את הטכנופוייזיס, שעליו דיבר ד״ר ניסים אמזלג, הגדרתי בזמנו בתור הדרך להשתמש במדע כאנתאוגן, כמחולל חוויה דתית ובעצם ככלי להתעלות רוחנית. אבל יש סוג מסוים מאוד של טכנולוגיה שמדגימה את הטכנופויזיס הזה בצורה מושלמת, הטכנולוגיה של השפה, והדרך שבה בעצם משכללים אותה היא השירה. אחת מאסטרטגיות השירה, שד״ר אמזלג טוען ששימשו כאנתאוגן של ממש, היא מה שהוא מכנה כ״שירת המשכיל״. כלומר, התרגול הרוחני של משוררים הקדומים להתעלות היה לבצע משחקי מילים ולהרכיב שירה. באמצעות תצוגת התכלית הטכנולוגית הזו של השפה, או באמצעות החידושים המילוליים שמתגלים, התבטא הפולחן. זה מה שנקרא ״שירו לה׳ שיר חדש״. השפה היא בעצם ״מילה״, ובאמצעות מילה ברא אלוהים את העולם. כשמשכללים את המילה, נוקטים בטכניקה של בריאה, ולמעשה נכנסים למעגל הגדול של ״הבוראים״, הופכים משתתפים בבריאה. הדבר הזה שקול לקורבן, או לתפילה. תפילה היא בעצם מילה שנאמרת בהתלהבות, זו בעצם החוויה שהגיעו אליה באמצעות אמנות המילה.
שירת המשכיל היא בעצם כינוי לשיר מסוים, שניתן לקרוא אותו בכמה אופנים, גם בצורה הסינכרונית, וגם בצורה ״משוכלת״, כלומר מפעילים טרנספורמציה מסויימת לחלק חלק מהשורות, בדרך כלל ״שיפט״ של כמה פסוקים, או סימטריה, או כל מיני פעלולים מבניים, ואז בעצם השיר מקבל שכבה נוספת בעלת תוכן על פני השכבה המקורית. השכבה הזאת לרוב מעשירה, אך לעיתים אפילו נותנת משמעות עמוקה יותר לשיר. אמזלג מציג את הטכניקה הזו של השירה ככלי מיסטי לעבודת ה׳, שמתוארת רבות בתנ״ך בתור שירה וזמרה. זה גם שמו של הספר בו הוא טוען טענות אלה, ״זמרו משכיל״.
הסיבה שקוראים לזה ״משכיל״ היא כאמור בגלל שהוא מבצע ״שיכול״ שמשמעותו לפי אמזלג ״קשירה או חיבור של דברים באופן לא מובן אליו״. יכול להיות שאפשר לתרגם את זה באנגלית ל- rearrange או swap, אבל הרעיון הוא בעיקר שזה תהליך שהוא בו זמנית גם סרבול וגם אלגנטיות, באמצעות הסרבות אתה מביא פתרון אלגנטי וחדשני. כמטאפורה למוות (סרבול) ולידה מחדש שהיא גם שדרוג ושכלול של המהדורה הקודמת של החיים.
הצורה האלגנטית של פתרון הסרבול הוא החכמה, ובעצם זה מה שמסביר את האטימולוגיה של המילה ״שכל״. משחק המילים הנחמד הוא שבשינוי אות אחת המילה הופכת את המשמעות שלה, וזה אפילו לא אות אלא רק ניואנס קטן בה. שכל הוא במשמעות חיובית של חכמה, וסכל הוא במשמעות שלילית של טפשות.
ולא רק ה״שיכול״ הזה של המילה אלא גם אם מחליפים בין האותיות. שכל הוא במובן החיובי של תוצאה תקינה, כשל הוא במובן השלילי של תוצאה לא תקינה. או להבדיל אם הלשון זזה קצת קדימה מה-ש׳ (השמאלית) אל השיניים, מקבל ת׳כל, שמתגלגל בעברית אל תקלה, שכול. בשני המקרים השינוי הפעוט הופך את המשמעות.
הסיבה שאני מזכיר את המילה ת׳כל היא כפולה. בסופו של דבר אני רוצה לקשר את מזמור המשכיל בתהלים ע״ד שכולל את הפסוק ״אתה פוררת בעוזך ים שברת ראשי תנינים על המים״ ו-״אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים״, שלדעתי מרפרר למיתוס על המלחמה הקדמונית בין האל למפלצות הים, ולמלאכת הריסוק של קונכיות החלזונות במסגרת הפקת צבעי הארגמן והתכלת. דווקא משום ש״פוררת״, הוא הומוגרף והומופון לצבע ה״פורפורה״, הסגול. לטענת מיכאל אסטור, פרור משמעותו קדרה, במובן של צבע כהה שנמצא בין אדום לשחור, כמו בפסוק ״מפניו יחילו עמים כל פנים קבצו פארור״ – הפנים שלהם ״יאדימו״, אדום הוא בשפה העתיקה אחד מהתיאורים לצבע הסגול. לדעתי זו פרשנות המילה תכלת. אבל על זה אני רוצה לדבר בפוסט אחר.
בשלב זה אני רוצה להתמקד במה שנקרא ״צלב השמש״. ובעיקר בסמל הצלב, שבכתב העברי העתיק, ״כתב דעץ״, ואף במהדורה הקדומה ביותר שלו, הכתב הפרוטו סינאי, סימל את האות ת׳. בדרך כלל מסבירים שה״תו״ שסמים על המצח, שמתואר בברית החדשה הוא צלב שקעקעו על המצח כפי שעשו לעבדים בעת העתיקה. כלומר, הצלב הזה הוא פשוט ״תו״, סימן, או ״אות״. אבל כפי ששאר האותיות מייצגות בעצם את התנועה הראשונה במילה שבסמל, ניתן לומר שבעצם הצלב הזה שמייצג את האות ת׳, הוא בעצם האות הראשונה במילה ת׳כל או שכל. כלומר, המשמעות של האות היא אותו השיכול, ערבוב הדברים, הסרבול שמסתיים בחכמה. דהיינו, האות האחרונה במערכת הכתב שמסמלת את הסוף, ליטרלי, היא כמו ״נקודת האומגה״, מין יעד שצריך להגיע אליו, השכל. זו המשמעות של צלב השמש בגנוסטיקה. הצלב הגנוסטי משמש בכתות הגנוסטיות כסמל לידע סודי.

בסיפור על מגדל בבל אומר אלוהים, ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו״. באמצעות בלילת השפה אלוהים, על פניו, גרם לכך שאיש לא יבין את שפת רעהו. השאלה היא אם המשמעות הבלעדית של הדבר הזה היא שגרם לאנשים לא להבין אחד את שפתו של השני. ואולי הכוונה להצפין את השפה, ואי ההבנה היא בעצם סוג של סכלות. דווקא מי שמצליח לעשות סדר במילים, הוא המבין. והמשוררים עושים את זה באמצעות בלילה של המילים. דווקא באמצעות הבלילה הם משיגים את האפקט ההפוך, את האנטידוט של הבלילה. המשוררים הם מחיי השפה, משום שהם משתמשים ב״שירת המשכיל״.
המעניינים הם שיכול האותיות ומשחקי המילים שנמצאים בשימוש בפרשיית מגדל בבל. מה שאומרים האנשים איש אל רעהו הוא ״הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר״. מה שעושה להם אלוהים הוא בלילה באמצעות הפועל ״נבלה״. אנו רואים כאן שיכול אותיות, ששוב ההחלפה בין סדר האותיות הופכת את מובן המילה. לבן הוא צבע האור, ולעומת זאת השרפה באש באמצעות ה״ליבון באור״ היא שחורה. נבל, לפחות על פי ספר משלי, הוא אדם טיפש – ״ילד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל״, ״עם נבל ולא חכם״. וההפך ממנו, לפיכך הוא המשכיל, הצדיק, החכם, המחזיק באור. כפי שנאמר במשלי ״אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך, רק בזדון יתן מצה ואת נועצים חכמה״. הצדיק מחזיק באור ונותן עצת חכמה. לעומת הרשע שאורו דועך, כי הוא נותן עצה זדונית.
תהליך ההנחלה של הידע, גילויו והחזקתו כולם קשורים אטימולוגית מאותו השורש של אור. הידע עצמו מכונה ״ֿתורה״, ההנחלה שלו מכונה ״הוראה״, והחזקתו ונקיטה בו מכונה ״אור״. כך לפי הפסוק ״כי תורה מאתי תצא, ומשפטי לאור עמים ארגיע״, ו-״נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״.
במחשבה הדתית השמש מסמלת את מקור החיים, הבריאה והחכמה. הדוגמאות המיידיות הן רע המצרי, ואפולו היווני, שספציפית היה נגן ונביא בעצמו, והנהיג את המוזות שהיו פטרוניות המוזיקה, השירה והריקודים. אבל כפי שאנו רואים גם בתנ״ך, השמש היא מקור של החכמה.
השמש מביאה שתי אנרגיות: אור וחום, ושתיהן קשורות עם החכמה. אמזלג מנסה לתעל את העובדה הזאת לכך שבעצם באמצעות חימום באמצעות האש, שנקראת גם ״אור״, ניתן לנפח מתכות ולחשלן. את חכמת עיבוד המתכות הוא מייחס לאדומים, בין בני עשו אנו מוצאים את השמות קורח וזרח – שהיו נגנים (הלוויים בני קורח) ומשוררים (בני זרח) בבית המקדש. במרכזו של בית המקדש עמד פולחן אש, מזבח שיוקדת בו אש תמיד, ומנורה שעליה נר תמיד. מזבח שעשוי ממתכת (נחושת), ומנורה שעשויה ממתכת (זהב). קיים גם מזבח זהב. ההבדל בין המתכות, תלוי במיקומם במקדש.

לגבי האור: האור הנשבר מתאפיין בברק שנוצץ בצורה של קרניים מאונכות זו לזו. הדבר תלוי בצורת הפנים של החומר, בזווית הצפיה וכמובן בחשיפה אל האור. ספציפית, החומרים המתכתיים הם בעלי ברק טבעי והחזרת אור, ולכן ברגע שהאור מתנגש בהם הוא נשבר וזה נראה כמו הצורה של צלב השמש. זו סיבה נוספת לכך שהסימן הזה של שבירת הסדר נקשר עם האור והשמש.
המנורה מהווה בעצם ״שמש קטנה״, בכך שהיא מקור אור. התנ״ך כולו הוא מעין מטאפורה על רכישת ידע גנוסטי, מעין ״מיתוס של החכמה״, שמנסה להסביר בצורה סיפורית את המטאפורה שעל פיה העולם כולו הוא תמונה מעורפלת שכדי להבין מה רואים בה באמת צריך ״משקפיים מיוחדות״, או שהעולם הוא חדר חשוך שכדי להתמצא בו צריך פנס מיוחד. מאחר שכך, היה חשוב לתת לקהל היעד של כתבי הקודש, מי שקוראים אותם ומשתמשים בהם בכדי להתעלות, משתמשים בהם כ״אנתאוגן״, בטח כשהם באים בצורה של שירה, להשתמש בדימויים של אור.
בשירה (וגם בפרוזה) התנכ״ית, קיימים מזמורים שבנויים במבנים אמנותיים. בחלק מהמקרים יש תקבולת צולבת, כיאסמוס. בחלק אחר יש מבנה סימטרי שבו בעצם יש שבעה פסוקים, שלושה זוגות פסוקים שעוסקים בנושאים נרדפים ומקיפים פסוק מרכזי מסוים שנמצא, מבנה הנקרא ״מנורה״. לעיתים הזוגות הללו הם בעצמם בתקבולת, מה שיוצר סימטריה מושלמת. לעיתים המנורה הזאת היא לא רק במבנה של 7 פסוקים, אלא כפול מזה. 15 לדוגמה. שזה 7+7+1. מה שחשוב הוא שאנו רואים כאן בעצם מבנים נומרולוגיים סימטריים סביב המספר 7, שמשלבים שירה ופעלולי שפה ומגיעים בקונטקסטים מסויימים מאוד שקשורים לאותו מיתוס שאני מדבר עליו. ומסתדר שחלקים נרחבים הסיפור המיתי הזה מאורגנים במה שנקרא ״מבנה מנורה״, כולל סיפור בריאת האדם, החטא בעץ הדעת, פרשיית בניית המקדש בספר מלכים וכו׳. ספר תהילים עצמו כולל כמה וכמה מזמורי ״משכיל״ שבנויים כמנורה, ומן הסתם שימשו גם בקריאתם השירית, כקול וקול עונה, כטכניקת התעלות שלוותה לרוב במוסיקה וריקודים.
בנקודה זו אחזור למשחקי המילים שמופיעים בהקשר של מגדל בבל. את השירה ליוותה מוסיקה שנעשתה באמצעות כלי שנקרא נבל שהיה מונח על ״כסליהם״ של הנגנים, כלומר על המותניים שלהם. דהיינו משחקי המילים ממשיכים גם אל התפאורה של הסצנריו האנתאוגני של השירה. לא רק בשירה עצמה ובמהותה.

בהערת אגב לסמל ״צלב השמש״ והקשר שלו לחכמה באמצעות טכנולוגיה שימושית, שבעת העתיקה היתה מטאלורגיה, ניתן לציין את התאוריה של רוברט גרייבס ועל פיה הקיקלופים היו גילדה של נפחים בתקופת הברונזה, שהמאפיין את חבריה היה קעקוע של טבעת או עיגול על המצח, והם סגדו לשמש כמקור לאנרגיית החיים.
בספרו של ניסים אמזלג ״מהפכת הנחושת״, יש הפניה לספרו של קלוד פרדריק ארמנד שפר (Schaeffer) שהוביל את הצוות שחפר באוגרית, Ugaritica II, שלצערי לא יכולתי לשים ידי עליו, אך יש בו ייצוג של נפח שעל ראשו מופיע סמל דמוי צלב השמש. אמזלג טוען שאות קין היא בעצם גם קעקוע של צלב השמש. אמזלג טוען שמוצג במוזיאון הבריטי של פרוטומה של גריפון מעוטר בכדור נחושת במצחו הוא למעשה ההשראה למנהג של האנשים שסגדו לו, הטלכינים ברודוס, שאינם אלא גילדה נוספת של נפחים שסימן הזיהוי שלהם היה גולת נחושת שהיתה מהודקת לראש עם רצועות. מזכיר לכם את התפילין?
בהקשר המצרי יש את עינו של הורוס, הוודג׳אט, שנחשבה כסמל של חכמה והגנה (כמו אות הקין ולהבדיל התפילין או הציץ של הכהן הגדול – אפוטרופאיזם), וקושרה לאל השמש. העין היתה מיוצגת כסמל בעל עיטור מעוגל בתחתיתה, המיוחס לפלומה של בז. למה דווקא בז? כי לעופות הדורסים יש יכולת ראיה למרחוק, וחלקם גם דורסי לילה שיכולים לראות בחושך. לכן הינשוף הוא סמלה של אתנה, פטרונית הנפחים. לכן גם, טוען אמזלג, האל של האדומים (שלא בטוח שהוא בכלל אל) נקרא כוס, הציפור שנקראת Athene.
לכוס אמנם יש אישון עגולה. אבל הרעיון הוא שיש לה ראיית לילה. הדבר הזה הלהיב את הקדמונים. זה אפשר בעצם לרואה, להשתמש בתכונה של אור השמש – הראיה – גם בהיעדרה של השמש. לחיות המתאפיינות בראיית לילה יש אישון בצורה מיוחדת של חריץ, כמו לחתוליים ולהבדיל נחשים – חיה בעלת קונוטציות מטאלורגיות ברורות.כך בעצם ניתן לדמות את צלב השמש לאותו אישון – צמצם.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה