השום מילא תפקיד משמעותי בפולחני פוריות בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. היו לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה והיותר ידועה היא זו שכתובה כבר בגמרא: השום הוא אפרודיזיאק, ״מכניס אהבה מוציא קינאה״, והוא גם ״מרבה הזרע״, כלומר מעודד פוריות. המדע גם מאשש את זה, שהוא מגביר (כשהוא נא) את רמות הטסטוסטרון ומעלה לפיכך את ייצור הזרע.
וכמובן לא רק את הזרע אלא את כל ה״גבריות״. אתלטים במשחקים האולימפיים נהגו לאכול שום ואף לשפשף אותו על גופם לפני התחרויות, מתוך אמונה שזה משפר את כוחם ואת ביצועיהם. בנוסף, היו משתמשים בו גם כדי לחזק את הלוחמים לפני הקרב, ולפני המשחקים של הגלדיאטורים. הרומאים היו שותלים שום בשדות הארצות הכבושות מתוך אמונה שהאומץ שהעניק השום יחלחל מהאדמה אל החיילים. במצרים העתיקה, שליטי המדינה האכילו את עבדיהם שום כדי לחזק את גופם בבניית הפירמידות. כה גדולה היתה ההשקעה של המצרים בכלכלת העבדים, שכתובות על הפירמידות נוקבות במחיר של 1,600 טאלנטים של כסף שהוקדשו לכך. השום היה יקר עד כדי כך שבעבור כמה שומים היה אפשר לקנות עבדים בריאים!
מסתבר שהתרכובות הגופריתיות שבו משפרות את זרימת הדם. ולפיכך גם הסיבה השניה: רפואת נשים. ברפואה המצרית הקדומה והיוונית, השתמשו בשום כמרכיב בטיפול בבעיות מחזור ואי-פוריות. טקסטים רפואיים עתיקים מציינים שימוש בשום כמגביר את זרימת הדם באזורי האגן, מה שעשוי לסייע בלידה. ישנן עדויות רבות על שימוש בשום כמעורר וסת וכאמצעי להפלה. בקודקס אברס משנת 1550 לפנה”ס, תואר השימוש בתמיסת שום ויין להחזרת הווסת. בפפירוס קרלסברג (1200 לפנה״ס) מצויינת שיטה לבדיקה אבחנתית לעקרות בנשים – האישה המועמדת לבדיקה נדרשה להכניס שן שום קלופה ונקייה לנרתיק למשך לילה שלם. אם ריח השום ייצא מפיה בבוקר, הייתה יכולה ללדת. היפוקרטס (460-370 לפנה"ס), המליץ על שום לסיוע בשחרור השליה ולטיפול בגידולי בטן, בעיקר רחם.
כמובן שגם כחומר אנטיספטי, השום שימש כחומר חיטוי. מן הסתם הדבר הזה סייע גם כן בלידה, כשמנע זיהומים. מאחר שזיהומים נחשבו תוצאה של טומאה ופעולה של שדים, שום נחשב כמרחיק עין הרע. ואלות פריון נחשבו כמגנות מפני עין הרע. ביוון העתיקה, מיילדות נהגו לתלות כמויות גדולות של שום בחדרי לידה, כדי למלא את החלל באדי שום חמימים, מרפאים ואנטי-בקטריאליים, שנחשבו דוחים רוחות רעות. לאחר לידת התינוק, היו עונדים סביב צווארו שרשרת משיני שום להגנה [כחלק מהתכונות האנטיספטיות שלו, היו מורחים אותו מתחת לבתי השחי או במפשעה כדי להסוות ריחות לא נעימים. גם על מומיות נמצאו שרידי שום במקומות אלה]
במצרים העתיקה, השום נקשר לאלת הטבע והפריון איסיס. השכבות המרובות של הקליפה סימלו את ריבוד העולמות הרוחניים על פי הקוסמוגוניה המצרית העתיקה. המצרים ראו ביקום מבנה של מעגלים קונצנטריים – שמים, אדמה ושאול – השום (והבצל), עם שכבותיו המרובות, סימל עבורם מבנה זה. כשחותכים את הבצל, מתקבלות צורות של ירח, המקושר עם אלות הפריון. ברומא, השום שולב בטקסים שנערכו לכבוד קרס, ה-Cerealia, אלת הפוריות והחקלאות (המקבילה לדמטר), שם הכינו שיקוי אהבה ממיץ שום סחוט וכוסברה והאמינו שהוא מסייע להגברת התשוקה ולהעצמת פוריות הנשים.
סביר להניח שמשום שהוא נקשר לפוריות ושימש כאפרודיזיאק הוא נקשר להתנהגות מינית לא מכובדת. בנצרות לדוגמה הוא נקשר עם השטן, הוא צמח במקום שבו השטן הניח את רגלו כשעזב את גן העדן, כך גם באיסלם. בחזון יוחנן נגזר על השטן להיות מושלך לאגם של אש וגופרית, דבר שבאופן מסורתי קושר לשום (ואכן יש בו כאמור תרכובות גופרתיות). במיתולוגיה ההודית, השום נוצר מטעות במהלך חלוקת נקטר האלים, מה שמביא לכך שהוא אמנם מרפא אך עדיין יש בו אלמנטים דמוניים. האלים והאסורות (שדים) החליטו לגלות את הנקטר או האמיטה (Amrita), שיקוי הנצח שהופך אותם לאלמותיים. כדי לעשות זאת הם היו צריכים לערבל את האוקיינוס. כשהאוקיינוס התערבל, אחד מהאסורות ״ראהו״ תפס את הנקטר ונמלט איתו. לפני שאינדרה תפס אותו הוא שם לב שראהו החל לשתות אותו. הוא כרת את ראשו לפני שהנקטר נטמע בגופו, וכך חלק מהנקטר נשפך על האדמה. ממנו צמחו עשבי מרפא, וגם השום. לפיכך שום אינו מוגש כנאיווידיה (Naivaidya) או כקורבן דתי לאלים, מכיוון שהוא נבט מהנקטר שנפל מפיו של ראהו, האסורה.
סביר להניח שזה ההסבר האטיולוגי לכך ששום מסריח, כי סרחון מקושר לטומאה. אנו רואים שהכהנים המצרים לא אכלו אותו, כי הריח שלו לא התאים לטקסי הטהרה. אנו רואים אפילו בפולחן קיבלה שהיא אלת פריון, שלא הורשו להכנס אנשים שאוכלים שום. על היוונים היה ידוע שהם אוכלים שום, ויווני שהיה רוצה להשתתף במיסטריה של קיבלה היה חייב לעבור ״מבחן שום״, ואם נתגלה בהבל פיו ריח של שום הוא לא הורשה להכנס, כי ריח השום פגע באווירה המקודשת.
בתרבות היוונית אנו רואים את השום מקושר עם כוחות דמוניים והגנה מפניהם. השום נחשב כסמלה של הקטה, כהנות הקטה הציעו ראשי שום בצמתי הדרכים, לאנשים שביקשו את הגנתה. הן הזמינו אותם להשתתף ב״ארוחת הקטה״ שכללה שום. על אודיסאוס נאמר שהוא קיבל מהרמס עשב בשם ״מולי״ כדי להגן עליו מפני קסימה של קירקה, ויש הטוענים שמדובר בשום פראי שכביכול ״לכד״ את הכוחות הדמוניים.
לסיכום, מעט יידישקייט: במסכת נדרים נאמר, הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים; מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים. מסבירים שהקשר בין שום לבין שבת הוא שהיהודים (ומסתבר שגם הכותים) נהגו לאכול שום בלילות שבת דווקא משום שהוא מרבה את הזרע ומצווה מן המובחר לקיים את מצוות ״עונתה״ בתוך ה״שער הרוחני״ של גבולות השבת. ובשולחן ערוך נאמר ״תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת״. גם היהודים ידעו את סגולות האפרודיזיאק של השום, ואת הקשר שלו לפוריות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה