• טקס הדובה: מעבר מבתוליה לאישה בוגרת בפולחן ארטמיס

    טקס הדובה: מעבר מבתוליה לאישה בוגרת בפולחן ארטמיס

    טקס ה"ארקטיה" (Arkteia, "טקס הדובה") היה טקס מעבר יווני עתיק, אשר סימל את המעבר של נערות צעירות ממצב של פרתנוס (Parthenos, נערה בתולה) למצב של נימפה (Nymphe, כלה ואישה בוגרת). מקורו של הטקס במיתוס מכונן: על פי המסורת, דובה שהייתה מקודשת לאלה ארטמיס נהרגה בידי בני אדם לאחר ששרטה נערה ששיחקה עמה. בתגובה, דרשה ארטמיס הזועמת כפרה, והטילה על נערות אתונה את חובת השתתפות בטקס כפיוס דתי להגנת העיר מפני זעמה. כך הפך האירוע מטקס מעבר אישי גם לאקט קהילתי חיוני.

    הטקס התרחש במקדש כפרי מבודד, מרחב לימינלי בפני עצמו התואם טקסי מעבר. הנערות המשתתפות, שכונו "ארקטוי" ("דובות קטנות"), עזבו את בתיהן ונכנסו לתקופה של התבודדות שבה הושעו זהויותיהן החברתיות הקודמות. השימוש בסמליות הדב ייצג את הדיכוטומיה שבין הפראי לביתי, ושימש גם כמעין "חינוך סביבתי" מוקדם על חשיבות ההגנה על הטבע כחלק מפולחן ארטמיס.

    כדי לחולל את השינוי התודעתי והפנימי, הנערות חוו מצב של הזדהות עם ה"אחר" הפראי: הן עטו גלימות זעפרן (krokoton) המדמות פרוות דוב, וביצעו ריקודים טקסיים שחיקו את תנועות החיה לצלילי חליל כפול (diaulos). בסיום הטקס, השלת גלימת הזעפרן סימלה את השינוי התודעתי המוחלט ולידה מחדש, נטישת הוויית הטבע הבלתי מרוסנת, ואימוץ זהות תרבותית-חברתית כאישה בוגרת ומתורבתת.

    עדות ויזואלית נדירה לטקס נמצאה במקדש ארטמיס בבראורון הסמוך לאתונה, בדמות שברי חרסים מסוג קרטריסקוי (Krateriskoi), גביעי יין קטנים ששימשו למטרות פולחן. על גבי החרסים מתוארות נערות צעירות כשהן רצות, רוקדות או משתתפות בטקסים סביב מזבח, חלקן בלבוש גלימות הזעפרן וחלקן בעירום סמלי, המדגיש את מניע הטיהור והמעבר. לצד הנערות מופיעות דמויות של דובים וסמלים נוספים המזוהים עם ארטמיס, כגון עצי דקל הקשורים למיתוס לידתה. חרסים דומים שנחשפו במקדשים נוספים באטיקה (כמו בפיראוס ובמוניכיה) מעידים כי טקס הדובה היה מנהג נפוץ ומבוסס באזור כולו.


  • מנחות נדר אנטומיות: מהעולם הפגני לנצרות

    מנחות נדר אנטומיות: מהעולם הפגני לנצרות

    תופעה מעניינת מתוארת בספר בשם, "Etruscan and Roman Hellenistic Anatomical Ex Voto: Reassessing Popular Religious Expressions in Central Italy", של החוקרת פביאנה פאברי (Fabiana Fabbri) מאוניברסיטת בולוניה.

    מה זה Anatomical Ex Voto, מנחות נדר אנטומיות? פאברי מתארת כיצד כאשר אדם בתקופה האטרוסקית או הרומית-הלניסטית סבל מבעיה רפואית באיבר מסוים בגופו, למשל רגל חולה (או יד, עין, אוזן וכו'), הוא היה מכין או רוכש דגם של אותו איבר ספציפי העשוי מטרקוטה (אדמה/חרס שרוף). הוא היה לוקח את פסלוני הרגליים (או האיברים האחרים) הללו ומניח אותם באתרי טבע מקודשים, לרוב בסמוך למעיינות או מקורות מים מרפאים. הפקדת האיבר מטרקוטה במים הייתה חלק מטקס נדר (Ex Voto) שבו המאמין ביקש מהאלים מזור וריפוי לאותו איבר פגוע.

    הדבר הזה נחשב טכנולוגיה מאגית-רפואית, פרקטיקה שאפשרה לאדם להתמודד עם חרדות החולי והמוות, להעניק צורה מוחשית לכאבו, ולנהל יחסים דינמיים של משא ומתן פולחני מול הטרנסצנדנטי. מבחינה אנתרופולוגית וסמיוטית, מנחת הנדר האנטומית פועלת על פי שני עקרונות יסוד. הראשי שבהם הוא ייצוג חלק מן השלם (Pars pro toto), שבו דגם הטרקוטה אינו פועל כ"ריפוי דומה בדומה" במובנו ההומאופתי-סימפתטי, אלא כמיקוד אונטולוגי. דגם האיבר משמש ככתובת ספציפית המ ממקדת את מבטו של האל באיבר הפגוע, ומשאיר "נוכחות קבועה" של המאמין וסבלו במרחב המקודש גם לאחר עזיבתו. העיקרון השני הוא החוזה הנדרי (Do ut des – "אני נותן כדי שתיתן"), שבו הנדר מהווה ברית פולחנית מוגדרת: הפקדת המנחה יכלה לשמש כמקדמה המבקשת את המעורבות האלוהית, או לחלופין כמנחת תודה ומימוש הבטחה שנערכה בעקבות הריפוי בפועל.

    הפרקטיקה הזו נחשבת כסוג של טכנולוגיה פולחנית מאגיו-רפואית, המאפשרת לאדם להתמודד עם חרדות קיומיות וחולי ולנהל משא ומתן עם האלוהות להשגת בריאות גופנית. מבחינה אנתרופולוגית וסמיוטית, פועלים כאן שני מנגנונים מרכזיים: ראשית, תפיסה אנטומית מפורקת (Fragmented Body), שבה הגוף נתפס כמכלול של יחידות עצמאיות שניתן לבודד ולטפל בכל אחת מהן בנפרד מול האלוהות. תפיסה זו משתלבת עם עקרון החלק המייצג את השלם (Pars pro toto), שבו דגם האיבר הבודד משמש ככתובת ממוקדת וכשגריר חומרי המייצג את המאמין כולו ואת סבלו במרחב המקודש. שנית, מתקיימת כאן לוגיקה נדרית של Do ut des ('אני נותן כדי שתיתן') – חוזה פולחני שבו האלוהות מקבלת מקדמה (בדמות קמע) או תשלום למפרע (בדמות קורבן תודה), בתמורה לריפוי.

    הפרקטיקה שהתפתחה לכדי ייצור תעשייתי במרכז איטליה אינה בלעדית לתקופה האטרוסקיות או הרומית, אלא נשענת על מסורת עתיקה בהרבה במרחב הים-תיכוני. כבר בתקופה המינואית (כ-2000–1400 לפנה"ס), במקדשי פסגות (Peak Sanctuaries) בכרתים כדוגמת פטסופאס (Petsofas) וטראפזה, חשפו ארכיאולוגים מאות דגמי חרס של איברים וראשים שהוקדשו לאלוהויות הטבע וההר. ביוון הקלאסית והארכאית, במקדשי אסקלפיוס כגון אלו באפידאוורוס, באתונה ובקורינתוס, הקדישו המאמינים דגמי איברים מחרס ומשיש והוסיפו לינה במתחם המקודש, שבהם המאמין פגש את האלוהים בחלום ונרפא. עדויות דומות לקמעות ודגמי איברים זעירים ששימשו בטקסי לחש נדריים נמצאו גם במסופוטמיה ובמצרים העתיקה.

    אחד המאפיינים הבולטים של טכנולוגיה פולחנית זו הוא עמידותה יוצאת הדופן בפני תמורות תרבותיות ודתיות. עם התנצרות הקיסרות הרומית, הכנסייה הנוצרית ספגה והסתגלה לפרקטיקות עממיות אלו תוך שינוי המעטפת התיאולוגית. בנצרות הקתולית (Milagros / Ex-Voto), מוקד ההקדשה הועבר מהאלים הפגניים אל מרים הבתולה ואל קדושים מרפאים, כגון סנטה לוצ'יה הפטרונית של העיניים או סנט רוק. עד היום, באתרי עלייה לרגל באירופה ובאמריקה הלטינית, תולים מאמינים דגמי איברים זעירים – כיום לרוב ממתכת, כסף, שעווה או אף תצלומים – כחלק מנדרי רפואה. במקביל, בנצרות האורתודוקסית (Tamata) ביוון ובקפריסין, ממשיכה המסורת רצופה דרך תליית לוחות מתכת קטנים העותרים לרפואת איברים ספציפיים על גבי איקונות מקודשות.


  • השערה: פרספונה כאלוהות קדם-יוונית

    השערה: פרספונה כאלוהות קדם-יוונית

    המאמר הזה משער שפרספונה, אלת השאול ובתה של אלת האדמה והפריון דמטר, היא אלוהות קדם-יוונית, ולפני המפגש עם היוונים ההודו-אירופיים היא היתה הדומיננטית יותר יחסית לבן זוגה האדס, שספק אם היה אל, בטח לא אקטיבי, השאול כולו כונה האדס.

    ההוכחות הראשיות שלו הן שלפרספונה יש קשר עמוק לצמחיית האזור. פרספונה מזוהה בספרות ובאמנות עם פרחים ספציפיים כמו יקינתון, נרקיס ואספודל, אשר גדלים באופן טבעי באקלים האגאי. שמותיהם של צמחים אלו ביוונית אינם ממקור הודו-אירופי, אלא נחשבים לשרידים לשוניים של השפות הקדם-יווניות המקומיות. לפרחים אלו הייתה חשיבות דתית מוכחת עוד בדת האגאית המוקדמת.

    מבחינה לשונית, השם "פרספונה" עצמו נחשב על ידי חוקרים רבים ככזה שאינו ממקור הודו-אירופי. ניסיונות אטימולוגיים לקשור את שמה לשורשים הודו-אירופיים, כמו התיאוריה המנסה לפרש את שמה כ"מכה בגרעין", נתקלים בקשיים לשוניים משמעותיים ואינם נחשבים למשכנעים באופן מלא. בנוסף, בעוד שאלים הודו-אירופיים מובהקים (כמו זאוס) קשורים בדרך כלל לשמיים ולתופעות קוסמיות, פרספונה היא אלוהות הקשורה לאדמה ולשאול, מאפיין המזוהה יותר עם אלוהויות מקומיות של אגן הים התיכון.

    עדות משמעותית נוספת עולה מהממצאים הארכיאולוגיים של התקופה המיקנית. בלוחות הכתב "ליניארי ב'" (שפה לא ידועה שלבטח אינה הודו-אירופית) מופיעים אזכורים לאלוהות בשם Pe-re-swa, שייתכן שהיא צורה מוקדמת של פרספונה, בעוד ששמו של האדס נעדר לחלוטין מכתבים אלו. כאמור, ההשערה היא שהאדס הפך למרכזי רק כשהיוונים ההודו-אירופיים נכנסו לתמונה.

    ובכלל, טוען המאמר, חלק משמעותי מהשפה היוונית העתיקה אינו ממקור הודו-אירופי, ובעיקר מילים שמסתיימות ב-nthos או ב-ssos. כמו לדוגמה לבירינת (או יותר נכון לבירינתוס), השם של עץ האלה טרבינת (כמובן, טרבינתוס), השם של הארמון בכרתים קנוסוס, השם של הברוש קיפריסוס (cypress) וכו׳.

    אמנם אין מיתוסים ״מזרחיים״ או ים-תיכוניים מקבילים לחלוטין למיתוסים על נרקיסוס שהתאהב בעצמו ונשאר מתבונן בבואתו עד שמת, ומגופתו צמח הנרקיס, או של יקינתוס שנהרג בטעות מדיסקוס ומת ומדמו פרח היקינתון, אבל יש לא מעט מיתוסים במזרח על פרחים שצמחו מגופות של מתים ודי לציין את אטיס שמדמו צמחו הסיגליות ואדוניס (אהובה של אפרודיטה) שמדמו פרחה הכלנית. כמו כן, המיתוס של האל המת והקם לתחייה או זה שיורד לשאול וחוזר ממנו, כפי שמסופר על פרספונה, נפוץ במזרח בדמות הבעל שירד לשאול וחזר ממנו וכמובן תמוז (דומוזי).

