• האבולוציה של הכבשים כפונקציה של נדידות אנושיות

    כיצד השתנתה הגנטיקה של כבשים מבויתות לאורך 11,000 שנה וכיצד השפיעו נדידות אנושיות, חקלאות וברירה מלאכותית על האבולוציה של הכבשים מאז ביותן ועד לתקופת הברונזה?

    הכבשים היו חלק בלתי נפרד מחייהם של בני האדם כבר מתקופות פרהיסטוריות, כאשר מלבד היותן מקור לבשר, הן סיפקו חלב עשיר בחלבון וצמר ששימש כחומר גלם חיוני לטקסטיל. צוות חוקרי גנטיקה ורפואה ווטרינרית מאירלנד וגרמניה בחן כיצד מערכת היחסים הזו התפתחה לאורך הדורות על ידי ניתוח 118 גנומים עתיקים שנמצאו בעצמות כבשים שהתגלו באתרים ארכיאולוגיים שונים, בטווח גיאוגרפי נרחב המשתרע ממונגוליה ועד אירלנד.

    ממצאי המחקר מאשרים כי מקור הכבשים המבויתות הוא במופלון הבר, אשר בוית לפני כ-11,000 שנה באזור הצפון-מערבי של הסהר הפורה, ככל הנראה בטורקיה של ימינו. עם הזמן, חקלאים החלו לבחור כבשים באופן סלקטיבי, כבר לפני 8,000 שנה, כשהם שמים דגש על תכונות חיצוניות מסוימות כמו צבע הפרווה. בחירה זו, שנמצאה גם בעיזים מאותה תקופה, מעידה כי כבר אז, בני האדם לא רק בייתו בעלי חיים, אלא גם עיצבו את הביולוגיה שלהם בהתאם לצרכים ולשיקולים אסתטיים.

    הממצאים מצביעים על כך שעם התפשטות התרבויות המוקדמות במסופוטמיה לפני 7,000 שנה, כבשים הועברו מערבה והפיצו תכונות גנטיות חדשות. בהמשך, לפני כ-5,000 שנה, עלייתם של עמי הערבות האירואסייתיות ושגשוג תרבותם הפסטורלית הביאו לשינוי משמעותי הן בגנום האנושי באירופה והן בגנום הכבשים. נדידה זו שינתה את ההרכב הדמוגרפי של אוכלוסיות אירופה, כאשר כ-90% מהגנטיקה של הבריטים הקדומים הוחלפה, ובמקביל, כמחצית מהמורשת הגנטית של עדרי הכבשים בתקופת הברונזה מקורה בעמי הערבות.


  • פירמידה מתרבות קדומה בפרו

    פירמידה קדומה נתגלתה בפרו, חלק מהתרבות הנרחבת של נורטה צ'יקו (Norte Chico), שהתקיימה לפני כ-5,000 שנה. במהלך עבודות בקרבת היישוב העתיק צ'ופאסיגרו (Chupacigarro), הממוקם בהרי האנדים המרכזיים כ-23 ק"מ מחוף האוקיינוס השקט, גילו חוקרים מבנה פירמידלי קדום שסומן כ"סקטור F" על ידי הרשויות. האתר שבו נמצאה הפירמידה נמצא פחות מקילומטר אחד ממערב לעיר הקדושה קראל (Caral), שהיתה עיר הבירה של תרבות זו ונחשבת לאתר מורשת עולמית של אונסק״ו החל מ-2001. בשיא פריחתה, אוכלוסיית קראל מנתה כ-3,000 תושבים. אוכלוסיית צ'ופאסיגרו הייתה קטנה יותר, אך היא היוותה חלק מהמרחב האורבני הרחב יותר של קראל. האזור שנחקר בצ'ופאסיגרו כולל 12 מבנים בסך הכול, הנחשבים למבנים ציבוריים או טקסיים, שכן הם ממוקמים אסטרטגית על ראשי גבעות קטנות סביב שטח מרכזי בתוך הערוץ.

    מניתוח והצלבת הממצאים עם מקבילים המרמזים על שימוש פולחני, מסתבר שגם התגלית הנוכחית שימשה לצרכים אלה. הדבר הראשון שרומז על כך הוא מה שנראה כתכנון אורבני שבמסגרתו מבנים ציבוריים ממוקמים במרכז הישוב. נדמה שהכיכר המרכזית שימשה כנראה לטקסים קהילתיים, כולל הקרבת מנחות, ריקודים או פולחנים אסטרונומיים. כמו כן התגלה גאוגליף בדמות ראש אנושי, בסגנון המזוהה עם תרבות סצ'ין (המתוארכת לאלף הרביעי לפני הספירה), המרמז על פולחן הקשור לאבות קדמונים, אלים או דמויות מיתולוגיות. גאוגליפים דומים, כמו אלו של תרבות הנאסקה המאוחרת יותר, שימשו ככל הנראה למטרות טקסיות או דתיות. אחד המאפיינים הבולטים שנתגלו הוא סידור אבנים אנכיות גדולות בקירות, המכונות "הואנקס" (huancas). אבנים אלו מסמנות את פינות המבנה ואת גרם המדרגות המרכזי, שסיפק גישה לרמות העליונות של הפירמידה. מונוליתים פולחניים שהתגלו באתרים קדומים אחרים בפרו, שימשו לפולחן.


  • הדודאים בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים

    פרופ׳ אמוץ דפני משיק את ספרו החדש ״הדודאים בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים״ שמסכם את מחקרו ארוך השנים בדבר השימוש הפולקלורי בדודא הרפואי. במשך השנים, למיטב ידיעתי כבר מ-1980, אז הוציאו את ספרו ״הדודאים נתנו ריח״, הוא עוסק בפולקלור של שלל צמחי הארץ, ומן הסתם גם בדודא – אבל היה לו עניין מיוחד בדודא, ובצמח הזה הוא השקיע את מיטב שנותיו בעיקר בשני מחקרים: הראשון הוא סקר על שמותיו השונים של הצמח בארבעים ואחת שפות, המשקפים את הפולקלור של שלל התרבויות במרחב שבו גדל הצמח באופן טבעי. את המחקר ערך ביחד עם ברברה בק מהמכון הלאומי הספרדי למחקר, שנחשבת למומחית באשורולוגיה והוציאה בשנה שעברה ספר מקיף על צמחי מרפא במסופוטמיה, ארץ המוצא של הדודא. השני הוא סקירה על שימושיו הרפואיים של הדודא, מן הסתם כאפרודיזיאק אבל לא רק – גם לרפואת עיניים, עור וכו׳. הבעיה שפרופ׳ דפני נתקל בה הוא שבמחקר הבינלאומי נמצאה לקות בסקירת המקורות היהודיים, ולעומת זאת במחקר העברי נמצאה לקות בסקירת המקורות הזרים, וכך בעצם מה הוא מנסה לגשר על הפער הזה ולמלא את החסרים.

    אנקדוטה נעימה שגיליתי היום: אם תחפשו את פרי הדודא בזמן הנצתו בערך בחודש יוני, רוב מה שתמצאו זה פירות אכולים. מי שאוכל אותם הוא הצב, הדודא נעזר בו לצורך הפצתו. הצב גם נחשב כסמל פולקלורי לחיזור. צמחים שונים שפריחתם נראית כמו צב, שימשו כקמעות אהבה, שמעוררים את בני המין השני לחזר אחריך. לדוגמה, על מין הדגן הזעזועית גדולה ששיבולתו נראית כמו שריון של צב, סיפר אפרים הראובני בספרו "צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י", שבגלל הצורה שבה הצב מחזר אחרי הצבה, שימש כקמע כזה. הצב ידוע בחיזוריו העיקשים, דופק על שריון הנקבה עד שהיא משתכנעת. כך גם הערבים משתמשים בצמח זה – כך כתב גם פרופ׳ דפני בספרו ״שורשים, שושנים ומלכים״ שיצא לפני כחצי שנה. אני תוהה אם צב הוא סמל פריון לא רק בגלל הזעזועית הגדולה אלא בגלל הדודא.


  • הנבואה ונבואת השקר בהשפעת הדודאים

    לרגל צאת ספרו של פרופ׳ אמוץ דפני ״הדודאים בראי היהדות״

    בעניין הדודאים יש לי איזה שהוא ״וורט״, אבל אני לא בטוח שאין מקום לחקור אותו. יוסף בן מתתיהו ב״קדמוניות היהודים״ מכנה את הדודאים ״בערס״, ומתאר את טקס עקירתו – קושרים כלב לשורש, וגורמים לו לעקור אותו, ואז הוא סופג את הקללה ומת. יוסף בן מתתיהו מכנה גם את הדודא במקום אחר ״תפוחי דודאים״, שזהו שם ידוע של דודאים משום שתפוח הוא כינוי כללי לפרי שנראה יפה ומתוק. וגם תאנה הוא שם ידוע לפרי מתוק, ועל כן הדודאים בירמיהו מכונים ״דודאי תאנים״. אבל הכינוי ״בערס״ הוא יחידאי, אין מקור אחר חוץ מיוספוס שמזכיר אותו והשאלה אם כך כינו אותו בדרך כלל, או שזה כינוי על שם המקום בו הוא נמצא. יוספוס מציין אכן שלמקום קוראים כך, אך זהו גם שם הפרי. נניח שבאמת כך קראו לפרי, ולמקום קראו על שם הפרי כי היתה בו ״חורשה״ ידועה. לא ברור.

    ומה פירוש השם בערס? יש סברה שטוענת, כפי שטוען גם יוספוס, שבגלל שהשורש שלו מפיץ אור ונראה כמו ״מנורת השטן״, בערס הוא מלשון בערה. מצד שני, יש גם את מי שטוען (לא זוכר את המקור) שבגלל שמדובר במקום שנמצא בסביבות ים המלח, מן הסתם בנחלת ראובן, הרי שמדובר בעצם בצורה היוונית של המילה העברית ״בארה״, שמסופר שהיה נשיא ראובן בזמן הגלייתם. בארה היה לפי המדרש אביו של הושע.

