות האינטנסיבית בתופעות הטבע. הקריאה שלו את העולם איננה אסתטית גרידא, אלא חוויה טוטאלית של התגלות – מפגש עילאי עם ישות עצומה, חיה, דינמית, בלתי נתפסת בתפיסה רגילה.

    המשורר מתאר בהשתאות כיצד האל לבוש הוד והדר, פורש אור כשלמה, מותח שמים כיריעה. כאן מתואר רגע הכניסה לחוויה המיסטית: התודעה מבקשת להלל את הישות האלוהית לא מתוך חובה פולחנית, אלא מתוך השתאות עזה, תחושת התמוססות בפני הגדולה. דרך פרטי הטבע הנשגבים מביע המשורר פליאה קדומה ויראת כבוד: כל חלק בבריאה נתפס כביטוי לחכמה, לטוב המתמיד וכעדות לנוכחות אלוהית חיה. הטקסט שובה בדמיונו הפיוטי ומעורר השראה להתייחסות לטבע ביראה ובכבוד דתי.

    האל המתואר בפרק אינו אל סטטי, שופט, או מורה, אלא ישות בתנועה, מעצבת את העולם דרך התנועה עצמה. כל תופעת טבע הופכת כלי תקשורת אלוהי. לא סימן חיצוני, אלא חוויה חיה. הטבע עצמו – אלוהים פנתאיסטי. וראוי להתעכב על זה, מפני שבצורה זו הוא באמת מדגיש את תפקידה של התערבות האל. הרטוריקה היא לא של "אספקת משאבים", אלא של "הענקת שפע". כלומר, הטבע אינו פונקציונלי, הפונקציה היא לא לטובת האדם, אלא ההפך, האם האדם הוא לטובת הפונקציה, לטובת הפעולה האלוהית – ה"עשיה" (פס' ד'), ה"יסוד" וה"כינון" (פס' ה'), ה"יצירה" (פס' כ"ו), ה"בריאה" (פס' ל').

    הפנתאיזם הזה מתבטא בכך שהנוכחות הרוחנית של האל בעולם היא בעצם היותה של הבריאה כאקסטנציה של האל עצמו. הבריאה אינה פעולה חד־פעמית אלא מעבר מתמיד בין אחדות לריבוי – תנועה קוסמית הנשלטת על ידי דופק פנימי של התפשטות והתכנסות, כמעין אקורדיון של מציאות. תיאור הזמן והמרחב בפרק מבטא תנועה זו: הזמן נפרט למחזוריות של ירח ושמש (פס׳ י״ט–כ״ג), המרחב נמתח למרחבי ים ולווייתנים (פס׳ כ״ד–כ״ו), אך שניהם נתונים להכלה ולצמצום ברגע שהאל “שולח רוחו” (פס׳ ל׳). הרחבה זו של הממד היא “מלאכה” ו”שירות” (פס׳ ד׳), ואילו הצמצום המתחדש הוא “פעולה” ו”עבודה” (פס׳ כ״ג). שני אלו – הפירוק והאחדה – הם ביטויים של חיות אלוהית נושמת, שמקצבה הוא קצבה של המציאות כולה.

    תודה על תשומת ליבכם. כל מה שכתבתי כאן אינו אלא התגלמות של רעיונות שהתבטאו ב"תורת הצמצום" הקבלית ובניאופלטוניזם. התפייטתי מעט כדי להדגים שהתפיסה הקבלית אינה אלא עוד פנים ב"תאוריה האנתאוגנית". ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על האזכורים של "יין ישמח לבב אנוש", ושלל חומרים צמחיים שעולים פה ושם מבין השיטים.


  • הביולוגיה והפנומנולוגיה של הטראנס במדבר

    הביולוגיה והפנומנולוגיה של הטראנס במדבר

    המרחב המדברי מייצר שדה תודעתי טבעי שמאפשר לאדם לחוות מצבים חריגים של הכרה גם ללא חומרים משני תודעה. מדובר בחוויה שמכונה לעיתים "אקסטזה טבעית" (natural ecstasy), והיא יכולה להתעורר בשל כמה תנאים. ראשית, היעדר גירויים קיצוניים. המדבר שקט. אין רעש רקע, אין הסחות. כשאתה במדבר אתה נמצא לבד עם התודעה שלך, והתודעה זו מתחילה "לייצר תוכן" בעצמה.

    שנית, התנאים הפיזיים: הומאוסטזיס הוא מנגנון השמירה של הגוף על סביבה פנימית יציבה, למרות שינויים חיצוניים. אם ההומאוסטזיס משתבש, החום עולה, הסוכר יורד, לחץ הדם משתנה וכו', נוצרים שיבושים נוירולוגיים. בחלק מהמקרים הדברים האלה משפיעים על הנפש, בצורה של בלבול, ערפול מחשבתי, תחושת אובדן זמן, דיסאוריינטציה, קואורדינציה של החושים וכו'. מכירים את הפאטה מורגנה? פאטה מורגנה היא לא רק אפקט אופטי, אלא גם אפקט נפשי של אשליה חושית.

    צום וצמא יוצרים שיבוש בהומאוסטזיס. מחסור במים גורם לירידה בנפח הדם ולעלייה בריכוז המלחים. מלחים סופחים נוזל, כך שהדם הופך לנוזלי פחות, הגוף מנסה לפצות על זה ולקחת מים מהתאים, ובריחת המים מהתאים גורמת להם להתייבש, כולל המח. הדבר הזה מתבטא בסחרחורת, חולשה ועלפון, אבל נניח שהתגברת על זה. רעב גורם להיפוגליקמיה, כלומר ירידה ברמות סוכר בדם, שמשפיעה על אספקת אנרגיה למוח. היפוגליקמיה קלה גורמת לירידה בתפקודים קוגניטיביים. היפוגליקמיה קשה, מעבר כמובן לסכנת מוות, גורמת גם לדליריום והזיות.

    אבל נניח שיש לכם מים ויש לכם אוכל. המדבר מתאפיין בתנאי טמפרטורה קיצוניים. מעברים חדים בין חום קיצוני ביום לקור קיצוני בלילה משפיעים על הוויסות הנוירו־פיזיולוגי של הגוף, ויכולים להוביל בפני עצמם למצבים דיסוציאטיביים, ניתוק בין התחושה הגופנית לבין תחושת העצמי או ההכרה. הדבר קורה בגלל המאמץ של הגוף לשמור על טמפרטורת גוף קבועה, והגוף מתקשה לווסת את עצמו בשינויים שכאלה. במעבר חד בין טמפרטורה קיצונית לטמפרטורה קיצונית, התפקוד של ההיפותלמוס מתערער. ההיפותלמוס במקרה אחראי גם על ויסות הטמפרטורה בגוף וגם על ויסות עוד כל מיני מנגנונים שונים כולל מנגנוני לחץ רגשי ועצבי. וכשזה מתערער, הגוף נכנס לטלטלה שמתבטאת כהתרוקנות, בלבול ואובדן תחושת שליטה. כמובן שגם לדיסוציאציה.

    הקדמונים ידעו שמצבים גופניים קיצוניים הם גם מצבי סף תודעתיים. אני לא יודע אם הכוונה היתה להתגרות בגוף בכוונה, מה שנקרא בשלב מאוחר יותר פשוט סגפנות רצונית ("אסקטיזם") שאכן התרחשה במדבר, או שפשוט הם רדפו בכל מחיר אחרי מצבי הסף התודעתיים בלי קשר למחיר שלהם. אבל הרעיון הוא שהמדבר הפך למקום קדוש גם בגלל הדבר הזה, מן הסתם בגלל שהמדבר הוא גם ככה כר פורה להזיות "מיראז'". כשאתם נמצאים בתחנת דלק, אתם רואים לפעמים אדים שעולים והופכים את שדה הראיה למטושטש. כשאתם נמצאים על כביש אספלט ובעיקר כשהאספלט לוהט, לפעמים נראה לכם כאילו מרחוק יש שלוליות מים על הכביש, למרות שהן אינן. הדבר נגרם בגלל שהשמים משתקפים דרך האוויר החם. כשאתם במדבר, הנוף גם ככה מונוכרומטי, רואים רק צהוב, וקל יותר לשמים להשתקף ובעיקר כשפתאום החד גוניות "נשברת" כשאיזה שיח או חיה תועה נדמית כמשהו אחר, שלולייתי. הדבר הזה נקרא "פאטה מורגאנה".

    נדמה שבתנ"ך הופעות פתאומיות של מאגרי מים הן אותה ההזיה שהנסיינים המדבריים חיפשו. הגר שפתאום נתגלה לה מעיין, משה שפתאום הוציא מים מהסלע וכו'. מה שנראה כנס, אינו אלא תופעה פסיכולוגית שמתרחשת לאדם ההולך במדבר צמא ומיובש. ברגעים כאלה, המים שמופיעים אינם אלא מטאפורה לחזון פנימי שמתגשם – חוויה שמאנית של מענה שמיימי. הרגע שבו האל "פוקח את העיניים" לאדם ומגלה לו מקור חיים באמצע הציה והשממה, הוא אותו הרגע שבו מתגלה "מעיין של חכמה" ב"מדבר של הממשי". ונאמר בספר ישעיהו: "חזקו ידים רפות וברכים כשלות אמצו, אמרו לנמהרי לב חזקו אל תיראו הנה אלהיכם… הוא יבוא וישעכם. אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה… והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים"


  • מאמר ממצה ביותר (50 עמ׳) על אנתאוגנים

    האנציקלופדיית למערכות תמיכה לחיים של ארגון אונסק"ו EOLSS היא יוזמה אקדמית בינלאומית מקיפה שמטרתה לאסוף, לשמר ולהנגיש ידע בין־תחומי הקשור לתמיכה בקיום האנושי ובמערכות החיים על פני כדור הארץ. היא כוללת אלפי מאמרים מדעיים מקצועיים, שנכתבו על ידי מומחים מרחבי העולם, ומספקת סקירה אינטגרטיבית של תחומי ידע מגוונים. המאמר "Psychoactive Botanicals in Ritual, Religion and Shamanism" מאת Glenn H. Shepard Jr., פורסם כחלק מהאוסף של EOLSS בתחום הדת, התרבות והרפואה, ובפרט כחלק מהעיסוק בהיבטים היסטוריים, רפואיים ואנתרופולוגיים של צמחים משני תודעה – כ-50 עמודי תוכן.

    המאמר מציג סקירה של עשרים ושניים צמחים פסיכואקטיביים חשובים ששימשו בהקשרים דתיים או טקסיים ברחבי העולם, בצירוף מידע נוסף על עשרה מינים נוספים. הרקע התרבותי וההיסטורי לכל צמח מוצג בצד מידע בוטני, כימי ופרמקולוגי רלוונטי. נספח בסוף המאמר מסכם את שמות הצמחים, שימושיהם המסורתיים והרפואיים, והרכיבים הפעילים שבהם. בין הצמחים: אייהוואסקה, פיוטה, סן פדרו, פסילוסיבין, אמניטה מוסכריה, איבוגה, קנאביס, פרג האופיום, טבק, דטורה, ברוגמנסיה, אטרופה בלדונה, סלוויה דיוונוריום, יופו, קאווה, אגוז הבטל, קפה, ארגוט, קוקה, לוטוס כחול וכו׳.

    מלבד סקירה יש גם ידע תאורטי וטענות שאתה מגרד את הראש וחושב שאיזה יופי שאונסק״ו נותן במה לדברים כאלה, כמו: השימוש הרוחני בצמחים פסיכואקטיביים הוא אוניברסלי ומוקדם מאוד בהיסטוריה האנושית – עדויות לכך נמצאות באמנות פליאוליתית, בטקסים שמאניים מסורתיים, ובמיתולוגיות עתיקות. אלה יסודות הדת. השימוש בהם לא מנותק מההקשר החברתי, הריטואלי והקוסמולוגי. היה כלפיהם יחס של כבוד, אילולא מסע צלב מכוון של הכנסיה הקתולית כנגד כל מה שמריח מתרבות ילידית, כך שיש כאן גם היבט קולוניאליסטי ופטרוני מערבי, וחלק משם המשחק הוא לשחזר את הידע שכמעט הלך ונמחק, ולתרום לאותו חלק במדע שטושטש בכוונה והוא המפתח להבנה אמיתית של הרפואה, הפסיכולוגיה וחקר התודעה. ועוד אי אלו אג׳נדות סמולניות ומכילות שהאו״ם אוהב לדחוף בכל מקום. אבל הי זה משרת אותנו, ואת העניין שלשמו התכנסנו, אז למה לא? בשורה התחתונה: אנתאוגנים אינם “סמים” אלא שערים קמאיים לתודעה, ריפוי, וחוויה דתית עמוקה, שהמערב הפסיד כשהפך אותם לטאבו.

    שפארד עצמו הוא אתנובוטניקאי ואנתרופולוג שעבד שנים רבות באמזונס. הוא עמית בכיר במחלקה למדעי האדם במוזיאון Goeldi בעיר בלם (Belém), בברזיל ומשמש כפרופסור אורח למדעי האדם באוניברסיטת פרינסטון, ניו ג'רזי. בוגר אונ׳ קליפורנה בברקלי ב-1999. עבודתו תועדה גם בסרט תיעודי שזכה באמי, “Spirits of the Rainforest”.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×