• השירה והתיפוף כטכניקה לשימור והעברת מידע

    הפרק הראשון של ״שמאניזם ומלחמות הסמים״ של דן ראסל עוסק בשמאניזם בחל מהתקופה הפליאוליתים וכלה בתקופת הברונזה. המון דיווחים על טקסים קמאיים שהשתמרו בחברות ילידיות כיום, והמון רפרנסים למחקרים אנתרופולוגיים וממצאים ארכיאולוגיים. אבל את עיני תפס דווקא עיסוק בטכניקות העברת המידע – שינון באמצעות קצב, שירה ותיפוף.

    הספר מספר כי השמאנים הפליאוליתים היו בעלי ידע אנציקלופדי בתחומי ידע שונים. מייחסים להם ידע אסטרונומי, מיתולוגי, רפואי ומדעי שהועבר דרכם במשך אלפי שנים באמצעות טכניקות שינון שונות. לדוגמה, שירה. כדי לעמוד על יכולת השינון של השירה הוא נותן דוגמא דווקא מתקופת הברזל המאוחרת מאוד. הומרוס, לדוגמה, הוא מדווח, היה מסוגל לשיר את האיליאדה והאודיסיאה בעל פה – ידע ששינן אחרי שעבר אליו משך דורות שלמים, כך שיש מקום להניח שהנוסח שלו אמין יחסית. דיווחים כאלה על שירות שעברו במשך מאות ואף אלפי שנים קיימים גם בתרבות ההודית.

    שמאנים ידועים בספרות האנתרופולוגית ביכולתם להמשיך ולחרוז במשך מאה שעות רצופות, הישג שרוב בני האדם המודרנים לא יוכלו להשיג. הם עושים זאת באמצעות שירה, כלי שגם המצאתו מיוחסת להם ומשתמש במשקול קצבי. המילה strophe, שמשמעותה ״בית״ בשיר, משמעותה המילולית היא ״סיבוב״. המילה ballare שממנה נגזרת המילה ״בלדה״, משמעותה ״לרקוד״. החיבור בין שירה, ריקוד ותנועה הוא ביטוי מובהק של האקסטזה של השמאן. בדרכים של ריקוד בסיבובים תוך כדי שינון,הוא נכנס למצב ״אוטומט״.

    השמאנים נעזרו ב״מכתיב קצב״ של תיפוף. למעשה, במילה בשפת הפנובסקוט האלגונקוינית המזרחית לשמאן מתורגמת ל״אדם הצליל התופי״. חוקרים מדמים את התיפוף השמאני כחיקוי של פעימות הלב, ותדרי התיפוך תואמים את מקצבי התטא של המח – גלי EEG הקשורים ליצירתיות, פתרון בעיות בלתי רגיל, דימויים חיים ומצבי חלימה ערה. השמאנים עצמם אומרים, ״התוף הוא הסוס שלנו״. המילה שמאן עצמה שפירושה ״אדם הרוח״, נקראה כך משום שבדרכים אלה בעצם השמאן שעובר למצב אוטומט ״גורם לרוחות להכנס לגופו״, ״להתמזג עם רוחו״. מירצ׳ה אליאדה הגדיר, לפיכך, את השמאניזם כ״טכניקה ארכאית של אקסטזה״ דווקא משום שהשמאנים גילו תרגולים המאפשרים להם ״לרכב על הגל״.

    אז אם חיפשתם רקע תאורטי שהיה חסר לכם לפוסט שכתבתי בזמנו על טכניקות השירה של הנפחים הקדומים, הרעיון של ד״ר ניסים אמזלג בספר ״זמרו משכיל״ – הנה לכם. מדובר בטכניקה שלא המציאו בכנען, אלא שימשה את האדם מימים ימימה לשימור והעברת מידע.


  • שמאניזם ומלחמות הסמים

    חדש על המדף שלי: ספרו של דן ראסל, ״Shamanism and the Drug Propaganda: The Birth of Patriarchy and the Drug War״. קורא כעת. מסתבר שזה ספר שני ב״סדרה״, והבטיחו ספרים נוספים. בהתחלה לא היה ברור לי אם זה ספר חדש או ישן. אבל גיליתי שהוא יצא במקור ב-1998, ורק כעת הוא מופיע בקינדל/אודיבל. אז שיהיה.

    דן ראסל הוא חוקר עצמאי. לא מצאתי עליו פרטים אבל מסתמן שיש לו (או היה לו) עניין בשמאניזם עכשווי, אלא אם מדובר בדן ראסל אחר. מצאתי ראיון אחד איתו, אבל לא כתוב שם דבר עליו, אלא רק על כך שמחקרו עוקב אחר שורשי המלחמה המודרנית בסמים ומקורותיה העתיקים והלא-מודעים. לטענתו, המלחמה בסמים היא ירושה פסיכולוגית מהעת העתיקה, ירושה שהפכה למרכיב עמוק ולעיתים לכוח המניע בתרבות המודרנית, המבוססת על כוח ורווחים.

    במהלך הזמן, טוען ראסל, הסיפורים שסופרו על ידי תרבויות קדומות נוצלו, סולפו ומונפו על ידי כוחות ששאפו לייצר תרבות קונפורמיסטית. התרבות התעשייתית המודרנית תלויה בהשמדת הידע המודע על צמחים פסיכואקטיביים. מניפולציה היסטורית על הסמלים הארכיטיפיים שימשה להשמדת הזיכרון התרבותי של השמאניזם העתיק, והותירה מקום לרגשות ולעמדות לא רציונליות המוכתבות על ידי כוחות סמכותיים.

    הספר עוסק בהיסטוריה והפסיכולוגיה של השמאניזם והשפעתה על התרבות האנושית ומבוסס על ממצאים ארכיאולוגיים ועל תאוריותשל חוקרי מיתולוגיה כמו מירצ’ה אליאדה וקרל יונג. לטענתו עם הפיכתה של החברה לפטריאכלית ותועלתנית, החלו לדכא את השמאניזם והדבר ניכר כבר בעת הקלאסית וביוון העתיקה. השורשים של המלחמה בסמים נטועים במעבר מתרבויות שבטיות, שבהן השימוש בצמחים פסיכואקטיביים היה מרכזי לחיים הרוחניים והקהילתיים, לתרבויות תעשייתיות פטריארכליות שמטרתן הייתה להבטיח שליטה על תודעת הפרט והחברה.


  • אסטרטגיית שימור הפיוטה והחשש ממנה

    כנסיית הילידים האמריקאים מתמודדת עם מחסור חמור בצמח הפיוטה, שהוא מרכזי בטקסיה הרוחניים, בשל קטיף יתר, פיתוח קרקעות ועליית הביקוש העולמי לשימוש בפסיכדליים. הבעיה נובעת גם מהתרחבות השוק לצמחים פסיכדליים לצורכי ריפוי ורוחניות. כדי להתמודד עם המצב, הכנסייה פועלת להקים שמורת פיוטה בטקסס, בשיתוף קרן ריברסתיקס, מתוך מטרה לשמר את הצמח תחת ניהול ילידי. בנוסף, היא מבקשת מענק פדרלי בסך 5 מיליון דולר לשימור הצמח במקורותיו הטבעיים. היוזמה נועדה להבטיח את המשך המסורת הרוחנית, אך נתקלת גם בספקות מצד חברים שחוששים ממניעי התמיכה החיצונית. החשש העיקרי הוא שמניעי התמיכה הפילנתרופית של הקרן עשויים שלא להתיישב עם הערכים והאינטרסים של הקהילה הילידית. חלק מהחברים תוהים אם הקרן פועלת מתוך מחויבות אמיתית לשימור תרבותי ורוחני, או שמא יש לה מטרות נסתרות, כמו גישה עתידית לשוק הפסיכדלי או השפעה על ניהול השמורה. החשש נובע גם מהיסטוריה של התערבות חיצונית, שבה לעיתים קרובות נפגעו האינטרסים של קהילות ילידיות, דבר שמוביל לרצון לשמור על שליטה עצמאית בתהליך השימור ובהחלטות הנוגעות לעתיד הצמח והמסורת.


  • ה”סנוטה הקדושה” במקסיקו

    ה”סנוטה הקדושה” היא בולען מלא מים, המהווה אוצר ארכאולוגי ייחודי. במעמקיה נמצאו כ-30,000 חפצים יקרי ערך, כולל חפצי זהב, נחושת ואבנים יקרות, כמו גם שלדים של לפחות 200 אנשים. רבים מהקורבנות היו ילדים, מה שמצביע על משמעות טקסית. החפצים והשלדים הונחו בסנוטה כהקרבות פולחניות, מתוך אמונה שזהו “שער לאלים”. בעבר סברו כי הקורבנות שהוקרבו בסנוטה היו בעיקר נשים צעירות, אך הממצאים הארכאולוגיים חושפים תמונה מגוונת יותר – גם גברים וגם ילדים. ניתוח איזוטופים של עצמות ושיניים מהסנוטה מראה שמוצא הקורבנות כלל אזורים שונים במקסיקו ואף מעבר לה, ומחזק את חשיבות האתר כיעד עלייה לרגל. החפצים שהתגלו בו מעידים על רשת סחר ענפה שהשתרעה מעבר לאזורי המאיה המסורתיים. הנוכחות של חפצי זהב, נדירים בדרך כלל בממצאים של המאיה, מעידה על קשרים תרבותיים נרחבים.

    כפי שכתבתי כאן בעבר, הסיבה לקידוש הסנוטה וראייתו כמחבר בין העולמות היא בשל היותו תופעה גאולוגית ייחודית לאיזורים קרסטיים כמו חצי האי יוקטן. המים החומציים התת-קרקעיים המסיסים את אבן הגיר יוצרים מערות ענקיות שמתמוטטות עם הזמן. הסנוטות מתמלאות במי גשמים ובמי תהום, והן יוצרות תופעה גאולוגית שהופכת אותן גם למקור מים, לעיתים יחיד, עבור המקומיים. מעבר לכך, הרעיון שיש פתח אל עולמות תחתוניים, מפתה מאוד את האנשים בעלי החשיבה הפרימיטיבית הקדם-מדעית.


  • "הפסיכדליה היא הפיל שבחדר של היהדות״

    הרב הארי רוזנברג, לא יודע אם להכתיר אותו בתור קול אורתודוכסי בולט ביהדות הפסיכדלית אבל אני מכיר את השם שלו. הוא מרבה להגיב בכל פלטפורמה שהוא יכול ולומר שהפסיכדליה מרכיב מהותי במסורת היהודית, ושאפשר להעמיד סיפורים רבים בתורה כאילו יש בהם שימוש בפסיכדליים לצורך העצמת החוויה הדתית והרוחנית. אז הנה עוד במה שהוא עושה את זה, ה-CBS. הוא מספר שם פעמיים על ה-DMT בעץ השיטה. לטענתו, ״החוויה הפסיכדלית היא “הפיל שבחדר” בנרטיב היהודי – נושא מרכזי שהיה חבוי במקרא ובמסורת במשך שנים רבות״. לרב רוזנברג יש עמותה בשם Trippy.vc, שבה הוא פועל לקידום מחקר ושימוש חוקי בפסיכדליה. הכתבה מראיינת גם את מאיר קיי, כוכב רשת ומייסד AhDaMa, שמארגן מעגלי העצמה לגברים יהודיים לגילוי עצמי וחיבור למסורת ולרוחניות, ומשלב טכניקות של נשימה הולוטרופיות, המאפשרות למשתתפים לחוות שינוי תודעתי. גם כן, באמצעות שחרור DMT באופן טבעי.