    הדודא שימש אצל מכשפים. מן הסתם עשו ממנו משחת תעופה. באינקוויזיציה הואשמו רבים מהעולים על המוקד באחזקת דודא. והמכשף הכי מפורסם בתנ״ך הוא בלעם בן בעור – ששמו מצלצל מאוד מאותה ה״בערה״. אני שואל את עצמי את זה מקרי או לא. ואז אני חושב על משמעות השם ״בלעם״ או כפי שנקרא מלך אדום בספר בראשית שגם אביו נקרא ״בעור״, ״בלע״.

    בלע נחשב כדבר רע. הוא מקושר עם טפשות ועם שכרון ולפעמים עם שניהם. מן הסתם כי שיכורים מזילים ריר, או לחלופין בולעים אותו. בתנ״ך לא ברור אם בליעה היא משהו שמכניסים מהפה ולחוץ, או משהו שהוא בעצם תחושה רעה כללית על הבן אדם שגורמת לו להקיא או לשלשל. ואכן, זה מה שגורמת מנת יתר של סולנין – הקאות ובחילות. מצד שני בדודא אין הרבה סולנין ודווקא יש בו המון אלקלואידים אחרים, טרופניים. מן הסתם גם הוא גורם לתחושה כללית רעה, אך הקשר בינו לבין בליעה הוא שהוא גורם ליובש בפה ולקשיים בבליעה.

    בתנ״ך אנו מוצאים כמה ביטויים שקשורים לתופעות הפיזיולוגיות הללו: "כמה לא תשעה ממני, לא תרפני עד בלעי רוקי", "חיל בלע ויקיאנו מבטנו, יורישנו אל". בלעם עצמו נקרא ״גבר שתום עין״, ואולי לא הכוונה שהיה עיוור או מנוקר בעינו אלא דווקא שאישוניו הורחבו עד למצב שבו הם כיסו את כל הקשתית, עד שסתמו אותה. אני לא יודע אם זה קשור לכך שאת הבארות שחפר אברהם ״סיתמום פלישתים״. אברהם בדרך כלל נחשב במדרשים כניגוד הגמור של בלעם, על סמך העובדה ששניהם השכימו בבוקר וחבשו את חמוריהם. אם אצל יוספוס החיה שעקרה את הדודא היא כלב, בספר ״צוואת השבטים״, בצוואת יששכר, נאמר שראובן עקר את הדודאים בספר בראשית דווקא באמצעות חמור ועל כן יששכר סומל בתור ״חמור גרם״.

    חשוב לציין שעל בלק נאמר בספר דברים שהוא ״שכר עליך את בלעם״. כך גם בספר נחמיה. מה שמזכיר בעצם את המילה ״שיכור״, שמתאר את ההזיות והבלבול, תופעות נוירולוגיות שנובעות מצריכת דודא. אנו רואים כמה דוגמאות בתנ״ך שבהם מתואר השכרון הזה כ״בלע״,כמו לדוגמה: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש", "נבלעו מן היין תעו בשיכר", "יחוגו ינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע".

    אנו רואים את הקשר בין זה לבין שטיון, שהיא בעצם תכונתו של הכסיל, או לחלופין של ה״בער״, מי ש״התבלע״ על פי פסוק זה. "דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו". סביר להניח שמדברים כאן על חמור, שנחשב בתנ״ך בתור חיה טפשה, או לחלופין על כלב שוטה, מן הסתם חולה בכלבת, שמאופיינת בהזלת ריר.

    לסיכום: בלעם בן בעור הוא לא סתם נביא, הוא הניגוד של הנביא. כי נביא הוא מי שמשתמש בתור הדודאים בתור אנתאוגן לשם ה׳ ומצליח בדרכו, אך הנביא שהיה בלעם הוא מי שמשתמש באנתאוגן הזה שלא לרצון ה׳ ועל כן נכשל.


  • תפקיד הקניבליזם ונתחי הגופות במיתולוגיה

    המיתולוגיה היוונית רצופה בסיפורים על קניבליזם, קורבנות פראיים וקריעת גופות לגזרים, שהתבטאו גם בטקסים דתיים שהתבססו על המיתוסים האלה וכללו נתיחה פולחנית של הקורבנות עם דגש על איברים מסוימים מאוד בגוויות הקורבן, שביססו בעצם את התחלת שיבתו לחיים והענקת הברכה כתוצאה מכך. גם את אורפאוס וגם את דיוניסוס בעצם קרעו לגזרים, דיוניסוס הושב לתחיה בעקבות שריד מגופתו, הנוהג הזה של קריעת גופה פולחנית השתמר אצל חסידותיו המנאדות, ואורפאוס בסופו של דבר מצא את מותו כשאת גופתו קרעו לגזרים. גם על אחיו של זאוס נאמר שנאכלו על ידי קרונוס אביהם, והמיתוס על זאוס התינוק שהוטמן במערה ובמקומו ניתנה לקרונוס אבן עטופה בד משקף בעצם גם ״לידה מחדש״. בשני המקרים, של דיוניסוס הנקרע לגזרים ושל זאוס המוסתר במערה, מדובר באותן דמויות של השומרים של התינוק, הקורטים.