    במיתוס הכרתי מסופר על זאוס הילד שגווע ונולד בכל שנה מחדש, שהוא בעצם נער יפה תואר בשם קורוס, Kouros. קורוס זה היה בן זוגה של האם הגדולה, אך גם בנה. היא ילדה אותו במערה. לא ברור איך הוא מת, אך מה שברור הוא שהוא מת כמו שור. ככל הנראה טיטאנים שיכורים קרעו אותו לגזרים כמו שמבתרים שור לאחר ששוחטים אותו, ודמו הוקז אל האדמה. טקסים כאלה היו קיימים בעת הקדומה, שבה שוחטים שור ושופכים את דמו על האדמה כדי להפרות אותה. ביוון העתיקה היה טקס בשם ספארגמוס, שבו היו מבתרים חיה (לרוב שור) וקורעים אותה לגזרים. האל שלזכרו עשו את זה הוא דיוניסוס, או אורפאוס במהדורה אחרת. דיוניסוס הוא אל השיגעון, אורפאוס ידע להפנט בנגינתו, וגם ירד לשאול להציל את אהובתו וחזר משם (אמנם בלעדיה). בכל מקרה, לזכרו של קורוס, חסידיו שנקראו קורטים היו מבצעים ריקוד מלחמה שבו היו שורטים את עצמם בטראנס ורוקדים עד אובדן חושים. היוונים הפכו את הריקוד הזה במיתוסים שלהם להסחת דעת והפרעה לקרונוס, אביו של זאוס שחיפש אחריו כדי לבלוע אותו. זאוס הוסתר במערה (אותה מערה שבה קורוס נולד) על ידי הנימפות, וקרונוס לא שמע את בכיו בגלל הרעש של הקורטים.

    בכל מקרה, יכול להיות שהאם הגדולה היא מקבילתה של דמטר, והבן הוא בעצם המהדורה הגברית של פרספונה, שנקראת בשמה הנוסף קורה. יכול להיות שהאדס לא היה קיים כי פרספונה עצמה הייתה בעצם בן בגלגול הקודם שלה. ואם כבר מדברים על מאהב שמת ועל מיניות מעורפלת: האלה האם הפריגית קיבלה הייתה דו-מינית, אך האלים שפחדו ממנה החליטו לסרס אותה ולזרוק את איבר המין שלה באדמה. איבר המין נבט וצמח ממנו עץ שקד, וכשנימפה אכלה ממנו היא הרתה וכך נולד אטיס. אטיס היה בחור יפה וקיבלה התאהבה בו ורצתה אותו כבן זוגה, אך הוא בחר להינשא לבת תמותה. ביום חתונתו הופיעה קיבלה ובזעמה הטילה שיגעון על כל הנוכחים. אטיס המשוגע ראה זאת והחליט לסרס את עצמו, עד שמת מאיבוד דם. מדמו כאמור פרחה הסיגלית.

    אם עושים אחד ועוד אחד, יכול להיות שהרכבה של כל המיתוסים הללו – אטיס וקיבלה, דמטר ופרספונה, זאוס וקרונוס, תמוז ואיננה, בעל וענת וכו׳ וכו׳ – כולם למעשה מיתוס אחד ״ים תיכוני״ כתוני (הקשור לשאול) שאיכשהו הושכח ביוון העתיקה, כשפרספונה הפכה לאישה, וממלכתה הפכה למקום מפחיד ושלילי. יכול להיות גם שבגלל זה ה״מאניה״, שהשתמרה בפולחן דיוניסוס הייתה נחשבת בתרבות ההודו-אירופית כדבר שלילי, ובגלל זה הרומים הוציאו את הבכחנליות מחוץ לחוק. כי המאניה מקושרת אל השאול, והשאול הוא מקום רע.

    בתמונה: פרספונה קוטפת פרחים רגע לפני שהאדס חוטף אותה.


  • הקשר המיסטי בין הבבון הקדוש, תחות והירח

    הקשר המיסטי בין הבבון הקדוש, תחות והירח

    ״הבבון הקדוש״ לא היה סמל פסיבי של האל תחות, הוא נתפס כצינור תקשורת חי אליו. מין אוראקל לקבלת מסרים ממנו ומדיום להעברת מסרים אליו. במערת הבבונים בצקרה נמצא בבון הנושא את הכתובת "Mestatatoumis", שפירושה "האוזן השומעת", שזה אומר בעצם שתפסו את הבבון כמי שיושב במרחב שבין האדם לאלוהות ומאזין לתפילות.

    המצרים תפסו את שפתם של הבבונים כ״שפה של התלהבות״, כלומר לא בשפה מדוברת אלא שפה של צעקים, שירה וריקוד, שפה אקסטטית ובלתי מובנת לאדם אך כזו ש״פתיחתה הייתה פותחת את דעת האלים״. הבבונים דיברו שפה סודית-מקודשת שהאמינו כי מקורה באלים עצמם.

    לבבון יש עוד קשר לתחות. רעמת הכס של הבבון הזכר הבוגר בהירה פי שניים מכל קוף אחר שהכירו המצרים, ומשקפת אור בדיוק באותם אורכי גל כמו הירח. מחקר חדש שפורסם בכתב העת המדעי Time and Mind, בדק את זה אפילו מבחינה ספקטרוסקופית, ומצא כי הפרווה שלו משמשת כ״מראה ספקטרלית״ המהדהדת את הקרינה הירחית בחזרה אל הצופה בהן בלילה, והופכות את החיה למניפסטציה פיזית של האור השמימי. אגב, דווקא של הזכר ודווקא של הבבון הקדוש. כלומר מינים אחרים של קופים, מינים אחרים של בבונים לא, וגם לא נקבות, שפרוותן חומה-ירוקה יותר. והקטע המעניין הוא שבבונים כאלה בכלל לא חיים במצרים, למרות שהם נמצאו במקדשים. הביאו אותם למצרים במיוחד בשל תכונות אלה.

    עבור המצרים, הצבע המיוחד, מסתמן שלא היה סתם סמליות. שמו של תחות עצמו, אל החכמה, הכתיבה, הקסם אך גם הירח, במצרית, Ḏḥw.ty. פירושו "דבר לבן/בהיר" (white/bright-thing). עצם שמו נגזר מהבהירות, משורשים פרוטו-אפרואסיאתיים המתארים זוהר ירחי. בין שמותיו של תחות ניתן למנות את ״היפה בלילה״, ״הבוהק בבהירות״, ״שמש הכסף״. כאן כנראה גם המקור להתאמה של מתכת הכסף אל הירח באלכימיה.

    ניתן להסביר את הקשר של הירח לתחומי התמחותו של תחות גם כך שהירח קובע את לוח השנה, את מועדי החגים, את מחזורי החקלאות. כל אלה הם תחומי שליטתו של תחות, אל המדידה, החישוב, והכתיבה.

    הבבונים כאמור הושמו במקדשים, בעת ליקוי ירח, היה נראה למצרים כאילו שהבבונים מתנהגים בצורה משונה, הם מסרבים לאכול, משפילים מבט ומשמיעים קולות שהמצרים פירשו כאבל על חטיפת הירח. כנראה שזו היתה הסיבה הראשית לכך שהם מראש הביאו אותם למקדשים, הנסיון לדעת מתי בדיוק מתרחש אותו ה״חיבור״ של השמש והירח.

    לא רק הבבון היה חיה מקודשת לתחות. גם האיביס, המגלן הקדוש, שמקורו בתורה של מגל, אך העיקול שלו יותר מזכיר ירח. וראה זה פלא, מבין החיות, גם צבע הנוצות של האיביס מהווה את אותה מראה ספקטרלית בדיוק כמו פרוות הבבון. אבל מסתבר שבשונה מהבבון, האיביס נבחר רק בשל מראהו הפיזי, לא בשל תכונות תודעתיות כלשהן. לאיביס אין כאלה, הסיבה היחידה היא התכונות ה״ירחיות״ שלו.


  • כישוף בעת העתיקה: ספר חדש מאת אילן פלד

    כישוף בעת העתיקה: ספר חדש מאת אילן פלד

    בהוצאת קיימברידג׳ יש ספר חדש טרי של האשורולוג הישראלי אילן פלד (אוניברסיטת ליידן) שעוסק בכישוף בעת העתיקה, ובאופן מפתיע ואולי מאכזב לא עוסק לא בשינוי תודעה ולא במשני תודעה.

    עיקר הדיון בספר נסוב סביב טקסים אנלוגיים, טקסי העברה, טקסי תחליף, שעיר לעזאזל וטקסי מעבר. יש אמנם דיון באפקט הפסיכולוגי של המאגיה, הצורה שבה פעלו מנגנוני ההעברה של רוע, טומאה ומחלה מגוף הנפגע אל חפץ, חיה או אדם אחר, סייעו לדברים שהפסיכולוגיה היום מטפלת בהם: פחתת חרדה, טיפול בדיכאון, הפיכת האיום הבלתי־מוחשי למוחשי. הוא גם דן בשימוש בקטורת או יותר נכון עשן, של צמחים, עשבי תיבול, נוזלים וחלקי בעלי חיים שהופנה אל איברי הגוף לטיפול רפואי: בעיות נשימה, חום, כאבי ראש וכו׳. אך שוב, ללא כל דיון בשימוש בעשן לשם שינוי תודעה או כניסה לטראנס.

    הספר אכן נוגע במושג "לימינליות" בהקשר של טקסי מעבר, אך מדובר במצב סוציולוגי, לא תודעתי. גם תיאור מרתק של טקס אכדי המתאר אדם ש"דעתו מבולבלת" ו"שינוי דעת אחז בו" מוצג כסימפטום של פגיעה ע״י כוחות רשע, לא כמצב תודעה רצוי שהטקס נועד להשיג.

    אין בספר שום דיון באקסטזה נבואית, בטראנס, בחלימה מודעת או מכוונת (יעני אינקובציה), בשימוש בחומרים משני תודעה, בשמאניזם או במסעות נשמה. הספר עוסק בקסם לגמרי כטכנולוגיה של השפעה על המציאות החיצונית ולא הפנימית.
    ובכל זאת, הספר בגישה חופשית, כלומר ניתן להורדה בחינם, וסביר שיהיה בו שימוש במוקדם או במאוחר.


  • נקרופוליס איברי בחוף הים התיכון: חשיפת עולם הלוחמים, הדת והטרנסצנדנטיות

    נקרופוליס איברי בחוף הים התיכון: חשיפת עולם הלוחמים, הדת והטרנסצנדנטיות

    ארכיאולוגים חשפו נקרופוליס איברי בן 2,200 שנה ברובע לה אלבופרה באליקנטה, על חוף הים התיכון באיזור של ולנסיה בספרד. במקום נמצאו ארבעה קברים של משפחת לוחמים רכובים מהתקופה שקדמה למלחמה הפונית השנייה. ואולם, מעבר לשלל הצבאי המרשים שכלל חרבות פלקטה מעוקלות, חניתות, מגנים, רסני סוסים ודורבנות, גילו החוקרים ממצאים המעידים על רובד עמוק יותר וטרנסצנדנטי: מבערת קטורת בדמות האלה תנית (בתמונה), שני אזורי פולחן, 30 כלים לסעודות לוויה, וגילוף פרסת צבי — כלי טכנולוגיה תודעתית לעולם הבא.

    הנקרופוליס באליקנטה מתוארך לשליש האחרון של המאה ה-3 לפנה"ס. הדבר לא אמור לעניין אותנו כל כך, מלבד העובדה שבתקופה הזו הדת הקרתגנית כבר נשאה סממנים הלניסטיים בעקבות מפגש עם היוונים בסיציליה. קרתגו ובעיקר המשפחה של חניבעל אימצה מוטיבים הלניסטיים באיקונוגרפיה המלכותית ובאמנות, למרות שליבת הדת נשארה אמנם כנענית במהותה באופן מובהק, אבל תחת מעטפת הלניסטית. וראוי לדייק, כנענית מערבית, כי בשלב כלשהוא התפתח הבדל פולחני בין הכנעניות של המזרח ושל המערב. בשל הניתוק הגיאופוליטי מצור, עצמאות גוברת של קרתגו כמעצמה ימית, ומפגש עם תרבויות לוביות ויווניות, הפכה תנית לאלה דומיננטית בהרבה ממה שהיתה בצור, שם היתה אלה שולית, כנראה מלווה של עשתורת. אמנם קולוניות פניקיות ברחבי הים התיכון העריצו אותה במרכזיות משתנה, והמקום שלה במצעד האלים היה שונה ביניהם, אך בכולם היא תפסה מקום מכובד בפסגות. ובכל מקרה, עניין פולחן המתים היה מרכזי ביותר, וגם תנית תפסה בו מקום. ולראיה, הממצאים.

    המבערת, ובשמה היווני המוכר יותר תימיאטריון, היתה בטיפולוגיה דומה לכלי פולחן הלניסטיים. אבל הרעיון שמשתמשים בהקטרת קטורת לצורך קיום גשר חושי בין עולם החיים ועולם המתים הוא כנעני מובהק. 30 כלי החרס לסעודות הלוויה מעידים על מנהג ה"מרזח", סעודת לוויה פולחנית, גם היא מורשת כנענית. המשתתפים אכלו, שתו יין ולבסוף ניפצו או קברו את הכלים בטקס "הריגה" פולחנית. שני אזורי הפולחן הייעודיים מרמזים על הפרדה בין טקסי שריפת הקטורת לסעודות עצמן, או בין פולחן פרטי לציבורי.

    גילוף פרסת הצבי הוא הממצא המרתק ביותר בהקשר הטרנסצנדנטי. הצבי, שמתאפיין בהשלה וצמיחה מחודשת של קרניים מדי שנה, נתפס בעולם העתיק כולו כסמל להתחדשות מחזורית, תחייה, ומעבר בין עולמות.

    במסורת היוונית הצבי היה מקושר לארטמיס. האיילה אמנם היתה מקודשת לה, אבל קיים מיתוס על אקטיון בן התמותה, שארטמיס בזעמה הפכה לצבי לאחר שבטעות ראה אותה מתרחצת ערומה במעיין. אקטיון, שהיה צייד, היה מלווה בכלבים, אך מאחר שהוא הפך לצבי הם לא זיהו אותו ולכן טרפו אותו. הכלבים הם ישויות כתוניות ומסמלים את השאול, והעובדה שהצבי והאייל משוייכים אל הטבע, רומזת על כך שכשאדם מתמזג עם הטבע ומגיע לפיכך באמצעות החוויה הזו לשינוי תודעה, הוא עשוי להתקל בכלבי השאול שיטרפו אותו. כלומר, שינוי התודעה הוא דו פרצופי.

    ארטמיס, בכל מקרה, היא המהדורה היוונית של ענת, אלה בתולה וזועמת בפני עצמה, שיש הסוברים שהבתוליות שלה התגלמה בתנית שתוארה גם כן כאלה בתולה, כלומר אישה שהגיעה לגיל הפוריות אך לא נישאה. ביוון התכונה הזאת של אישה שהגיעה לפוריות אך לא נישאה היה שמור לאתנה, מה שנקרא ביוונית ״פרתנוס״. למרות שמהבחינה הזו של רווקה בוגרת, גם דמטר נחשבה ככזו (ואפילו כרווקה זקנה, לעיתים ממורמרת). בתה של דמטר, לעומת זאת, פרספונה, נחשבה בתולה, ולאחר חטיפתה על ידי אל השאול האדס נחשבה גם כאלת השאול. אנו רואים קשר בין בתולין, לפחות במובן של נערה שנמצאת במעבר בין הילדות לגיל הפוריות, לבין שאול (פולחן מתים).

    במיתולוגיה היוונית קיימת אלה בשם אסטריאה. אסטריאה התגלמה במזל בתולה, והקשר בינה לבין הכוכבים נולד לאחר שהחליטה לעזוב את האדמה ו״להגר״ אל השמיים. ההגירה הזאת היתה בעקבות מיאוסה בבני האדם, שהיו רשעים מדי בשביל נוכחותה, שכן היא סימלה את הצדק והטוהר – ולפיכך את הבתולין. העליה שלה השמיימה שקולה כנגד הירידה של בתולה אחרת אל שאול, כאמור, פרספונה. אלא שאצל פרספונה הירידה נתפסת כירידה אל מקום אפל, כי איך שהוא השאול הפך למקום מפחיד ונאלח. אבל במקום, וכאמור בפולחן הכתוני (והכנעני), השאול נחשב דווקא כמקומם של המתים, ולפיכך מקום של התעלות רוחנית. סביר שפרספונה שבמהדורה הכתונית נחשבה כ״טובה״, הודרה ממקומה, וירשה אותה לפיכך בפולחן האולימפי בתולה אחרת (שמחזיקה בידה בשיבולת של דמטר, שמגולמת בכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים, Spica שפירושה שיבולת). בכל מקרה, שתיהן נקשרות למזל בתולה. והסיבה: בתקופת השנה של מזל בתולה, שבה הקיץ נגמר והיורה יורד, בדרך כלל תקופת תשרי, נחשבת זו כרגע שבו פרספונה חוזרת מן השאול אל חיק אמה האוהבת דמטר, שמפסיקה להיות ממורמרת ומתחילה להזיל דמעות של אושר. או בקיצור, מורידה גשם. כנראה שבשל היותה של דמטר גם היא אלה כתונית, התכונות שלה כאלת פריון הועברו אל הרה. בגרסתה הרומית יונו, ובגרסה הפונית…. תנית. ושוב, אנו רואים קשר בין בתולין, פוריות, שאול ושינוי תודעה. ובין שתיהן לצבי.

    ניתן להסביר את זה באמצעות סברתו של רפאל פטאי על כך שבתרבויות הקדומות האלה האם הופיעה בשלוש התגלמויות: נערה בתולה מלאת אנרגיה, אם פוריה וחומלת, וזקנה חכמה. שלושת ההתגלמויות הללו נמצאות גם אצל תנית, לכאורה: גם ארטמיס או ענת, גם אתנה או אשרה, וגם דמטר או עשתורת (האם יש קשר אטימולוגי למילה ״אסטריאה״? כנראה שכן, דרך המילה star. לכאורה בשל הכוכב Spica היו שזיהו את דמטר עצמה עם Virgo, במובן של רווקה בגיל הפוריות).

