• השום כצמח מקודש לאלות הפוריות

    השום מילא תפקיד משמעותי בפולחני פוריות בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. היו לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה והיותר ידועה היא זו שכתובה כבר בגמרא: השום הוא אפרודיזיאק, ״מכניס אהבה מוציא קינאה״, והוא גם ״מרבה הזרע״, כלומר מעודד פוריות. המדע גם מאשש את זה, שהוא מגביר (כשהוא נא) את רמות הטסטוסטרון ומעלה לפיכך את ייצור הזרע.

    וכמובן לא רק את הזרע אלא את כל ה״גבריות״. אתלטים במשחקים האולימפיים נהגו לאכול שום ואף לשפשף אותו על גופם לפני התחרויות, מתוך אמונה שזה משפר את כוחם ואת ביצועיהם. בנוסף, היו משתמשים בו גם כדי לחזק את הלוחמים לפני הקרב, ולפני המשחקים של הגלדיאטורים. הרומאים היו שותלים שום בשדות הארצות הכבושות מתוך אמונה שהאומץ שהעניק השום יחלחל מהאדמה אל החיילים. במצרים העתיקה, שליטי המדינה האכילו את עבדיהם שום כדי לחזק את גופם בבניית הפירמידות. כה גדולה היתה ההשקעה של המצרים בכלכלת העבדים, שכתובות על הפירמידות נוקבות במחיר של 1,600 טאלנטים של כסף שהוקדשו לכך. השום היה יקר עד כדי כך שבעבור כמה שומים היה אפשר לקנות עבדים בריאים!

    מסתבר שהתרכובות הגופריתיות שבו משפרות את זרימת הדם. ולפיכך גם הסיבה השניה: רפואת נשים. ברפואה המצרית הקדומה והיוונית, השתמשו בשום כמרכיב בטיפול בבעיות מחזור ואי-פוריות. טקסטים רפואיים עתיקים מציינים שימוש בשום כמגביר את זרימת הדם באזורי האגן, מה שעשוי לסייע בלידה. ישנן עדויות רבות על שימוש בשום כמעורר וסת וכאמצעי להפלה. בקודקס אברס משנת 1550 לפנה”ס, תואר השימוש בתמיסת שום ויין להחזרת הווסת. בפפירוס קרלסברג (1200 לפנה״ס) מצויינת שיטה לבדיקה אבחנתית לעקרות בנשים – האישה המועמדת לבדיקה נדרשה להכניס שן שום קלופה ונקייה לנרתיק למשך לילה שלם. אם ריח השום ייצא מפיה בבוקר, הייתה יכולה ללדת. היפוקרטס (460-370 לפנה"ס), המליץ ​​על שום לסיוע בשחרור השליה ולטיפול בגידולי בטן, בעיקר רחם.

    כמובן שגם כחומר אנטיספטי, השום שימש כחומר חיטוי. מן הסתם הדבר הזה סייע גם כן בלידה, כשמנע זיהומים. מאחר שזיהומים נחשבו תוצאה של טומאה ופעולה של שדים, שום נחשב כמרחיק עין הרע. ואלות פריון נחשבו כמגנות מפני עין הרע. ביוון העתיקה, מיילדות נהגו לתלות כמויות גדולות של שום בחדרי לידה, כדי למלא את החלל באדי שום חמימים, מרפאים ואנטי-בקטריאליים, שנחשבו דוחים רוחות רעות. לאחר לידת התינוק, היו עונדים סביב צווארו שרשרת משיני שום להגנה [כחלק מהתכונות האנטיספטיות שלו, היו מורחים אותו מתחת לבתי השחי או במפשעה כדי להסוות ריחות לא נעימים. גם על מומיות נמצאו שרידי שום במקומות אלה]

    במצרים העתיקה, השום נקשר לאלת הטבע והפריון איסיס. השכבות המרובות של הקליפה סימלו את ריבוד העולמות הרוחניים על פי הקוסמוגוניה המצרית העתיקה. המצרים ראו ביקום מבנה של מעגלים קונצנטריים – שמים, אדמה ושאול – השום (והבצל), עם שכבותיו המרובות, סימל עבורם מבנה זה. כשחותכים את הבצל, מתקבלות צורות של ירח, המקושר עם אלות הפריון. ברומא, השום שולב בטקסים שנערכו לכבוד קרס, ה-Cerealia, אלת הפוריות והחקלאות (המקבילה לדמטר), שם הכינו שיקוי אהבה ממיץ שום סחוט וכוסברה והאמינו שהוא מסייע להגברת התשוקה ולהעצמת פוריות הנשים.

    סביר להניח שמשום שהוא נקשר לפוריות ושימש כאפרודיזיאק הוא נקשר להתנהגות מינית לא מכובדת. בנצרות לדוגמה הוא נקשר עם השטן, הוא צמח במקום שבו השטן הניח את רגלו כשעזב את גן העדן, כך גם באיסלם. בחזון יוחנן נגזר על השטן להיות מושלך לאגם של אש וגופרית, דבר שבאופן מסורתי קושר לשום (ואכן יש בו כאמור תרכובות גופרתיות). במיתולוגיה ההודית, השום נוצר מטעות במהלך חלוקת נקטר האלים, מה שמביא לכך שהוא אמנם מרפא אך עדיין יש בו אלמנטים דמוניים. האלים והאסורות (שדים) החליטו לגלות את הנקטר או האמיטה (Amrita), שיקוי הנצח שהופך אותם לאלמותיים. כדי לעשות זאת הם היו צריכים לערבל את האוקיינוס. כשהאוקיינוס התערבל, אחד מהאסורות ״ראהו״ תפס את הנקטר ונמלט איתו. לפני שאינדרה תפס אותו הוא שם לב שראהו החל לשתות אותו. הוא כרת את ראשו לפני שהנקטר נטמע בגופו, וכך חלק מהנקטר נשפך על האדמה. ממנו צמחו עשבי מרפא, וגם השום. לפיכך שום אינו מוגש כנאיווידיה (Naivaidya) או כקורבן דתי לאלים, מכיוון שהוא נבט מהנקטר שנפל מפיו של ראהו, האסורה.

    סביר להניח שזה ההסבר האטיולוגי לכך ששום מסריח, כי סרחון מקושר לטומאה. אנו רואים שהכהנים המצרים לא אכלו אותו, כי הריח שלו לא התאים לטקסי הטהרה. אנו רואים אפילו בפולחן קיבלה שהיא אלת פריון, שלא הורשו להכנס אנשים שאוכלים שום. על היוונים היה ידוע שהם אוכלים שום, ויווני שהיה רוצה להשתתף במיסטריה של קיבלה היה חייב לעבור ״מבחן שום״, ואם נתגלה בהבל פיו ריח של שום הוא לא הורשה להכנס, כי ריח השום פגע באווירה המקודשת.

    בתרבות היוונית אנו רואים את השום מקושר עם כוחות דמוניים והגנה מפניהם. השום נחשב כסמלה של הקטה, כהנות הקטה הציעו ראשי שום בצמתי הדרכים, לאנשים שביקשו את הגנתה. הן הזמינו אותם להשתתף ב״ארוחת הקטה״ שכללה שום. על אודיסאוס נאמר שהוא קיבל מהרמס עשב בשם ״מולי״ כדי להגן עליו מפני קסימה של קירקה, ויש הטוענים שמדובר בשום פראי שכביכול ״לכד״ את הכוחות הדמוניים.

    לסיכום, מעט יידישקייט: במסכת נדרים נאמר, הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים; מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים. מסבירים שהקשר בין שום לבין שבת הוא שהיהודים (ומסתבר שגם הכותים) נהגו לאכול שום בלילות שבת דווקא משום שהוא מרבה את הזרע ומצווה מן המובחר לקיים את מצוות ״עונתה״ בתוך ה״שער הרוחני״ של גבולות השבת. ובשולחן ערוך נאמר ״תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת״. גם היהודים ידעו את סגולות האפרודיזיאק של השום, ואת הקשר שלו לפוריות.


  • תל מסתורי בנורבגיה מסתבר כמקום פולחן

    בהודעה הרשמית של הסוכנות הנורווגית למורשת תרבותית מיום 20 בדצמבר 2024, נמסר כי תל קרנילשאוגן בגלופן – 420 קילומטרים צפונית-מערבית לאוסלו לצד שני פיורדים, הייפיורדן (Hyefjorden) וגלופפיורדן – הוא תל הקבורה הגדול ביותר במערב נורווגיה ואחד הגדולים במדינות הנורדיות. באמצעות טכנולוגיית רדאר חודר קרקע, ארכיאולוגים מאוניברסיטאות ברגן וסטוונגר אישרו כי התל נבנה באופן מלאכותי, ככל הנראה בתקופת הברזל. בנוסף, התל מתואם עם תופעה אסטרונומית: במהלך ימי ההיפוך של החורף והקיץ, קרני השמש עוברות דרך חריץ בהר ומאירות את התל, מה שמרמז על כך שהוא שימש כמקום מפגש טקסי. ההודעה ציינה כי התל לא נחפר, ותכולתו נותרה בגדר תעלומה.


  • דייסה ולא לחם: תגליות חדשות על תפריט האדם הניאוליתי בצפון אירופה

    מסתבר שביות הדגנים – לפחות בצפון אירופה בתקופה הניאוליתית – לא היה לשם אפיית לחם, כי אין עדויות לטחינת דגנים לכדי קמח. אמנם טחנו אותם, אבל לא כדי שיהיה ניתן להכין מהם לחם, אלא יותר דיסה או מרק דגנים (gruel). החוקרים לא מצאו עדויות לבישול בירה באתר, וציינו כי אין עדויות ברורות לייצור בירה בדנמרק לפני תקופת הברונזה. יש מקום להניח שבעצם בירה בעצם דיסה שתססה, או יותר נכון דיסה היא בירה שלא תססה. ייתכן שהמעבר בין דייסה לבירה היה טבעי – הדייסה שהושארה לזמן ממושך הייתה מתחילה לתסוס באופן טבעי בשל שמרי בר שנמצאים בסביבה. זו כנראה אחת הדרכים שבהן התגלתה הבירה, והתהליך שוכלל עם השנים.