    שלושה סיפורים נוספים על קניבלים עמדו ביסודם של פולחנים יווניים:

    1. טנטאלוס הקריב את בנו פלופס והגיש את בשרו לאלים, אך הם החיו אותו מחדש, עם כתף משנהב במקום הבשר מהכתף שאכלה דמטר בטעות.
    2. לפלופס נולדו שני בנים. אתראוס ותיאסטס. אתראוס, כנקמה על כך שתיאסטס גנב את האיל המוזהב, שחט את בניו של תיאסטס, בישל את בשרם, והגישם לו בסעודה.
    3. ליקאון, מלך ארקאדיה, הגיש לזאוס בשר אדם כקורבן ובכך עורר את זעמו של האל, שהפך אותו לזאב. בהקשר זה, של זאב/כלב, יש מיתוס נוסף על קריעה לגזרים: לינוס, בנם של אפולון ופסמתה, נקרע לגזרים על ידי כלבי סבו קרוטופוס, וכתוצאה מכך נוסד טקס אבל לזכרו.

    אנו רואים כאן את פלופס כדמות מרכזית בסיפורי הקניבליזם, ואת המקבילה החייתית שלו, של זאב שקורע לגזרים כבש/איל, מתבטא בפולחנים המקבילים שיוסדו על בסיס המיתוסים הללו. הקריעה לגזרים מתבטאת גם בצורה של התגלות האל מתוך האש, כך בתרבות היוונית התבטאה מעורבותו של האל. על כן בחלק מהמקרים חוץ מקריעה של הגוויה לגזרים מתבצעת גם שריפתו עד אפר. נקדים את המאוחר ונאמר שטרנספורמציה מתבצעת רק באמצעות ״הכח המתגלה״, האש. ומטרת הטקסים האלה היתה לידה מחדש באמצעות ההתגלות של הכח האלוהי, כאשר מה שמייחד את האלים היא היכולת להוולד מחדש, או יותר נכון להיות בני אלמוות.

    על יסוד המיתוס של פלופס, יוסד הפולחן באולימפוס שבמסגרתו הוקרבו קורבנות לזאוס ולפלופס. אולימפיה היתה בחצי אי שנקרא על שמו של פלופס, הפלופונסוס. באצטדיון התקיימו תחרויות ריצה (למרחק סטאדיה, ועל כן השם אצטדיון) ובהמשך מירוצי סוסים שקשורים למיתוס על נצחונו של פלופס במירוץ מרכבות, בה זכה בליבה של היפודאמיה (״השולטת בסוסים״, ועל כן נקרא האצטדיון היפודרום). ההקרבה המרכזית התקיימה על המזבח של זאוס, שהיה תל אדמה ואפר שנבנה מהצטברות הקורבנות שהוקרבו במשך מאות שנים. בלילה שלאחר מכן הוקרב קורבן לפלופס של איל שחור, שרק לאחר שריפתו יכולים היו להתחיל התחרויות, הן התחילו בבוקר שלמחרת. המקום בו התקיים פולחן פלופס נקרא פלופיון, ושם נשמרו עצמותיו של פלופס, כאשר עצם השכמה הוצגה בנפרד. הפולחן לפלופס כלל שיסוע פולחני ספציפי של עצם השכמה של האיל.

    על יסוד המיתוס של אתראוס ותיאסטס התקיים טקס בארגוס שבמרכזו הוקרב איל על קברו של תיאסטס. בסמוך לנהר אינאכוס בארגוס נמצא מזבח להליוס, והפולחן בו התקיים בלילה וכלל חציית נהר והקרבה להליוס עם עלות השחר. כמו במקרה של פלופס, בו האיל השחור סימל חושך והתחרויות למחרת סימלו אור – גם כאן יש את האלמנט הזה.

    על יסוד המיתוס של ליקאון יוסד פסטיבל הליקאיה, שבו היתה מיסטריה שבמרכזה קורבן אדם, או יותר נכון שמועות על קורבן אדם מטאפורי. בטקס ערבבו קרביים של אדם, כביכול, עם קרביים של בעלי חיים, כאשר המשתתף שאכל במקרה מנת בשר אדם היה הופך לזאב למשך תשע שנים. כפי שראינו בפוסט עבר על ״פולחן הזאב״, ניתן להשוות את הטקס הזה לסוג של מיסה שבה האדם אוכל את אלוהים, והופך לאלוהים בעצמו. אנחנו מכירים את זה מהנצרות, אז זו לדוגמה השפעה שעברה בירושה אליה. כאמור, הסיפור על קניבליזם וקורבן אדם הוא רק שמועה, המבוססת על תיאורים עתיקים כמו לדוגמה של פאוסיניאס. חפירות ארכיאולוגיות העלו חרס, ולא נמצאו שרידי אדם. הרעיון שהיה קורבן אדם הוא כביכול ״שמועה מרושעת״, ואי הבנה בסיסית של השפה המטאפורית שעומדת במרכזה של הדת היוונית. או לצורך העניין דת כלשהיא שבמרכזה עומד, כביכול, קורבן אדם. אם נרצה להשוות את זה לקורבן המולך הכנעני, נוכל.

    בארגוס התקיים גם פסטיבל הטלה שכלל קינות של נשים לזכר לינוס. הוקרב שם טלה, והוקרבו כלבים שחצו את גבולות האגורה. אנו רואים שוב אלמנט שאומץ בנצרות המאוחרת, של קורבן טלה שחיה רעה אכלתהו -מוטיבים שבנצרות משוייכים לאבטיפוס של משיח, אבל בדת היוונית מבוססים על מה שיתברר כטקס מטאפורי של לידה מחדש, ומעבר סמלי בין חושך לאור, בין מוות לחיים וכו׳.

