בפוסט הקודם דיברנו על באובו. אריסטופנס מספר שבפסטיבלים לכבוד דמטר ופרספונה כגון התסמופוריה, נשים ביצעו טקס שנקרא ״אנסירמה״ כאמצעי להשפיע על פריון האדמה. אנסירמה היא חשיפת אברי מין כדי להבהיל ולגרש את המזיקים. וזו ההזדמנות גם להרחיב על באובו וגם לסמן קשר חשוד שמעלה את האפשרות התאורטית, שסיפורי האבות מרפררים למיתוס היסוד של פולחן אלאוסיס…
מסופר שבאובו ובעלה אירחו את דמטר כשהתחפשה לאישה זקנה בזמן שהסתתרה באבלה על פרספונה, וגרמה לרעב בארץ כי לא ברכה את האדמה. בזמן שבאובו אירחה את דמטר היא נתנה לה להיות בייביסיטר של הבן שלה. דמטר, במקום להיות בייביסיטר, ניסתה להעביר אותו באש ולחנוך אותו במיסטריה כדי להפוך אותו לבן אלמוות. באובו ריגלה אחריה וגילתה את זה, והזדעזעה. דמטר כעסה שזהותה האמיתית נחשפה וחזרה בה מרצונה להפוך את הילד לבן אלמוות, אבל לפני שנטשה את המקום הורישה לבני המקום את סוד החקלאות וייסדה את הפולחן באלאוסיס.
יש גם גרסה אחרת ללמה דמטר החליטה לנטוש את ביתה של באובו. במקום הסיפור על זה שהיא נחשפה כמכשפה שמקריבה ילדים, מסופר שבאובו ניסתה לנחם את דמטר ולהצחיק אותה, ולצורך כך חשפה את אבר מינה. למרות שיש האומרים שבאובו לא חשפה את אבר מינה לצורך בידור אלא כאות עלבון. באובו הציעה לדמטר אוכל, ודמטר סירבה כי אלים לא אוכלים, ואז באובו ראתה בכך עלבון. בין כך ובין כך, דמטר עזבה, אבל פולחנה נותר.
רפרנסים בסיפור הללו ניתן למצוא למכביר בסיפורי האבות, ובעיקר במוטיב החוזר של יציאה לגלות, אירוח בתמורה למשהו, בסופו של דבר נוצר חוסר אמון בין הצדדים, שבסופו נטישה המלווה בהסכם שנקרא ״ברית״. ברקע כל אלה יש התגלות אלוהית שמבדילה בין הצדדים, ושוברת את העלילה.
אדגים. רק שאקדים ואומר שבגלל שמדובר בפריון, יש לקחת זום אאוט על סיפור האבות ולהתייחס אל המובן הנוסף של המילה ״ברית״: ברית מילה, כלומר מעל לכל העניין של כריתת הבריתות וייסוד הפולחן, מרחפת מין עננה פאלית. גם בפוסט הקודם דיברנו על הקשר הפאלי האפוטרופאי, ומעשה האנסירמה של באובו הוא בעצמו מין מאגיה מינית. מסתמן, אם כך, שגם היהדות מקורה במאגיה מינית אפוטרופאית, שתסייע לצאצאי אברהם להפוך לגוי גדול או וואטאבר. העניין של מה מטרת הברית הוא נושא לדיון אחר. אני יכול לענות מראש, שהמטרה של הברית היא ״לקדש את שמו של ה׳ בעולם״, ולבצע את המיסיון המשיחי. אבל כאמור, זה לא הנושא ונוותר על העיסוק בכך. עיסוקנו נכון לעכשיו הוא ה״ברית״ ולא מטרתה.
סיפור האבות מתחיל בכך שה׳ כרת עם אברהם את ברית בין הבתרים. בהמשך הוא משביע אותו לשמור לאורך הדורות את הברית צורה של מילת איבר המין. כאמור, איבר המילה פחות חשוב לנו כאן מעבר לעובדה שבאותו מעמד, ה׳ מבטיח לאברהם שיוולד לו בן ומה יהיה שמו, וש״את בריתי אקים את יצחק״. כאן אנחנו נכנסים להקבלה לסיפור של דמטר ומסע האבל שלה.
מיד לאחר מכן מגיעים מלאכים לבשר את העניין לאברהם. אברהם מארח אותם ומציע להם אוכל, הם מסרבים לאכול. שרה צוחקת. ואז יש רעב בארץ, אברהם ושרה יורדים לגרר ומסתירים את זהותם. אבימלך ״מחרים״ את שרה בביקור של אברהם, ואז מגלה שהיא נשואה ומגרש את אברהם. בתווך נולד יצחק (שכידוע נימול ביום השמיני, הראשון שנמול בתאריך ״הנכון״). שרה שוב אומרת ״צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי״. היא כנראה צריכה להצדיק את הטענה שאברהם הוא האב הביולוגי של יצחק. פתאום שרה מרגלת אחרי ישמעאל ומגלה שהוא ״מצחק״ (אולי משוויץ שהוא עשה ברית מילה קודם?). כעונש, אברהם מגלה את הגר וישמעאל. במדבר, ישמעאל כמעט מת, או מת וחוזר לחיים. לא ברור אבל מותו נמנע, והדבר הזה, והשאלה אם הילד מת או לא תשוב גם בהמשך בעקדת יצחק – כשאברהם ינסה להעביר את בנו באש. אבל לפני כן, אברהם ואבימלך כורתים ברית. והדבר חשוב כי הברית הזאת לא מחזיקה מעמד וצריכה להיכרת שוב, בימי יצחק.
בימי יצחק, יש שוב רעב, וגם יצחק ורבקה יורדים לגרר ולהסתיר את זהותם. אבימלך מרגל אחרי יצחק ורבקה ומגלה שהם ״מצחקים״. הוא כועס, מגרש את יצחק, אבל נאלץ לכרות איתו בהמשך ברית. הגלות נמשכת גם אצל יעקב. יעקב נאלץ לברוח לארם, הוא מתארח אצל לבן בתמורה להעסקתו אצלו. איך שהוא קורה שיש חוסר אמון בין הצדדים, בין אם כי זה בגלל שיעקב לא מקבל משכורת, ובין אם כי זה בגלל שכשיעקב כן מקבל משכורת, הוא מקבל הרבה יותר ממה שהוא צריך. אבל בשלב כלשהוא יעקב אומר שדי ומחליט לברוח. לבן נעלב, רודף אחרי יעקב, וכשהוא משיג אותו הם נאלצים לכרות ברית. עניין ברית המילה יחזור בהמשך גם כשהם נכנסים לארץ, במקרה חמור ושכם. אבל כפי שאמרתי כבר כמה פעמים, אנחנו לא עוסקים בפאלוסים.
שמתם לב כמה פעמים חזר כאן המוטיב של לצחוק? אותו המעשה שעשתה באובו כדי להצחיק את דמטר. זה כי דמטר היתה עצובה, והעצב שלה הביא לרעב. ואולי בעצם באובו לא רצתה להצחיק אלא דווקא נעלבה, אחרי שריגלה אחר דמטר ונוצר ביניהן חוסר אמון. האם דמטר ברחה או גורשה? לא חשוב. העיקר שבעקבות כך נוסדה אותה הברית שהתקיימה במשך מאות שנים, של המיסטריה שקשורה כולה במוות ותחיה מחדש – בדיוק כפי שמסופר על ישמעאל, אולי, או על יצחק, אולי, או על הדמות שהוא שימש לה כפרה-פיגורציה: המשיח. אבל כזכור, הבטחתי שלא לדבר על תכלית הברית, אלא רק על היותה.