• סמלים של פריון, מוות וריפוי: נחשים, יגוארים ויעלים בתרבות ובהזיות

    סמלים של פריון, מוות וריפוי: נחשים, יגוארים ויעלים בתרבות ובהזיות

    הופעתם של נחשים ויגוארים בחזיונות איוואסקה היא תופעה נפוצה ומתועדת היטב, וישנם מספר הסברים לכך המגיעים מעולמות השמאניזם, הפסיכולוגיה והביולוגיה.

    לפי התפיסה השמאנית הפרואנית, רוח האיוואסקה מתגלה לעיתים קרובות בדמות נחש או יגואר. יש המציעים כי הנחש מייצג את גבעולי הגפן המתפתלים של האיוואסקה, בעוד היגואר מייצג את עלי ה-DMT המוספים למרקחת. היגואר נחשב ל"אוואטר שמאני" עוצמתי שיכול לשמש כמגן בעולמות הרוחניים.

    תיאוריה המזוהה עם הביולוג רופרט שלדרייק גורסת כי ככל שיותר אנשים חווים חוויה מסוימת תחת השפעת סם, היא הופכת לחלק מהחוויה של הבאים אחריהם. מכיוון שאנשים שותים איוואסקה כבר אלפי שנים באזורים בהם נחשים ויגוארים הם חיות מעוררות יראה, הדימויים הללו נטמעו ב"שדה" של החוויה.

    יש כאלה שרואים בנחש וביגואר השלכות של הנפש או מפגש עם היבטים ארכיטיפיים של התת-מודע הקולקטיבי. ג'רמי נרבי הציע בספרו "הנחש הקוסמי" כי הנחשים השזורים המופיעים בחזיונות הם למעשה ייצוג ויזואלי של סלילי ה-DNA.

    עד כאן ממאמר במגזין ״דאבל בליינד״ הכולל מאמר על נוכחותם של הנחש והיגואר במסעות איוואסקה. אבל המעניין הוא שהדבר הזה לא חוזר רק באיוואסקה, ובעצם לא רק תחת סמים. אמנם בני שנון טען שהחזרה של דימויים כאלה בהקשר של חזיונותיו של משה רבינו, קשורה בכל זאת לשימוש באנלוגיה לאיוואסקה, אבל לא בטוח שזה הכרחי. עוזי אבנר מצא כמה וכמה מקדשי נמרים וייצוגים של חתוליים בנגב ובערבה. בתרבויות אלו, הנמרות סימלו פריון וחיים, אך גם את הקשר המורכב שבין חיים למוות במדבר. לצד הנמרים יש בדרך כלל עוד שתי חיות, יעלים שבדרך כלל הן הטרף של החתוליים, ונחשים. לכאורה, כולם סמלי פריון. היעלים כסמל פריון ידוע, והנחש כמי שמשיל את עורו, וכמי שבעצמו יש לו צורה פאלית. עוזי אבנר מסביר שהאתרים הפולחניים בנגב מייצגים שילוב של פריון ומוות. לדוגמה, מצבות אבן המשלבות סמלים נקביים (פריון) עם קבורה של חפצים הפוכים (מוות).

    סברה נוספת היא ששלושת החיות הללו, ובעיקר חתוליים ונחשים, קשורים לאלוהויות אדמה כתוניות. לשלושתם יש גם ראיית לילה והן הסתגלו לחיים במקומות חשוכים. שלושתם היו גם בעבר חיות שחיו כנראה במערות. מעמקי האדמה נחשבו כמקורן של האלוהויות הכתוניות, מחסות סלע היו מקומות בטוחים, ולכן שימשו באופן מסורתי כמקומות שבהן מתבצעות לידות. במקומות חמים במיוחד או קרים במיוחד, גם הבידוד של מחסות כאלה אפשר חיים, וגם העובדה שניתן להבעיר בהם אש בצורה מבוקרת (ללא רוחות). אנשים שגרו במקומות האלה בדרך כלל מצאו שם את החיות הללו. בחלק מהמקרים חששו מהם, ובחלק מהמקרים היו שווי נפש כלפיהם, אם לא השתאו מהם.

    אבל ההסבר שאני הכי אוהב הוא זה: המילה היוונית Pharmakon פירושה גם רעל וגם תרופה. הנחש הוא הסמל האולטימטיבי לכך: הארס שלו יכול להרוג, אך במינונים נמוכים או לאחר עיבוד, הוא שימש לאורך ההיסטוריה לשיכוך כאבים וריפוי מחלות.וגם אם לא, נחש הוא הסמל האולטימטיבי לרעל. נחשים נתפסו כמי שיש להם ידע על הרחבת תודעה, והדבר רומז לכך שהיה לקדמונים גם ידע על מה שמתברר כנוירוטוקסינים בארס של נחשים המשפיעים על מערכת העצבים, למרות שזו השערה. אז גם אם הנחש עצמו הוא משנה תודעה וגם אם הנחש מסמל רעל, שיש בצמחים אחרים משני תודעה, הקשר בינו לבין מצבי תודעה שונים נתפס כסמל לפריון, הן פיזי והן ובעיקר רוחני.

    החתוליים באופן מסורתי נחשבו כאויביהם של הנחשים. מסתמן שיש לחלק מהם גם חסינות מסויימת להשפעות של ארס נחשים, ובימי קדם היתה מסורת עוד יותר ערה לכך. במצרים העתיקה לדוגמה, העריצו חתולים דווקא משום כך. כך הם הפכו לסמלים של הגנה אלוהית. היעלים סימלו בדרך כלל את האל הצעיר המת והקם לתחיה, שבגלל שהוא קשור למחזורי פריון וגשם, גם הרעיון של למות בלילה ולקום לתחיה בבוקר נקשר אליו. אבל ההסבר הזה לא סיפק אותי, ולכן לעזרתי נרתם עוזי אבנר עצמו שהפנה אותי לטענה שיעלים נחשבים גם כן לכאלה שיש להם חסינות לארס נחשים.אי לכך ובהתאם לזו, מי שחסין לארס של נחשים, שלכוחו יש שני פרצופים אבל בגלל החסינות רק פרצוף אחד יכו להתגלות, הרי שהוא קדוש שבקדושים. זו לפי דעתי הסיבה שיגוארים הפכו להיות שוכני קבע בטריפים. כי חתוליים הם ״מם״. אתה לא חייב לדעת את העובדה הזו על החסינות מפני הנחש, זה עבר אליך איכשהוא, בדיוק כפי שהנחש כסמל לרעל זה רעיון שעבר אליך איכשהוא.


  • זיקוק וסינון אלכוהול בסין הניאוליתית: עדויות חדשות

    חוקרים חשפו עדויות לטכנולוגיית זיקוק וסינון מתקדמת בסין הניאוליתית מאוחרת, המצביעות על כך שמשקאות אלכוהוליים היו חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים והפולחן הדתי כבר בתקופה זו. השרידים נמצאו באתר ואיאולי (Wayaoli) שבעיר האנגג'ואו (Hangzhou), בצפון מחוז ג'ג'יאנג שבמזרח סין. האתר משויך בעיקר לתרבויות הניאוליתיות המאוחרות סונגדזה (Songze) וליאנגג'ו (Liangzhu) מלפני כ-5,000 עד 5,300 שנה.

    הניתוח המיקרוסקופי גילה כי המבשלים הקדומים השתמשו בעובש מסוג Monascus (עובש אדום) כדי להתסיס אורז. עובש זה ממלא תפקיד כפול: האנזימים שלה מפרקים את עמילן האורז לסוכרים הניתנים לתסיסה, ובמקביל מפריש פיגמנטים אדומים. מכאן מסיקים החוקרים כי למשקאות האלכוהוליים של אתר ואיאולי היה גוון אדמדם ייחודי, בדומה ליין האורז האדום המסורתי המוכר בסין גם כיום. בנוסף לאורז, נמצאו עקבות של אגוזי שועל (foxnut), זרעים של צמח המים "אוריאלה קוצנית", ששימש ככל הנראה כמרכיב נוסף במשקה.

    בין הכלים שנבדקו נכללו חמישה כלי סינון המורכבים משתי קערות חרס מחוברות (עליונה ותחתונה). החוקרים משערים כי המבשלים הניחו בד ארוג על גבי קערת החרס העליונה כדי ללכוד חלקיקים דקים שהפתחים הגדולים של כלי החרס לא הצליחו לעצור. עובדה זו נתמכת בכך שסיבים אלו נמצאו אך ורק על כלי הסינון ולא על כלי הגשה או בישול אחרים באתר.