    במחקרים השוואתיים שנערכו במאה העשרים הגיעו למסקנה שהטקסים האלה של קניבליזם מטאפורי ושל קריעה לגזרים של אדם-אל שלאחר מכן מבושל בקדרה, נאכל וחוזר איך שהוא לחיים, משקפים טקס מעבר של נערים וקבלתם לחברה הבוגרת כחברים מן המניין (סוציאליזציה) לאחר החניכה שעברו. בין אם מדובר בטקס אנתרופולוגי, ובין אם מדובר בטקס מסתורין מיסטי, אנו רואים כאן מערכת מתוכננת היטב ״טרנספורמציה״ -רוחנית או גופנית.

    נכתב על פי ספרו של וולטר בורקרט, Homo Necans, שיצא ב-1972. בורקרט טוען שספר זה שיסודה של הדת היא בתקופה הפליאוליתית כשהאדם הפך לצייד, מאחר שלא היה לו אינסטינקט חייתי הוא התיק את המעשה של ההרג של החיה אל עבר מתן מעמד של ישות שווה עבורה, כאילו היא אחת מקרובי הצייד עצמו. כך בעצם אכילת הקורבן נחשבה כאכילת אדם, בשל תחושת האשמה. אכילת אדם, והריגת אדם, כטאבו, אסורה, על אף שאכילת חיה מותרת. מה שהאדם הקדמון עשה הוא בעצם טקס כפרה לחטא שחטא, שמתבטא בקורבן. האכילה הקניבליסטית הזו נחשבת בעצם כפרה וטיהור לצורך איחוד הקהילה. רעיון דומה עמד ביסודה של התאוריה של זיגמונד פרויד בספרו ״טוטם וטאבו״, ועל פיה יסודות הטאבו על גילוי העריות בחרטה של קופי אדם על צעד שליטה שעשו ובמסגרתו רצחו את אביהם שהיה זכר האלפא, וירשו את מקומו כמרביעים הראשיים של השבט, אך נתקלו באי נוחות עם הרעיון שיצטרכו להרביע את אמותיהם ואחיותיהם. על בסיס זה גם בנה פרויד את הרעיון של תסביך אדיפוס וההתקה של המשיכה המינית לאם, אל עבר נשים אחרות שאינן תחת איסור ״עריות״ כלפיו.

    בורקרט כמובן שלא מדבר על גילוי עריות, למרות שהיוונים כמובן סלדו מגילוי עריות. הוא מדבר בהחלט על המשמעות המיסטית שנתנו היוונים כלפי הקורבן, ולטענתו הקורבן והמשמעות המטאפורית שלו לרכישת מעלת האלמוות, היא המקבילה לשבירת טאבו, או ליצירת הטוטם. לפי פרויד, הזאב והכבש/אייל הם הטוטמים היווניים. לפי בורקרט, הזאב והכבש הם בסך הכל אטריבוטים באתוס האלמוות היווני.


  • לשם מה הוקרבה אישה בהריון בתרבות מנטניו?

    ארכיאולוגים באקוודור חשפו קבר יוצא דופן מהמאה התשיעית לספירה, הכולל את שרידי אישה בהריון ועוברה. על פי הממצאים, האישה נרצחה באלימות וגופתה פורקה. הקבר כלל גם גולגולת נוספת שנוספה מאתיים שנה לאחר הקבורה המקורית, ושרידי קורבן.

    הקבר שנמצא באתר בואן סוקסו (Buen Suceso) משויך לתרבות המנטניו (650–1532 לספירה) ותוארך בין השנים 771 ל-953 לספירה. הוא כלל שרידים של אישה צעירה (בת 17–20) בהריון מתקדם (7–9 חודשים) ופריטים יקרי ערך: קישוטי צדפות Spondylus בצורת מסכות וסהרונים, אבנים ירוקות, כלי חרס, וצדפות שהונחו מעל עיניה. האישה הראתה סימני טראומה חמורה: שבר בגולגולת, הסרת כפות הידיים והרגל השמאלית בזמן המוות או מעט אחריו, וכן מניפולציות אחרות בגופה.

    תרבות המנטניו, שהתפרשה לאורך החוף האקוודורי, עסקה בחקלאות, מסחר ארוך-טווח בצדפות Spondylus, ובניית מבני ציבור. לצד פולחן המתקשר למים ולפוריות, השימוש בצדפות נדירות כמו Spondylus היה סמל סטטוס דתי ופולחני, ולעיתים קשור לפריון ולטקסי מוות. החפצים שנמצאו, ובעיקר הצדפות, היו לעיתים בני אלפי שנים ונאספו ממקורות קדומים, מה שמעיד על כוונה פולחנית מתמשכת לשימור וקישור סמלי בין עבר להווה.