    במסורת הסקיתית, שהיא כביכול המקור למסורת ה״איברית״ הקלטית, הצבי נושא את השמש בין קרניו ומחזיק בתפקיד של מדריך נשמות (פסיכופומפ). קרני הצבי נתפסות כסוג של עץ החיים בהסתעפותן. ענידת עיטורי צבי מזהב על בגדים, מגינים וכלי נשק סימלה מהירות, חדות וקשר לעולם הרוחות הלוחם. במסורת הקלטית, התפקיד של הפסיכופומפ הזה נקשר לאל המקורנן, קרנונוס. הקשר האטימולוגי של המילה קרן שהיא שמית, למילה horn או "קורנו״ ההודו-אירופית, לא הוכח, אז זו אנקדוטה נחמדה שבמקרה שתי המסורות האלה נפגשו בספרד הפניקית, אבל אין לקשור בין ענת הלוחמת, כנראה, לבין הקרניים. איך בכל זאת ניתן לקשור ביניהם? תנית נחשבת אצל הפניקים כ״פני בעל״, ולפיכך כמהדורה הנשית של אבי האלים, שאצל הרומים נחשב יופיטר, שבדרך כלשהיא האטימולוגיה שלו הוא ״דיס פאטר״, כלומר ״אבי״(פאטר) ״האלים״ (דיס).

    אלא שאצל הקלטים נקרא קרנונוס גם הוא ״דיס פאטר״, כשהאטימולוגיה אצלם היא ״אל העושר״, כלומר עושר הוא ״dives". קרנונוס נחשב אצלם, על פי מה שיוליוס קיסר מספר ב״מלחמות הגאלים״ דווקא כמקבילה של פלוטו, אל העושר. פלוטו הוא ממקורו אטרוסקי, עם שהיתה לו דת כתונית. אצל האטרוסקים הוא נקרא אייטה (Aita), שזה כנראה המהדורה הלשונית שלהם לשם ״האדס״, אותו פגשו בגלל הנוכחות של היוונים בדרום איטליה (והעובדה שהם נהגו לעשות אינקובציה במערות). אשתו של אייטה נקראה פרסיפנאי (Phersipnei) – עיבוד אטרוסקי ישיר לשם פרספונה. כך בעצם ניתן לקשור שוב, את הצבי, עם בתולין ועם שינוי תודעה. אני מקווה שהסלט הזה עושה לכם שכל.

    אסכם ואומר: ארבעת הקברים שנתגלו שייכים למשפחת לוחמים רכובים – מעין "גנס" צבאי, כהגדרת הארכיאולוגים. גנס במובן של בית אב, בדרך כלל כאלה שחולקים מוצא משותף מאב קדמון מיתי. כלומר, חלק מהפולחן של הגנס היה פולחן גיבורים, כשהגיבור המיתי הוא האב הקדמון, שכחלק מהמאפיינים שלו היתה הורשת ה״סגולה״ המשפחתית, הלוחמה הרכובה. חלק מהפולחן שלו כלל לפיכך שילוב של אטריבוטים המקושרים אליו, ואלה הממצאים האחרים שנמצאו שם. האם הלוחמים הללו היו פניקים או איברים? לא ברור, אבל מסתמן דווקא שאם יש להם פולחן גנס, ובעיקר פולחן של לוחמים רכובים, וכבר דיברנו על המקור המשותף לסקיתים והקלטים, כביכול, כבני יאמניה שהפכו את הסוסים לאיבר נוסף בגופם ובמהותם כלוחמים, אז כנראה שמדובר בבני ברית איברים שצוידו על ידי קרתגו. בסמוך היתה התיישבות פונית, באתר שנקרא כיום תוסאל דה מניסס.


  • טיהור והפרשות גוף: הקשרים תרבותיים ואטימולוגיים

    טיהור והפרשות גוף: הקשרים תרבותיים ואטימולוגיים

    במסגרת הדיון על תודעה ומצבי תודעה משתנים, אנו נזקקים לדון גם ביחס של האדם הקדום להפרשות גוף. וככל שמתפלשים במושגים ובכוונות, כך ייטב. אנשים ייחסו את כל מה שנכנס לגוף שלהם כאינפוט למכונת תודעה ואת כל מה שיוצא כאאוטפוט ממכונת התודעה, ובחלק מהמקרים כשמדובר בלולאת משוב, אז האאוטפוט הופך לאינפוט. זה כמובן לא הכרחי. בחלק מהמקרים האאוטפוט הוא בסך הכל "נשל" שמסמן גופה מתה, כליה של ה"אני" הקודם, וכשה"אני" הקודם מפנה את מקומו, במקומו נכנס "אני חדש". הפרשות גוף נחשבו כ"טיהור", או יותר נכון ניקוי הגוף וגם השלה סמלית של הפרסונה הישנה לטובת הפרסונה החדשה ה"מוארת". כאילו שיש שני סטים של בגדים: בגדים שיכולים להתלכלך מההפרשות, ואחרי שסיימת "להטהר", אתה מחליף את הבגדים לבגדים נקיים. מין מדי א' ומדי ב'. אחרי שסיימת את העבודה השחורה עם מדי ב', אתה עולה על מדי א'. מדי ב' זה מה שנקרא "בגדים צואים".

    הפרשות הגוף נקראו בשפה התנ"כית "צואה". למרות שמפתה לחשוב שמדובר באונומטופאה, כלומר מילה שמהתצליל שלה אפשר להבין שמדובר במשהו שיוצא ממך "צאה" (כלומר צירה מתחת לאות צ'), נראה יותר שהאטימולוגיה קשורה באמת לעניין הטהרה. בערבית יש לזה משמעות כפולה: מצד אחד זוהמה ומצד שני טיהור. המילה הערבית صَاءَة (כלומר סאעה) משמעותה המים והפסולת שיוצאים מרחם הבהמה (או האישה) מיד לאחר הלידה. מצד שני صَيَّأَ (סייאא), שהמשמעות שלו היא לשטוף כדי לטהר, למרות שבחלק מהמקרים מדובר דווקא על שטיפה שמטרתה לטהר אך היא אינה מוצלחת.

    על פי כן, ההוראה המקורית של "צואה" היא לא בהכרח הפרשה מהמעיים, אלא כל הפרשה נוזלית מסריחה ולא אסתטית מהגוף. כלומר, המשמעות של "קיא צואה" היא פחות אי שליטה בסוגרים ויותר הקאה. כשהאל אל בכתבי אוגרית שתה עד אובדן הכרה והקיא את עצמו לדעת, הוא לא התבזה, אלא דווקא הטהר. כשחסידיו ניסו לחקות אותו בסעודות המרזח גם אז, זה היה אקט של טיהור. ובאופן כללי במזרח, חלק מאקט הטיהור היה התפלשות בהפרשות גוף, בדרך כלל כל הדם והקישקעס של הבהמה הנשחטת. מן המפורסמות הוא הקורבן Taurobolium לאלה קיבלה, שבמסגרתה כל הג'יפה היתה מתנקזת לתוך לשכה תת קרקעית שבה היה נמצא ה"מיטהר" במקלחת פלש, דם וטינופת. כמובן שגם במסגרת הקורבן, אפילו היהודי, חלק מטקס הטיהור היה הזאת דם – בדיוק מהסיבה הזו. הנוזל המלכלך, יש בו גם אלמנט מטהר. כמו פרה אדומה, הרגע של ההזאה הוא לימינלי, והנוזל עצמו הוא אובייקט ההמרה.