    המחקר התפרסם בכתב העת Vegetation History and Archaeobotan, ונערך על ידי צוות חוקרים מדנמרק, גרמניה וספרד, כולל חוקרים ממוזיאון מוסגארד ואוניברסיטת אורהוס בדנמרק. החוקרים בדקו אבני טחינה שנמצאו באתר פריידנלונד באי פין בדנמרק, לצד יותר מ-5,000 גרגרי דגנים שרופים כגון שעורה חסרת קליפה, חיטת אמר ודורום. בניתוח מיקרוסקופי של פיטוליתים (שרידי מינרלים של צמחים) וגרגרי עמילן, התברר כי האבנים לא שימשו לטחינת הדגנים לקמח לצורך אפיית לחם. במקום זאת, גרגרי העמילן זוהו ככאלה שמקורם בצמחי בר, מה שמעיד על כך שהתושבים השתמשו באבני הטחינה בצורה דומה למכתש ועלי להכנת דייסה. הדייסה הייתה מזון מרכזי לצד תפריט מגוון שכלל פירות יער, אגוזים, שורשים ובשר.


  • הקרבת אדם בתרבות המוצ’ה

    בתרבות המוצ’ה של פרו העתיקה, הקרבת קורבנות אדם הייתה פרקטיקה מרכזית בטקסים דתיים, אך המחקר הארכאולוגי מצביע על כך שהמעמד החברתי של הקורבן השפיע באופן מהותי על אופי ההקרבה. בעוד אנשים ממעמד נמוך יותר סבלו מטקסי הקרבה פומביים ומזעזעים, אלה ממעמד גבוה נהרגו בצורה פרטית ומכובדת יותר, לעיתים תוך שימוש בשיטות שנחשבות “הומניסטיות” יחסית.

    שבויי מלחמה או אנשים ממעמדות נמוכים, הוקרבו באירועים רבי משתתפים שייצגו את הכוח של האליטה והחברה הדתית. הטקסים האלה, שתועדו בציורים ובממצאים ארכיאולוגיים, היו כרוכים לעיתים קרובות בשפיכות דמים פומבית, כמו עריפת ראש או חתכים טקסיים. המטרה הייתה לרצות את האלים ולהציג עוצמה רוחנית ופוליטית. הקרבות אלו התרחשו באתרים מרכזיים, לעיני קהל גדול, ושימשו גם כהצגה ראוותנית שהמחישה את שליטת האליטות על החברה והדת. עבור הקורבנות, התהליך לא כלל כל התחשבות אישית או כבוד.

    לעומת זאת, ממצאים ממחקר חדש שפורסם בכתב העת המדעי Proceedings of the National Academy of Sciences, מצביעים על כך שבני המעמד הגבוה — כמו אנשים ממשפחות הקשורותלשלטון או בעלי מעמד רוחני חשוב — זכו לטיפול שונה לחלוטין. בקבר שהתגלתה באתר Huaca Cao Viejo בפרו, נמצאו עדויות לכך שהקרבת קרובי משפחה של אליטה נעשתה באופן פרטי ובשיטה שנחשבת מכובדת יותר: חניקה באמצעות חבלים מסיבים צמחיים. שיטת החניקה נתפסת על ידי החוקרים כעדינה יותר בהשוואה לשיטות פומביות כמו עריפת ראש. ייתכן ששיטה זו שימשה כסמל לכבוד ומעמד, ושיקפה את מעמדם הגבוה של הקורבנות ואת הקרבה האישית שלהם למי שנקברו עמם. לדוגמה, בקבר המדובר, נער מתבגר הוקרב לכבוד אביו, ונערה מתבגרת הוקרבה לכבוד דודתה, “סניורה דה קאאו”, אישה ממעמד גבוה ומרכזי בתרבות המוצ’ה.

    מעמדו של הקורבן לא השפיע רק על שיטת ההקרבה, אלא גם על תכלית הטקס. עבור האליטות, ההקרבה נתפסה כאקט סמלי שנועד לחזק את זיקת המשפחה לאלים ולהבטיח את מעמדם של הנקברים בעולם הבא. לעומת זאת, עבור קורבנות מהמעמד הנמוך, ההקרבה שימשה להפגנת כוח פוליטי וצבאי, ללא כל מימד אישי או רוחני.


  • סנטה קלאוס הוא פטריה פסיכדלית

    האייטם הזה אמנם לא חדש בניו יורק טיימס, אבל הוא הופיע אתמול בבלוג ״בוינג בוינג״.

    מת’יו סלטון פרסם בשנת 2010 סרטון קצר ומאמר במסגרת “Op-Doc” של הניו יורק טיימס, שהציעו שסנטה קלאוס, כפי שאנו מכירים אותו כיום, שואב השראה מטקסים רוחניים של השמאנים הסאמים בפינלנד. הוא מראיין את פרופ׳ קארל ראק וכן את לורנס מילמן, חוקר ומיקולוג המתמחה במסורות של העמים הצפוניים.

    בין הטקסים השמאניים לבין סיפורו של סנטה קלאוס קיימות הקבלות רבות. השמאנים, כמו סנטה, נתפסו כדמויות רב-עוצמה המסוגלות להתגבר על מגבלות של זמן ומרחב. השימוש באיילים בטקסי הסאמי, למשל, מזכיר את מסורת האיילים המעופפים של סנטה, ובדומה לכך, טיפוסם של השמאנים דרך ארובות בתים כדי לבצע את טקסיהם מקביל למסורת המוכרת של סנטה המגיע לבתים דרך הארובה. נוסף על כך, השמאנים הביאו “מתנות” של ריפוי ונחמה, מה שמזכיר את המתנות שמחלק סנטה בליל חג המולד.

    במאמר, כמו גם בסרטון שפרסם סלטון, מודגשת ההתכתבות התרבותית בין הטקסים הקדומים של השמאנים לבין הדמות הפולקלוריסטית של סנטה כפי שאנו מכירים אותה היום. יש גם הפניה לספרו של פול דוורו (ההוא מהליי ליינס), The Long Trip: A Prehistory of Psychedelia, אשר מתמקד בקשרים בין מסורות פסיכדליות קדומות לבין סיפורים מודרניים,וכן למאמריו של גרג טיילור מה-Daily Grail שמנתחים את הרקע התרבותי והרוחני של מסורות אלה.


  • ממצאי קנאביס שלא לצורך פסיכואקטיבי, מהתקופה היוונית העתיקה

    מאמר ממרץ 2023. חוקרים מאוניברסיטת דרום בריטני ברן שבצרפת, ניתחו שרידים אורגניים שנמצאו בכלי ברונזה בהרואון של פסטום (Paestum), וזיהו שרידי קנאביס בתחתית כלי הברונזה. מאחר שלא נמצאו סמנים פסיכואקטיביים כמו THC, מסתמן שהשימוש בקנאביס לא היה לצרכים טקסיים משני תודעה, אלא לשימוש ״סטרייטי״ יותר כמו ייצור סיבים. ואולי בכלל מדובר בזיהום סביבתי או שבמקרה גדל במקום קנאביס.

    ההרואון של פסטום הוא מבנה ארכיאולוגי מתקופת יוון העתיקה שתוארך לסוף המאה ה-6 לפנה”ס. המבנה תואר בתחילה כמרכז פולחני או כמצבת זיכרון לגיבור, אך הניתוחים המתקדמים הציעו פרשנות מחודשת לממצאים.הסיבה לחשוב שהיה שם פולחן גיבורים היה בגלל מה שנראה היה כשרידי דבש, וחשבו שדבש הוא חלק מפולחן גיבורים. זה כאמור לא מתאים לממצאים.

    מה הממצאים? החוקרים מצאו שמונה כלי ברונזה, כולל הידריות ואמפורות, שהכילו חומר אורגני צהוב-חום, עבה ודמוי משחה. באמצעות ניתוחים כימיים ופולנולוגיים (כלומר, של פולן) התגלה כי החומר הוא שמן צמחי בלתי רווי, ככל הנראה שמן המופק מזרעי קנאביס. הניתוחים הכימיים שללו כאמור אפשרויות אחרות כמו דבש, שמן זית, שעווה, שרף ושומנים מהחי. בנוסף, זיהוי גרגרי פולן בריכוז גבוה ממשפחת הקנאביים (Cannabaceae) תמך במסקנה כי שמן הקנאביס היה מרכיב מרכזי בתוכן הכלים.
    ראוי לציין שממצאים קודמים באיטליה, בעיקר מתקופות פרה-רומיות, מצביעים על שימוש בסיבי קנאביס למטרות טכניות, כמו חבלים או טקסטיל. וגם כתבים מהתקופה הרומית, כמו של פליניוס הזקן ודיסקורידס, מזכירים שימוש בקנאביס לצרכים רפואיים ולייצור חבלים. אז אולי אין מקום לפנטז.

    כריס בנט העיר את תשומת ליבי לפסקה מן המאמר שמתייחסת לאטרוסקים בהקשר לזיהוי מוקדם של המילה “קנא” (kanna), שנמצאה חקוקה על חפץ אטרוסקי ומתוארת לעיתים כטרנסליטרציה של המילה היוונית “קנאביס” (kannabis). ממצא זה יצר עניין בקרב חוקרים משום שהוא עשוי להצביע על קשר בין האטרוסקים לשימוש בקנאביס או לתיעודו בתרבותם. אף על פי כן, פרשנות זו שנויה במחלוקת, ומחקרים נוספים נדרשים כדי לאשש או להפריך אותה.

    הממצא נמצא בקבר אטרוסקי המתוארך למחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה”ס, ומפורש כאילו הוא משלב בין אגדות אטרוסקיות למיתוס על הארגונאוטים. הסברה היא שהממצא מתאר את ספינת הארגונאוטים ״ארגו״ שהמפרש שלה נטווה מקנאביס, ושכביכול בעקבות כך הקנאביס נכלל בפולחן האטרוסקי, שהגיע אליהם בעקבות קשריהם עם היוונים. אבל כאמור, זו השערה בלבד.