    ובקיצור, הדבר רומז שהאישה לא סתם נרצחה, אלא נקברה בקבורה פולחנית. השאלה היא לשם מה. ולכך יש שתי אפשרויות: קודם כל, בשביל אלה שלא רוצים לערבב דת, אפשר להסביר שהיא נקברה בקבורה מהודרת, אך אכזרית, כי היא היתה אויבת אך עדיין בעלת מעמד. נשים בתרבות המנטניו יכלו להחזיק בתפקידים פוליטיים חשובים. ייתכן שהאישה הייתה דמות פוליטית חזקה והסרת ידיה ורגלה היו אקט סמלי של ענישה, המראה על רצון לשמר את מעמדה אך לנטרל את השפעתה.

    כם זאת, אנחנו כידוע,מתעניינים בפולחני פוריות, והעובדה שהיא היתה מעוברת ובהריון מתקדם, רומזת לכך שהיתה לכך משמעות. בתקופת המנטניו התרחשו אירועי אל ניניו חמורים, שגרמו לשיטפונות ובצורת והשפיעו על היבולים. הקרבת אישה בהריון עשויה להתפרש כניסיון לפייס אלים ולהבטיח פוריות האדמה. השימוש בצדפות Spondylus, שקשורות לפוריות ומים, מחזק את ההשערה הזו. עם זאת, לא ברור לגמרי מדוע נמצאו באותו הקבר שרידים שרופים מקבורה אחרת, האם גם כן למטרה פולחנית? קל לומר, אבל זו השערה בלבד. השערה באופן כללי היא שהיה נוהג של הקרבת נשים בהריון, אבל ממצאים משרידים אחרים של תרבות זו תואמים להשערה.


  • שימושים לא מוניטריים בכסף

    לשם מה המציאו את הכסף? עד היום התאוריות המובילות שניתנו כתשובה לשאלה זו היו תאוריית הסחורות, ותאוריית הקרטלים. תאוריית הסחורות גרסה כי כסף נוסף להחליף את מערכת החליפין הלא יעילה. תאוריית הקרטליזם, טוענת שכסף נוצר על ידי מדינות קדומות ככלי לאיסוף מיסים וארגון כלכלי. מיקאל פובל מאוניברסיטת לונד שבשוודיה מציע טענה חדשה: כסף התפתח באופן אורגני מתוך הצורך לנהל מסחר בין קהילות מרוחקות ומנותקות תרבותית, ולא כתוצאה ממדיניות מדינתית או כחלק ממערכת חליפין פנימית.

    הדבר שקישר בין התרבויות הללו היה אמונה, שאמנם לא חייבת להיות משותפת, אבל היה לאובייקטים ששימשו כסף עובר לסוחר ערך תרבותי, ואף מקודש. פובל מביא שתי דוגמאות, הן בקליפורניה הפרה-קולומביאנית והן באירופה של תקופת הברונזה. בקליפורניה לצורך העניין, שימשו ככסף חרוזי צדף. באירופה – מטילי ברונזה. אלא וגם אלה, הוא מראה, לא שימשו רק למסחר, אלא גם כחפצים בעלי ערך מקודש שהיו חלק מטקסי קבורה, פולחנים ומנהגים חברתיים. אילולא הדבר שימש כאובייקט מקודש בעבור שתי התרבויות, הם היו ממשיכים לנהל עסקאות ברטר. העובדה שהם הסכימו על מטבע משותף, מראה כי לשני הצדדים היה מה להרוויח.

    בנוסף, פובל מזהה שתי דרכים שסייעו לשליטה בערך המטבע ומניעת אינפלציה. כביכול כלים מוניטריים, אבל בפועל מנהגים תרבותיים ודתיים. בקברים בקליפורניה, הוטמנו חרוזי צדף שנחשבו כמטבע. מדוע לקבור מטבעות ביחד עם האדם? היינו יכולים לומר שהדבר מסמל את מעמדו, או משמש כצידה לדרך. אולי הדבר נכון. אולי הדבר סייע לשימור המבנה החברתי, אבל בראש ובראשונה היה לו תפקיד מעשי – ויסות כמות הכסף במחזור. כך גם באירופה, חפירות ארכיאולוגיות גילו כי מטילים רבים הוטמנו במאגרים ובאתרים פולחניים כגון ביצות. מדוע לזרוק כסף לביצות? ניתן לומר, ביצות הן ״משכנן של ישויות כתוניות״ שמשמשות כמקום חיבור בין עולמות. לעומת זאת, גם כאן, ניתן לראות בכך מדיניות לצמצום מוניטרי.


  • 1500 שנה של קמעות נגד עקרבים

    קמעות נגד עקרבים שימשו כלי חיוני להגנה מפני סכנות הטבע לאורך ההיסטוריה האנושית, במיוחד באזורים שבהם עקיצות עקרבים היו איום נפוץ ומסוכן. מסורות מאגיות הקשורות לעקרבים התפתחו החל מהתקופה המצרית העתיקה ועד לעת המודרנית, ועברו התאמה לעקרונות הדתיים של היהדות, הנצרות, והאסלאם. כלי הגנה אלו שיקפו לא רק את הפחד מעקרבים, אלא גם את הממד התרבותי והרוחני של התמודדות עם טבע מאיים. למרות השוני בין הדתות, הקמעות הללו מגלים תבניות משותפות שמצביעות על רציפות תרבותית ושימוש חוזר במוטיבים חזותיים וטקסטואליים.

    במצרים העתיקה, הקמעות הראשונים שנועדו להתמודד עם עקרבים היו חלק מטקסטים מאגיים כמו טקסטי הפירמידות, שבהם הוזכרו נוסחאות להדיפת יצורים מסוכנים. עקרבים שויכו לא רק לסכנה אלא גם לאלות מגוננות כמו סלקט, שייצגה ריפוי והגנה. בתקופה ההלניסטית והרומית, התווספו אלמנטים יווניים ורומיים, כגון מילים מאגיות בלתי מובנות (voces magicae) ודימויים חזותיים שנועדו ללכוד את מהות העקרב.

    בתקופות המונותאיסטיות, הקמעות עברו התאמה למסגרות הדתיות החדשות. ביהדות, נמצאו בגניזת קהיר קמעות המכילים טכניקות מאגיות כגון "משולש מתמעט", לצד אזכורים לשמות מלאכים ופסוקים מהמקרא. בנצרות הקופטית, השימוש בשמות המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל שולב בקמעות להגנה. באסלאם, הקמעות שילבו פסוקים מהקוראן ושמות אלוהים, לעיתים עם אלמנטים מעשיים כמו זרעי חרדל, שנחשבו כבעלי תכונות רפואיות או דוחות.

    למרות השוני בדגשים הדתיים, העיקרון הבסיסי המשותף הוא "דומה דוחה דומה" – הצגת עקרב בקמע מתוך אמונה שכך ניתן להרחיק עקרבים אמיתיים. השפעת המסורת המצרית ניכרת גם בתקופות המאוחרות יותר, בעיקר דרך הנוהג לשלב סמלים ויזואליים וטקסטואליים עם כוח רוחני להגנה.

    הכתבה בלינק פותחת בתיאור קמע שנכתב ממש לא מזמן, ב-9 במרץ 1932. אישה קופטית צעירה שחיה ליד אל-באדארי במצרים העליונה, נעקצה על ידי עקרב בחזה. מרפא בשם בוטרוס סאליב גירגיס באהום ביאוש הוזמן, והוא העתיק קמע על פיסת נייר, שבו תואר עקרב שחור ענקי, מוקף בטקסט בערבית ובקופטית הקורא לאלוהים להתגבר על כוח עקיצת העקרב. הטקסט התייחס להבטחה המקראית בתהילים צ”א (בטקסט הנוצרי צ׳)״על שחל ופתן תדרך, תרמס כפיר ותנין״. האישה שרדה וחיה שנים רבות לאחר מכן. כל הכבוד.

    בכל מקרה, מסתבר שהנוהג הזה לרשום קמעות, כאמור, הוא ותיק בהרבה יותר והולך אחורה עד למצרים העתיקה. אף שעקרבים אינם מהווים איום יומיומי לרוב האנשים במצרים כיום, הם עדיין מסוכנים. מחקר מ-1994-1995 באזור אסיוט העליון תיעד 302 מקרים של עקיצות עקרבים שהובילו לאשפוז. בעבר, כאשר האוכלוסייה הייתה קטנה ופחות אורבנית, הסיכון היה אף גדול יותר. טכניקות טקסיות לדחיית עקרבים או ריפוי עקיצותיהם נמצאות לאורך ההיסטוריה המצרית, והדוגמאות הראשונות שרדו מחדרי הקבורה של פירמידת המלך אונס, Unas (מלך בין 2345–2315 לפנה”ס לערך).

    הדת והקמעות באו למלא את הפונקציה הזו של ההגנה, ומבחינה זו, הצורך לא השתנה ולכן הוא נותר בכל מערכת דתית חדשה. אז פעם זה היה משהו מעורפל שעירב ישויות מגוננות וסגולות נגד עין הרע, ובהמשך זה כלל קצת רקע תאורטי יותר על תרופות מוכחות ו״מדעיות״ – ובכל זאת, איננו רואים הבדל גדול מדי, חוץ מהתאמה לעקרונות הדת. השינוי היחיד שמזהים הכותבים הוא רק באתסטיקה של הקמעות: במצרים העתיקה, הקמעות עוצבו בקפדנות, עם דימויים מפורטים של עקרבים שהיו חלק מתפיסת עולמם הדתית והאמנותית. בתקופות מאוחרות יותר, הקמעות נעשו פשוטים יותר מבחינה חזותית, אך עדיין שמרו על סמליות חזקה – ציורי עקרבים הופיעו בפשטות לצד טקסטים שנכתבו בדיו שחור או אדום. ההבדל היה סגנוני, בין הדתות, ועדיין, הקמעות שימרו אסתטיקה פונקציונלית – עיצוב קומפקטי שנועד לנשיאה יומיומית, עם דגש על השפעה רוחנית-סמלית יותר מאשר על יופי אומנותי.


  • מיתוסי מוצא האדם בסיביר

    מיתוסי המוצא של קבוצות בצפון סיביר משקפים קשר עמוק בין האדם לעולם הטבע, תוך שזירת סיפורים על התגלמות האדם מתוך עצים, בעלי חיים, וציפורים.

    קבוצות שונות בסיביר מאמינות שמוצא האדם הוא בעצים. לדוגמה, האוונקים של צ’ומיקן וזיה עילית סיפרו כי האדם נולד מעץ שהתפצל לשניים, וממנו יצאו גבר ואישה. בני הזוג היו מכוסים בשיער עד שנולד ילדם הראשון. בקרב הנגידלים, מסופר שמוצא האדם הוא מעץ לגש (ארזית), בעוד שבקרב האוונקים של אזור סים, האייל המיתולוגי אפקאצ’ן פתח עץ אורן, ובמרכזו הופיעה אישה ששרה.

    לעומת זאת, אצל חלק מהקבוצות מוצא האדם הוא דווקא מחיות, או יותר נכון מחיבור בין אדם ובעלי חיים. לפי מיתוסים מסוימים, בני האדם או השמאנים הראשונים נולדו מציפורים. בבוריאטים, הנשר נתפס כשליח של הישות העליונה, ומסופר שהוא הביא לעולם את השמאן הראשון דרך אישה שישנה תחת עץ. במיתוסים אחרים, ילדי אישה-ברבור הפכו לשמאנים הראשונים.

    בסיפורי האוונקים של סחלין ואוחוצק מסופר על מוצא הנובע מנישואים בין נערה לדוב, מוטיב שחוזר גם אצל עמי האמור התחתון, כמו האודגאים. קבוצות אחרות באזור האמור ייחסו את מוצאן לטיגריס. המיתוסים הללו מבטאים את הקשר העמוק בין האדם לעולם החי, שבו בעלי החיים נתפסים כשותפים ליצירה וכמקור חיים.

    קבוצות סיביריות רבות האמינו שבעלי חיים מסוימים הם אבות קדמונים או קרובים רוחניים. לדוגמה, הסלקופים ראו בדוב אדם לשעבר, ואילו האוונקים סיפרו על זאב שהיה בעבר אוונקי. מיתוסים אלו מעידים על תפיסת עולם שבה בעלי החיים אינם רק יצורים נפרדים אלא שותפים למוצא האדם ולזהותו.

    הדוב נחשב לחיה מרכזית במיתוסים של צפון סיביר. הוא נתפס כישות עליונה המחברת בין העולמות – העליון, האמצעי, והתחתון. במיתוסים מסופר על הדוב כמבקר בעולמם של בני האדם ולעיתים כאב קדמון או כבן זוג לנערות שמוצאן מיוחס לו.

    לדוגמה, סיפור של האוונקים מספר כי ילדה בשם חלדן, צוותה על ידי דב להרוג אותו, לבתר אותו ולטפל בחלקי גופו באופן מסוים. הילדה הרגה את הדוב ופעלה בדיוק לפי הוראותיו. למחרת, התרחש תהליך טרנספורמטיבי: איברי הדוב הפכו ליצורים ובעלי חיים. הכליות הפכו לשני ילדים המשחקים זה עם זה, הראש לאיש זקן ישן, והמעיים לאיש זקן ואישה זקנה. פרוותו של הדוב הפכה לאיילים הממלאים את העמק, והמעיים הדקים תלויים על עץ ומשמשים כרתמות.

    המיתוס הזה עמד במרכזו של טקס בשם ״לומנטה״. בה שמאנים התחפשו לחיות וניסו להידמות להן. הן לבשו את עורן, חבשו כובעים וגלימות שדימו אותן, רקדו ושרו כדי להצטרף כשותפים לקבוצות ה”חברתיות” של המינים החייתיים. ספציפית בתרבות זו בצפון סיביר התקיים פסטיבל הדוב, שבשיאו התקיים טקס “שחרור” של רוח הדוב הנרצח. הטקס התקיים באזורים נרחבים עד תחילת המאה ה-20. חוקרים כמו הלוואל (1926) ופפרות (1976) זיהו מסורות דומות מסקנדינביה הצפונית ועד צפון אמריקה ואסקימואים בגרינלנד.

    ע״פ ספרו של קארל שלייסר, ״The Wolves of Heaven״, 1987


  • בעיית השימוש שבסמים

    הפרק על ״בעיית השימוש שבסמים״ מתוך סדרת הרצאותיו של השופט אברהם נ. טננבוים ״על סוגיות בקרימינולוגיה״ במסגרת האוניברסיטה המשודרת. ד"ר אברהם נ. טננבוים הוא שופט ביהמ"ש השלום בירושלים. הוא בעל דוקטורט בקרימינולוגיה, ובמהלך השנים הרצה וכתב מאמרים רבים בנושא. בעברו שירת במשטרה כחוקר ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) וכתובע משטרתי. בהרצאה הוא מסביר את ההגיון בלגליזציה של סמים, את ההיסטוריה של האיסור על הסמים ואת האבסורד בכך שהסמים הוצאו מהחוק על מנת שלא יהוו תחליף לסמים אחרים שהוצאו מהחוק. וכן: מה המנגנונים הפיזיולוגיים של התמכרות, וכיצד סמים מבצעים מניפולציות במנגנון התגמול, כך שמדוע מדובר בבעיה רפואית גרידא ולא בבעיה מוסרית. ההרצאות והספר הנלווה שיצא בעקבותיהן, התקיימו ב-2003.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×