    לא אכנס לכך (אם כי זה פתח פושע לדיון), שהפילוסופיה הזאת של נוזלי גוף מטהרים קשורה בהתבוננות על קטל בקרב כטקס מירוק. זו תפיסה שרואה בדם הנשפך גאולה הן לנשמת המומת והן לנשמת הממית. לא אכנס לכך כי לדעתי זו הבלחה מעוותת ששרשיה בפולחן הציד והקורבן. לפי הגיון זה, החיה הניצודה היא "טוטם" (התגלמות האלוהות), והריגתה ואכילתה אינן אלא ספיגת ה"מאנה" שבה, אקט שמטהר את האוכל מחד, וגואל את נפש הקורבן במיזוגה עם הנשגב האלוהי מאידך. בשלבים מוקדמים של התפתחות התודעה, הקורבן שימש קניבליזם סמלי, כשבמלחמות מול אויבים הוא אף התממש בפועל (אקסו-קניבליזם).

    הערה:  התלמוד, או יותר נכון הפרשנים של התלמוד לאורך הדורות, מדברים במפורש על צואת האוזן וצואת האף, כלומר צואה זה לא רק הפרשה מבית הרעי. התלמוד מדבר רק על "מי האוזן, ומי החוטם, ומי הפה", וכן על "מוך שבאוזן" או "ליחה של צואת האוזן" ברש"י (שבת ס"ד עמ' ב'). רש"י הוא מהמאה ה-11. ב"דברי חמודות" על מסכת ברכות של תוספות יום טוב (תחילת המאה ה-17) על פסקי הרא"ש נאמר: "ומהרי"ל קחשיב נמי צואת האוזן והאף והואיל ונוגע במקומות אלו המטונפים שזכרנו צריך לנקות, לכך אסור לנגוע בהם בשעה שעומדים בתפלה… ובצואת האוזן והאף אסור לנגוע כי אם על ידי בגד". מעט לפניו במאה ה-16 ציטט הרמ"א את המהרי"ל בהגהות לשולחן ערוך אורח חיים צ"ב ז'. המהרי"ל חי במאה ה-14 במגנצא. אין לי סימוכין לכך שמדובר במסורות מוקדמות יותר, שמקורן בארץ ישראל, אבל ההנחה היא שמסורת אשכנז שימרה את העברית "המקורית" של ארץ ישראל. המקור המוקדם ביותר להוראת "צואה" כהפרשת גוף מאוסה כלשהיא הוא כאמור המאה ה-11, וספר ישעיהו לכל המוקדם נכתב במאה השמינית לפנה"ס.


  • מאניה, נבואה, ושגעון ביוון העתיקה

    מאניה, נבואה, ושגעון ביוון העתיקה

    פרופ' יוליה אוסטינובה מלמדת באונ' בן-גוריון ומכהנת כנשיאת האגודה לקידום הלימודים הקלאסיים בישראל. שתי עבודות הדגל שלה הן מקומן של המערות במרכז הדת היוונית, ומושג המאניה בתרבות זו. נקודת המוצא שלה היא שבשונה מהתרבות המודרנית, שנוטה לעשות "מדיקליזציה" למצבי תודעה שונים, דהיינו לפרש אותם באופן גורף כמחלה קלינית או הפרעה פסיכיאטרית שיש לרפא, ביוון העתיקה התייחסו לחריגה מהתודעה הרגילה כאל ערוץ מבורך לתקשורת עם עולמות עליונים. היוונים פירשו מצבי תודעה אחרים כהפקעה, כבילה או סילוק זמני של השכל האנושי כדי לפנות מקום לסוכנות האלוהית. היכולת להפוך לכלי קיבול שדרכו האל מדבר ופועל, ולכן כמתנה אלוהית. הם חיפשו את הדברים האלה באופן פעיל.

    למעשה, הפילוסופים הראשונים הגיעו לתובנות שלהם לא בעקבות חשיבה מעמיקה אלא לאחר מסעות נפשיים שעשו בפרקטיקות דמויות שמאניות. מבחינתם מי שיודע לחשוב הוא מי שמצליח למתוח את ה-prapides שלו כדי לראות עשרה דורות קדימה ואחורה. prapides משמעותו לא רק איבר החשיבה, אלא גם סרעפת – כלומר נשימה מודעת. פרמדינס מתאר את עצמו במונחים של מי שרוכב בתהום חשוכה אל עבר האור. הוא חי באיזור (Elea-Velia) בדרום איטליה שבו היו כהנים של פולחן הריפוי של אפולו להתבודד במבנים תת קרקעיים חשוכים ("קריפטופורטיקוס") וכינו את עצמם "שליטי המאורות". חזיונות כאלה נגרמים מחסך חושי בעת אינקובציה. למעשה, מתיאוריו של אפלטון בדיאלוג "פיידרוס" ניתן להבין שה"אנמנזה", ההיזכרות בכל מה שידעת לפני ש"נפלת לעולם" היא סוג של מאניה. למעשה, המצב המאני הוא המצב הטבעי של הנשמה, והמצב השפוי, או יותר נכון המצב החושי, הוא המצב הירוד. ברגע שאתה מצליח להשתחרר מהחושים שלך ולחוות את העולם באופן אל-חושי, או-אז כבשת את האמת הנצחית.

    אוסטינובה טוענת שהנבואה ביוון העתיקה ובישראל הקדומה חולקות קווי דמיון עמוקים, ושתיהן ייחודיות ויוצאות דופן לחלוטין בנוף של תרבויות המזרח הקדום והים התיכון בכל הנוגע ליחסן לנבואה. הייחודיות היא שבשתיהן הושם דגש חזק ומרכזי על נבואה ישירה מתוך השראה, בעוד שבשאר התרבויות, תקשורת ישירה דרך מדיום אנושי כמעט לא הייתה קיימת, או שנדחקה לשוליים. בשתיהן הנביא נחשב כלי קיבול לאל, בשתיהן הנביא היה דמות נודדת ולא-ממסדית, ובשתיהן הנבואה היתה כרוכה בייסורים ולעיתים בנידוי חברתי. כלומר, הם חיו על הגבול הדק שבין נבואה לשגעון, ולכן גם התייחסו אליהם לפעמים לא בהערצה אלא בבושה.