  • הארגמן והאופיום: סמליות של חיים, מוות ולידה בתרבויות העתיקות

    הפקת צבע הארגמן (Tyrian purple) והפקת האופיום מפרג האופיום (Papaver somniferum) הן פעולות שונות במהותן, אך יש להן זיקה רעיונית וסמלית משותפת. שתי הפעולות מתמקדות במיצוי של חומר נדיר ובעל ערך רב, שמקורו באורגניזם חי, ותהליך ההפקה קשור בפציעה והשחרור של חומר חיוני למען מטרה יקרת ערך. אבל הדבר המשותף הנוסף הוא שאת תהליך ההפקה של שניהם מכנים במונחים של הוצאת לשד מ״פרח״ – דבר שמתאר לא רק את המהות הפיזית של החומר אלא גם את סמליותו, כמטאפורה לחיים שנגדעו ולמחיר הכרוך בהפקת דבר מה יקר ערך.

    תהליך הפקת הארגמן מהחלזונות מתואר באופן מטאפורי על ידי אריסטו ופליניוס הזקן, שמגדירים את המיץ המופק מהדג כ”פרח” (ἄνθος ביוונית, flos בלטינית). המיץ הזה מופק מאיבר בצוואר הדג, ונאמר שיש להוציאו כשהדג חי, שכן אם הוא מת, הוא “מקיא” את המיץ, מה שמפחית את איכותו (אריסטו, Hist. an. 547a26-27; פליניוס, Nat. 9.125-26). המטאפורה של “פרח” מתארת את החומר לא רק כמוצר יקר ערך אלא גם כסמל של חיים שנגדעו – כמו פרח שנקטף. תהליך זה מזכיר את הפקת האופיום, שגם היא כרוכה בחריצה של כמוסת הפרי הלא-בשלה של הפרג, כדי לשחרר את הלטקס החלבי, שנחשב ל”עיקר” הצמח. בשני המקרים, החריצה או הפציעה היא פעולה הכרחית שמובילה למיצוי חומר שהוא תמצית החיים של האורגניזם.

    המונח “פרח” מציע פרשנות סמלית כפולה: מצד אחד, הוא מדגיש את יופיו וטבעיותו של החומר המופק, ומצד שני, הוא מרמז על השבריריות של החיים ועל המחיר הכרוך במיצוי התמצית. אריסטו, למשל, משתמש במונח “פרח” לתיאור הנוזל המופק מהארגמון, ואף מציין שהוא מופק בין איברים בגוף הדג ששם אחד מהם (μηκῶν) מתורגם כ”מקבילה לכבד” אך גם יכול להתפרש כ”פרג”. ההקבלה הזאת מחברת בין תהליך הפקת הצבע להפקת האופיום – שני חומרים שמזוהים עם הקרבה ושימושים ייחודיים ויוקרתיים.

    ההקאה הזאת, יש בה מן האנלוגיה להקזת דם. השאלה היא מה הקונוטציה של זה. קלייר סטוקס מאונ׳ ניוקאסל טוענת שמדובר באנלוגיה לדם שנשפך בקרב. וירגיליוס באיניאדה, ממשיל את תהליך הפקת הארגמן כסמל של חיים ומוות, בדומה לדם הנשפך בקרב. דמם של לוחמים צעירים שמתים בקרב מומשל ל“פרחים סגולים” שנקטפו טרם זמנם. באותו אופן וירגיליוס כאילו מתארת את נפילת הרפובליקה הרומית בסצנה שבה איניאס נועץ את חרבו בטורנוס וטובל אותה בדם הרוטוליאני, מה שצובע אותו בארגמן. הדבר אמור לסמל את נפילתה של הרפובליקה הרומית כייסוד מחדש של האימפריום הרומי, דווקא באמצעות שפיכות דמים. כאילו שמלחמות האזרחים, שאוגוסטוס חתם ב״שלום הרומי״ שלו, היו תהליך הכרחי ואולי רצוי.

    יש לציין שברומא התייחסו אל הארגמן כאל סמל אימפריום, אך גם כאל סמל לחמדנות ודקדנס. כך קיקרו תיאר אותו. בעיקר את יהירותו של יוליוס קיסר וגלימתו הסגולה, שהדגישה את מעמדו כמלך, דבר שהתריס נגד הערכים הרומאיים המסורתיים הרפובליקניים. כך שבארגמן היה גם לסמל לכח הרסני ולא מרוסן. פליניוס הזקן מתאר לדוגמה את תהליך הפקת הארגמן כלוקה ב”מאניה” (insania), מה שרומז לרדיפה האנושית אחר יוקרה שאינה יודעת גבול.

    דיברנו קודם על הקונוטציה של הקזת הדם. רק מתבקשת הגישה שה״הקאה״ של החומר המופק מהאופיום ומהארגמן היא השליה שיוצאת מגוף האישה לאחר הלידה, או שמא התינוק עצמו. גישה שאליה התייחסתי בספקנות באחד מהפוסטים הקודמים, היא שמדובר בדם הווסת הניגר. ובכל מקרה, רגע החריצה של תרמיל הפרג ורגע הריסוק של האופרקולה, כמוהם כרגע הלידה. ובכך עוד רפרנס מקודש.


  • קדושת הצבע הסגול: פולחן השליט ההלניסטי והסמליות הרוחנית של הארגמן

    אני כותב כעת עבודה סמינריונית על קדושת הצבע הסגול בהקשר של פולחן השליט ההלניסטי ונדרש לקשר בין העדפותיהם של השליטים ההלניסטיים לגלימות ארגמן לבין האספירציות שלהם להיחשב כאלים. במסגרת זו אני חופר מעט במקורות ההערצה לארגמן. בעבר כתבתי על התפקיד של הקטורת ששימשה כמשכך כאבים בעת הלידה שהיתה עשויה מאופרקולות (סוגרי קונכיה) של חלזונות, ומאבקה שנכתשה מהם וסגולותיה הרפואיות, שכביכול הפכו את המיילדות-שמאניות לקדושות, ואת החומרים איתם עבדו לסמלי קדושה. גם ארגוט שימש כסוג של אפידורל שכזה, וגם הוא סגול. וכך גם כפי שנוכחנו לדעת (בהרצאתה של ד״ר סימביקה פרומין), שיח אברהם ששימש כמשכך כאבי מחזור וככלי להפלה טבעית. כעת, עוד כמה אינפוטים שאני כותב בעיקר כדי שישמשו אותי בהמשך.

    מרי בויס טוענת בחלק השני של ספרה ״A History of Zoroastrianism״, שסגול היה צבע של מעמד הלוחמים בחברה הפרסית העתיקה, ושהגלימות שלבשו, שנקראו קנדיס וסראפיס, היו בצבע סגול. בתחריט שנמצא ב-Dascylion שבאסיה הקטנה, שהיתה מושב האחשדרפן של אסיה הקטנה לאחר כיבוש כורש, מתוארים שני אמגושים לבושים בקנדיס ומחזיקים ברסמן וכן מכתש ועלי, שני דברים הקשורים לטקס ההאומה (בתמונה המצורפת). ברסמן הוא אגד של ענפים, למרות שבשלב יותר מאוחר החלו להשתמש בחוטי מתכת, וסימל את הבריאה והאלמוות. לא ברור ממהו אבל לא משנה ממהו, כנראה. מה שחשוב לנו בשלב זה הוא שמי שלבש את הקנדיס הסגול ניהל את טקס ההאומה, והשאלה היא האם הוא כהן או לוחם. בויס טוענת שלא מן הנמנע שמדובר בלוחמים, גם הם היו מקיימים את הטקס.

    למה לוחמים וסגול? בספרה של מניה סעדי נג׳אד מהאוניברסיטה החופשית של ברלין, על האלה אנאהיטה, היא טוענת שהיה קשר בין האלה הזאת ללוחמים שנקראה בדרך כלל ״גיבורה״ (סיומת sura), והדבר מסביר מדוע מרכבתה היתה מכוסה בארגמן כפי שמתואר אצל קסנופון. אנאהיטה היתה אלוהות של מים, וב-Ābān Yašt יש תיאור של מנחות אליה שכוללות ״האומה מעורבבת עם חלב, ברסמן ומחשבות דיבורים ומעשים טובים״. בצורה זו אפשר להסביר שהלוחמים הקדישו את ניצחונותיהם לאנאהיטה כאשר הכינו האומה כחלק מהכנות לקרב, דבר שמוכר לנו מקבוצות הודו-אירופיות אחרות. כמו לדוגמה הצורה שבה הלוחמים הגרמאניים השתמשו בתמד.

    את המאפיינים הלוחמניים אימצו בפולחן אנאהיטה מעשתר הבבלית, או יותר נכון מאיננה שנחשבה אלת המלחמה השומרית. איננה היתה גם בעלת מגדר מעורפל, אולי משום שלחימה נחשבת תפקיד גברי. בפולחנה ביצעו כהנים טרנסווסטיטים בשם kurgarrū ריקודי מלחמה פולחניים.אותם הכהנים מתוארים כמי שמקיימים יחסי מין פולחניים, לעיתים הומוסקסואליים. בהמשך הכהנים האלה כונו ״קדשים״, ומסופר עליהם שהיו טווים בגדים לאשרה, בדרך כלל טווים צמר עיזים וצובעים אותו בשני. המעניין הוא שברברה ג׳ ווקר, טוענת שהצבעים האלה שימשו בפולחן אלות הפריון בגלל שצבעם היה כמו צבע הדם במחזור החודשי. לא יודע מה הקרדיט שנותנים לברברה ווקר, חוקרת פמיניסטית (וגורו סריגה), אבל כשעוסקים בפריון בהקשר של לחימה, ובדם שנשפך, אפשר מהר מאוד להבין כיצד זה מתקשר עם קדושה ושינוי תודעה.

    במסמכים אכדיים ישנן התייחסויות לראשי עטרות עשויים מצמר סגול שקישטו את ראשה של עשתר. מהאזכור בישעיהו כ״ח א׳ ניתן להבין כאילו השם העברי של העטרת הזו היא ציץ, כדי לרפרר לציץ של הכהן הגדול שהיה קשור בפתיל תכלת – כאילו מדובר באותו העיטור של עשתר. על פי תרגום השבעים (פטאלוס) ועל פי מה שניתן להבין מהוראות המילה ציץ במלכים א׳ ו׳, ניתן להבין כאילו שמדובר בפרח. כך גם יוסף בן מתתיהו מדמה את הציץ לפרח של השכרון. השכרון אמנם פרחו לא סגול' למרות שדודניו כן. אבל יותר נראה שהפרח הוא בצורת פרחו של צמח ההדס. ההדס שימש בפולחני פריון, ובטקסי חיים ומוות. יש הטוענים שגם אותו הברסמן הוא בעצם ענפי הדס.

    ההדס שימשה כמגן מפני עין הרע. גם על הציץ אומרים ששם ה׳ שעליו היה בעצם קמע להגנה מפני עין הרע. ביוונית hērōs הוא ״מגן״. יש הטוענים ששמה של הרה נגזר מכך. המילה עצמה נגזרה מהמילה הפרוטו הודו-אירופית *ser-, שממנה נגזרו המילים ל״זרימה״ ו״נהר״ הן ביוונית ἥρως (הרוס) והן בסנסקריט सरित् (סאריט). וכפי שאנו רואים גם המילה האווסטית לגיבור נגזרת מכך, sura.

    עד כאן בינתיים מחקרי. אני תוהה מה הקשר בין ההדס לצבע הסגול. ועונה לעצמי, כנראה, שפירות ההדס סגולים. האם יש קשר לרפואת נשים? ובכן, מסתבר שהדס שימש לשיכוך של דימום יתר בזמן המחזור ולהקלה על תסמיני וסת.

    לסיכום: כל עניין ההגנה נקשר לצבע הסגול. ברגע שאתה מתלבש עם בגדים סגולים אתה מכתיר את עצמך כמגן וכמושיע. כמו כן, פריון נקשר עם צבע סגול. ברגע שאתה מתלבש עם בגדים סגולים, אתה בעצם מכתיר את עצמך כמי שמקושר אל הלידה והלידה מחדש. במחשבה היוונית, הדבר הזה קשור למצב תודעה שנקרא אאודיימוניה, כלומר אושר. אבל יותר מכל, נצחון במלחמה נקשר עם הצבע הסגול. עלירזא שאפור שהבאזי מהארוורד טען שתיאורו של קסנופון למרכבה העטופה בארגמן היתה לא לכבודה של אנאהיטה אלא דווקא לכבודו של קאבי ויסתאספה (Kavi Vistāspa), המלך הלוחם והפטרון של זרתוסטרא, או באופן מדויק יותר, לרוחו – frauuast. וישטספה הלז מתואר כלוחם בשמו של אהורה מאזדה אך בשלב כלשהוא כל מלחמתו הופכת להיות מלחמה אלגורית בשם האמונה נגד אויבי האמונה, כמו לדוגמה בדינקרד, הוא מתואר לא כלוחם פיזי אלא כלוחם רוחני. הסגול מתאר את היותך לוחם בכל המובנים, כמלך בלתי מנוצח שמגן על ממלכתו, וגם כלוחם רוחני שנלחם בשם האלים ועל כן יש לו ברית מיוחדת עימם.


  • הרגשתי תחושה מעקצצת בקרסול

    האשורים קישרו רגשות של כעס עם תחושות בירכיים. רגשות של אהבה ואושר נקשרו אצל האשורים לכבד, איבר שאינו נחשב כיום למוקד רגשי. תחושות של סבל או מצוקה רגשית קושרו אצלם לבית השחי, וקא צ׳ינג, האשורים חוו עוררות מינית כתחושת עקצוץ בקרסוליים – כך מגלים חוקרים במחקר חדש שמפורסם בכתב העת iScience. הם הגיעו למסקנות אלה באמצעות גישה מחקרית רב-תחומית ששילבה ניתוח טקסטואלי, גישה בלשנית וכלים מודרניים ממדעי המוח והקוגניציה.

    האם זה אומר שהם חשו רגשות באופן שונה מאיתנו, כלומר תגובות פיזיולוגיות שונות? לא בהכרח. המחקר מצביע על כך שהאשורים תיארו את הרגשות ואת הביטויים הפיזיולוגיים שלהם באופן שונה מזה שאנו מכירים היום, אך אין בכך הוכחה חד-משמעית לכך שהם חוו את הרגשות עצמם בצורה שונה מאיתנו. כלומר, ייתכן שהרגשות עצמם – כעס, אהבה, עצב וכדומה – היו דומים לשלנו, אך הדרך שבה הם תפסו, תיארו והבינו את ההשפעה של רגשות על הגוף הייתה תלויה בתפיסות התרבותיות, החברתיות וההקשרים ההיסטוריים שלהם.

    תיאור רגשות בצורה פיזיולוגית שונה נובע משילוב של גורמים תרבותיים, חברתיים, לשוניים והיסטוריים שמשפיעים על הדרך שבה אנשים מבינים ומבטאים את הרגשות שלהם. בין השאר דבר שקשור למערכת האמונות, אצל האשורים הכבד נחשב תמיד כמקור הרגשות. הדבר השפיע גם על גישתם הרפואית, הם תיארו את רגשותיהם בהתאם להבנתם את האנטומיה של הגוף.

    רגשות גם נחשבו לביטוי של כוחות רוחניים או קוסמיים, ולכן יוחסו לאיברים בעלי משמעויות כאלה. באשור כבד היה מקושר עם דברים חיוביים, ולכן כל רגש חיובי היה קשור אליו בצורה זו או אחרת. מעבר לכך, אנחנו לא אחראיים על דרכם הפיוטית להיות ציוריים. סביר שהדרכים הללו היו שאולות מעולם התוכן של אותם האנשים, בדרך כלל חקלאים שמנסים להסביר את מה שקורה להם באמצעות מה שהם מכירים, הטבע.


  • השפעות התרבות המינואית על הנצרות

    מנהגים רבים, פרקטיקות תרבותיות ומסורות של התרבות המינואית מכרתים נשמרו בצורה זו או אחרת בנצרות האורתודוקסית. כך, על פי כתבה באתר גריק ריפורטר. אני לא מכיר את הכותב, ולפי לינקדאין מסתבר שהוא אמנם בוגר תואר שני אבל עדיין עיתונאי. אבל הוא מבסס את חלק מטענותיו על ממצאים ארכיאולוגיים ובעיקר טענותיה של ננו מרינטוס, פרופ׳ מהמחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. מרינטוס מעלה במחקריה את האפשרות שחגיגות חקלאיות פגאניות שהתמקדו באביב ובקציר ביוון העתיקה, השפיעו על חגי אביב נוצריים כמו הפסחא. התרבות המינואית היוותה השפעה על הדת העממית ביוון, בעיקר בכל מה שקשור לפולחן הטבע, וסמלי חיים כגון מערות, מעיינות טבעיים, עצים קדושים ובעלי חיים כגון הנחש המשיל עורו ומתחדש.

    אחת מההשפעות החשובות ביותר, הוא חג הפסחא. טקסי פריון ואביב בנצרות, כמו חג הפסחא, עשויים לשקף טקסים חקלאיים מינואיים הקשורים למחזוריות הטבע ויבולים – נטען. מרינטוס מתבססת על ממצאים ארכיאולוגיים של מנחות ופולחן באתרים מינואיים כמו מערת אידה. השיבולים עצמם המתחדשות בצורה עונתית הן יסוד הפולחן, הפרקטיקות הללו של פולחן הפוריות הותאמו לנצרות.

    הנוצרים הושפעו גם ממסורת הלידה במערה המבוססת על מיתוסים מינואיים. ישו נולד במערת המולד, כביכול השפעה ישירה מהתרבות המינואית. פולחן מערות מינואי היה קיים במערו כמו מערת אידה ובמערת פסיכרו – שם כביכול נולדו אלים כמו זאוס עצמו. מערות שימשו גם לאינקובציה, ומאוחר יותר קדושים ונזירים נוצרים אורתודוכסיים המשיכו בהערצתן.

    עצי זית ותאנה, שזכו לכבוד מיוחד במינואיות, שימשו כסמלי חיים וקדושה. הכנסייה של סנט תאודורה בוואסאס, שבה שורשי עץ משתלבים עם מבנה הכנסייה, מחברת בין הטבע לקדושה. הנצרות העממית מעלה על נס פולחן עצים קדושים, כמו עץ חג המולד. ולא רק עצים, אלא גם חיות: שוורים לדוגמה, שוורים נחשבו קדושים בתרבות המינואית והיו במרכז טקסים כמו קפיצות מעל שוורים. ציורי קיר שכאלה נמצאו בארמונות כמו בקנוסוס.

    באיקונוגרפיה הנוצרית, במיוחד בנצרות האורתודוקסית, השור מופיע לעיתים קרובות בסצנות המתארות את לידת ישוע, כמו במערת המולד. המסורת הנוצרית מקשרת את השור עם לוקאס הקדוש, אחד מארבעת מחברי הבשורה. הסמליות הזו נובעת מהדגש של לוקאס על קורבנות וטקסים דתיים, במיוחד בתחילת הבשורה שלו, המתארת את זכריה הכהן בבית המקדש.

    השור שימש כמרכיב המרכזי במיתוס המינוטאור, יצור כלאיים מפלצתי של שור-אדם נכלא במבוך, שהיה מלכודת ללא מוצא וסימל מסעות מורכבים ומחזוריות. דפוסי מבוך מופיעים ביצירות אמנות מינואיות. הדבר השתמר באדריכלות של קתדרלות, מבוכים משמשים שם כמטפורה למסע רוחני. דוגמה לכך היא קתדרלת שארטר בצרפת, שאמנם נמצאת במערב אך נבנתה עוד בתקופה שלפני הפיצול, אולי אף במאה החמישית. במרכז הקתדרלה יש ריצוף בצורה של מבוך עם 11 מעגלים המקיפים את מרכזו האלגורי הטקסי. האלגוריה היתה כזו שכדי לראות את מלוא הדרה של הכנסיה צריך להגיע למרכז, ואם מהלכים במבוך בעצם ״מחפשים את האמת הסבוכה״. הצליינים שהגיעו לקתדרלה היו נוהגים להלך במבוך הזה עד שהגיעו למרכזו בדיוק לשם כך, כדי לגלות את ״האמת״.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×