• האם סטונהנג׳ הוא חיקוי של מעגל אבנים אחר?

    חוקרים מאוניברסיטת אקסטר ו-Historic England, אשר השתמשו בניתוח פחמן רדיואקטיבי מתקדם, מעלים את ההשערה כי סטונהנג' היה חיקוי של מעגל אבנים אחר המתוארך ל 3200 לפני הספירה. סטונהנג' תוארך לכ-2900 לפנה"ס "בלבד". מעגל האבנים המדובר הוא אנדרטת פלאגסטונס (Flagstones), סמוך לדורצ'סטר שבדורסט. תארוך חדש מקדים אותו אפילו ב-200 שנה נוספות מההערכות הקודמות.

    פלאגסטונס התגלה בשנות ה-80 במהלך בניית הכביש העוקף של דורצ'סטר, והחפירות הראו כי היה זה מתחם מעגלי בקוטר 100 מטר, המורכב מתעלות חפירה משולבות, ככל הנראה עם סוללת אדמה. פלאגסטונס הוכרז כמונומנט מוגן, והממצאים ממנו נשמרים במוזיאון דורסט. לפחות ארבע קבורות נמצאו בתוך בורות המתחם – מבוגר אחד שנשרף, ושלושה ילדים שלא עברו שריפה, וכן שלושה מבוגרים נוספים שנשרפו חלקית במקומות אחרים באתר.


  • טרנסקסואלים ברומא העתיקה

    המונח cinaedi (בלשון יחיד: cinaedus) היה כינוי ברומא העתיקה המתאר גברים שהתנהגותם נחשבה לנשית במיוחד, הן מבחינת סגנון הדיבור, ההליכה והלבוש, והן מבחינה מינית. הם נתפסו כמי שנמצאים מחוץ לנורמות הגבריות המסורתיות, ולעיתים קרובות היו מושא ללעג ולסאטירה בספרות הרומית. המונח עצמו מגיע מהיוונית (kinaidos, κῐ́ναιδος), שם הוא התייחס לגברים אשר נחשבו פסיביים מבחינה מינית – כלומר, כאלה שקיבלו את התפקיד ה”נשי” ביחסים הומוסקסואליים. בעולם הרומי, cinaedi הוצגו לעיתים כגברים שאולי אף עברו סירוס כדי להדגיש את נשיותם, אם כי אין לכך עדויות היסטוריות חד-משמעיות. במקורות רומיים כמו כתבי המשורר מרטיאליס והסופר פטרוניוס, cinaedi מתוארים כנלעגים אך לא בהכרח מנודים – כלומר, הם היוו חלק מהמרקם החברתי, גם אם נחשבו חורגים מהנורמות המגדריות.

    ה-Galli היו כוהנים מקודשים לאלה האם קיבלה (Cybele), שהייתה אלה פריגית שנקלטה לתוך הדת הרומית. הכוהנים הללו היו גברים שעברו סירוס עצמי במסגרת פולחן דתי והקדישו את חייהם לעבודת האלה. הם חיו בקהילות נזיריות, לבשו בגדים נשיים, השתמשו לעיתים בכינויי גוף נשיים וניהלו טקסים רועשים ואקסטטיים שכללו נגינה, תיפוף, ריקודים פראיים ופגיעות גופניות עצמאיות (כגון הצלפה עצמית). במיתולוגיה הרומית, הכוהן הראשון של קיבלה, אטיס (Attis), סירס את עצמו מתוך שיגעון דתי, ומעשה זה הפך לדגם לחניכה של כוהני ה-Galli.

    קיקרו וטיטוס ליוויוס מספרים , שבשנת 204 לפני הספירה, המדינה הרומית התייעצה עם סט של מגילות נבואיות שנקראו ״האורקלים הסיביליניים״ על הדרך הטובה ביותר להגיב ללחצים שעמדו בפניה כתוצאה מהמלחמה הפונית השנייה – הסכסוך הממושך של רומא עם קרתגו ומפקדה הצבאי העז, חניבעל. תשובת האורקלים – והפעולה הבאה של רומא – הייתה לייבא את מסדר הגאלי של קיבלה אל לב רומא, שם יישאר במשך מאות השנים הבאות. הם הקימו מקדש לקיבלה על ראש גבעת הפלאטיום. אובידיוס מספר שבכל שנה במהלך הפסטיבל של קיבלה, ה-galli היו צועדים ברחובות רומא נושאים פסל של האלה, תוך כדי יללות פראיות בקצב עם צליל חלילים מייללים, תופים רועמים ומצלתיים מתנגשים.

    רומא אסרה על אזרחיה הגברים לעבור סירוס, שכן הדבר נחשב לפשע חמור ולפגיעה בגבריות הרומית. רק גברים שאינם אזרחי רומא (למשל, עבדים משוחררים או מהגרים מהמזרח) יכלו להצטרף לכהונה של קיבלה ולעבור את טקס הסירוס. יש לשער שהיחס המזלזל כלפי טרנסקסואלים קשור לכך שהמעשה נחשב לא תרבותי, או ברברי. הדבר לא היה אסור ואף היה חיוני, אבל בעולם העתיק גבר היה אמור להיות ״גבר״ ואישה היתה אמורה להיות ״אישה״. מקומות שבהם היוצרות היו הפוכות היו נצרכים והכרחיים, אך עדיין מחוץ לחברה, או יותר נכון מחוץ לנורמה.

    כריס בנט טוען שהפולחן האנדרוגיני קשור לשני פולחנים מהמרחב, הראשון הסקיתי והשני המסופוטמי – בשני המקרים ה״קדשות״ היו יושבות לצד מדשי האלה האם והיו אורגים בסיבי קנאביס, מקטירים קנאביס ומזמרים. כך שזה הקשר של הדבר לנושא הקבוצה.


  • עצים שעברו שינוי תרבותי

    “עצים שעברו שינוי תרבותי” (CMT – Culturally Modified Trees) הם עצים הנושאים סימנים ברורים לשימוש אנושי היסטורי, במיוחד מצד קהילות ילידיות. סימנים אלו יכולים לכלול: קילוף קליפה ליצירת סלים, בגדים וחבלים, כריתת חלקים מהעץ להכנת לוחות, קשתות ומנשאים, איסוף שרף (זפת עץ) לשימושים רפואיים, לאיטום ולגומי, סימון שבילים על ידי חריצת קליפת העץ (מכאן נגזר הביטוי האנגלי trailblazing) ועוד. עצים אלו יכולים לשרוד מאות ואף אלפי שנים ולשמש כמעין “ארכיונים חיים” של אורחות החיים, התרבות והמסורת של קהילות ילידיות.

    המונח “vivifact” (שילוב של המילים viva – “חי” ו-artifact – “חפץ ארכאולוגי”) הוא הצעה חדשה למונח שמדגיש את העובדה שהעצים הללו הם גם חפץ היסטורי וגם ישות חיה ומתפתחת. המונח הוצע על ידי האנתרופולוגים ניקולס סי. קאווה, בראדלי פיינטר וקיילין אי. מאריי, כדי להדגיש את הייחודיות של העצים כחפצים היסטוריים חיים.

    העצים האלה משמשים לפיכך ״ויויפאקט״, תיעוד היסטורי חי – מכיוון שהעצים יכולים לשרוד מאות שנים, הם מספקים תובנות על שימושי קרקע ומשאבים לאורך הדורות. מן הסתם הם מאפשרים לחוקרים להבין כיצד בני אדם השתמשו ביערות, ניהלו משאבים ופיתחו כלים ומוצרים. אבל בעיקר הם משמשים לעדות על זכויות ילידיות ולפיכך שימור תרבותי והצלה מפני הכחדה.


  • נביאים-שמאנים יוונים

    נביאים-שמאנים יוונים

    יאתורומנטיס (Ιατρωμάντις) היה תואר ביוון העתיקה המתאר אדם שהיה משלב בין יכולות ריפוי לבין כוחות נבואה. מדובר בנביא-רופא, סוג של שמאן או "איש אלוהים", דמות ששילבה ידע רפואי עם יכולת לחזות את העתיד או לפרש סמלים וראיות מיתולוגיות. בחלק המקרים מסופר שהיאטרומנטיס הללו היו מלכים-נביאים. על מינוס מלך כרתים לדוגמה מסופר שהיה מלך-נביא שכזה שפעם בשנה היה מתבודד ומקבל את החוקים מהאלים.

    למינוס היה יועץ בשם פוליאידוס. יום אחד גלאוקוס, בנו של מינוס, נעלם, ופוליאידוס בהכוונת עופות דורסים גילה אותו מת. מינוס הורה לפוליאידיס להשיב את בנו לחיים. פוליאידוס התבונן בנחשים משתמשים בצמח פלאי כדי להשיב אחד את השני לחיים, והשתמש בצמח זה בכדי להחיות את בנו של מינוס. פוליאידוס היה נינו של יאתרומנטיס אחר מארגוס, מלמפוס. על מלמפוס מסופר שנחשים ליקקו את אוזנו בזמן שישן, וכך הוא למד לדבר את שפת החיות. הוא ניצל את הידע הזה בכדי לחזות את העתיד, לפרש סמלים ולרפא. וכך גם קיבל יוקרה פוליטית, שבסופו של דבר העניקה לו את המלוכה על ארגוס.

    יש כל מיני אנקדוטות על חיי מלמפוס, וניכר שהן שמועות ומיתוסים אבל המשותף לכולם הוא מוטיב של אדם חכם מאוד שהשתמש ביכולותיו הנדירות כדי לסייע לאנשים בעלי כח פוליטי שתגמלו אותו בסופו של דבר בשלטון, וכששלט היה המודל למלך-חכם והשתמש בחכמתו כדי להועיל לנתיניו. אנחנו מכירים את הסיפור הזה מיוסף (עם תיבול מחכמתו של שלמה שדיבר את שפת החיות). ומסתבר שהדמיון הזה לא סתמי. גם על מלמפוס מסופר שהוכנס לכלא על לא עוול בכפו בעקבות אי הבנה, וחיזוי עתיד שסייע למלך בסופו של דבר גרם להעלות אותו מן הבור ולהיות מתוגמל. יש הטוענים שהוא הוכנס לכלא לאחר שנפל בשבי, והוכנס לכלא בעקבות נסיבות של חיזור אחר בתו של המלך. בחלק מהמקרים טוענים שהתגמול של שליש ממלכת ארגוס היה כשכר על ריפוי משגעון, שנגרם בעקבות פולחן שגוי של דיוניסוס. זאת ועוד.

    אגב, ניסים אמזלג בספר המדהים ״מהפכת הנחושת״ (עמ׳ 145-146) טוען שגם מינוס, גם פוליאידוס וגם מלמפוס היו כולם נפחים קדומים, ושכל הדיבורים על נחשים שמתים וקמים לתחיה זה דימוי של התכה של מתכת, שכשהיא יבשה היא חסרת תנועה וכשהיא מותכת היא נוזלית ומקבלת חיים אחרים. גלאוקוס, משמעות שמו היא ירוק כמו מינרל המלכיט, שהוא בעצם נחושת פחמתית. הדיבורים על מלמפוס כמכשף קשור לכך שבימי קדם ראו בנפחים שמסוגלים להתיך מתכות ולתת להם צורה אחרת, כבעלי כוחות על טבעיים. הקשר של המכשפים לעופות דורסים קשור לכך שחיוואי הוא עוף שאוהב לטרוף נחשים. השמאן מזוהה עם עוף גם כי הוא עורך מסעות נפשיים, וגם כי יש לו ראיה עמוקה.


  • פולחן דגנים ניאוליתי?

    חוקרים מהאוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה (UAB) טוענים שהעובדה שמצאו אבני שחיקה בקברים מהתקופה הנאוליתית בגרמניה, מצביעה על כך שמדובר בכלי טחינת דגנים שנקברו ביחד עם האנשים בנסיבות פולחניות. נמצאו מספר כלים בשלבים שונים של מחזור החיים של הכלים, חלק חדשים, חלק בשימוש קל וחלק שחוקים לגמרי. הדבר מסמל בעיני החוקרים את מעגלי החיים האנושיים, כאלגוריה של לידה, חיים ומוות ואולי גם את מחזוריות עונות השנה. סידור הכלים בשכבות, בזוגות ובכיוון ממזרח ומערב – מוכיח שהדבר נעשה בכוונה תחילה. הדבר תואם לממצאים דומים שנמצאו בצרפת ובבלגיה ולכן משערים שמנהגים אלה היו נפוצים ברחבי אירופה הנאוליתית. מה שמעלים כאן על נס הוא הפעולה עצמה של הטחינה על ידי הנשים בקהילה, המיומנות שלהן ותפקידן המרכזי. העובדה שהאבנים הללו שימשו לטחינת דגנים מעלה את השאלה – האם הדגנים הם האישיו, או שמא הטחינה עצמה היא האישיו?


  • חונק הזאבים

    אקוניטון הידוע בשמו העממי ״חונק הזאבים״ (וולפסביין. ביין = רעל, כמו הנביין) או ״ברדס הנזירים״ הוא צמח נוי הידוע בשל צורת הפרחים הייחודית שלו, אך גם ברעילותו הרבה. החומר המסוכן שבאקוניטון נקרא אקוניטין ומצוי בכל חלקי הצמח אך בעיקר בפקעת ובשורשים. מנה קטלנית עשויה להיות 2 מ”ג בלבד של אקוניטין או גרם אחד של הצמח. הרעל נספג גם במגע עם העור ולא רק באכילה, וההשפעה מהירה מאוד ויכולה להוביל למוות תוך 2-6 שעות. הרעלה גורמת לשיבוש בהעברת האותות העצביים והלבביים ומתאפיינת לפיכך בירידת דופק וירידת לחץ דם שמובילים בסופו של דבר לדום לב ולשיתוק במרכז הנשימה במח, שמוביל לפיכך לשיתוק נשימתי.

    התסמינים מתאפיינים בסחרחורות ובתחושת של שריפה ועקצוץ בפה ובגרון – דבר המתאפיין גם בכלבת, שגם היא גורמת בסופו של דבר לדום לב וכשל נשימתי, ולכן סוברים שקישרו את הצמח הזה לכלבים, ובעיקר לכלבים שוטים. יש המפליגים וטוענים שהסיבה שהוא נקרא ״חונק הזאבים״ (Lycoctonum), כבר מהעת העתיקה, היא כי היתה אמונה שהרעל של הצמח הוא אותו רעל שנמצא בפיהם של כלבי הנגועים בכלבת – ומן הסתם יש ביניהם השפעה הדדית. ב״מטמורפוזות״ של אובידיוס, מתואר כי רוקו הרעיל של קרברוס טפטף לאדמה, וממנו צמחו פרחי האקוניטון. במיתולוגיה נחשב הצמח הזה כמקושר לקרברוס, כלב השאול.

    לאורך ההיסטוריה היו משתמשים בצמח הזה כרעל, הן נגד חיות (זאב, מן הסתם) והן נגד בני אדם. בין השאר היו משתמשים ברעל כדי למרוח על ראשי חיצים או חניתות, ועל כן, סוברים, שמו ἄκων, חנית ביוונית. יש הסוברים שהרעל שעימו הומת סוקרטס היה מהצמח הזה ולא מהרוש העקוד. בימי הביניים קישרו את הצמח לכישוף, מסיבה זו – שימושו כרעל. מצד שני היו שמשתמשים בצמח הזה דווקא כקמע, כנגד זאבים ובעיקר כנגד אנשי-זאב.


  • הדודן הדני של סטונהנדג׳

    במהלך חפירות בינואר 2025 בעיר אָרְס שבצפון יוטלנד, דנמרק, התגלה מעגל המורכב מלפחות 45 עמודי עץ, בקוטר של כ-30 מטרים. החוקרים מעריכים כי המבנה נבנה בין השנים 2600 ל-1600 לפני הספירה, בתקופת הברונזה הקדומה. זהו "מעגל העץ" השני מסוגו שנמצא באזור. החוקרים זיהו את המבנה בעת הסרת שכבת הקרקע העליונה. תחילה סברו שמדובר בשורת בורות עמודים, אך בהמשך הבינו כי הבורות יוצרים מעגל שלם. המבנה לא היה גלוי בצילומי אוויר קודמים, מה שהפך את הגילוי למפתיע במיוחד. החוקרים מתכננים לבצע בדיקות גנטיות על דגימות העץ, ככל הנראה מעץ אלון, כדי לבדוק קשרים אפשריים בין בוני המבנה לתרבויות אחרות באירופה, במיוחד בבריטניה. ומאחר שמעגלי עץ שכאלה, וודהנג׳, מיושרים בדרך כלל עם נקודות זריחה ושקיעה של השמש במהלך ימי השוויון וההיפוך – אם אכן זו מטרתם, יש להוכיח שכך גם בדנמרק. אם לא יימצא יישור, זה עדיין לא אומר שאין קשר לבריטניה, כי יכול להיות שכל ההשערה על האסטרונומיה הפולחנית אינה מוכחת. הדבר, סביר שיחקר במאמר רשמי שיפורסם, ועדיין אין כזה.


  • קורבן אדם קלטי זוהה (זוהתה)

    גופה נמצאה בביצה ב-2023. בהתחלה חשבו שזה רצח עכשווי, אבל התברר שזה רצח בן 2000+ שנה. הגופה היתה במצב לא טוב ונראה היה שהיא הוקרבה ונקברה בבוץ. ההריגה כללה אלימות רבה ועריפת ראש, זה מה שרמז על ההקרבה הפולחנית. אבל לא היה ברור מי זה ולמה. עכשיו מתברר שמדובר באישה בגובה 1.70 מ' בגיל 17–22.

    גופות כבול נוספות שנמצאו באירופה ונשתמרו, והנוהג הזה של הקרבת אדם מסתבר שהיה נפוץ בתרבויות אירופה הקדומות, ובקרב הקלטים. יוליוס קיסר לדוגמה דיווח שהגאלים היו מקריבים בני אדם באופן פולחני בספרו "מלחמות הגאלים". הניחו שהגאלים מבצעים מעשים קיצוניים כאלה בעיתות מצוקה, אשר היו מאמינים כי הקרבת חיים אנושיים תוכל לרצות את האלים ולהביא להצלחה. ההשערה היא שהיו קוברים את האנשים בביצות הכבול, מתוך מטרה להשפיע על האדמה ופוריות היבולים. הרומים ראו בכך מעשה ברברי, והדימוי של הברבריים היו כשל אנשים לא מוסריים. ואולי מפני שהם חיים באיזורים עם אקלים קשה, שבו קשה לגדל גידולים.

    בפילוסופיה בת התקופה, בהשפעת אריסטו, סברו שאקלים "ממוזג" הוא האקלים האידאלי כי אינו קיצוני, והוא חייב להיות בין קווי רוחב מסויימים, שמי שחי מחוצה אליהם "חי על הקצה". לרוב, סברו, שמי שחי על הקצה הוא גם בקצה המוסרי והפיזי – או מוסרי מאוד ויפה או חכם מאוד, או ההפך, בעיקר ההפך. מי שחי מעבר לגבולות הנורמה, חי שנמצא בגבול התחתון של הנורמה או מתחת ממנה. אלה מהם שהם פשוט בני אדם פראיים, ואלה מהם שהם אפילו ספק בני אדם, או אולי קופי אדם (או סוג של ביגפוט או יטי, אם מדובר בצפון). בכל מקרה, אנשי הצפון נחשבו שכאלה, סביר להניח כי התנאים בצפון קשים, והקרה או הסופות לא מאפשרים לגידולים לצמוח. מובן לכן מדוע היו זקוקים לטקסי פריון, והתנהגות שכזו שבה הרגו בני אדם כדי להפרות עם שרידיהם את האדמה נחשבו כ"התנהגות של יצורים שהם ספק בני אדם", שזוהי כנראה ההגדרה הקדומה של מוסר. התנהגות לא מוסרית אינה בהכרח התנהגות שלא לפי קודים של המקום, אלא לפי קודם שאינם קודים של בני אדם "אמיתיים". כלומר, מוסר אינו דבר מוחלט אלא נסיבתי.


  • כישופי אהבה בתקופה הרומית

    כישופי אהבה היו נפוצים למדי בתקופה הרומית, כפי שניתן להסיק מהמספר הרב של פפירוסים מאגיים שנמצאו, במיוחד במצרים הרומית, בין המאות השלישית לחמישית לספירה. בנוסף, קיימות עדויות היסטוריות לשריפת ספרי כישוף, דבר המעיד על חשש הרשויות מהתופעה והיקפה. מבחינה חוקית, כישופי אהבה נחשבו בלתי חוקיים והושוו לעבירות חמורות כמו רצח והרעלה. משפטנים רומיים, כמו פאולוס היוריסקונסולט, ראו בהם מעשה פלילי המצדיק עונשים כמו צליבה, השלכה לחיות טרף או שריפה בחיים. החוק גם אסר על החזקת ספרים מאגיים, ואלו שנתפסו נענשו בחומרה ורכושם הוחרם.

    היו שני סוגים של כישופי אהבה. defixiones (לוחות קללה) וkatadesmoi (כשפים כובלים), ששימשו לשליטה רגשית ופיזית על מושא הכישוף. כישוף לדוגמא הוא סוג של וודו רומאי: שתי דמויות שעווה או חימר של גבר ואישה. הדמות הגברית צריכה להיות בצורת האל ארס, המחזיק חרב בצוואר האישה, בעוד שהדמות הנשית צריכה להיות כפותה על ברכיה עם ידיים קשורות מאחור. על הדמות הנשית חורטים שמות מאגיים ואת שם הקורבן של הכישוף. לאחר מכן, יש לנעוץ 13 מחטי נחושת בנקודות שונות בגוף: אחת במוח, תוך כדי אמירת "אני מנקב את מוחך, פלונית". שתיים באוזניים, שתיים בעיניים, אחת בפה, שתיים בבטן, אחת בידיים, שתיים באיברי המין ושתי מחטים נוספות בכפות הרגליים, תוך חזרה על המשפט "אני מנקב איבר זה וכובל אותך, פלונית, כך שלא תזכרי איש מלבדי". בנוסף, היה צורך לחרוט לחש על לוח עופרת ולחברו לדמויות. בסיום ההכנה, ההוראות מורות לקבור את הדמויות והלוח ליד קבר של אדם שמת מוות אלים או בטרם עת, ולהניח לצידן פרחים עונתיים.

    בשנות ה-70 התגלתה דמות חימר נשית מנוקבת במספר מחטי נחושת, והיא נמצאה בתוך כד יחד עם לוח קללה שנשא לחש ביוונית באורך 28 שורות. הקללה מתחילה בזימון אלים ושדים שאוליים: "אני מפקיד כישוף כבילה זה בידיכם, האלים השאוליים, פלוטו, קורה פרספונה, ארשכיגל ואדוניס המכונה גם ברבריתה, וכן בידיו של הרמס השאולי, תחות… ואנוביס החזק פסריפתה, המחזיק במפתחות השאול, ובכם, שדים ארציים, נערים ונערות שמתו בטרם עת…". לאחר מכן, הכישוף קורא לאלים והשדים לכבול את האישה בשם פטולמאיס, כך שלא תוכל להיות עם אף גבר מלבד המכשף, סרפמון. הלחש מפרט את כל הפעולות שפטולמאיס לא תוכל לעשות, כולל אכילה ושתייה, עד שתיענה לחיזוריו של סרפמון. הכישוף מסתיים בציווי: "גררו אותה… עד שלא תוכל לדחות אותי, סרפמון, ואני אשלוט בה לכל חיי. שהיא תאהב אותי, תשתוקק אליי, ותספר לי את מחשבותיה".

    יש הבדל בין זה לבין וודו גם בגלל שוודו לעיתים אינו כישוף אגריסיבי אלא דפנסיבי. כמו כן, הכשפים הרומיים היו טקסי שאול ולרוב נקברו באדמה, במיוחד ליד קברי מתים שמתו באלימות, מתוך אמונה שהנשמות האומללות יסייעו בהפעלת הכישוף.


  • גולדן שאואר

    מסתבר שבשפות השמיות, זהב נקרא ״חרוץ״ (או: ירקרק חרוץ), והדבר הזה התגלגל לשפות ההודו-אירופיות. כך הטענה, שהמעבר היה מהפניקית ליוונית ולא הפוך. בפניקית ובעברית ״חרץ״, וביוונית ״חריסוס״ χρυσός. בהמשך זה התגלגל ללטינית Aureus. מצד שני, המילה הפרוטו הודו-אירופית *woh₁-r̥, מתארת את המים והתגלגלה ליוונית בצורה של ὕδωρ ״אודור״. בלטינית המילה המקורית למים היתה למעשה ה- ūrīna. הבעיה היא שמים בצבע זהב הם בעצם שתן, ולכן השתן נקרא מאז ואז היום urine… יכול להיות שזה מצחיק אתכם, אבל מסתבר שבמסורת ההרמטית האמינו שגוף האדם הוא מיקרוקוסמוס, על פי העקרון של ״כמו שלמעלה, כך למטה״, ולכן יש סימטריה בין ״סטים״ שונים, ובהם סטים של מתכות, פלנטות וחלקים בגוף האדם. כפי שהשמש מתגלמת בזהב, כך גם בגוף האדם חייב להיות היסוד הזה של הזהב. אבל מהו? אלכימאים ניסו למצוא את אבן החכמים בשלל צורות. אחד מהם במאה ה-17, הנינג בראנד שמו, ניסה לאייד שתן, מתוך מחשבה שימצא בתוכו את הזהב. וכך גילה את הזרחן.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×