    ספרה של יוליה אוסטינובה – Divine Mania. Alteration of Consciousness in Ancient Greece

    הערה: מדוע נדרשתי לספר זה: חלק מעניין הסבל היה התנסות ברעלים שמביאים למצבים קיצוניים, ומתאפיינים בהפרשות גוף לא נעימות ובאסתטיקה גבולית. הנידוי החברתי לא היה רק בגלל הדימוי הלא שפוי של אנשים הללו, אלא בגלל שבאמת ובתמים, להתבוסס בקיא ובצואה של עצמך זה לא סימפטי. ומה שאני מנסה להוכיח הוא שהסבל הזה נגרם כתוצאה משימוש ברעלים מאוד מסויימים (במקרה שלי: אלקלואידים טרופאניים. או בקיצור: דודאים)


  • פטריות, מטאורים וקסם אפל באמונות האבוריגינים

    על פי אמונתם של האבוריג'ינים במדבר המרכזי של אוסטרליה, פטריות ובייחוד פטריות רעילות הצומחות על פני האדמה אינן אלא מטאורים שנפלו מהשמיים והתגשמו בחומר. מכיוון שהמטאורים נתפסו כנושאים אנרגיה של קסם אפל ורע, נחשבו הפטריות למזוהמות באותו כוח מסוכן. כתוצאה מכך, הוטל טאבו חמור על אכילתן, והן נחשבו לאסורות למאכל. חוקרים מעריכים כי ייתכן והקשר המיתולוגי הזה צמח מתוך ניסיון מעשי עם פטריות רעילות או פטריות הזיה הנפוצות באזור, שגרמו לחוויות קשות או למוות, ובכך חיזקו את התפיסה שמדובר ב"כוכבים נופלים" המביאים עמם כוחות הרסניים.

    הקשר הזה בין הפטריות למטאורים הוא חלק מתפיסה רחבה יותר של השמיים במסורות ה"חלימה" (Dreamings). המטאור, בשונה מגרמי שמיים אחרים הנעים במסלולים קבועים, נתפס כאלמנט בלתי צפוי המפר את הסדר הקוסמי. בשל כך, הוא יוחס לעיתים קרובות לאירועים על-טבעיים, אותות למלחמה וקשר לעולם המתים. קבוצות רבות ראו במטאורים את עיניהן הזוהרות של רוחות רעות הצדות נשמות של חולים, או כלי נשק רוחני שנשלח להעניש את מי שהפר את חוקי השבט ומסורותיו.

    לצד ההקשרים המאיימים, המטאורים מילאו לעיתים גם תפקיד חיובי בטקסי חניכה ורפואה. בחלק מהמסורות, "אנשי רפואה" נחשבו לישויות מיטיבות שהגיעו לכדור הארץ כמטאורים בוערים כדי להביא ידע ומרפא. ולפעמים בגלל הזיקה של אנשי הרפואה למטאורים, רק אם איש הרפואה היה מוציא את ה"מטאור" מגופו של החולה, החולה היה נרפא.


  • הקרבת ילדים לאינקה: חשיפה מחודשת של אלימות פוליטית מתוחכמת

    חוקרים בחנו מחדש את שרידיהם של שלושה קורבנות ילדים שהוקרבו במסגרת טקסי הקפקוצ׳ה ומגלים מעט יותר על האופן שבו הומתו, הדרך אל מותם והסיבה בגינה הומתו. הדבר הכי ״חשוב״ שמגלה המחקר החדש, שפורסם בכתב העת Science Advances, הוא שהצורה שבה חשבנו עד כה שהדברים הללו קרו, חניקה או היפותרמיה, אינה מדוייקת.

    מה באמת קרה שם? שני מקרים נבדקו: שתי נערות מאתר החוף סרו אסמרלדה (בנות 9 ו-18) וילד אחד מהר אל פלומו (בן 8 ). מה שקרה לילד היה בניגוד לסברה שמת בשקט מקור קיצוני על ההרים הגבוהים, כאשר המחקר מוכיח שהוא נרצח במכוון. בדיקות מתקדמות גילו שיש לו שבר עמוק במצח ממכה חזקה מאוד, והחישובים מראים שזה שקול למכה בעוצמה של כמעט 300 קילו שניחתה עליו בבת אחת – כנראה מאלה אינקאית עשויה אבן. סימנים בבטן ובקיבה מראים שהוא הקא ומת מיד לאחר המכה. מה שקרה לנערות הוא שפעם חשבו שהן נחנקו למוות כי מצאו סימנים על הצוואר שלהן, אבל סריקות חדשות הראו שעצמות הצוואר שלהן שלמות לחלוטין, והסימנים נבעו כנראה רק מהבגדים שלבשו. עם זאת, בגלל נזקים שנגרמו לגופות בעבר, המדענים מודים שאין דרך לדעת בוודאות ממה הן מתו בסופו של דבר.

    בדיקות של שיער הילדים גילו שהם עברו מסעות ענק שנמשכו חודשים ארוכים ברגל, כאשר הילד לדוגמה צעד כמעט 2,800 קילומטרים. עוד התברר שבחודשים האחרונים לחייהם כולם אכלו בדיוק את אותו האוכל, מה שמעיד על ארוחות חגיגיות ומיוחדות שנועדו לחבר אותם ואת התושבים המקומיים לשלטון של האינקה. בדיקות פחמן 14 קבעו שהאירועים הללו קרו באמצע המאה ה-15, מוקדם מכפי שחשבו פעם. המשמעות היא שהקרבת הילדים לא הייתה סתם טקס דתי שקט של אימפריה שכבר שלטה בכל השטחים, אלא כלי פוליטי אכזרי ומתוחכם: דרך להראות לתושבים המקומיים מי בעל הבית, לאחד את השטחים החדשים שנכבשו תחת שלטון מרכזי אחד, ולקדש את הכוח של האינקה באמצעות פולחן ואלימות מכוונת.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×