  • השירה המקראית כטכניקה שמאניסטית

    את הטכנופוייזיס, שעליו דיבר ד״ר ניסים אמזלג, הגדרתי בזמנו בתור הדרך להשתמש במדע כאנתאוגן, כמחולל חוויה דתית ובעצם ככלי להתעלות רוחנית. אבל יש סוג מסוים מאוד של טכנולוגיה שמדגימה את הטכנופויזיס הזה בצורה מושלמת, הטכנולוגיה של השפה, והדרך שבה בעצם משכללים אותה היא השירה. אחת מאסטרטגיות השירה, שד״ר אמזלג טוען ששימשו כאנתאוגן של ממש, היא מה שהוא מכנה כ״שירת המשכיל״. כלומר, התרגול הרוחני של משוררים הקדומים להתעלות היה לבצע משחקי מילים ולהרכיב שירה. באמצעות תצוגת התכלית הטכנולוגית הזו של השפה, או באמצעות החידושים המילוליים שמתגלים, התבטא הפולחן. זה מה שנקרא ״שירו לה׳ שיר חדש״. השפה היא בעצם ״מילה״, ובאמצעות מילה ברא אלוהים את העולם. כשמשכללים את המילה, נוקטים בטכניקה של בריאה, ולמעשה נכנסים למעגל הגדול של ״הבוראים״, הופכים משתתפים בבריאה. הדבר הזה שקול לקורבן, או לתפילה. תפילה היא בעצם מילה שנאמרת בהתלהבות, זו בעצם החוויה שהגיעו אליה באמצעות אמנות המילה.

    שירת המשכיל היא בעצם כינוי לשיר מסוים, שניתן לקרוא אותו בכמה אופנים, גם בצורה הסינכרונית, וגם בצורה ״משוכלת״, כלומר מפעילים טרנספורמציה מסויימת לחלק חלק מהשורות, בדרך כלל ״שיפט״ של כמה פסוקים, או סימטריה, או כל מיני פעלולים מבניים, ואז בעצם השיר מקבל שכבה נוספת בעלת תוכן על פני השכבה המקורית. השכבה הזאת לרוב מעשירה, אך לעיתים אפילו נותנת משמעות עמוקה יותר לשיר. אמזלג מציג את הטכניקה הזו של השירה ככלי מיסטי לעבודת ה׳, שמתוארת רבות בתנ״ך בתור שירה וזמרה. זה גם שמו של הספר בו הוא טוען טענות אלה, ״זמרו משכיל״.

    הסיבה שקוראים לזה ״משכיל״ היא כאמור בגלל שהוא מבצע ״שיכול״ שמשמעותו לפי אמזלג ״קשירה או חיבור של דברים באופן לא מובן אליו״. יכול להיות שאפשר לתרגם את זה באנגלית ל- rearrange או swap, אבל הרעיון הוא בעיקר שזה תהליך שהוא בו זמנית גם סרבול וגם אלגנטיות, באמצעות הסרבות אתה מביא פתרון אלגנטי וחדשני. כמטאפורה למוות (סרבול) ולידה מחדש שהיא גם שדרוג ושכלול של המהדורה הקודמת של החיים.

    הצורה האלגנטית של פתרון הסרבול הוא החכמה, ובעצם זה מה שמסביר את האטימולוגיה של המילה ״שכל״. משחק המילים הנחמד הוא שבשינוי אות אחת המילה הופכת את המשמעות שלה, וזה אפילו לא אות אלא רק ניואנס קטן בה. שכל הוא במשמעות חיובית של חכמה, וסכל הוא במשמעות שלילית של טפשות.

    ולא רק ה״שיכול״ הזה של המילה אלא גם אם מחליפים בין האותיות. שכל הוא במובן החיובי של תוצאה תקינה, כשל הוא במובן השלילי של תוצאה לא תקינה. או להבדיל אם הלשון זזה קצת קדימה מה-ש׳ (השמאלית) אל השיניים, מקבל ת׳כל, שמתגלגל בעברית אל תקלה, שכול. בשני המקרים השינוי הפעוט הופך את המשמעות.

    הסיבה שאני מזכיר את המילה ת׳כל היא כפולה. בסופו של דבר אני רוצה לקשר את מזמור המשכיל בתהלים ע״ד שכולל את הפסוק ״אתה פוררת בעוזך ים שברת ראשי תנינים על המים״ ו-״אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים״, שלדעתי מרפרר למיתוס על המלחמה הקדמונית בין האל למפלצות הים, ולמלאכת הריסוק של קונכיות החלזונות במסגרת הפקת צבעי הארגמן והתכלת. דווקא משום ש״פוררת״, הוא הומוגרף והומופון לצבע ה״פורפורה״, הסגול. לטענת מיכאל אסטור, פרור משמעותו קדרה, במובן של צבע כהה שנמצא בין אדום לשחור, כמו בפסוק ״מפניו יחילו עמים כל פנים קבצו פארור״ – הפנים שלהם ״יאדימו״, אדום הוא בשפה העתיקה אחד מהתיאורים לצבע הסגול. לדעתי זו פרשנות המילה תכלת. אבל על זה אני רוצה לדבר בפוסט אחר.

    בשלב זה אני רוצה להתמקד במה שנקרא ״צלב השמש״. ובעיקר בסמל הצלב, שבכתב העברי העתיק, ״כתב דעץ״, ואף במהדורה הקדומה ביותר שלו, הכתב הפרוטו סינאי, סימל את האות ת׳. בדרך כלל מסבירים שה״תו״ שסמים על המצח, שמתואר בברית החדשה הוא צלב שקעקעו על המצח כפי שעשו לעבדים בעת העתיקה. כלומר, הצלב הזה הוא פשוט ״תו״, סימן, או ״אות״. אבל כפי ששאר האותיות מייצגות בעצם את התנועה הראשונה במילה שבסמל, ניתן לומר שבעצם הצלב הזה שמייצג את האות ת׳, הוא בעצם האות הראשונה במילה ת׳כל או שכל. כלומר, המשמעות של האות היא אותו השיכול, ערבוב הדברים, הסרבול שמסתיים בחכמה. דהיינו, האות האחרונה במערכת הכתב שמסמלת את הסוף, ליטרלי, היא כמו ״נקודת האומגה״, מין יעד שצריך להגיע אליו, השכל. זו המשמעות של צלב השמש בגנוסטיקה. הצלב הגנוסטי משמש בכתות הגנוסטיות כסמל לידע סודי.

    בסיפור על מגדל בבל אומר אלוהים, ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו״. באמצעות בלילת השפה אלוהים, על פניו, גרם לכך שאיש לא יבין את שפת רעהו. השאלה היא אם המשמעות הבלעדית של הדבר הזה היא שגרם לאנשים לא להבין אחד את שפתו של השני. ואולי הכוונה להצפין את השפה, ואי ההבנה היא בעצם סוג של סכלות. דווקא מי שמצליח לעשות סדר במילים, הוא המבין. והמשוררים עושים את זה באמצעות בלילה של המילים. דווקא באמצעות הבלילה הם משיגים את האפקט ההפוך, את האנטידוט של הבלילה. המשוררים הם מחיי השפה, משום שהם משתמשים ב״שירת המשכיל״.

    המעניינים הם שיכול האותיות ומשחקי המילים שנמצאים בשימוש בפרשיית מגדל בבל. מה שאומרים האנשים איש אל רעהו הוא ״הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר״. מה שעושה להם אלוהים הוא בלילה באמצעות הפועל ״נבלה״. אנו רואים כאן שיכול אותיות, ששוב ההחלפה בין סדר האותיות הופכת את מובן המילה. לבן הוא צבע האור, ולעומת זאת השרפה באש באמצעות ה״ליבון באור״ היא שחורה. נבל, לפחות על פי ספר משלי, הוא אדם טיפש – ״ילד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל״, ״עם נבל ולא חכם״. וההפך ממנו, לפיכך הוא המשכיל, הצדיק, החכם, המחזיק באור. כפי שנאמר במשלי ״אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך, רק בזדון יתן מצה ואת נועצים חכמה״. הצדיק מחזיק באור ונותן עצת חכמה. לעומת הרשע שאורו דועך, כי הוא נותן עצה זדונית.

    תהליך ההנחלה של הידע, גילויו והחזקתו כולם קשורים אטימולוגית מאותו השורש של אור. הידע עצמו מכונה ״ֿתורה״, ההנחלה שלו מכונה ״הוראה״, והחזקתו ונקיטה בו מכונה ״אור״. כך לפי הפסוק ״כי תורה מאתי תצא, ומשפטי לאור עמים ארגיע״, ו-״נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״.

    במחשבה הדתית השמש מסמלת את מקור החיים, הבריאה והחכמה. הדוגמאות המיידיות הן רע המצרי, ואפולו היווני, שספציפית היה נגן ונביא בעצמו, והנהיג את המוזות שהיו פטרוניות המוזיקה, השירה והריקודים. אבל כפי שאנו רואים גם בתנ״ך, השמש היא מקור של החכמה.

    השמש מביאה שתי אנרגיות: אור וחום, ושתיהן קשורות עם החכמה. אמזלג מנסה לתעל את העובדה הזאת לכך שבעצם באמצעות חימום באמצעות האש, שנקראת גם ״אור״, ניתן לנפח מתכות ולחשלן. את חכמת עיבוד המתכות הוא מייחס לאדומים, בין בני עשו אנו מוצאים את השמות קורח וזרח – שהיו נגנים (הלוויים בני קורח) ומשוררים (בני זרח) בבית המקדש. במרכזו של בית המקדש עמד פולחן אש, מזבח שיוקדת בו אש תמיד, ומנורה שעליה נר תמיד. מזבח שעשוי ממתכת (נחושת), ומנורה שעשויה ממתכת (זהב). קיים גם מזבח זהב. ההבדל בין המתכות, תלוי במיקומם במקדש.

    לגבי האור: האור הנשבר מתאפיין בברק שנוצץ בצורה של קרניים מאונכות זו לזו. הדבר תלוי בצורת הפנים של החומר, בזווית הצפיה וכמובן בחשיפה אל האור. ספציפית, החומרים המתכתיים הם בעלי ברק טבעי והחזרת אור, ולכן ברגע שהאור מתנגש בהם הוא נשבר וזה נראה כמו הצורה של צלב השמש. זו סיבה נוספת לכך שהסימן הזה של שבירת הסדר נקשר עם האור והשמש.

    המנורה מהווה בעצם ״שמש קטנה״, בכך שהיא מקור אור. התנ״ך כולו הוא מעין מטאפורה על רכישת ידע גנוסטי, מעין ״מיתוס של החכמה״, שמנסה להסביר בצורה סיפורית את המטאפורה שעל פיה העולם כולו הוא תמונה מעורפלת שכדי להבין מה רואים בה באמת צריך ״משקפיים מיוחדות״, או שהעולם הוא חדר חשוך שכדי להתמצא בו צריך פנס מיוחד. מאחר שכך, היה חשוב לתת לקהל היעד של כתבי הקודש, מי שקוראים אותם ומשתמשים בהם בכדי להתעלות, משתמשים בהם כ״אנתאוגן״, בטח כשהם באים בצורה של שירה, להשתמש בדימויים של אור.

    בשירה (וגם בפרוזה) התנכ״ית, קיימים מזמורים שבנויים במבנים אמנותיים. בחלק מהמקרים יש תקבולת צולבת, כיאסמוס. בחלק אחר יש מבנה סימטרי שבו בעצם יש שבעה פסוקים, שלושה זוגות פסוקים שעוסקים בנושאים נרדפים ומקיפים פסוק מרכזי מסוים שנמצא, מבנה הנקרא ״מנורה״. לעיתים הזוגות הללו הם בעצמם בתקבולת, מה שיוצר סימטריה מושלמת. לעיתים המנורה הזאת היא לא רק במבנה של 7 פסוקים, אלא כפול מזה. 15 לדוגמה. שזה 7+7+1. מה שחשוב הוא שאנו רואים כאן בעצם מבנים נומרולוגיים סימטריים סביב המספר 7, שמשלבים שירה ופעלולי שפה ומגיעים בקונטקסטים מסויימים מאוד שקשורים לאותו מיתוס שאני מדבר עליו. ומסתדר שחלקים נרחבים הסיפור המיתי הזה מאורגנים במה שנקרא ״מבנה מנורה״, כולל סיפור בריאת האדם, החטא בעץ הדעת, פרשיית בניית המקדש בספר מלכים וכו׳. ספר תהילים עצמו כולל כמה וכמה מזמורי ״משכיל״ שבנויים כמנורה, ומן הסתם שימשו גם בקריאתם השירית, כקול וקול עונה, כטכניקת התעלות שלוותה לרוב במוסיקה וריקודים.

    בנקודה זו אחזור למשחקי המילים שמופיעים בהקשר של מגדל בבל. את השירה ליוותה מוסיקה שנעשתה באמצעות כלי שנקרא נבל שהיה מונח על ״כסליהם״ של הנגנים, כלומר על המותניים שלהם. דהיינו משחקי המילים ממשיכים גם אל התפאורה של הסצנריו האנתאוגני של השירה. לא רק בשירה עצמה ובמהותה.

    בהערת אגב לסמל ״צלב השמש״ והקשר שלו לחכמה באמצעות טכנולוגיה שימושית, שבעת העתיקה היתה מטאלורגיה, ניתן לציין את התאוריה של רוברט גרייבס ועל פיה הקיקלופים היו גילדה של נפחים בתקופת הברונזה, שהמאפיין את חבריה היה קעקוע של טבעת או עיגול על המצח, והם סגדו לשמש כמקור לאנרגיית החיים.

    בספרו של ניסים אמזלג ״מהפכת הנחושת״, יש הפניה לספרו של קלוד פרדריק ארמנד שפר (Schaeffer) שהוביל את הצוות שחפר באוגרית, Ugaritica II, שלצערי לא יכולתי לשים ידי עליו, אך יש בו ייצוג של נפח שעל ראשו מופיע סמל דמוי צלב השמש. אמזלג טוען שאות קין היא בעצם גם קעקוע של צלב השמש. אמזלג טוען שמוצג במוזיאון הבריטי של פרוטומה של גריפון מעוטר בכדור נחושת במצחו הוא למעשה ההשראה למנהג של האנשים שסגדו לו, הטלכינים ברודוס, שאינם אלא גילדה נוספת של נפחים שסימן הזיהוי שלהם היה גולת נחושת שהיתה מהודקת לראש עם רצועות. מזכיר לכם את התפילין?

    בהקשר המצרי יש את עינו של הורוס, הוודג׳אט, שנחשבה כסמל של חכמה והגנה (כמו אות הקין ולהבדיל התפילין או הציץ של הכהן הגדול – אפוטרופאיזם), וקושרה לאל השמש. העין היתה מיוצגת כסמל בעל עיטור מעוגל בתחתיתה, המיוחס לפלומה של בז. למה דווקא בז? כי לעופות הדורסים יש יכולת ראיה למרחוק, וחלקם גם דורסי לילה שיכולים לראות בחושך. לכן הינשוף הוא סמלה של אתנה, פטרונית הנפחים. לכן גם, טוען אמזלג, האל של האדומים (שלא בטוח שהוא בכלל אל) נקרא כוס, הציפור שנקראת Athene.

    לכוס אמנם יש אישון עגולה. אבל הרעיון הוא שיש לה ראיית לילה. הדבר הזה הלהיב את הקדמונים. זה אפשר בעצם לרואה, להשתמש בתכונה של אור השמש – הראיה – גם בהיעדרה של השמש. לחיות המתאפיינות בראיית לילה יש אישון בצורה מיוחדת של חריץ, כמו לחתוליים ולהבדיל נחשים – חיה בעלת קונוטציות מטאלורגיות ברורות.כך בעצם ניתן לדמות את צלב השמש לאותו אישון – צמצם.


  • המקדש בירושלים היה לשעבר פגאני?

    מבנה שמשתרע על פני שטח של 220 מ"ר, ובו שמונה חדרים נחשף בגן הלאומי סובב חומות ירושלים. במבנה התגלו מזבח, אבן מצבה ואפילו גת לייצור יין. על רצפת החדר – חציבה מסתורית בצורת V. מאמר חדש, שמתפרסם השבוע בכתב העת Atiqot של רשות העתיקות, מציע כי המבנה שימש למטרות פולחן, והיה בשימוש בזמן שהמקדש עמד על תילו בהר הבית, מרחק כמה מאות מטרים מדרום לו. כך עמד עד שברגע אחד ננטש ונראה שפשוט בוטל ונאטם. למה? סוברים שזה בגלל הרפורמה של חזקיהו שריכזה את הפולחן במקום אחד, שהוא במקרה מקום שסמוך אליו. ואז נשאלת השאלה, למה בעצם היו צריכים כמה מקדשים סמוכים?

    ההשערה שמדובר היה במקדש פולחן לאל אחר שאינו יהוה, כי לשם מה צריך שני מקדשים סמוכים לאותו אל? אבל הדבר הזה יכריח אותנו להודות שיהודה היתה פוליתאיסטית. הדבר הזה ידוע, כי התנ״ך עצמו מעיד שבירושלים עבדו עבודה זרה, אבל לא ברור עדיין אם הפוליתאיזם היה סטיה מהנורמה כשהממלכה היתה מונותאיסטית או שההפך, הממלכה התחילה כפוליתאיסטית ורק לאחר הרפורמה הפכה פוליתאיסטית. להלן אני יכול להעלות כמה השערות שירמזו לאפשרות השניה דווקא.

    בתרבויות מקבילים היה מקובל שיש ״מתחמים מקודשים״, הן בגלל הטופוגרפיה של המקום והנוף הייחודי לו והן בגלל שהיו למקום כמה פטרונים. דגמאות מיידיות הן דלפי, אולימפיה או קנוסוס – כולם מתחמים שכללו הרים מקודשים, מעיינות מקודשים, מגוון מזבחות למגוון אלים, מונומנטים, מוסדות חברתיים וכו׳. זה לא אומר בהכרח שיש קשר בין הפולחנים, זה רק אומר שיש תקדים. אבל אנו רואים שבדרך כלל ראש הפנתאון בא בצמידות לזוגתו. לדוגמה, באולימפיה היו מקדשים גם לזאוס וגם להרה, מדוע שבירושלים לא יהיה מקדש אחד ליהוה ומקדש אחד לאשרתו?

    הרים מקודשים קיימים גם בארץ. והוקמו עליהם מקדשים, בחלקם גם מקדשי מערה ומעיינות מקודשים. למעשה, הצירוף הזה של עץ, מערה, מעיין והר – הוא צירוף נפוץ במקדשים פגאניים שעברו רוויזיה מונותאיסטית. אנו רואים כאלה באיזור מקורות הירדן ובגליל, העליון והתחתון (הבניאס, מירון, הארבל וכו׳). מה שמקדש תופעות נוף שכאלה, הוא החריגות שלהם ביחס לסביבתם. אתרים "חריגים" נותרו מקודשים בדתות מאוחרות יותר, בגלל המשכיות מהתקופה שהם קודשו בשל שיקולים פגאניים. הדתות המונותאיסטיות קידשו את המקומות האלה בתירוצים שמנסים להכחיש את קדושתם הפגאנית, אבל לרוב המיתוסים על דמויות מונותאסטיות מבוססות על מיתוסים קדומים יותר, פגאניים. כך סביר שגם קרה בירושלים ולכן גילוי של מקדש כזה יכול להיות פתח למהפכה.

    במקרה של ירושלים יש לא מעט תופעות טבע חשודות בקיום פולחן פגאני. בטח באיזור הזה של ״האגן הקדוש״. לדוגמא, מעיין הגיחון. יש ראיות לקדושתם של מעיינים פועמים, ואמונות על כך שהפעימות שלהם הן בגלל שבתוכם חיות ישויות ששואבות את המים פנימה ופולטות אותם. הר הבית כולל את אבן השתיה, מקום שבו יש גם מקום שנחשב ״טבור העולם״, כמו להבדיל האומפאלוס בדלפי. ומתחתיו יש מערה: בור הרוחות. נשוב אליה מיד.

    האם יש הוכחות ארכיאולוגיות בכלל לפעילות במקומות הללו לפני התקופה היהודאית? נתחיל מזה שלא. אי אפשר לדעת שום דבר על הר הבית מפאת הרגישות של המקום, שלא לומר מפאת הסכנה המוחשית לשלומם של הארכיאולוגים שיחקרו את המקום. המחקר היחיד שנעשה נגמר במילוט במזל גדול מאוד של הארכיאולוג שהעז לחפור. שמו: מונטגיו פארקר. הוא חקר איזורים בהם חפר קודם לכן צ׳ארלס וורן, כמו פיר וורן בעיר דוד, ומעיין הגיחון – שם מצא שרידי ישוב מתקופת הברונזה. זה עדיין לא אומר כלום אבל זה מרמז על נוכחות מוקדמת במקום שכאמור הוא חשוד.

    המטרה של פארקר היתה לחקור אחר שרידי ארון הברית. לשם כך הוא קיבל גישה באמצעות שוחד לחפוש בבור הרוחות. מידע החלקי שהביא, הוביל חלק מהחוקרים לחשוד שמדובר במקדש יבוסי שקדם לבית המקדש. אבל הוא לא הספיק יותר מדי, כי נוכחותו נתגלתה, וההמונים איימו לבצע בו לינץ׳. הוא נמלט משם במזל ומאז אף אחד לא מהרהר בכלל ברעיון. כל חפירה שנעשתה, נעשתה תחת משטר אחר. למעשה, נעשו חפירות בהר הבית אבל הן בעיקר חפירות של הריסה וטשטוש ראיות לכך שהמקום היה מקודש עוד לפני העידן המוסלמי, לא כל שכן העידן היהודאי. יכול להיות שלא חפרו כדי להרוס עמוק מדי ועדיין קיימו ראיות, אבל מציאות כאלה לא יתגלו לעולם. יש לנו להתמקד במה שכבר נתגלה. וכאמור, יש הערה שהמערה היתה מקדש יבוסי. יש גם השערה שהיא היתה קבר שנתקדש. המרה יכולה להיות מערת קבורה, אבל מצד שני יש לנו לא מעט מקבילות ממערות-מקדש ובעיקר במתחמים מקודשים כאלה. אחד מהם הוא קנוסוס.

    בכרתים יש שני הרים מפורסמים. הר אחד הוא הר אידה שעליו יש מערת נטיפים בשם פסיכרו שנחשבת המערה שבה הוסתר זאוס התינוק מפני חרון אפו של אביו קרונוס שרצה להרוג אותו. כדי להסוות את בכיו, קבוצה של רקדנים בשם קוריטים שביצעו ריקודי מלחמה במצבי טראנס בפתח המערה, על מנת שלא יבדקו מה קורה בתוכה. הסיפור הזה על ריקודי מלחמה במצבי תודעה שונים קיים גם בפולחני אמא אדמה אחרים, כמו לדוגמה בפולחן קיבלה – כל אחד מסיבות אחרות. הר אחר הוא יוכטאס (Γιούχτας) הסמוך לקנוסוס, שם כביכול נקבר זאוס. מה, לזאוס יש קבר? מסתבר שכן. ההר נראה מרחוק כאדם שכוב על צידו, זוהי בבואתו של זאוס. אבל זאוס לא מת. זאוס גם מחזיק בקבר, אבל גם שב לתחיה. אתם בטח מזהים כאן עקבות של המיתוס על ישו. ואולי לא סתם. אולי קיים קשר בין קנוסוס לירושלים.

    למערה שנמצאת בראש ההר מקובל שהיה נכנס מלך כרתים, האנאקס (ϝάναξ) פעם בשנה להתבודדות. מסופר שהנוהג הזה היה זכר למנהג של מינוס מלך כרתים לעלות להר שעליו נמצאת המערה, ו״להוועץ עם האלים״. הטענה היא שהמקדש במערה הוא בעצם הפתח ללבירינת, ולכן קדושת המערה. יתן לקרוא על המסורת על קנוסוס והלבירינת בספר ״The Knossos Labyrinth: A New View of the `Palace of Minos' at Knossos״ של Rodney Castleden.

    הלבירינת, אתם זוכרים הוא מקומו של המינוטאור שאליו נשלחו קורבנות אדם. מי שאבד שם, או מי שנתפס ועונה שם, או נהרג שם, אולי ניתן לשמוע עדיין אותו זועק לעזרה. אגב, קורבנות אדם מוזכרים גם בהקשר הרקדנים הקוריטים במערה בהר אידה. קורבן אדם היה נהוג בכרתים, אך היה נהוג גם בירושלים. בגיא בן הינום.

    הסיפור על הכהן-מלך המתמודד פעם בשנה בנסיונו להוועץ באלים, מזכיר לנו את כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים. כך, כביכול, קודש הקודשים אינו אלא מקדש מערה, או מערת מבוך. יש אמונה מוסלמית מימי הביניים לפיה ניתן לשמוע במערה את הנשמות שמחכות ליום הדין. כי שם נמצא פתח הגיהנום. לפחות אלה שלא משייכים את הפתח לאותו גיא בן הינום הסמוך. מצד שני, אבן השתיה, שנמצאת מעל לבור הרוחות נחשבת למקום ממנו נשתת העולם ולפיכך כפתח לגן עדן. יש מקבילה לדבר הזה מדלפי, שם נמצא האומפאלוס. האומפאלוס בדלפי היה ממוקם במרכזו של המקדש של פיתיה. לעומת זאת, יש שזיהו אותו בתור האבן שהאלה ריאה עטפה בבגדים וחיפשה לזאוס, כשקרונוס ״מצא״ בסופו של דבר את התינוק אותו רדף והתבדה.

    בסיומו של סדר העבודה, כשיצא הכהן הגדול בשלום מעבודתו בקודש, היו עושים לו יום טוב, וכל העם שמח עמו. דבר שנשמע מאוד מזכיר את ריקוד הטראנס של הקוריטים, או תהלוכות יווניות אחרות. מצד שני, גם בסוכות שזה כמה ימים אחרי יום כיפור, מתואר טקס דומה של ריקוד עד אובדן חושים. שמחת בית השואבה, שנחגגה לכבוד קיומו של טקס ניסוך המים, שהיה מתבצע במקדש, ממים שהלכו כהנים ושאבו ממעיין הגיחון. מדוע לא להתייחס אליו או אל מימיו כמקודשים, לפי כך?

    בנצרות יש מעיין מקודש (אפילו שניים) שבו כביכול הודיע המלאך גבריאל למרים אם ישו את ״הבשורה״ על לידת ישו. מסתבר שלגבי בור הרוחות, יש מסורת צלבנית ששם יצאה הבשורה על הולדת יוחנן המטביל. ואולי משום שבספר תהילים מתואר תינוק שנולד כמי ש״הגיח מבטן״, ״כי אתה גחי מבטן מבטיחי על שדי אמי״, יש לראות במעיין הגיחון בתור המערה שבה נולד אל כלשהוא, או שכנה אלת פריון כלשהיא? אין לדעת.

    זה בגדול הרקע לסברה, שזהו ייעודו של המקדש שנמצא בסמוך למעיין הגיחון, בעיר דוד. האינטרפולציה מובילה אותנו לחשוב שמעיין הגיחון הוא ״מערת המולד של יהוה״, וקודש הקודשים הוא המקום ממנו ״הוא עלה לשמיים״, כמו להבדיל מה שעשה מוחמד מאבן השתיה, במסורות המאוחרות.

    לסיום: מה הקשר בין התרבות המינואית לבין הפולחן בירושלים? ובכן, כמה וכמה חוקרים, בראשם בנו רותנברג ומיכאל אסטור בספרו ״הלנוסמיטיקה״, שיש קשר הדוק בין כנען לכרתים. מיכאל אסטור טוען שהכרתים הם בעצם כנענים שהגרו לכרתים ולכן הביאו את הפולחן שלהם לקנוסוס, שהוא בעצם וריאציה של המילה ״כנסת״. בנו רותנברג טוען שהקינים עשו את הדרך ההפוכה, אולי, מכרתים לאדום, ושבכל מקרה יש קשר הדוק בין יהוה לבין הפולחן המינואי, שהרי יהוה הוא האל של הקינים. לפיכך, ניתן להסיק מהלחמה של שתי התאוריות הללו, שכאמור הן עדיין תאוריות ומבוססות בעיקר על שברי רמזים ועל אטימולוגיה תמוהה אבל מרתקת, שירושלים דווקא היא המקור של הפולחן בקנוסוס, ולכן כביכול הר הבית מקודש בגלל צורתו, ושקודש הקודשים הוא בעצם פתחו של גן עדן והגיהנום גם יחד כפי שכתבנו לעיל.


  • ״אבני שמש״ שהתגלו בדנמרק שימשו לצורך מאגי להחזרת השמש

    יותר מ-100 אבנים חרוטות עם דימויים של שמש התגלו באתרים נאוליתיים בדנמרק, והחוקרים מקשרים אותן להתפרצות געשית קטסטרופלית שהתרחשה בסביבות שנת 2910 לפני הספירה, והכניסה את העולם לתקופת חושך ממושכת, שתוצאותיה היו התקררות עולמית ומחסור ביבולים ורעב. ליבות קרח, טבעות עצים ומשקעי אגמים מצביעים על ירידה דרמטית בקרינת השמש באותה תקופה. החוקרים, בראשות רונה איברסן מאונ׳ קופנהגן, מציינים את הצטברות האבנים יוצאת הדופן בתיעוד הארכיאולוגי, ורואים בכך תגובה חברתית לאירוע המשברי. הצוות של איברסן גילה את האוסף של למעלה מ-600 אבנים מעוטרות בין השנים 2013 ל-2018, באתרי איסוף פולחניים בני התקופה. נראה שבני התקופה חצבו ומילאו מחדש כמה תעלות במשך כמאה שנה. בסביבות שנת 2900 לפני הספירה, הם פיזרו אבני שמש על פני הארץ כמו זרעים בשדה, אטמו את התעלות ובנו כמה מבני עץ עגולים מעליהם. אליסון שרידן, ארכיאולוגית במוזיאונים הלאומיים בסקוטלנד באדינבורו, מפרשת את המוטיבים השמשיים כקריאה להשבת השמש, ולפיכך להשבת הפוריות. מארק ונדר לינדן מאוניברסיטת בורנמות' מזהיר מפני קביעה של קשר סיבתי ישיר ללא הבנה רחבה יותר של ההקשר הכרונולוגי.


  • שחזור קעקועים עתיקים מלפני 1200 שנה

    חוקרים מהמכון לארכיאולוגיה ביוניברסיטי קולג' לונדון, הצליחו לשחזר קעקועים בני 1200 שנה מתרבות צ׳נקאי (Chancay) בפרו באמצעות טכניקה חדישה של ״פלואורסצנטיות מגורה בלייזר״. הטכנולוגיה הופנתה כלפי שרידי גופות חנוטות, ועדיין ניתן לזהות עליהן טקסטורות. הדבר היפה יותר הוא שלמרות שנוצרו בתת תנאים, מחומרים שהיו מעליבים מקעקעים כיום, מחטי קקטוס או עצמות חיה מחודדות, רמת הדיוק שבהם גבוהה. בין הקעקועים שהתגלו היו דוגמאות גיאומטריות, כולל משולשים ויהלומים, וכן מוטיבים של בעלי חיים מסוגים שונים, שכולם הוטבעו בעדינות בעורם של הפרטים החנוטים.


  • האם קיימת אותה ״נקודה אלוהית״ במח שאחראית לחוויה הדתית?

    הערוץ ReligionForBreakfast משיק סדרת סרטונית המתמקדת בקשר בין מדעי המוח והדת שמעניקה פרספקטיבה על המנגנונים המוחיים המעורבים באמונה דתית ובחוויה הרוחנית. הפרק הראשון פורסם עכשיו ועוסק השאלה האם קיים אזור מוחי ספציפי שאחראי לדחף הדתי. האם קיימת אותה ״נקודה אלוהית״ במח. ובכן, מסתבר שלא.

    החוויה הדתית נובעת ממספר גורמים. ראשית, קוגניציה חברתית משחקת תפקיד חשוב. אזורים במוח הקשורים להבנת מחשבות ורגשות של אחרים, כמו הקורטקס הפרונטלי המדיאלי וה-Temporal Parietal Junction (TPJ), מופעלים לעיתים קרובות במהלך תפילה או בעת ניסיון להבין את כוונות האל. התהליכים הרגשיים אף הם קריטיים; המערכת הלימבית, הכוללת את האמיגדלה וההיפותלמוס, מעבדת רגשות חזקים כמו יראה, תקווה ופחד, המהווים חלק אינטגרלי מחוויות דתיות.

    בנוסף, עיבוד חוויות טראנסצנדנטליות כרוך בשינוי תפיסה או תחושת העצמי. תהליך זה מערב את הקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי, הקשור לביקורת עצמית ולחוויה של חיבור לעצמי או לכוח עליון. גם תחושת הערך והמשמעות שמיוחסת לחוויות דתיות משתקפת במעגלי תגמול במוח, כמו ה-Ventral Striatum וה-Dopaminergic Systems, המספקים תחושת משמעות וסיפוק.

    הדחף הדתי אינו ממוקם בנקודה אחת במוח, אלא נפרש על פני רשתות מוחיות רבות. מחקרים מראים כי ה-periaqueductal gray, אזור בגזע המוח, משחק תפקיד משמעותי באמונה דתית. נמצא כי פגיעה באזור זה עלולה להוביל לירידה ברליגיוזיות. נוסף על כך, המערכת הלימבית, המעבדת רגשות כמו פחד וכבוד, והקורטקס הפרה-פרונטלי, המעורב בתכנון עתידי ובשליטה עצמית, ממלאים תפקידים חשובים בקבלת החלטות דתיות ובחוויה הדתית.

    החוויה הדתית נוצרת על ידי רשתות מוחיות המשמשות אותנו גם בתהליכים יומיומיים. כך, תהליכים המיועדים להבנת אינטראקציות חברתיות מופעלים כאשר מאמינים חושבים על כוונות האל או מתפללים. רגשות עזים, כמו אקסטזה דתית, מתווכים על ידי מעגלי תגמול המעורבים בתחושת משמעות וסיפוק. תפיסת קשר בין אירועים בלתי תלויים, או חוויות על-טבעיות, עשויה להיגרם מנזק באזורים כמו הקורטקס הפרה-פרונטלי.

    הערוץ מבטיח להמשיך להפיק פרקים שיבחנו שאלות עמוקות נוספות, כמו האם דת היא הסתגלות אבולוציונית, מה הקשר בין פיזיקה קוונטית לדת, והאם גם בעלי חיים יכולים להפגין דתיות.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×