    חשיבותו של האלכוהול בקהילה הקדומה באה לידי ביטוי בתפוצת הכלים: כלי סינון נמצאו ב-71% מהקברים שנחפרו באתר. זו עוד הוכחה שייצור אלכוהול ושכר אורז בסין הנאוליתית נקשר באופן ישיר לטקסי קבורה. כלי תסיסה ומשקאות אלכוהוליים הונחו בקברים כמנחות פולחניות לאבות הקדמונים.

    הדבר הזה ידוע כבר עשרות שנים, אבל רק בעשור האחרון היו מספיק פריצות דרך שמוכיחות שהמשקה שהיה כלול בטקסים אלה היה דווקא שכר אורז. ב-2021 פורסם מחקר באתר הקבורה צ'יאוטואו (Qiaotou) שבדרום סין שחשף עדויות בנות 9,000 שנה לשכר אורז שבושל באמצעות עובש (שיטת Qu, הדומה לייצור סאקה). השימוש בעובש הספציפי Monascus הוכח בתרבות דאוונקואו ב-2022 ,אז הוא נמצא בכלי חרס מאתר Yuchisi שבמחוז אנחווי. מחקר מ-2024 באתר שאנגשאן (Shangshan) הראה כי ייצור השכר החל כבר לפני כ-10,000 שנה ושהיה כנראה הזרז לביות האורז והפיכתו לגידול חקלאי נרחב, בשל הביקוש הרב לאלכוהול במשקאות טקסיים. כעת, כאמור, מצאו גם בתרבות נוספת. בשלב זה המאוחר, השימוש כבר הפך לסמל סטטוס והיה רווח בעיקר בקרב אליטות המפגינות את עושרן.


  • ערב, ערבון, ומסחר השיירות במדבר

    ערב, ערבון, ומסחר השיירות במדבר

    בתיאור יציאת מצרים נכתב: "וחמושים עלו בני ישראל… וגם ערב רב עלה איתם" (שמות י"ג–י"ד). חוקרי מקרא ובלשנים כמו אברהם אברונין, נפתלי הרץ טור-סיני וישראל קנוהל, הציעו כי המילה "ערב" בהקשר זה אינה מציינת אך ורק תושבי ערבה או מוצא אתני מוגדר, אלא נגזרת מאופיינן המובהק של שיירות המסחר המדבריות, שהיו שיירות חמושות, מאורגנות וערבות לביטחון הדרך. הבחנה זו מבהירה היטב את ההבדל הלשוני וההיסטורי שבין המונחים: בעוד "ישמעאלי" מציין השתייכות שבטית-אתנית מוגדרת למשפחות ישמעאל במדבר, התואר "ערבי" הפך לכינוי תפקודי לאנשי השיירות החמושות, שערבו לביטחון הנתיבים וניהלו את המסחר המדברי במערך צבאי לכל דבר.

    המילה ״ערבי״ לפיכך נגזרת ממושג ה"ערבון", העומד בלב התפקיד הזה ומתקשר ישירות לכלכלת השיירות ולמנגנון הפיצוי והאחריות ההדדית. ה"ערבי", כמלווה וכמאבטח השיירה, שימש ערב מוחשי לשלום הנוסעים והסחורה. טרם היציאה למסע הופקדו ונרשמו כספים ששימשו כקרן ביטוח ופיצוי למשפחות במקרה של פגיעה, מוות או שוד. מנגנון זה של ערבות ותשלום מראש לחופש התנועה והביטחון הותיר את חותמו גם מחוץ למדבר וחלחל אל שפות ותרבויות נוספות, דוגמת המילה היוונית ״אראבון״ (ἀρραβών), המציינת עד היום מקדמה ותשלום מקדים בעסקה (דאון פיימנט).

    עדות היסטורית וארכאולוגית נרחבת מאששת את אופיין הצבאי והחמוש של השיירות הערביות. ההיסטוריון הרומי סטרבון תיאר את שיירות המסחר המדבריות כבעלות היקף ומבנה שאינו שונה במאום מצבא סדיר. על פי מחקריה של כריסטינה גרנט, שיירה שנתית גדולה מנתה בין 4,000 ל-5,000 גמלים, כאשר כרבע מתוכם – כ-1,000 גמלים – נשאו את הסחורות היקרות ביותר במשקל של כ-200 ק"ג לגמל, בשווי כולל שנאמד בכ-60 מיליון דינרים. לצד צי הגמלים העצום צעדו לוחמים רגליים חמושים משני צדי השיירה, לוחם ייעודי לכל גמל מטען יקר. הסוחרים שהצטרפו הורשו להביא עמם בין 6 ל-10 גמלים לציודם האישי, ולכל שיירה היה צי נהגים מקצועי, שבו כל נהג היה אחראי על קבוצה של כ-15 גמלי מטען ועסק בהעמסה, פריקה, האכלה והשקיה.

    מערך האבטחה התבסס גם על יחסי גומלין עם הסביבה המדברית ועל ביצורים קבועים. ה״ערבים״ הקימו לאורך נתיבי המסחר מצדים צבאיים ומאהלים צבאיים במתכונת אחידה, ששימשו כתחנות משמר ואבטחה לאורך הדרכים. בנוסף לכוחות השיירה עצמה, נשכרו משמרות אבטחה של שבטים מקומיים שליוו את השיירה בתחום הטריטוריאלי שלהם תמורת תשלום שנקבע מראש. תפקידם של השבטים היה למעשה מעין מורי דרך בכפייה שגבו דמי חסות מוגדרים. ברגע ששולם הסכום, הפכו אנשי השיירה לבני חסות רשמיים של השבט עד צאתם מאדמתו, אך אם המשא ומתן נכשל עמדה השיירה כולה בסכנת התקפה ושוד מיידיים.

    הניהול הלוגיסטי והמבצעי של השיירה נשען על בעלי תפקידים מוגדרים. בראשה עמד האמיר, מפקד בעל ניסיון עשיר, כושר ארגון, מנהיגות ויכולת דיפלומטית לנהל משא ומתן מול השבטים, אשר החזיק בסמכות שפיטה רחבה כולל סמכות לגזור עונש מוות על ניסיונות גניבה. הדמות השנייה בחשיבותה הייתה הדליל, נווט שלמד את רזי המדבר מאביו עוד מנעוריו ותפקידו היה לאסוף מודיעין שוטף בזמן אמת, להעריך את תנאי הביטחון ופריסת השבטים, לנטר תנאי מזג אוויר ושיטפונות, ולהחליט באיזה מבין עשרות הנתיבים האפשריים תצעד השיירה. האמירים והדלילים זכו לכבוד עצום, שכר גבוה במיוחד והקמת פסלים לזכרם, כפי שמעידות כתובות מתדמור וממדאאן סאלח. לצדם פעלו רצים מהירים: בשגרה הם נשלחו קדימה כדי לבשר על בואה המוצלח של השיירה, ובשעת חירום והתקפה דהרו אל היישוב הקרוב ברכיבה הפוכה, כשגבם מופנה לכיוון הדהירה, כדי שיראו אותם מרחוק, יבינו שאירע אסון ויחישו כוחות הגנה. אל אלה נלוו באופן קבוע גם טבחים, רופאים וכהנים.

    מדוע כהנים? תפקיד הפולחן והמוסד הדתי היה שזור בכל שלבי הסחר והעניק לו תוקף, סדר וקדושה. עוד בטרם היציאה למסע רוכזו מטעני הלבונה והמור היקרים במקדש המרכזי, שם מדדו ושקלו הכהנים את הטובין וגבו עשירית מנפח המטען לטובת אלוהי המקום. כפי שמתעד פליניוס הזקן, חל איסור חמור להוציא את שרף הלבונה והמור לשיווק בטרם הפרשת מעשר זה וקבלת אישור דתי מהכוהנים, ועל העוסקים בליקוט השרף ואריזתו נשמרו דיני טהרה מחמירים ביותר למניעת טינוף הסחורה שנועדה למקדשי התקופה.

    במהלך המסע עצמו ליוו הכוהנים את השיירה, ניהלו את הפולחן היומיומי והיו אמונים על הגשת מנחות ונסכים בבמות ובמקדשי הדרכים שהוקמו לאורך הנתיבים לכבוד האלים המגינים. הם הובילו תפילות ונדרי הודיה על חציית המדבר בשלום, כפי שמעידות חריטות סלע וכתובות רבות הכוללות נוסחאות הודיה לצד קללות מאגיות שנועדו להרתיע שודדי דרכים.

    יתרה מזאת, מנגנון הערבות ושלום הדרך קיבל את תוקפו המשפטי והמעשי המחייב מטקסים ושבועות דתיות שנכרתו בחסות האלים. ההיסטוריון הרודוטוס תיאר במפורש את טקס כריתת הברית והערבות אצל שבטי ערב, שבו אדם שלישי פצע את כפות ידיהם של שני הצדדים, מרח את דמם על שבעה חלוקי אבן שהונחו ביניהם וקרא בשמות האלים המגינים כעדים בלתי מעורערים להסכם.
    בשל קדושת המעמד, פגיעה בשיירה או הפרת התחייבות לא נתפסו רק כנזק ממוני אלא כחילול קודש חמור שגרר את נקמת האלים, וכך שימשה השבועה הדתית ערובה מרכזית להבטחת הביטחון וחופש התנועה. ביטחון זה נשען גם על זמנים מקודשים שבהם נאסרה הלחימה, בדומה למסורת חודשי השלום שהשתמרה בחצי האי ערב עד ראשית האסלאם.

    יציאת השיירות תוזמנה סביב עונות של שביתת נשק פולחנית וירידי מקדש, שבהן תקיפת שיירה או פגיעה בתחום מקום פולחן נחשבו לטאבו דתי מוחלט. כך השתלבו כוחם הצבאי של הלוחמים, הסדרי הביטוח והערבות והמסגרת הפולחנית המקודשת כדי להבטיח את קיומו של הסחר המדברי בעולם העתיק.

    ויש עוד תפקיד לכהנים. או יותר נכון, אולי, לכהנות. ירמיהו מתאר בנבואתו שיירות של ערבים בהקשרים של זנות, אולי זנות מקודשת… "על דרכים ישבת להם כערבי במדבר… ותחניפי ארץ בזנותיך" (ירמיהו ג', ב'). תיאור זה מכוון לתחנות הדרך בצומתי הדרכים, ויוצר בהפוך על הפוך זיקה לשונית ותרבותית בין חמושי הדרך הנושאים כלי זין לבין מה שנדמה כתופעת הזנות בצירים. הזנות יכולה להיות למטרות בידור וסיפוק של הנוסעים, אבל מאחר שבתחנות הדרך היו מקדשים, לא מן הנמנע שהזונות הללו היו זונות מקדש.

    מחקר שנעשה לאחרונה ופורסם בגליון הסתיו של כתב העת Biblical Archaeology Review חקר את מה שמסתמן כאותן תחנות דרך. אתר מבודד, ללא יישוב סמוך, היושב על צומת דרכים של השתלבות הדרך ממעלה עקרבים ודרב א-סולטאן. באתר זה נמצאו כלי אלבסטר ששימשו בעת העתיקה להובלת שרפים ארומטיים, גם פריטים אחרים באתר היו קשורים לעיבוד שרפים אלו לקטורת או לשריפתה. באתר נמצאו פריטי מאגיה וניחוש הדומים לנוהג בדרום ערב: להבי צור זעירים ששימשו בטקס ״בלומנסיה״ (Belomancy), הדומה לטקס הניחוש המתואר אצל דוד ויהונתן: יריה של חצים מסומנים בתשובות כלשהן אל עבר יעד מסוים, והחץ שעף למרחק הרב ביותר או שנחת קרוב ביותר למטרה מסוימת סיפק את התשובה האלוהית.

    אבל הגילוי מעורר המחשבה ביותר הוא גילוי בית הקברות, 56 קברים. שיירות המסחר היו מרחב גברי מובהק של סוחרים ולוחמים, אבל העובדה שבין הקברים נמצאו נשים צעירות רבות, מעידה כי הן לא היו חלק מקהילה מקומית אלא "סחורה" או כוח אדם נייד שהועבר בדרכים. השאלה היא לשם מה. הממצא של קונכיות שעובדו כפעמונים מרמז על תפקיד טקסי, מה שמוביל להשערה שהן שימשו כמשרתות מקדש (Temple Attendants). אולם בעולם העתיק, הגבול בין שירות מקדשי לבין זנות פולחנית היה לעיתים מטושטש. היות והשיירות לוו בכוהנים וקיימו פולחן יומיומי במקדשי דרכים כדי להבטיח את שלום המסע, ייתכן שהנשים הועברו כחלק מהמערך הדתי-כלכלי הזה, כשהן מספקות שירותים (פולחניים או מיניים) לסוחרים וללוחמים לאורך חודשי המסע המפרכים.

    זיקה זו מהדהדת בבירור גם בסיפור תמר ויהודה, שבו תמר מתחפשת לזונה, מתיישבת ב"פתח עיניים" אשר על הדרך – מקום המזוהה כצומת דרכים מסחרי – ודורשת "ערבון", מושג הלקוח ישירות מעולם הביטוח, המסחר והערבות של שיירות המדבר. הפסוק בירמיהו וסיפור יהודה ותמר מרמזים כי צמתי הדרכים לא היו רק מוקדי מסחר בשרפים, אלא גם מוקדים של שירותי מין.

    הדבר מעניין במיוחד נוכח המוסד האיסלמי הידוע בשם ניכאח אל-מותעה, נישואי הנאה. זהו חוזה נישואים המוגבל בזמן תמורת תשלום, או מוהר, מוסכם מראש, שמסתיים אוטומטית ללא צורך בגירושים. מסורות אסלאמיות רבות מציינות כי מוסד זה היה נפוץ בקרב לוחמים וסוחרים שיצאו למסעות ארוכים הרחק מביתם. הצורך הפיזי של הגברים בשיירות ובמסעות מלחמה קיבל מענה חוקי דרך נישואים אלו. מושג הערבון (מקדמה/תשלום מראש) היה מרכזי בכלכלת השיירות. בנישואי מותעה, התשלום לאישה ניתן מראש כחלק מהחוזה הזמני. ייתכן שהממצא של נשים צעירות בקברי הנגב משקף נשים שליוו את השיירה במסגרת חוזים זמניים כאלו, שנועדו להסדיר את שהותן עם הגברים מבחינה חברתית ודתית.

    לפני האסלאם, היו קיימים בערב סוגים שונים של קשרים מיניים. האסלאם אסר על "זינא" (זנות/ניאוף) אך שימר בתחילה את הנישואים הזמניים כפתרון לדרכים. בכך הוא ביטל את הקשר הפולחני של אותו המין, אך הותיר את המנהג. לפיכך, וזו השערה, יכול להיות שהמנהגים שרווחו בשיירות הלבונה והמור, שיירות שחצו את המדבר במשך חודשים, הם המקור לצורך במוסדות כמו נישואים זמניים. הדבר היה מותר בימים המוקדמים יותר של האיסלם, שהתאפיינו כידוע בניידות מאוד גבוהה. בימי החליף עומאר, האסלאם הסוני שהתאפיין יותר בנייחות, אסר אותו בטענה שזו זנות במסווה. אך האסלאם השיעי, שעדיין היה נייד, שימר זאת.

    %

    חשוב להוסיף כאן בהקשר של ״תודעה״ שהסוחר הערבי נקרא בגמרא ובקבלה ״טייעא״, והוא מין פסיכופומפ שמגלה לפסיכונאוטים את הדרך ומוביל אותם לגילוי צפונות. זהו מקור הדימוי, איך אפשר להתמודד עם קשיי ההליכה במדבר ולהביא סחורות יקרות מפז ופסיכואקטיביות. בחלק מהמקרים התקלות בטייעא נחשב כ״גילוי אליהו״. אליהו הנביא מופיע בדרך כלל בדמות סוחר ערבי חמוש שכשנתקל במישהו שמסב אחוריו כלפי הקדושה שולף חרבו והורגו (ברכות ו׳ עמוד ב׳).


  • הקנאביס המשכר העתיק ביותר: תגלית מסיביר שופכת אור על תקופת הברזל

    הקנאביס המשכר העתיק ביותר: תגלית מסיביר שופכת אור על תקופת הברזל

    מחקר בינלאומי בכתב העת היוקרתי Science, בהובלת חוקרים מאוניברסיטת ברן חושף באמצעות ממצאים מקבר נסיכי בדרום סיביר (Tunnug 1) את העדות הארכיאולוגית הקדומה ביותר לשימוש משכר בקנאביס, המתוארכת ללפני כ-2,800 שנה. החוקרים שילבו ראיות פיזיות ומולקולריות: בקבר נמצאו כאלף זרעי קנאביס מהמאה ה-8 לפנה"ס, ובבדיקות מעבדה מתקדמות התגלו בשיער המתים שרידי קנבינול (CBN), תוצר פירוק של החומר הפסיכואקטיבי THC.

    התגלית משמעותית בשל התיארוך הישיר וההקשר הפולחני של החברה הסקיתית, אך החוקרים מדגישים כי לא ניתן לקבוע את דרך הצריכה (עישון או בליעה) או אם הצמח בוית למטרה זו. זוהי פריצת דרך המבססת את השימוש בצמח כחומר משכר כבר בראשית תקופת הברזל. לפני התגלית הזו, השימוש המוקדם ביותר היה 300 שנים אחר כך וגם אז נמצאו רק כלי פולחן (שאריות קנבינואידים על אבנים חמות בתוך כלים, בהרי פמיר) אבל לא היתה עדות לכך שהחומר נכנס ממש לגוף. כלומר היתה עדות להוט-בוקס אבל לא לכך שהחומר חדר עד לזקיקי השערות!

    ד"א: זה גם עתיק יותר ב-200 שנה מהממצא בתל ערד.


  • סמים והזיות בטקסי ההקרבה של ילדי האינקה

    סמים והזיות בטקסי ההקרבה של ילדי האינקה

    מחקר טוקסיקולוגי חדש, שפורסם בכתב העת המדעי Antiquity, שופך אור חדש על רגעיהם האחרונים של ילדים שהוקרבו בטקסי ה"קפקוצ'ה" של אימפריית האינקה לפני כ-500 שנה ונשתמרו כמומיות. בעוד שמחקרים קודמים על הגופות הספציפיות הללו כבר אישרו כי הקורבנות צרכו עלי קוקה ואלכוהול, החידוש המרכזי במחקר הנוכחי הוא השימוש בטכנולוגיות פורנזיות רגישות במיוחד, שחשפו לראשונה כי הילדים הושקו גם בחומרים הזייתיים אחרים ומורכבים. בין השאר: הרמין, אטרופין, סקופולאמין, מסקלין, הרמלין, בופוטנין ודימתילטריפטאמין (N,N-DMT).

    השונות בממצאים מרמזת על כך שהנוהג הותאם לפולחנים מקומיים ולאלים או למקומות הקדושים הרלוונטיים. הקפקוצ'ה לא היה טקס אחיד אלא הותאם לקהילות ולפולחנים מקומיים. עם זאת יש משותף לכל הקורבנות: אצל כולם זוהה קוקאין, מה שמאשר שכל המקרים ניתנו להם עלי קוקה כתושים ללעיסה. לעלי הקוקה היה תפקיד חשוב באמונה הדתית כמנחה לאלים, וייתכן שסייעו להפחית מחלת גבהים ועייפות במסע הארוך. בארבע מומיות נמצאו גם עדויות לצריכת אלכוהול, כנראה צ'יצ'ה. בעוד שצריכת הקוקה הייתה תנודתית לאורך חודשים, צריכת האלכוהול הופיעה רק בחודש האחרון לחייה, מה שמעיד על הכנה טקסית ממוקדת לקראת רגע השיא.

    טקס הקפקוצ'ה נועד להשיב את "הסדר הקוסמי" בעתות משבר כמו בצורת, רעב או חוסר יציבות פוליטית. הילדים נחשבו למנחה היוקרתית ביותר לאלים השוכנים בהרים, ויש שהאמינו כי לאחר מותם יהפכו הילדים לאבות קדמונים נערצים שישמשו כמתווכים בין בני האדם לאלוהות. השימוש בסמי ההזיה ובאלכוהול נועד ככל הנראה להרגיע את הילדים, לשכך את פחדם ולעמעם את חושיהם, אך ייתכן שגם נועד להעניק להם "יכולות נבואיות" כשליחים של המדינה אל עולם הרוחות. מה שיכול היה להעלות את הסברה שהילדים לא נשלחו אל מותם אלא רק מתו בטעות. אלא שהמחקר מפריך את זה. הקפקוצ׳ה היתה הריגה טקסית מכוונת ומתוכננת היטב. בחלק מהמקרים, סריקות CT חשפו פגיעה קטלנית בראש, ובמקרים אחרים מסתמן כי הילדים הושארו למות מחשיפה לקור קיצוני ומרעב לאחר שטושטשו באמצעות סמים ואלכוהול.

    מי היו הילדים: חלק מהילדים הוצעו על ידי משפחותיהם כמעשה של מסירות דתית. משפחות אלו זכו לכבוד רב בעקבות ההקרבה, וחלק מקרוביהם אף מונו לכהנים בפולחן ילדיהם ונחשבו כמי שמתקשרים איתם ומעבירים בשמם נבואות (מסתמן שבחלק מהמקרים הילדים שהוקרבו הוקדשו למוסדות נבואיים ״מוצלחים״, וניתנו להם כמתנה על נבואות מדויקות). חלק מהילדים היו בני אצולה מקומית מאזורים שנכבשו על ידי האינקה, ונשלחו לקוסקו כ"מנחה" מהקהילות הכבושות כדי להפגין נאמנות לשלטון המרכזי. בשני המקרים מדובר היה על ילדים ממעמד גבוה, כך שלא היה מדובר בשבויים אלא בשופרא דשופרא. ובעניין זה, קבוצה נוספת של ילדים או יותר נכון ילדות, נבחרו בקפידה על פי קריטריונים של יופי ושלמות פיזית (ללא פגמים או שומות), עוד בהיותן פעוטות וגודלו במוסדות מדינתיים מיוחדים כדי לשמש כ״בתולות שמש״.

    זאת ועוד במחקר מרתק, אחד מבין רבים שמתפרסמים בזמן האחרון, על תפקיד הסמים בדת האינקה בכלל וטקס הקפקוצ׳ה בפרט.


  • היורמה: הקשר בין עצים מקודשים, טקסים פולחניים וקפואירה

    היורמה: הקשר בין עצים מקודשים, טקסים פולחניים וקפואירה

    בתפיסות העולם הדתיות של מערב אפריקה, העץ אינו נתפס כפרט בוטני דומם, אלא כמרחב אונטולוגי טעון עוצמה המהווה משכן חי לאלים ולרוחות האבות הקדמונים. עצים מקודשים כאלה נחשבו כאקסיס מונדי, שמחבר בין השמיים לארץ. חל איסור מסורתי חמור על כריתתם ללא טקסי ריצוי קפדניים, והם שימשו כמוקדים של התכנסויות פולחניות.

    דוגמה לעץ כזה הוא עץ האירוקו, הנערץ הן כישות אלוהית והן כמשכנן של רוחות קדמוניות שנקראות ״אורישה אירוקו״. המילה אורישה תהיה חשובה לנו, כשיתברר שאותם אנשים שהאמינו בקדושת העצים והישויות השוכנות בהן הוגלו לברזיל ושימרו את השם, הפעם בכתיב פורטוגזי, Orixás.

    כאשר שועבדו האפריקאים והובאו לברזיל, רבים מהם ברחו אל פנים הארץ והקימו קהילות חופשיות (Quilombos) לצד הילידים המקומיים. חיש מהר נוצר סינקרטיזם דתי שבו האפריקאים חיפשו ומצאו מקבילות לאירוקו ופולחנים שונים המקדשים חלופות לאירוקו קמו, כל אחת מקדשת עץ שונה. הקנדומבלה לדוגמה קידשה את עץ הגומליירה (Ficus gomelleira). הבאטוקה לעומתה קידשה עץ אחר, שלמענו נתכנסנו היום: המימוזה הוסטיליס, שאותו הם מכנים יורמה, Jurema.

    היורמה היה עץ מקודש לשבטים הילידים מימים ימימה. הם נהגו להכין משקה מקודש מקליפת השורש של העץ המכילה DMT כדי לתקשר עם עולם הרוחות, לקבל עצות מאבותיהם הקדמונים ולרפא מחלות. מה שמייחד את המשקה שלהם מהאייהווסקה הוא שבאייהווסקה יש את גפן הרוחות שתפקידו לעכב MAOI ובכך לאפשר ל-DMT לחדור את מחסום הדם מח. לעומת זאת ביין היורמה אין מרכיב כזה ולא ברור עדיין איך ואם הגיעו ממנו לבדו לחוויות פסיכדליות, האם אלקלואידים שיש בקליפת העץ ייחודיים ומאפשרים חוויה כזו גם שלא בנוכחות מעכבים כאלה? (סוברים שיש כזה, Yuremamine), האם מדובר ברכיבים נוספים סודיים שאבדו? האם מדובר גם בפרקטיקות נוספות לא פרמקולוגיות? אולי. שהרי, ביחד עם שתיית ה״יין״ הזה היו מקיימים גם ריקוד פולחני בשם Toré, שהתבצע סביב העץ, בליווי מוסיקלי שמבוסס על רעשנים עשויים מדלעת מיובשת בשם Maracá. הרקדנים צבעו את גופם בפיגמנטים צמחיים שונים ולבשו חצאיות סיבים וכיסויי ראש מנוצות. הם רקדו לכבוד לוחמים מיתיים שנקראו Caboclos.

    האפריקאים, שטקסי הפולחן שלהם כללו מרכיבים דומים של טקסי פיוס עם הרוחות השורות בעצים שכללו תיפוף וריקוד, אימצו את הנוהג הזה,ולו מפני שהטקסים שלהם כללו גם כן שינוי תודעה. אבל במסורת האפריקאית שינוי התודעה הגיע בעיקר מריקוד עד טירוף חושים ומקטורת ששימשה לניקוי אנרגטי של אזור העץ המקודש לפני תחילת הפולחן. אבל כל עוד ניתן לשלב את מושא הטקס, הלוחמים-רקדנים והרוחות – מה טוב.

    הנוהג הזה של ריקודים אליליים עד טראנס היו לצנינים בעיני השלטון הקולוניאלי הקתולי וטקסים שכאלה כונו בבוז ״טקסי רקיעה״, Batuque. מהון להון הריקודים הטקסיים סלאש אומנויות הלחימה התפתחו בשלב כלשהוא למה שנקרא כיום קפואירה. למרות שקפואירה הוא וריאציה משחקית וחילונית יותר, כלומר כזו שאיבדה את המרכיב הפולחני שלה, וכמובן המרכיב של שינוי התודעה. יש אמנם תיפוף ושירה, אבל פחות כדי לנדב את הגוף לשליטת הרוחות, ויותר לליווי מוראלי של הלוחמים שמנסים להכשיל זה את שוקיו של זה.

    נדרשתי לעסוק בריקודים ובטקסים הללו בין השאר משום שאחד מהספרים האחרונים שנחתו על שולחני הוירטואלי הוא ספר מכונן באנתרופולוגיה של החושים, במקרה הזה של חוש הריח, ״ארומה, ההיסטוריה התרבותית של הריח״. הספר מגדיר תרבויות אולפקטוריות שבהם יש מעמד מיוחד למדיום הריח שנתפס ככזה שחורג באופן מובהק מגבולות החוויה החושית היומיומית. בשונה מתרבויות מערביות שהדחיקו את החוש הזה לטובת חושי ראיה ושמיעה, התרבויות האלה נתנו לחוש הריח חשיבות מרכזית בהיותו של הריח כוח פועל, נזיל ובין-גופי שמסוגל לעקוף את מנגנוני השיפוט הלוגיים של התודעה הערה, ולחבר את האדם באופן בלתי אמצעי אל הנשגב. במונחים יותר מדעיים אפשר לומר על הריח שהוא פועל ישירות על המערכת הלימבית במוח האנושי – האזור האחראי על רגשות, זיכרונות קדמוניים ומצבי תודעה עמוקים.

    הריח, הרבה יותר מהחושים האחרים, הוא רוחני, הוא קשור באוויר, שבחלק מהתרבויות (כולל המערביות הקדומות) נחשב כסוג של נשמה. הדרך של האדם להקשר עם מקור הנשמות הוא דרך הריח, ולכן טקסים שקשורים לרוח חייבים לכלול גם אלמנט ריחני. האלים מזהים את האדם באמצעות ריח, ובהתאם גם נמשכים אליו או נרתעים ממנו. לכן בעצם הריח הוא הדרך לזמן אותם, לשדל אותם או לחלופין לגרש אותם. בטקסים של היורמה השתמשו בקעריות מיוחדות שהכילו מנחות נוזליות ריחניות מהפרחים והקליפה של העץ, שהיו ריחניות מספיק כדי ״למשוך״ את הרוחות. הרוחות היו מתקרבות ואז צוברות עוצמה, ומתגלמות בגוף הרקדנים, שנכנסים למצב של ״דיבוק מרפא״. אכן, קפואירה נחשבת כיום כבעלת אפקט תרפויטי הן במובן הפיזיותרפיסטי והן במובן הנפשי. המקור, כמו תמיד, טמון בתודעה.

    Classen, Constance, David Howes, and Anthony Synnott. Aroma: The Cultural History of Smell. London: Routledge, 1994.


  • סוד האור: סדום, מיסטיקה, והשגת הנשגב

    סוד האור: סדום, מיסטיקה, והשגת הנשגב

    התפיסה המסורתית המזהה את חטא סדום עם יחסי מין הומוסקסואליים נשענת על קריאה פשטנית של דרישת אנשי העיר מלוט: "הוציאם אלינו ונדעה אותם", לצד נכונותו להציע תמורתם את שתי בנותיו הבתולות. ואולם, מתחת לפשט רוחש רובד עמוק בהרבה: הדרמה בסדום אינה נסובה על נטייה מינית כפשוטה, אלא על מאבק תודעתי אלים להשגת סודות אלוהיים ולפריצת שערי התודעה.

    במרכז התובנה המיסטית עומדת ההקבלה המקראית המובהקת בין יחסי אישות לבין תודעה והשגה רוחנית. הפועל "לדעת" מציין הן חיבור גופני והן התוודעות אל הנסתר. רגע ההארה המיסטית, ה"אאורקה" הרוחנית שבה נחשף סוד עליון, מומשג בתורות הסוד דרך דימוי של פורקן עז ואורגזמה תודעתית. במרחב הגנוסטי והאיזוטרי, לקשרים הומו-ארוטיים ולהתבודדות גברית יוחס שורש תיאוסופי עליון, החורג מסדר הבריאה ההטרונורמטיבי. תבניות של קרבת גוף נבואית וטעינה הדדית מופיעות בתיאורי החייאת הנערים בידי אליהו ואלישע, במסורות הגנוסטיות על התייחדות ישו עם הנער לזרוס, ואף בקרבה המיסטית האינטנסיבית של רבי שמעון בר יוחאי לתלמידו המובהק אלעזר, קשר שהמסורת המאוחרת ביקשה לנטרל ממנו את המטען האיזוטרי הרדיקלי על ידי מסגורו כיחסי אב ובן ביולוגיים.

    על רקע זה, המפגש בבית לוט מתגלה כמשל על היררכיה אזוטרית וסוד מוגן: המרחב הפנימי של הבית פועל כהיכל סגור וממודר, מעין מועדון לילה אזוטרי המציב "סלקטור" בפתחו ומתיר כניסה למורשים בלבד. בתוך הבית שוכנים השליחים השמימיים והאור האלוהי המופשט. לוט יוצא אל אנשי העיר, סוגר בקפידה את הדלת מאחוריו, ומבקש לנהל את המשא ומתן בחוץ כדי לחצוץ בין הציבור לבין הצפונות. אנשי סדום מסרבים להישאר במרחב החיצוני. מאבקם, במובן זה, הוא מאבק להעפיל אל המופלא מהם, אל אותן הצפונות המיסטיות. התביעה שלהם "ונדעה אותם" מכוונת לרמת הידיעה הגבוהה ביותר: השגה מיסטית עליונה דרך התקשרות ישירה עם האורחים השמימיים באפיק הומו-ארוטי מקודש.

    לוט, בהבינו את חוסר מוכנותם של אנשי העיר ואת הסכנה בפריצת הגבולות הרוחניים, מציע להמיר את מושא התשוקה בבנותיו. הצעתו נועדה להסיט את האנרגיה המיסטית-תודעתית העזה, המבקשת לחלל את הסוד באפיק הומו-ארוטי עליון, אל ערוץ הטרוסקסואלי שגרתי ומבוקר, הפורק את המתח אך משאיר את הפרגוד חתום. אבל אנשי סדום לא נרתעו וביקשו לשבור את הדלת, ולבטל בכוח הזרוע את מחיצות ההסתרה. התוצאה הישירה והבלתי נמנעת של היחשפות גולמית ובלתי מבוקרת לאור האלוהי, ללא הכלים וההכשרה הדרושים להכלתו, היתה סנוורם.

    מבנה תודעתי זה עולה בקנה אחד עם "משל הארמון" של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, נ"א), המשרטט את מעגלי הקרבה אל המלך: מאלו המצויים מחוץ לעיר, דרך סובבי החומות והנכנסים לפרוזדורים, ועד למעטים הזוכים לחזות בפני המלך מבעד לפרגוד או באספקלריא מאירה. גם הגדולים שבמשיגים אינם חוזים בזיו האלוהי במערומיו, אלא דרך מסווה ותחרה מוארת. הכל בהדרגה. מי שמנסה לדלג על מדרגות ההכנה והזיכוך ולפרוץ את המסווה באבחה אחת, נידון לכיליון ולסנוורים.

    זיהוי חטאם של אנשי סדום כ"מין הומוסקסואלי" נולד מתוך רדוקציה של טקסט מיסטי-סמלי: הפרשנות הפשטנית קיבלה את רובד הלשון המיני הגלוי ("ידיעה") והשילה ממנו את עומקו התיאוסופי.


  • סימולציית האלים: מהמיתוס למגרש המשחקים

    סימולציית האלים: מהמיתוס למגרש המשחקים

    האם משחקי כדור הם בעצם סימולציה של מיתוסים, וכשאתה מכה עם המחבט (או בועט) בכדור אתה בעצם מרוצץ את ראשי האויבים שלך, כמו שנאמר: "אך אלהים ימחץ ראש איביו, קודקוד שיער מתהלך באשמיו"? במזמורי הקינה וההאדרה העתיקים לאיננה, אלת האהבה והמלחמה (כמו במזמורי ה-balaĝ מהתקופה הבבלית הקדומה), נאמר עליה: "גרמתי לראשים להתגלגל כמו כדורים כבדים". על יהוה כתוב "ידין בגוים מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה", אך מאות שנים קודם לכן נאמר בכתבי אוגרית על ענת: "תחתיה ראשים ככדורים, עליה כארבה כפות ידיים".

    באנתרופולוגיה קיימת מחלוקת ארוכת יומין בשאלת כיוון וקטור ההשפעה: מהמיתוס למשחק או להפך. טענה אחת היא שהמשחק הוא תוצר של תהליך סובלימציה והתמרה אונטולוגית – חילון הדרגתי שהמיר את המאבק הקוסמי, קורבן האדם וניכוס ה"מאנה" מגולגולת האויב לכדי אובייקט עץ ומגרש מוסדר. טיעון נגדי, הנשען על תזת ה-Homo Ludens, גורס כי הדחף המשחקי האגונלי קודם לכל תיאולוגיה, והמיתוס אינו אלא קוסמיזציה רטרואקטיבית שהולבשה על הדינמיקה הפיזית והמשחקית כדי להעניק לה תוקף מקודש.

    ארשה לעצמי לצדד בטענה הראשונה. בעולם העתיק, המציאות הארצית לא נתפסה כמרחב מקרי או כתוצר של נסיבות חילוניות, אלא כהשתקפות ישירה של סדר קוסמי ואלוהי. גם שדה הקרב לא נתפס במונחים טקטיים גרידא או כטרגדיה אנושית, אלא כזירת המשחק של אלות המלחמה, הסערה והתשוקה. מדובר בשני צדדים של אותו מטבע: האלים עשו את מה שעשו כדי להשיב את הסדר הקוסמי על כנו – אקט שהושג דרך פירוק כוחות התוהו. כיצד עושים זאת?

    התשובה טמונה בהבנת מעמדו של הראש בעולם הארכאי. הגולגולת מעולם לא הייתה סתם איבר אנטומי. עוד מן התקופה האפיפליאוליתית והנאוליתית היא נתפסה כמשכן ה"מאנה", תמצית כוח החיים, התודעה והחיוניות של האדם והאל כאחד. כשאדם היה מת, היו מפרידים בין הגוף לבין הראש. את הגוף קוברים, את הגולגולת שומרים, לפעמים מכיירים. ובהתאם, כשאתה נלחם באויב שלך, כדי לנטרל את כוחו אתה עורף את ראשו ותולה אותו במקדש. כך אתה מרוקנן ממנו את כוחו ומנכס אותו לעצמך, או לאל שלך. הפיכת הראש לחפץ נטול רצון המוטל על הקרקע היא האקט האולטימטיבי של ביטול הסובייקט, ריסוק הסוכנות שלו והמרתו למצב של דומם מוחלט הנשלט בידי המנצח.

    ככל שהציוויליזציות התפתחו, תהליכי העיור והמיסוד הציבו מכשול חמור בפני האלימות הגולמית הזו. הצפת רחובות העיר ומפתני המקדשים בדם קרוש ובגולגולות מרקיבות יצרה סכנה קיומית של טומאה – "מיאזמה" המשבשת את הסדר המקודש ומאיימת למוטט את המבנה החברתי. החברה נדרשה לפתרון פרדוקסלי: מחד, שימור המנגנון הפולחני שבאמצעותו מובס התוהו ומוחזר הסדר הקוסמי. מאידך, הרחקת הזיהום המדמם מלב המרחב האזרחי. כאן בדיוק נכנס לפעולה מנגנון הסובלימציה וההתמרה האונטולוגית, שמתוכו הגיח מגרש המשחקים.
    הסובלימציה לא הייתה אלגוריה מופשטת או מטפורה ספרותית בלבד, אלא פעולה מבוססת מאגיה סימפתטית. במסופוטמיה, למשל, עץ החולופו המקודש לאיננה שימש ליצירת ה"פוקו" (הכדור) וה"מכו" (המחבט. למרות שזה לא בהכרח מלשון מכה אלא מלשון מחץ, mahāṣu) שהוענקו לגילגמש – חפצים שהחליפו את הראש הכרות ואת נשק האלים המוחץ. על פי חוקי המאגיה הסימפתטית, פעולה המבוצעת על דגם מוקטן או תחליפי מייצרת אפקט ממשי במציאות הרחבה: הכאת כדור העץ במגרש אינה "מחווה" גרידא, אלא הפעלה ממשית של הכוח המשמיד את ראשי האויב והתוהו במרחב המטאפיזי. המגרש תוחם בתוכו את האלימות, כולא את הכאוס בתוך גבולות גיאומטריים ברורים, ומאפשר לפרוק את המתח הקוסמי באפס זיהום פיזי.

    מנגנון זה אינו ייחודי למזרח הקדום, וביטויו המובהק ביותר בא לידי ביטוי במרחב המזו-אמריקאי, שם התפר שבין פולחן דמים למשחק כדור נותר בעינו. בעלילת ה"פופול וו" של המאיה, משחק הכדור בשאול (שיבאלבה) מגיע לשיאו כאשר ראשו של הגיבור הונאחפו נערף על ידי עטלף מפלצתי והופך הלכה למעשה לכדור המשחק שבו חובטים אלי המוות. גם כאשר ראשו מוחלף בדלעת והמשחק מתורגם לתנועת גופים שמימיים של השמש והירח, המציאות בשטח שימרה את הזיקה החיה: חפירות ארכיאולוגיות חשפו כי כדורי גומי עתיקים הכילו לעיתים שרידי אפר ועצמות אדם, ותבליטי צ'יצ'ן איצה מתעדים בבירור עריפת ראשי שחקנים במרכז המגרש. במזו-אמריקה, הדם לא נתפס כטומאה שיש להסתירה, אלא כדלק הקוסמי המזין את השמש, והמגרש נותר שער פיזי, פעור ומדמם בין עולם החיים לתהומות השאול.

    אסביר מעט על המיתוס על החולופו כדי לעשות מעט סדר. המיתוס מספר שהעץ נעקר בסערה שנגרמה על ידי השאול שניסה לחבל במשט של אל המים (והפרת), אנכי. העץ נסחף בזרם עד שאיננה מצאה אותו במורד הנהר ליד העיר ארך. היא אספה את העץ ונטעה אותו בגנה הקדוש, כדי ליצור ממנו כסא ומיטה. אולם, היא לא הצליחה לכרות אותו מכיוון שבשורשיו התגורר נחש, ובצמרתו קיננה ציפור הסערה אנזו. מי שהצליח להרוג את הנחש ולגרש את הציפור ואת השדים שקיננו בו היה גילגמש. כתוצאה מכך איננה הצליחה לבנות את כסאה, וכאות תודה איננה נתנה לו ענפים מהעץ שפוסלו להיות הכדור והמחבט. לאנכי היה עץ מקודש, הקיסקנו. המיתוס על החולופו הוא כנראה קונטרה לעץ זה. הקונטרה משלימה לנצחון נוסף של איננה, המיתוס שבו היא גנבה מאנכי את ה״מה״, המקבילה של המאנה. האופן שבו איננה העניקה לגילגמש את שני אלה (כולל ה״מה״), משמעותה הסדרת הלגיטימציה למלכות אנושית. מלך טוב הוא מי שמתגבר על התוהו ובכך שומר הסדר הקוסמי.

    ומה הקשר לשינוי תודעה? כאשר גילגמש שיחק במחבט ובכדור ברחובות ארך, הוא כפה על צעירי העיר לשחק גם, על אף מחאת אמותיהם. כך הם שיחקו עד כדי התשה קיצונית ואובדן חושים. המשחק הכפייתי נמשך עד שאירוע דרמטי הפסיק אותו: הכדור והמקל נפלו לתוך סדק באדמה ישירות אל מעמקי השאול. ולכן היום אנחנו משחקים גולף


  • ספורט עתיק: פולחן, תודעה ומיתוס

    ספורט עתיק: פולחן, תודעה ומיתוס

    בעולם הקדום הספורט הובן בצורה שונה לחלוטין מאיך שהוא מובן היום. ראשית, ספורט לא היה תחרותי. שנית, ספורט היה אקט פולחני, מאי אלו סיבות. המטרה היתה בסופו של דבר להביא לשינוי תודעה – בין אם להביא למה שנקרא Runner's High ובין אם להביא לסף הזיות או כניסה לטראנס שנתפש כתקשור עם עולם הרוחות. הריצה גם תפקדה כצינור תאולוגי. היה בה גילום סומטי של נוכחות על-אנושית, הכושר והיכולת להתגבר על התשישות נתפסו כהכנעת כוחות התוהו וכשחזור המיתוסים העוסקים בנושאים אלה. היה בריצה גם אקט של הזרמת ברכה קוסמית, רצים תפקדו כמי שמפיצים במהירות את בשורת הברכה והניצחון האלוהי מהמקדש אל המרחב. כך נולד רעיון הרצים המהירים והשליחים שבישרו על נצחונות וככלל על הודעות אדמיניסטרטיביות מהמלכים ששימשו כנציגי האלים, ולכן דבריהם כדברי אלוהים חיים.

    ביוון אנו מכירים את זה כמוסד ה-hēmerodromoi, שליחים מקצועיים של ערי-המדינה שהיו מסוגלים לגמוע מרחקים אדירים ביום אחד. המפורסם שבהם, פיידיפידס, נשלח מאתונה לספרטה כדי להזעיק עזרה לפני קרב מרתון, וגמע כ-250 ק"מ בתוך פחות מיומיים. מה שאנחנו לא תמיד נותנים לו את תשומת הלב הראויה הוא מה שהרודוטוס מספר: במהלך הריצה הקיצונית פידיפידס פגש את האל פאן בהרים, והאל דיבר איתו!

    כדי להבין מה ״תודעתי״ בריצה, כדאי שנפרק את הביולוגיה: במאמץ אירובי ממושך בעוצמה מתונה-גבוהה, חלה הפעלה של כמה מערכות נוירוכימיות במקביל, ובהן אנדוקנבינואידים, אופיאטים אנדוגניים כמו אנדורפינים, וגם מערכות הקשורות לדופמין, סרוטונין ונוראדרנלין. הדבר יוצר תגובה משולבת, שבה למערכת האנדוקנבינואידית יש תפקיד מרכזי במיוחד בתחושות של אופוריה, ירידת חרדה, הפחתת כאב ולעיתים גם תחושת זרימה או שינוי בתפיסת הזמן. הדבר נקרא בשפה העממית Runner's High. אבל כאשר המאמץ נמשך שעות רבות עד ימים, התמונה משתנה לחלוטין זמן התגובה נפגע, ניכרת ירידה בביצועים קוגניטיביים, ירידה בערנות ולעיתים הזיות, במיוחד אחרי לילה אחד או יותר ללא שינה מספקת. מסתבר שהסימפטומים מופיעים לרוב אחרי 24 שעות או יותר של מאמץ.

    במסופוטמיה התקיים מירוץ בשם lismu במסגרת פולחן לאלה אישתאר. המירוץ התקיים בהקשר מובהק של נבואה, ובמסגרתו יצאו הרצים ברחבי הרחובות כשנגנים ומקוננים מזמרים בפניהם שירי קבלת פנים (an-nuwaše) בכניסתם למקדש האלה, כפי שהיום הקהל מריע כשרצי המרתון נכנסים לאצטדיון. במזמורים קדומים, כגון אלה שיוחסו לאנחדואנה בתו של סרגון מאכד ובהמנונות בבליים מאוחרים יותר, מהוללת שליטתה המוחלטת של האלה במהירות הרגליים ובכושר התנועה. בטקסטים אלו הריצה נתפסת כביטוי של כוח קרבי מתפרץ שבו לוחמים ואריות שועטים ומעלים אבק בשירותה. בהמונונים אחרים אף אלי האיגיגי מתוארים כמי שרצים אליה בהתמדה כדי לקבל את פקודותיהם ומנותיהם, עדות לכך שהמהירות והריצה שימשו כסממן מובהק לכפיפות לסמכותה האלוהית ולסערת הקרב שבהנהגתה. במקביל, שימשה הריצה כמדיום פרפורמטיבי מרכזי להפצת "בשורת הניצחון" הקוסמית ובסיפורים אלה מסופר על ישויות שמימיות שרצות לבשר את נצחונם של האלים על כוחות התוהו, כמו לדוגמה את הנצחון של מרדוך על תיאמת או נצחונו של נינורתה על הציפור אנזו.

    המלך שולגי שהכריז על עצמו כאל, התפאר דווקא בהישגים ספורטיביים של ריצה וסיבולת. כך לדוגמה הוא סיפר בהמנונים תעמולתיים שלו שגמע בריצה קלה ומהירה את המרחק בין העיר אור לעיר הקדושה ניפור (ובחזרה), מרחק כולל של מעל 100 קילומטרים. כל זה ביום אחד בלבד, תוך כדי סופת רעמים וגשם, כדי לנהל את חגיגות הפולחן והזבחים בשתי הערים בו-זמנית. היכולות הללו שימשו כדי לבסס את הצדקה לכך שהיכולת שלו היא על אנושית.

    התפקיד של הריצות היה בעיקר לשחזור מיתוסים ולא רק במסופוטמיה. ביוון לדוגמה ריצת ה"סטדיון" למרחק של כ-192 מטרים, היתה בעצם שחזור של המיתוס שבו פלופס ניצח כשניסה להשיג את ידה של היפודאמיה. התחרות הפיזית נתפסה כשחזור פולחני של מאבקי הגיבורים והאלים. לפני התחרות הוקרבו קורבנות לאלים. תחרויות הריצה המוקדמות נערכו גם כחלק מטקסי אשכבה של גיבורים ומלכים. הריצה והשחרור של האנרגיה הפיזית נתפסו כפולחן המעניק חיות וכבוד לנפש המת. כך מתוארים באיליאדה משחקי הקבורה שארגן אכילס לכבוד פטרוקלוס.

    אבל כאמור היה בריצות תמיד מימד של שינוי תודעה: בפולחן דיוניסוס לדוגמה המיינאדות היו יוצאות בלילות חורף אל ההרים (כמו הר פארנאסוס) ורצות בריצה מטורפת, פראית ומתמשכת. בטקס ה"הראיה" לכבוד האלה הרה, משחקי הריצה של הנשים נערכו כטקס מעבר מהילדות לבגרות. כך גם בפולחן ארטמיס בבראורון, הצעירים נדרשו לרוץ עירומים או לבושים בגלימות מיוחדות. גם בריצות אלה היה אלמנט של שחזור מיתוס, אבל מבחינה פסיכולוגית היה קיים תמיד רעיון של טרנספורמציה, תודעתית כמו גם גופנית, ברגע שאתה נכנס לטראנס אתה זורק את האישיות ה״סחית״ שלך ולובש אישיות חדשה, כשאתה בסטטוס אחר וברמת תודעה נעלה יותר.

    ביבליוגרפיה (בנוגע למסופוטמיה):

    Sports and Games in the Ancient Near East: Essays on Leisurely and Cultic Competition. edited by Shane M. Thompson and Raleigh Heth. Oxford: Archaeopress, 2024


  • האדם האלוהי ביהדות הקדומה: דיון בספר ״Divinised Humans in Ancient Judaism״

    האדם האלוהי ביהדות הקדומה: דיון בספר ״Divinised Humans in Ancient Judaism״

    חדש על המדף ״Divinised Humans in Ancient Judaism״ מאת דניאל לם. לם טוען שביהדות הקדומה הרעיון שאדם יכול היה להפוך לאל, או יותר נכון להחזיק בתכונות אלוהיות, היה מקובל, ולכן לא קשה להבין כיצד קבוצה של יהודים בעת העתיקה יכלה להאמין בקלות יחסית שישו הוא גם אדם וגם אל, מבלי להרגיש שהם נוטשים את מורשתם היהודית. בשביל להחזיק בתפיסה כזו צריך להבין מהי אלוהות, ואחרי שנגדיר מהי אלוהות נוכל להגדיר מהו אדם אלוהי, Theios aner.

    לם משתמש בתאוריית אב הטיפוס שלך הפסיכולוגית הקוגניטיבית אלנור רוש (Eleanor Rosch), אשר הראתה בניסויים כי בני אדם מדרגים פריטים בתוך קטגוריות באופן עקבי ומדורג. כלומר, כיסא וספה ממוקמים בלב קטגוריית ה"רהיטים", בעוד מקרר או טלפון נתפסים כשוליים לה, הגם שיש בהם מאפיינים רהיטיים. התיאוריה מבוססת על ביקורת נגד הקטגוריזציה המסורתית של אריסטו, שהניחה שכל קטגוריה מוגדרת על ידי קבוצה נוקשה של "תנאים הכרחיים ומספיקים" שבלעדיהם פריט אינו יכול להשתייך אליה. כך ניתן להתבונן באלוהיות לא כהגדרה בינארית של "כן/לא", אלא כמנעד של תכונות חופפות. יש כמה קריטריונים לאלוהיות ורק אותה הישות שעונה לכולן ב-100% מוגדרת אב הטיפוס. אבל זה לא אומר שאין ישויות שלא עונות רק על קטגוריה אחת ב-100%, או על כמה קטגוריות ב-80%.
    לטענת לם בעולם העתיק היו מספר קריטריונים לאלוהות והוא מונה אותן, בין השאר: אלמוות, כלומר התגברות על חוקי התמותה האנושיים, קיום נצחי או הימנעות ממוות פיזי. גוף מאיר ובעיקר האופן שבו אחרי שאתה הופך לאלוהי אתה מסנוור או שיש לך הילה. יכולת חריגה כמו כח או חכמה מופלאת. מלכות ומעמד, העובדה שמוקירים למישהו עד כדי סוגדים לו ומקיימים לכבודו פולחן, עם מקום מושב מיוחד. העתקת מקום המגורים מהספירה הארצית אל התחום השמימי והשתלבות בפמליה השמימית. מתיחת הקיום מעבר לגבולות החיים, כלומר לפני הלידה או אחרי המוות.

    בעולם ההלניסטי והרומי, סממנים אלו אפשרו לראות במלכים ישויות אלוהיות מכוח פולחן האישיות וההישגים הפוליטיים או הצבאיים שלהם. אולם הדיון המרכזי של לם נוגע לתפיסות משיחיות. לם מציג שפע של ראיות מהמקרא ומהספרות הבתר-מקראית והמדרשית לכך שדמויות מרכזיות במסורת היהודית נתפסו כמי שממלאות חלק מהקריטריונים של ה"איש האלוהי": משה שקרן עור פניו, אליהו שעלה בסערה השמיימה, חנוך שהותמר למלאך מטטרון, מסורות על ממדי הגוף הקוסמיים של אדם הראשון או אברהם, ודמויות שהמלאכים עצמם רחשו להן יראת כבוד.

    הנצרות הקדומה קיבצה סביב דמותו של ישו את מכלול התכונות הללו, ובכך עיצבה אותו כמי שמתלכד כמעט לחלוטין עם אב-הטיפוס של האלוהות עצמה. ואולם, הגם שהנצרות מייצגת מקרה קיצוני של מיזוג זה, ביהדות המקורית התופעה הייתה מתונה יותר אך נוכחת בעוצמה.

    בנקודה זו ראוי לציין שני חוקרים בולטים שלם נמנע מלהתייחס אליהם: הראשון הוא ישראל קנוהל, שהראה בספרו ״מחלוקת המשיח״ כי הרעיון המשיחי היה כה נפיץ, עד שאילולא נסוגה היהדות הרבנית מעמדות אלו בעקבות התפרצויות משיחיות טראומטיות, התפיסה הנוצרית המוקדמת הייתה יכולה להיחשב לנורמטיבית בהרבה, בפרט לאור תיאורי מלך המשיח במדרשים כמי שמגלם בעצמו את אב-הטיפוס. השני הוא בארט אהרמן, שבספרו "How Jesus Became God" הקדיש דיון מעמיק לתופעת האנשים ההופכים לאלים ולאלים הלובשים דמות אדם, והראה עד כמה גבולות אלו היו נזילים ומוכרים היטב במרחב היהודי של שלהי העת העתיקה.

    אחרית דבר ושני הפני שלי: כולם מכירים את הטענה שכל העניין של אלוהים ואדם הוא בסך הכל מטאפורה על רמת תודעה, ושיש כמה קריטריונים ברמות תודעה: תורה, מלוכה וכהונה. משה לדוגמה הגיע ל-100% רק בסקאלה אחת – הנבואה, שהיא המעלה הגבוהה ביותר בקטגוריית התורה ורק מי שהצליח להשיג את 3 תת הקריטריונים, חכמה בינה ודעת, יכול להשיג אותה, שנאמר ״ונחה עליו רוח ה׳, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳״. אהרן הכהן הגיע ל-100% בסקאלת הכהונה, ויש שאומרים שאפילו הוא לא הצליח להגיע ל-100%, כי אם מלכיצדק בן ניר אחי נח. דוד הגיע ל-100% בקטגוריה של מלוכה, למרות שבניו נחשבים כמי שהגיעו גם בקטגוריה של הכהונה (ככתוב בשמואל ב׳ ח׳ י״ח ״ובני דוד כהנים היו״), ושלמה הגיע גם בקטגוריה של החכמה.

    רק מלך המשיח הוא מי שיצליח להגיע ל-100% בכל אחת מ-3 הסקאלות. שנאמר: ״הנה ימים באים נאם ה׳ והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ״, ״ ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳״, ״והוא יבנה את היכל ה׳ והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו והיה כהן על כסאו ועצת שלום תהיה בין שניהם״, ״נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״

    מקור הסמכות של מלוכה וכהונה עובר באמצעות משיחה בשמן המשחה, אך התורה עוברת באמצעות העמקה והתעלות, שזה בעצם אומר שמלוכה וכהונה מגיעות רק באמצעות עזרים פסיכואקטיביים, לעומת התורה שמגיעה נטורל, או לפחות באמצעות פרקטיקות לא סינתטיות. המלוכה והכהונה עוברים מכורח תורשה, והם "מועדונים סגורים", אבל התורה פתוחה לכל דכפין, ולכן בעצם כל אחד יכול להיות אותו המשיח, אם רק ישכיל ויבין זאת, כי היא שווה יותר מכולם, שנאמר ״בי מלכים ימלכו ורזנים יחקקו צדק״.

    לכן אני מאמין שכל הדיבורים על האדם האלוהי, וכל הדיבורים על האופן שבו דמויות מהתנ״ך היו אלוהים או חצי אלוהיים, הם רק מטאפורה. וגם אתם – מלכות השמים נמצאת בתוככם, אילו רק תחפשו אותה, כלומר יש לכם את הפוטנציאל להיות משיחים


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×